תמרה דה למפיקה, "קיזט בוורוד", סביבות 1926 לחצו להגדלה
את הציור הזה ראיתי במדריד לפני כחצי שנה ומאז הוא מסתובב לי בראש ומחפש מוצא.
ציירה אותו תמרה דה למפיקה (1980-1898) חסרת הרסן. על חייה המשוחררים כתב בועז כהן באהבה כדרכו. ולא שאפשר להפריד, אבל אני פה בגלל הציורים.
בגדול היא שייכת לאר-דקו, סגנון שמכליא בין הקווים הנמרצים והשבורים של הקוביזם לדקורטיביות הפתלתולה של האר-נובו, ומזוהה בין השאר עם הזוהר והעושר האופפים את דמותה.
ובחזרה לציור. קיזט (2001-1916) בתה של דה למפיקה, היא רק בת עשר בציור, כמו אליס לידל, שלמענה טווה לואיס קרול את הרפתקאות אליס בארץ הפלאות.
מימין, הבית קטן על אליס בארץ הפלאות מאת לואיס קרול, אייר ג'ון טניאל. משמאל, קיזט בוורוד, תמרה דה למפיקה.
.
קיזט בקושי נדחסת למלבן הבד שהוקצה לה. היא לא מופתעת אמנם כמו אליס שגדלה בבת אחת. קיזט כבר הסכינה כמדומה עם המגבלה שגורמת לה להתפתל באופן מתעתע, לגייס את מיניותה כדי לשרוד במרחב הצר שהוקצה לה.
המיניות מתגלמת גם במשחק הצורות של הציור. באופן שבו גלי הנמל שברקע מתגלגלים בדפי הספר הפתוח ובגלי ברכיה של קיזט עד לגלים הקטנטנים של שורשי האצבעות ועד לגלי העקבים – עקב הנעל והעקב היחף שסינדרלה-לוליטה מצניעה במבוכה פתיינית. או במתח בין המשולשים – מהמשולש העליון של המחשוף ועד למשולש האפל בתחתית, שמחליף את המשולש הנסתר מתחת לחצאית הקצרצרה הילדותית.
פרט מתוך "קיזט בוורוד" מאת תמרה דה למפיקה. שימו לב איך פרקי האצבעות ממשיכים את שולי השמלה. ואיך האצבעות עצמן מתחרזות עם הקפלים. "הלו שמלתך האדומה, המנוסרת קפלים קפלים לבנים" כתב קורט שוויטרס בשיר האהבה הנפלא שלו. וזה דרך אגב, כבר המימוש השלישי שהשורה הזאת מזמנת לי.
משמאל, המימוש הארכיטקטוני-פורמליסטי של אוסקר שלמר. מימין, מיכאל בורמנס, שאצלו "המנוסרת" מוסט איכשהו לילדה עצמה כמו ביומן של רוצח סדרתי. ובכל מקרה, הקיצוץ הזה לא בלתי שייך למה שאני רוצה להגיד.
.
קיזט היא בסך הכל ילדה. זו אמה שמטעינה אותה (ואולי מחלצת ממנה) את המיניות של הילדות-זמרות-דוגמניות של היום. אבל קיזט היא גם ענקית כמו רבות מן הנשים שדה למפיקה מציירת במחצית השנייה של שנות העשרים. הן לא סתם גדולות על בד הציור, הן מגמדות את העיר או את הנמל שברקע ומבשרות את הנשים העוצמתיות, הסקסיות והאורבניות של הלמוט ניוטון.
מימין, תמרה דה למפיקה 1929. משמאל, הלמוט ניוטון 1998
.
"המודל" של תמרה דה למפיקה מאותה תקופה – דמות אישה מתגוננת ומזמינה בו בזמן – הזכיר לי את ציורו של מגריט "ימי הנפילים".
משמאל, תמרה דה למפיקה "המודל" 1925. מימין, רנה מגריט les jours gigantesques ("ימי הנפילים") 1928.
דה למפיקה ומגריט היו בני אותו גיל בדיוק וחיו באותה תקופה בפריז. "המודל" של דה למפיקה קדם ל"ימי הנפילים" של מגריט בשלוש שנים. באתר המוקדש לציורי מגריט מתוארת האיכות הנדירה של "ימי הנפילים" כחיוּת פראית, חושנית וקרה שכמותה לא השיג עוד. "אונס מוזר" הם קוראים לזה, אולי כי האישה העירומה הנפילית מתאמצת להדוף מעליה חתיכת (מגזרת של) גבר שטוח רפאי, אדנותי ונינוח כאחד. ודומה שמגריט לא רק הושפע מדה למפיקה, אלא דובב משהו מהסבטקסט שלה. אולי הנשים והילדות לא סתם מתפתלות בחושניות. אולי קיזט מגייסת את ראשה, את זרועה, את בִּרכּהּ, כדי לדחוק ואפילו לפרוץ את המסגרת הרפאית שבה היא נתונה.
*
עוד באותם עניינים:
לא לבושה ולא עירומה (סינדי שרמן המוקדמת)
כן, הציור של מגריט שורט מבפנים. חבל שלא ניתן להגדיל את צילומי העבודות
יש משהו ממנה אצל פאולה ריגה
דודו, אני חושבת שגם של דה למפיקה שורט. אפילו יותר, דווקא בגלל שנראה שהכל סבבה (עד שמבינים שהיא בת עשר).
