. לעלינא, לזכר קו נקודה
1 – באחד משירי "אשכולית", ספר ההוראות והרישומים של יוקו אונו, מבקשת אונו לבחור סכום כסף, ולדמיין: א) את כל הדברים שאפשר לקנות בו, ב) את כל הדברים שאי אפשר לקנות בו.
זה הצחיק אותי בגלל הסימטריה המדומה (סוג של בדיחת הכוס החצי מלאה/ריקה, שאונו מגניבה לה בקורת על התרבות הקפיטליסטית; לא משנה כמה יש, מה שאין תמיד גדול יותר), ובגלל "הקמצן" של מולייר, הקטע שבו הסרסורית מחשבת את כל הכסף שהכלה לא תבזבז, כהכנסה של "שנים עשר אלף ליברות בשנה" (תרגום אלתרמן).
2 – אלכס בן ארי עורך אנתולוגיה לכתיבה מושגית. הוא בקש ממני לכתוב על שירי ההוראות של יוקו אונו. בזכות הבקשה גיליתי את הספר מחדש (והתאהבתי ביוקו אונו), ועכשיו לא נותר לי אלא לצמצם את מה שיש לי להגיד לאורך סביר. ימים יגידו אם אצליח, ובינתיים אני מחלקת את הטקסטים ל: א) טקסטים שיש להם מקום במאמר. ב) טקסטים שאין להם מקום במאמר. ג) טקסטים שאין להם מקום וחבל. למשל:
3 – שאלון אמריקאי, שבו צריך לבחור את ההגדרה הנכונה לקו (באנגלית LINE שהוא גם שורה, כלומר קו אופקי).
קו הוא:
א. מעגל חולה
ב. ביליון קווים מגובבים בחלל צר
ג. מילה פרומה
ד. נקודה תוקפנית
.(מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו", בתרגומי)
4 – החן לא זקוק להמלצות, ובכל זאת כמה מילים:
אונו שייכת לדור אמנים שמאסו בקיפאון המחשבתי ובמסחור האמנות, ולפיכך הפסיקו לייצר "חפצי אמנות" (ציורים ופסלים) ועברו לאמנות חיה המבוססת על רעיונות ופעולות (מיצג).
ובהמשך לכך, לא רק שארבע האפשרויות משוחררות מכל הגדרה מסורתית לקו (כלומר מכל קיפאון מחשבתי), הקווים של אונו אינם סימנים דוממים. ההגדרות מנפישות אותם. א' ג' וד' הם שלושה תסריטים (כלומר, שילוב של רעיונות ופעולות), אנימציות קצרצרות המתרחשות בתודעה: המעגל החולה פוקע ומשתטח על הדף, המילה נפרמת במשיכה (מתברר שלכתב מחובר יש עיניים של סריגה), והנקודה (כמה קטנה ככה עצבנית) נוֹרֵית כמו כדור.
רק הגדרה ב' שונה. עוד לא החלטתי אם מדובר בהגדרה קונספירטיבית, במובן, אפילו לקו יש שלדים בארון, או במניפסט של אמנות מינימליסטית: קו אחד יכול לייצג/להכיל ביליון אחרים.
וזה מקסים כמה שירה אפשר להפיק מסימן כה רזה ומוכר.
*
עוד באותם עניינים
בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו
המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל
בנלי, רדיקלי או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל
שומה עלינו לדמיין את הפוסט הקצר שיש בידינו, וגם את מה שאין בו. יוקו אונו תמיד מסקרנת, תודה שהבאת. המעגל יכול להיות שהבריא, פקע בבת אחת וחופשי ופתוח הוא מתייצב בפני העולם? הוא קו אופקי או אנכי? גם ההנפשה בעיני המתבונן. 🙂
יוקו אונו זה הדבר הכי דוחה ומגעיל בעולם, חבל שהיא נולדה כלל
זה נשמע מאד אישי. מה קרה?
