רוני מוסנזון נלקן בפוסט מטלטל* על שירי מרים ילן שטקליס

*בחיי שחיפשתי ולא מצאתי מילה יותר מדויקת.

*

רוני מוסנזון נלקן היא חברה יקרה, מטפלת במגע בשיטת רוזן, ושותפתי לכתיבת חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי ולחממת האמנים של הקרון.

אנחנו שונות זו מזו ככל האפשר (אני ממפלגת גילגי, והיא ממפלגת אניקה), אבל כשאנחנו חופרות את המנהרות שלנו משני קצות העולם אנחנו נפגשות בדיוק באותה נקודה.

זו הפעם השלישית שהיא מתארחת בעיר האושר. בפעם הראשונה היא הבינה דרך הגוף, בפעם השנייה היא ריאיינה את אלוהים, ועכשיו היא מאירה את העוצמות הרגשיות של מרים ילן שטקליס בישירות שלא נתקלתי בשכמותה.

 

הציפור של הצלחת / רוני מוסנזון נלקן

אל השירים של מרים ילן שטקליס הגעתי בשתי פאזות של החיים, כילדה וכאמא. כילדה לא אהבתי אותם. הם עוררו בי מועקה. לא אהבתי את המילים חסרות הפשר, המאולצות, המתיילדות. הרגשתי דחייה כמעט מגנטית מהפער בין החרוזים החביבים, לבין משהו שלא נאמר, מתחת לפני השטח.

כאמא חזרתי אליהם ופתאום מצאתי עצמי שבויה בקסם מפתיע שלא ציפיתי לו. המגנט התהפך. התחברתי לשירים מבפנים. גיליתי בתוכם דרמות עוצמתיות. הקראתי אותם לבנותי ברגש עצום, משחקת בין הטקסט לסב-טקסט, טובלת בהם בכל נפשי ומאודי בעונג מהול בסבל. זה קרה מעצמו, בלי מודעות, השירים נגעו בשכבות גיאולוגיות של הנפש.

פעם הבאתי אותם לחממה. [חממת האמנים של הקרון שבה אנחנו מגדלות ביחד אמנות רב-תחומית לילדים. מ"ב] מרית "תפסה אותי על חם" והציעה לי לכתוב. הנה החוויה הלא-מלומדת האישית שלי.

הטעם של שירי מרים ילן שטקליס עבורי הוא טעם של פער בין העולם שבחוץ והעולם שבפנים. מועקה לא מדוברת הרוחשת מתחת לקרום דקיק של חיים "רגילים", מאיימת מתחת לפני השטח על שלמות החיים, מזמזמת ומהדהדת עם אי שקט פנימי, מאיימת לסדוק את החומות היציבות ולהתפרק לרסיסי רגשות קשים לא מובנים, בלתי מתעכלים. אני חושבת שזה מה שהיה טמון בדחייה שחשתי כילדה, מבלי שיכולתי להסביר ולנסח. הלב שלי הרגיש את זה. השירים הדהדו חוויה של מצוקה, חרדה, מרחב נסתר חנוק וחמוץ, גדוש ברגשות לא מובנים, ללא מתווך ומורה דרך, צער העולם ומועקה, ביצת רגשות מהבילים המאלצים אותי לסתום חורים, אף, פה, עיניים, גרון, לבודד עצמי מבפנים ומבחוץ.

אני לא חושבת שהיה מבוגר בעולם שלי שקלט מה קורה בי. כן שמרו עלי, הרגיעו אותי, עודדו אותי, אבל לא דובבו אותי, לא היה מקום למה שהרגשתי. בשירי מרים ילן שטקליס זיהיתי תחושתית את הפער בין העולם הפנימי הכאוטי לבין עולם המבוגרים המאורגן לכאורה בחוץ. השירים לא הסבירו, תיווכו או סידרו. להיפך, הקצב, המשקל, החרוזים והמתיקות למראית עין היוו קונטרפונקט מתעתע לכאוס הפנימי. הם רק הגבירו את האימה הלא מובנת.

