אשה מטבעון, בדיכאון, סובלת מבעיית פריון – נשמע כמו אחת מאותן בדיחות קטנות שאורית עריף נוטעת בנדיבות בקומיקסים שלה. אבל זו לא בדיחה, והאשה הזאת איננה יציר דמיון. היא בשר ודם, חצוצרות ונפש, והיא היוצרת המוסרת בידי הקורא לא רק את סיפור חייה אלא את עצמה, ברגעיה הלא הרואיים ובזוויות בלתי מחמיאות.
שהם סמיט (מתוך גב הספר)
"היי, מישהו שומע אותי" כתוב ומצויר בכנות כובשת, בכבדות נוגעת ללב עם מצופים של הומור, ספר צמוד-מציאות עם כריכה לירית. "רומנסה על עוגמה שחורה" (כשמו של אחד משירי הרומנסרו הצועני של לורקה) עם נגיעה של פנטזיה.
אז מה יש לנו פה? אישה "סרוחה" על מיטה/אי בודד בלב החשיכה, מזילה פלגי דמעות ומשיטה עליהם סירות נייר.
החשיכה סדוקה כמו זכוכית מנופצת, ואולי אלה בכלל עיגולי האדוות שעליהן צפה המיטה. מרוב שעמדו הן נקרשו למין קרום סדוק מיובש, או צילום אוויר של הריסות ארכאולוגיות. דוגמת המצעים נראית כמו תפרחת עובש. קמטיהם מפויחים.
משמאל לימין – "היי, מישהו שומע אותי" (פרט), חלק מזכוכית מנופצת, מחורבות שיבטה, אדמה מבוקעת, פאול קלה "זה שמבין" 1934. (לחצו להגדלה. אני תוהה אם זה בכלל נחוץ או שדי במילים להמחשה)
ארצ'ימבולדו (המאה ה-16), הגנן של גן הירק
אומרים שכלבים נהיים דומים לבעליהם במשך השנים. וגם חפצים על אף נוקשותם ואיטיותם מחקים בני אדם לפעמים. זה לא חייב להיות מבוים כמו הארצ'ימובלדו מלמעלה. זה יכול לקרות כמעט בדרך אגב. בציור של גבריאלה מונתר "האזנה" חוברים כל החפצים, מצלחת הנקניקיות ועד מנורת התקרה למין אסומבלאז' (שילוב של כמה חפצים ליצירת אמנות אחת) שמשכפל את תנוחת ההאזנה.
גבריאלה מונטר, האזנה, 1909
.
והדוממים של כריכת "היי, מישהו שומע אותי" חוברים למין הד של הגיבורה (שהיא כמעט כמו הילדה בשירו של טים ברטון "שנהפכה למיטה"), דמות עמומה עם בטן-שמיכת פוך, שדיים-כרים, וראש קטן של מנורת לילה ארוכת צוואר. לבה של הדמות הוא פנקס הרשימות המוטל במקום של הלב כשחץ-עיפרון נעוץ בו.
בתמונה למעלה, הכפולה בלי הטקסט. היא כל כך יפה שלא התאפקתי. ככה זה נראה לפני שאורית עריף ונעם שכטר (המעצב והטיפוגרף) כתבו את שם הספר בענק כמו אותיות S O S שאבודים כותבים באבנים בתקווה שמישהו יקרא אותן מלמעלה. האיור כולו אמנם מצויר מגובה המסוק: היי, מישהו שומע אותי(?)
בפעם הראשונה שנתקלתי בספר חשבתי על הפסוק היפהפה מתהילים "יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה". ובכל זאת יש תנועה בזרם, ובתנועה יש תקווה בניגוד למים עומדים. ודומה שגם הנעליים מרגישות כמוני. אחת עוד מוטלת על צידה חסרת חיים אבל האחרת כבר מתרוממת בעניין, נכונה להצטרף למסע או לפחות להמתין לעזרה שתבוא. זה מה שחשבתי עד שהפכתי את הספר וגיליתי שהמים לא זורמים למרחקים אלא מסתובבים וחוזרים אל האישה.