כשיצא התקליט המשותף של ג'ון ויוקו היינו מאוחדים למדיי, תלמידי הפנימייה בה למדתי, שהרצועות של יוקו מעצבנות, ושבכלל "מי זאת?"
והנה עולה, שהיא זו שהרעיפה עליו לא מעט מכישרונותיה, ושהוא, התרנגול, "שאל" ממנה [היום היו מכנים זאת במילים פחות סלחניות].
אט-אט אתה מוצא את עצמך למד, גם מהרשימה הזאת, שנעשה עימה עוול.
מ', כשהודיעו על פתיחת רמת טראמפ נזכרתי שלנו תמיד תהיה העיר שנקראה על שם יוקו, הלאו היא קריית אונו. חוץ מזה, כל אדם (גם אם הוא יוקו) שמדלג מעל ההגדרה הגיאומטרית המקסימה של קו כאוסף אינסופי של נקודות (הלוואי שיכולתי להתחיל לתאר איזו שירה זו) חשוד עליי כסרבן יופי (למרות שהיופי הוא בעיניי המתבונן, ובכל זאת). הואיל ואני ידוע כסרבן-חמלה בתפוצות מסוימות, אני לא כותב זאת כביקורת על יוקו. אני רק משתאה על שבחרה לדלג על ההגדרה הזאת בכזו קלות.
אגב, יצא לי להקדיש השנה חלק משיעור להגדרה של הזמן כ"מחול הנפש סביב השכל". כך שגם לפני 1,500 שנה היו הוגים ויוצרים (במקרה הזה פילוסוף נאופלטוני) שלא הסכימו לקבל הנחיות מן המוכן (במקרה הזה מאריסטו). אפשר להציג את יוקו במקרה הספציפי הזה כתלמידתו של הפילוסוף הסורי, ימבליכוס.
כמה השראה ושמחה יכולות להביא מילים כה מעטות!
האם התרגום שלך לספר של אונו ניתן לרכישה?
הו ורד, לדמיין כל מה שאין בפוסט… איזו הצעה מבהילה… בייחוד שחלק הארי מזמן הכתיבה שלי מוקדש לגיזום הסתעפויות המאיימות להפוך את עיר האושר ליער הקוצים של היפהפייה הנרדמת.
צבי, אוונגרד זה טעם נרכש בדרך כלל… ובאשר לג'ון ויוקו – הגבול בין ניכוס להפריה (הדדית) קצת נזיל. ובכל זאת נדמה לי שיוקו זכתה להכרה עם השנים. אני יותר עצבנית על מה שנגזל ממרי ריינולדס הנפלאה, אהובתו של מרסל דושאן https://maritbenisrael.wordpress.com/2014/06/14/reynolds/ ובחזרה לאונו – הקריאה המחודשת באשכולית היתה חוויה מסעירה. מקווה שאצליח להעביר אותה למאמר, שלא אטבע בים המחשבות שלי.
שועי, ימבליכוס נשמע כמו קוסם שלומיאל בסיפור ילדים. בטח מצחיק להיות תלמידתו.
מבחינה מסוימת גם היא יכלה להגדיר קו כאינסוף נקודות (זה אפילו מתחבר איכשהו להגדרת ביליון הקווים וכו'), אבל גם אם המילים היו זהות לשל אוקלידס, הן היו תוצאה של תרגיל מנטלי אחר. הרציונל שלה הוא תמיד אנושי ולא פורמליסטי כמו בגיאומטריה. במקום מסוים היא מתארת את קבצי ההוראות שלה כהתחלה של תנועה פנימית שהמילים משאלה או תקווה הכי קרובות למהותה.
תמי, שמחת אותי מאד. אני לא מתרגמת את הספר, אני כותבת עליו מאמר (בתקווה שאצליח לתמצת את הספר שכתבתי עליו בראש). אפשר להשיג את הספר באנגלית https://www.amazon.com/Grapefruit-Yoko-Ono/dp/0743201108 יש לי הרגשה שתאהבי אותו מאד.