רגש הוא תגובה למשהו שקורה, מבפנים או מבחוץ. הוא תנועה. אין בו צורה, קביעות וסדר. רגש הוא אי-ודאות. אני נתונה לתנועה הרגשית (של עצמי או של הסובבים אותי) כמו סירה בים סוער, ללא קרקע יציבה. רגש הוא סכנה. ובאין מי שיתווך, יסביר, יכיר בסיבות לרגש, יהיה לצידי עד שתשקוט הסערה (ובעיקר כאשר מי שאמור להגן הוא עצמו מקור הסערה) – אני צריכה למצוא דרכים להגן על עצמי, להכנס לצוללת, לבדי.

ואז באה מרים ילן שטקליס, ומה היא עושה? מציירת לי את העולם כפי שהוא. טירליטט וזורום רים, לולילול וטרללה, ומתחת למילות השטות – כאב, בדידות, עצב תהומי, אובדן, כעס וזעם, חוסר אונים, זרות, בושה, שנאה, השפלה, אימה. ברמת התוכן היא מדברת במפורש רק על חלק קטן, הרוב משתמע בין השורות באופן שהדברים נאמרים, בקצב ובשבירתו, במה שלא נאמר, בזריית חול מתעתע של מילים חסרות פשר.

דוגמאות ספורות מתוך רבות:

השיר קורע הלב "לבדי" (לבדיתי – לבדיתי – ובכיתי) מספר על ילד שנשאר לבדו כשאמא הולכת. העצב והבדידות גלויים ומפורשים, אבל מעבר להם הילד משליך על הדובי את המניפולציה של המבוגרים: אסור לבכות, אסור לכעוס, צריך להתאפק, צריך להסתיר. אחרת אתה טפשון. תהיה גדול ותשתוק.

"שור הבר" עוסק בכעס. אבל השיר הוא לא רק על כעס, אלא על השפלה, זרות, נידוי ואלימות. שוב, מניפולציה של מבוגרים שלא מסוגלים להתמודד עם הכעס. כשדני כועס אומרים לו שזה לא הוא, זה שור הבר. פיצלו אותו! כולם נגדו, מנדים אותו ומגרשים באלימות פיזית במקל! גם ב"הסבון בכה מאוד" יש גירוש ואיבוד זהות. גם כאן דני, כל כך מלוכלך עד שלא רק שכולם כועסים עליו אלא מתכחשים ולא מזהים אותו. אימה.

והנה גם "אצו רצו גמדים…"

"אצו רצו גמדים…" מתוך "שיר הגדי" של מרים ילן שטקליס, איירה צילה בינדר. (הכפולה נחתכה לצרכי קריאות, ואיתכם הסליחה)

שיר כביכול עליז וחמוד, שלא עוסק במיוחד ברגשות, בסך הכל שיר ערש שמספר על משחק מחבואים של גמדים בתוך שבלול, אלא שגם שם האימה משיגה:

ואחד קטון-קטן,
שם יפה לו טימפינטן,
התחבא בתוך שבלול –
לולי-לולי-לולילול.
אך לצאת הוא לא ידע –
דדי-רדי-רידדה….

וכך הופך לשיר ארס, נומה נום בתוך מבוי סתום, מברכה לקללה. והמאזין, כמו הגמד בקונכיה, לכוד בין החרוזים החביבים, בלי מוצא לחרדה.

רגש מרגיע ומשרה בטחון נדיר בשיריה של מרים ילן שטקליס. בשיר "אבק" מופיעה השורה: "טוב לו, חם לו ונעים". לרגע אחד אפשר לשקוע, להפסיק להתאמץ בדריכות אל מול הסכנה, אלא שמדובר באבק. הנחות בנחותים, נחות אפילו מהמטלית. מה הוא חושב לעצמו? לנוח בנעימים? חלילה! הוא זוכה לשמות גנאי ומגורש בבוז. אין זכות בסיסית לנוח ולהרגיש חם ונעים, להרפות אל מה שיש ולעזוב לרגע את המאמץ להיות משהו שאני אמור להיות… הזכות להיות אבק ראויה לפוסט בפני עצמו.