ואפשר להגדיל אותו!
וכאן יש גרסה ענקית של ימי הנפילים של מגריט https://www.christies.com/lotfinder/Paintings/rene-magritte-les-jours-gigantesques-5584761-details.aspx?lid=3&from=relatedlot&intobjectid=5584761&sc_lang=zh
אתי, פאולה רגו זה כמו הכלאה משונה בינה לבין לוסיאן פרויד.
מרית, התגעגעתי……!
קשה להסביר (ובעצם אין שום צורך להסביר) כמה הציור של מגריט מטריד. הוא שולח מיד לפסל של לאוקון:
אני לא חושב שזהו האונס עצמו – המאבק נראה כמאמץ הנורא שלאחריו למחוק את עקבותיו, שמתעקשים להישאר בעור, באף, בעיניים.
יפה כתבת. ומרתק. תודה רבה.
אלפחורש, הציור של מגריט לא דומה ללאוקון בעיני, כי שם נאבקים בנחשים שתוקפים, ואצל מגריט האישה נאבקת, אבל הגבר לא בדיוק תוקף. הוא פשוט שם, לגמרי שאנן ונינוח, לבוש ומסופר למשעי, מניח ידיים אבל לא חופן או צובט או תוחב או השד יודע. ההשערה על עקבות האונס היא יפהפייה ובאמת תואמת יותר את חלקי הגבר המודבקים ואת הכתף הבלתי נראית שהאשה הודפת, אבל שוב, אני לא בטוחה שזה קשור ל"אירוע אונס" אלא יותר לדיכוי קבוע, לפולשנות גברית לאינטימיות, לנוכחות מנכסת ולא מאפשרת מרחב, שלא קשורה רק למין, מהסוג שעורר את חמתי http://wp.me/pSKif-khw ב"נשים קטנות" הספר, לא הסרט החדש הבקורתי. ובמילה אחת – פטריארכיה. וזה גם מה שאני מרגישה בציורים האלה של תמרה דה למפיקה. היא לא מתלוננת לכאורה. הנשים מתפתלות בפתיינות ואפילו חוגגות מיניות במרחב הצר, עול הפיקוח הגברי הוא לגמרי נסתר, אפילו יותר מהכתף הרפאית של הגבר.
בועז, תודה. ההתייצבות חסרת הסייג שלך בצד תמרה ואחיותיה תמיד נוגעת ללבי.
את באמת סבורה שהלמוט ניוטון מעצים נשים? זה נורא מתעתע. הוא מציג אותן כאובייקטים של יוקרה, קשות להשגה, מעוצבות עיצוב יתר.
מעבר לכך פוסט יפה, תודה רבה
איזה יופי, במיוחד החיבורים (הלמוט/אליס)
מירי, לא אמרתי שהוא מעצים נשים. אמרתי שהנשים שהוא אוהב ומצלם הן עוצמתיות. עיצוב יתר זה כבר עניין של טעם. עוצמה יכולה לבוא בכל מיני אריזות. יש משהו קומיקסי בפנטזיה שלו, וזה רק מקרב אותן לגיבורות-על. תראי את אשתו למשל.
ותודה.
אור, תודה. החיבורים זה שטח הפקר. שם אני מרגישה הכי בנוח.
הפורטרט הוא של השחקנית אנג'ליקה יוסטון
נכון, את צודקת… תמונה עוצמתית שלה 🙂 הן קצת דומות בעיני. זאת אישתו אחרי תספורת.
הציור של מגריט המם אותי. אני לא רואה בו אונס. אני רואה בו את האישה, הנשי, פורצ/ת מן הגבר. הגבר מסרב לתת לה לצאת במאמץ נואש. אך היא, בזרועות חסונות של גבר נחלצת ממנו ומותירה ממנו רק קונטור דל של צדה השמאלי. פניה עוד גבריות, אך שערה הגולש מעיד שהן יתרככו לפנים של אישה. גם הזרועות. נכון, קודם פורצים סימני המין המובהקים, הערווה והשדיים, כמתריסים פמיניזם לוחמני בנוסח החירות מובילה את העם של דלקרואה. אחר כך זה יתרכך. אבל התמונה הזו מציגה את תבוסת הגבר, אם בכך שהאישה תופסת את המקום הראשון או בכך שהנשי שבו משתלט על הגברי. בכל אופן, מעניין מאוד שגבר צייר את הציור הזה. וקצת זהו גם ציור של בריאת האישה מצלע אדם, אבל מהצד של האישה ולא של הגבר.
איזה יופי. כמו ג'ודאית שהופכת יריב גדול וכבד, ככה הפכת את הפירוש המתבקש האוטומטי 🙂
אני שט בסירה קוצנית,
איי איי איי, אללי,
וחולם על עוד פוסט
שיזרח מעליי.
רק עוד פוסט: פמיניסטי,
פוסט מודרניסטי,
שיהיה קולוניאליסטי
או פוסט אימפרסיוניסטי,
העיקר שיהיה פוסט!
איי איי איי, אללי,
אני שט ומקווה
שיזרח מעליי.
(גם פוסט אפוקליפטי בא בחשבון……!)
שט יקר, שיר נהדר. יש לי הרבה פוסטים בראש אבל מישהו ריתך את היציאה (דימוי בהשראת הקורונה. שמעתי שבסין ריתכו דלתות של בתים כדי למנוע מאנשים לצאת). מקווה להתגבר בהקדם.