אולי אתרגם פה עוד קצת נשורת מהמאמר.
תודה רבה!
טוב למה לזכר?
נבהלתי…
כי אין יותר הצגה. היא בגן עדן של ההצגות אם יש כזה.
כן הבנתי את זה אחרי שנכנסתי לקישור…
אבל זה הבהיל אותי פה בהתחלה,
זה נראה כמו כתובת על פלורסנט בבית כנסת… 🙂
באמת יש דבר כזה, כתובת על פלורסנט בבית כנסת?
לא על קווים ונקודות… למרות שהעירום בבית הכנסת של דורא אירופוס קצת ערער את דעתי על מה אפשרי ומה לא.
מרית, נקודה היא:
1. קו שהתכווץ בכביסה
2. כדורגל סמרטוטים של נמלים
3. בריכה אולימפית של דובוני מים
4. חור שחור זעיר (כשסוגרים את הספר כל נקודה בולעת את המשפט שלפניה, וכל הנקודות בולעות זו את זו והספר שב להיות לבן כמקודם, עד המפץ הבא, שמתרחש כשפותחים את הספר……)
(ו'קרית אונו' הצחיק אותי נורא 🙂 )
ההגדרות לקו חמודות מאוד. הגדרה ב' מתיישבת יפה עם האקסיומה על שתי הנקודות שביניהן עובר רק קו ישר אחד: גם אם תציירי ביניהן ביליון קווים, תישארי בסוף רק עם אחד. כלומר, זאת בעצם הגדרה די שמרנית 🙂
ואני נזכרתי בשטוחלנדיה המופתי, Flatland, מאת אדווין אבוט אבוט: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%98%D7%95%D7%97%D7%9C%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%94
תודה על הרשימה המקסימה. בילדותי לומדתי לזלזל ביוקו אונו וברשימותייך את פוקחת את עיניי. איזה דמיון! איזו תעוזה!
(– .-. .. – .. –.- .-. —,
נקודה נוצרת מחיתוך של שני קווים – ואילו הקווים הם אוסף של המוני נקודות (כמו שאמר שועי.) בקיצור, גם הנקודה וגם הקו תלויים זה בזה ועל כן כלל אינם יכולים להתקיים 🙂 )
יעל, ב"פיוצ'רמה" (סדרה אדירה) יש פרק שמוקדש בחלקו לשטוחלנדיה, אלא ששם היא נקראת פלטבוש (flatbush) – בדיחה יהודית של היוצרים.
הנה, מהדקה ה-5:28:
מחשבים א', אתה כישרון טבעי.
ובעניין מס' 4 יש בספר דף ריק. רק כותרת: PAINTING TO ENLARGE AND SEE ותאריך, קיץ 1961
עדה, את צודקת אבל כמו שאמרתי לשועיקי, גם אם התשובה זהה, התרגיל שונה, וההשלכות אחרות. זו רק נקודה בזמן שבה השמרני והמתנער מצטלבים.
יעל, איפה גדלת, מי לימד אותך לזלזל ביוקו אונו?!
ובלי קשר, אני עצמי קצת זלזלתי בה, אבל לא עוד. הקו הנלבב הוא רק הערת שוליים למהפך.
מחשבים ב', מ. ש. ל.
הי מרית,
פעם פרסמת רשימה נהדרת על משוררת/סופרת יפנית שיצרה רשימות של דברים. נראה לי שזה פשוט ז'אנר בספרות היפנית. אשמח מאד לקישור לרשומה הזו.
באשר ליוקו- אני לומדת להכירה מעבר להכפשות ולסופרלטיבים, שהרחיקו אותי שניהם מהתעניינות בה. תודה על הבאת דבריה כלשונם, ובכלל.