אבל שיא השיאים הוא הציפור של הצלחת. מסתבר שלא הקראתי אותי כלל לבנות שלי, והיום אני מבינה יותר למה.

"הציפור של הצלחת" מאת מרים ילן שטקליס. (תמונה מלאה של הכפולה עם האיור של צילה בינדר, למטה)

השיר הזה מכיל את כל האלמנטים הרגשיים בבת אחת. שיר שובר לב, על גבול הבלתי ניתן לשאת.

מה הסיפור שלו? גיבור השיר הוא רוגז. רוגז? מה זה "רוגז"? מי רוגז? מישהו כאן כועס! השיר כמעט ושומט אותו. על פניו הסיפור פשוט: ילד יושב מול קערת דיסה מהבילה, כועס, מנסה להתגבר על הכעס, לשלוט בו, לעצור את הבכי, "להתפייס". אך העלילה נשברת למסע דהירה לא מרוסן בנסיון נואש לשלוט על הכעס, דרך מדבר ושמים, כוחות הטבע, על כנפי הציפור המצויירת וחזרה לשאול הדיסה המהבילה שטורפת ומכניעה אותו, מרסנת, כובשת, משפילה, תחת כסות המילה החיובית נתפייס. מהי ההתפייסות? הילד הצליח בשארית כח לשלוט על הכעס, לרסן ולגרום לו להתרפס. התעלות באמצעות שליטה והכנעה. השפלה. אונס רגשי.

הילד כמעט לא קיים בשיר. מרומז במשפט: אין אני רוצה בך, ה"אני" הזה מפוצל בין דמויות שונות: הרוגז, הכעס, העשן (האדים…), הדמעה, קערת הדיסה, הציפור של הצלחת, כמו השתברות פסיכדלית שמתרחשת לנגד עינינו. כעס הוא תגובה למשהו. מה קרה לילד? אין זכר בשיר.
והרגש הוא לא רק כעס. זוהי דיסה רגשית מורכבת. פגיעה אילמת לא מדוברת, חוסר אונים, זעם, בדידות, עצב תהומי וכל כוחות הנפש מופנים לרסן ולהסתיר. דיסת רגשות שאין לה מקום, יש לכלות אותה. התנועה הרגשית עוצמתית כל כך, לא סתם נושאת את הילד בשנייה אחת על פני הקוסמוס כולו, במסע אלף-לילה-ולילה. תנועה רגשית מיתית בעוצמתה, לבה רוחשת המאיימת להתפרץ, עולם שאול המאיים על עולם החיים, כמה כח צריך כדי לרסנה!

המהלך היחיד בשיר שנותן מעט מוצא לכאב הוא מסע הציפור של הצלחת. למזלו של הילד, היא לוקחת את הדמעות בהחבא בין כנפיה לשמים ומשם מפילה את הטיפה על הפרח הסגול – ויפרח. מוצא של חיים. סגול – צבע פסיכדלי בפני עצמו, רוחני ולא ארצי, שילוב של כחול ואדום, עצב וכעס. דמעות עצב, זעם, חוסר אונים ובדידות, מפריחות את הפרח הסגול. אבל לא לאורך זמן. הרוגז שב. כל המסע לא הצליח להכניע אותו. מהי דמעה אחת לעומת עוצמת הזעם? היא לא הצליחה להוציא את הקיטור ולהרגיע. הרוגז, כמו מפלצת שכאשר מנסים להכניע אותה היא מתעצמת וגדלה, חוזר ושולף ציפורניים, עד שלבסוף יש צורך באקט קניבלי, אם טורפת, הדיסה מנסה לכסות ולאכול את הכעס – והנה הצלחנו. הכעס סורס. מתרפס. ולזה ילדים, קוראים להתפייס.