ולמחשבים וגו'- טרי פראצ'ט עסק בזה בדיוק בספרו המשעשע 'פירמידות'. מאד מומלץ. מעבר לעובדה שהספר שייך לסדרת עולם הדיסק, השטוחה כשלעצמה, הוא גם בוחן שם מה קורה כשמימד אחד נגרע מהמציאות. במחשבה נוספת, אתה בטח מכיר את הספר הרבה לפני…
יעל, לצערי דווקא לא, אבל אחפש אותו…. 🙂
מקוה שתהנה. 🙂 ומרית- תודה רבה!
אני קראתי גם את הגדרה ב' כמונפשת. כל ריבוא הקווים מתערבלים ומתחככים זה בזה בצפיפות הבלתי אפשרית בעת שכל הדרמה הזו, מבחוץ, לעינינו הלא רגישות דיין, היא פשוט קו אחד דומם. זה יפה לדבר על אמנות במונחים של הנפשה של הלא נראה. של ראיית החיים, התנועה, במקומות שהעין והלב חולפים מבלי להבחין בה. אפרופו אוקלידס שמבקש מהכל לעצור במקום ולהפסיק לזוז כדי שיוכל לספור אותו רגע.
מחכה מאוד למאמר.
מעניין. כקורא עברית לא הבנתי את "מילה פרומה" עד שהסברת. מעניין איך יבין הקורא היפני
יעל, בשמחה. את מתכוונת לסיי שונגון אשת החצר מהמאה העשירית. פרסמתי עליה שתי רשומות. הראשונה על אישיותה היוצאת דופן, והשנייה על הרשימות עצמן. זאת הראשונה http://wp.me/pSKif-i5o ומשם יש כבר לינק לשנייה.
אלכס, כמאמר הפתגם, be careful what you wish for 🙂 בתקווה שאצא בשלום מן הסבך.
יעקב, תודה…
כל מה שאת כותבת, מרחיב את הדעת ופותח את הלב.
כיף לשמוע. תודה!
מרית, הצורך לדמיין – ולהאמין – שיש איפשהו בדף הלבן נקודה שצריך רק להגדיל אותה (כמו מיקרופילם מתחת לבול) מזכיר לי קרקס פרעושים, שהוא אחד הקסמים הכי גדולים בעיני. זה הקרקס הכי תמציתי של קו ונקודה – יש נקודה זעירה, דמיונית, והמעקב אחרי התנועה שלה יוצר מסלולים בחלל – קווים:
זה מסלול תת-אטומי ממש, או חללי, שהוא בעצם המשך מיניאטורי של אחת ההמצאות הכי קדומות של האנושות: המשחק שבו מחברים את הנקודות השמימיות בקוים ויוצרים תמונות וסיפורים. אחד האהובים עלי הוא זה:
#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Orion_constelation_PP3_map_PL.jpg)
שהוא בעצם זה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%9F_(%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%A6%D7%AA_%D7%9B%D7%95%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%9D)#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Orion_3008_huge.jpg
מחשבים, לדמיין, זאת מילת מפתח ב"אשכולית". לא זוכרת איפה קראתי שזה חלחל בסופו של דבר ללנון והוליד את imagine. וגם אני אוהבת לחבר כוכבים (ואת אוריון שהוא כסיל בעברית). קרקסי פרעושים לעומת זאת, חביבים עלי רק בתיאוריה, במציאות אין לי מספיק סבלנות 🙂
מרית, אם כבר פרעושים ( 🙂 ) הנה המיצג fly שיוקו אונו יצרה ב-1971 – זבוב על גוף עירום:
אפשר מן הסתם לחשוב על הווניטאס, הבלותו של הגוף וכולי, אבל לי הסרט דווקא מזכיר טקסי התבגרות של עמידה בגירויים בלתי נסבלים, כמו בסרט של ג'ון בורמן, "יער האזמרגד":
אין לי מושג אם הסצינה מבוססת על טקס אמיתי, אבל היא תמיד הרשימה אותי עמוקות……
מחשבים, מצחיק, אבל אני לא חשבתי וואניטאס וגם לא טקס התבגרות. אלא על הררכייה הפוכה. הזבוב הוא הגיבור הפעם שיוצא למסע. האישה היא רק הנוף, היבשת החדשה.