אני רואה את "הילד" (ילד? ילדה!) יושב מול קערת הדיסה, בגרון חנוק מדמעות כאב, כעס וחוסר אונים, זועם ואין על מי, מבין ללא מילים שאין מקום לכעס, שצריך להכניע אותו. אף אחד לא מרגיע אותו. אף אחד לא עוזר לו. אף אחד לא שואל למה הוא כועס. הילד הנבון מחניק את עצמו בכוחות עצמו, עושה כמצופה ממנו על פי הבנתו: מתפייס, כלומר מתעלה מעל עצמו, מתנתק מעצמו. הכל מופנם בו. אף אחד לא אומר לו מבחוץ שאסור לכעוס, הוא יודע לבד. הוא כבר הבין.

הציפור של הצלחת עושה מעשה של חסד. היא היחידה שעוזרת לילד ונותנת מוצא של חיים בהפריחה את הפרח הסגול עם הדמעה. אבל היא קפואה. ציור על צלחת. לא חיה, לא באמת יכולה לפרוח משם. היא לוקחת את הדמעות אבל חוזרת לדממה הקפואה חסרת החיים. הייתה לא הייתה. כמו פייה סנדקית שמופיעה לרגע ונותנת מוצא לסבל, אבל כשהקסם נגמר בחצות הכל חוזר לקדמותו. וגרוע מקדמותו: פיוס שהוא אבן גולל מדבש, חניקה במסווה תרבותי.

הנפש המשתקפת בשיר (בין אם של הכותבת או הקוראת) עברה התעללות, פיזית או נפשית. הוכנעה בכוח חסר שם ופנים. נשברה, התפרקה, התפצלה, התנתקה. העובדה שהיא שרה מהמחתרת היא פלא. כמו טיפה המפריחה פרח סגול טמיר. נפש חיה אך כואבת, חיים שהם כאב צרוף.

השירים של מרים ילן שטקליס מתכוונים על פני השטח להיות חינוכיים. יש רגשות טובים ורעים. את הרעים יש לרסן. את הטובים יש לאמץ. יש להסתגל. אבל בעצם הם פורטרט עצמי של נפש רגישה ובודדה עד אימה. כמו הפרח הסגול הלא מסתגל, המורכבות הרגשית משפריצה מעל ומעבר לכוונה המוצהרת. הפוך מחינוכיים, הם לא נותנים מענה ופתרון אלא מהדהדים את הכאב במלוא עומקו. אני כועסת על הכוונה המוצהרת שלה. היא שיתפה פעולה עם החברה ולא עזרה לי כשהייתי צריכה. כמו כל המבוגרים היא היתה שרויה בסבל וניסתה להתמודד על ידי תירבות, חיברות, התעלות, מניפולציה שקרית מוסווית. היא השאירה אותי לבד עם דייסת הרגשות. אבל גם אם לקח לי שנים, מילדות עד בגרות, אני בכל זאת מזהה את הפנינה הגולמית. שכן בסופו של דבר היא לא נכנעה, לא ריסנה ולא נאלמה. בקודים מופנמים היא שרה מהמחתרת את הכאב האינסופי של העולם.

מתוך "שיר הגדי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה צילה בינדר

*

עוד מרים ילן שטקליס בעיר האושר

על השיר "מיכאל"

איור אחד נפלא של דוד פולונסקי

עמוס נוי, על "המסע אל האי אולי"

המחאה והחלום של בתיה קולטון – על איורי "המסע אל האי אולי"

וגם: הזנב והלב, או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

ואחת שלא כובשת את הכעס היא מרי דה מורגן המופלאה. תרגמתי כמה וכמה סיפורים שלה (ועוד היד נטויה, כשאמצא סדק בזמן). האהוב עלי מכולם הוא עץ השיער והוא לגמרי רלוונטי לפוסט, וגם נסיכת הצעצוע שתרגמתי לאתר "מעבורת" מתמודד עם אותו רוגז של מרים ילן שטקליס, רק באופן אחר לגמרי. ראו צרחות של דגים.