נהדר…..! לפני המון שנים ראיתי סרט אנימציה קצר (פולני, אם אני לא טועה), שמצויר כולו מנקודת מבטו של זבוב בחדר. אם אני אמצא אותו אראה לך 🙂
הנה:
🙂
נהדר…..! לפני המון שנים ראיתי סרט אנימציה קצר (פולני, אם אני לא טועה), שמצויר כולו מנקודת מבטו של זבוב בחדר. אם אני אמצא אותו אראה לך 🙂
איזה סיוט איכותי…
הרבה זמן לא נכנסתי למבוכים שלך כאן, מחוסר זמן ופנאי לקרא בשקט. אז עכשיו יש לי כמה דפים פתוחים מהבלוג כי ככה את בונה את זה כמו עץ ענק (ובכלל אני מאלה שקוראת גם תגובות של אחרים), וכל פעם בא לי להציץ מ/בענף אחר. ואחד כבר שלחתי הלאה למי שאני יודעת שזה יעניין אותו. לגבי הגדרה ב. ביליון קווים מגובבים בחלל צר, שאת אומרת שהיא חריגה, אני דווקא מוצאת שהיא גם "אנימציה קצרצרה שמתרחשת בתודעה". היא הכי קצרה אולי, כי ברגע שהקווים התגבבו להם כמו "ערימת ילדים" שהיינו משחקים, החלל סגר עליהם. זה סיוט.זאת ההגדרה הכי קשה בעיניי, זה כלא, זה לחץ, זה עונש עתידני אכזרי.
את לגמרי צודקת. כשאמרתי לא-אנימציה חשבתי על הקו הנראה, אבל אלה שמתחת הם כמו ילדות שהוא מחזיק במרתף.
ואני מאד מזדהה עם דימוי העץ. תודה.
1. אולי בגלל שהסרטון פולני, והסביבה והבית כמו יצאו מסיפור של אידה פינק, הרגשתי שהזבוב – שצילו הגרוטסקי נראה לפעמים כמו קריקטורה אנטישמית – הוא זבוב יהודי….. 🙂
2. לפעמים נקודה היא נמר אסייאתי שלם – השד יודע כיצד הם מצליחים להתכנס שם על טפריהם החדים, ראשם הגדול, זנבם הארוך ופרוותם המפוספסת.
3. ראית את המאמר הזה בהארץ? התרגשתי ממנו נורא:
https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.7584318
הוא עורר כל כך הרבה מחשבות, בין השאר על חפצים כמילים (ומשפטים) שקפאו, על הקשר החי, דווקא, שבין המילים והעולם ו(שוב) על המילה המופלאה כשלעצמה – "חפץ".
(4. סליחה על הכברת ההודעות…..)
מחשבים…
1. זבוב יהודי נשמע מאד קפקאי. (ראית את הרישומים היפהפיים שלו? https://blog.nli.org.il/kafka-drawings/ )
2. אני אצטרך לסמוך על מילתך.
3. בדרך כלל אני לא מבלה בחצר של בני ציפר. זה לא משהו עקרוני, פשוט כוח המשיכה של התרבות פוחת כשהוא בסביבה. אז קראתי במהירות ואני לא בטוחה שהבנתי. אם בגלל המהירות או בגלל איזו עמימות חסרת מרפא, שהמאמר והכלים (שנראים חדשים במפתיע) מפצים עליו בסוגסטיביות וכל מה שאמרת.
(4. סליחה על האיחור בתגובה. הזמן ממשיך להתכווץ)
מרית, הרישומים באמת נהדרים. ובאשר ל-4, חז"ל כבר אמרו שאין לך אדם שאין לו שעה!…. (אמנם מהשעה הזאת יורדות 15 דקות של תהילה ו-30 דקות של סידורים (חז"ל תמיד התקשו למצוא את הסידור שלהם בין כל שאר הסידורים בבית הכנסת), ועדיין……!)
((( 🙂 )))