זהו מחזור המים של העצב: מן הענן השחור של השיער שרובץ על ראשה של האישה יורד גשם של דמעות שמצטבר לנהר שחוזר ומזין את הענן. מה כוחה של קופסת הטישיוז הקטנה המונחת למראשות המיטה כנגד כוחות הטבע האלה?
כדי לראות את המעגל הזה צריך לסחרר את הספר מן הכריכה הקדמית לאחורית וחוזר חלילה. וכיוון שזה בלתי אפשרי פה אראה לפחות את החיבורים: ראשית, הכפולה של הכריכה, ומתחתיה הפרישה ההפוכה (אם השידרה היתה משמאל, כמו באנגלית) שמראה איך המים שלפנים ומאחור מתחברים וזורמים בחזרה אל המיטה שעוד רגע תהפוך לאבזם בחגורת העצב.
אבל המעגל הזה מתקיים רק כשהספר סגור. בכל פעם שמישהו פותח אותו הוא קורע את חגורת העצב – פשוטו כמשמעו – כי ככה זה כשיש מי שמקשיב.
*
סדרת "איור אחד נפלא" (או שניים)
איור אחד נפלא, נינו ביניאשוילי
איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי
איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט
איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס
איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל
איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד
איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק
איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט
שני איורים נפלאים – לירון כהן מאיירת הדר נדלר
שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה
*
ובלי שום קשר (טוב, קצת) נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון, המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות ובאהבה.
וגם – לכל מי שחיכה:
"חוק התותים" – מופע רוק לילדים!
יצירה משותפת חדשה של רונית קנו וגרשון ווייסרפירר
ב29 ביוני באוזן בר תל אביב – לרכישת כרטיסי חבר מוזלים.
מופע שטותי מאוד שמדבר על דברים רציניים. (סליחה..) מופע רציני מאוד שמדבר על שטויות. (סליחה..) מופע שעושה כבוד למערכת החוק!
סיפורים ושירים על כלבים מקולקלים, ילדות עקשניות, שודדי ביצים, מלכים שלא יודעים להתנהג. ולצד כל אלו – גרשון ורונית שלוקחים את החוק לידיים ולמרות שלא נבחרו בשום הליך דמוקרטי, הם בונים בעולם, (סליחה באולם), מערכת חוקים חדשה. איך? עם שלל גיטרות, תופים, לופר ו… תותים!
מתאים מגיל 5 – 10
יוצרים שותפים : גרשון ווייסרפירר ורונית קנו טקסט: רונית קנו פרט ל"אלונה לא" מאת רימונה דינור" בעיבוד רונית קנו לחנים ועיבודים מוסיקליים: גרשון ווייסרפירר ורונית קנו יעוץ אמנותי ועריכת טקסט: מרית בן ישראל, ג'וזף שפרינצק
*
אני בוכה פה…
איך ידעת?
איך שמעת?
כל הרמזים הקטנים, המודעים, התת מודעים… ליקטת אותם בסבלנות, ידענות ונראה לי שבעיקר או קודם כל סקרנות.
כשנעם שכטר, המעצב, הציע למקם את "השלולית האחורית" באותו גובה של הנהר מי חשב שמישהי אשכרה תחבר אותם ותבין כלכך לעומק את מה שהדימוי הזה בה לספר. כנ"ל טקסטורת השברים עליה צפה המיטה ועוד ועוד בכתיבה הכלכך עשירה שלך.
תודה על הקריאה מרית,
טוב לעשות אמנות.
שיט
כתבתי בה במקום בא…
זה בגלל הדמעות 🙂
אכן איור אחד נפלא.
לפעמים אני מרגיש בפוסטים שלך כמו הנזל שהולך מוקסם בשביל ממתקים אל ביתה של המכשפה (:
אני לא בטוח (למרות מה שאורית כתבה כאן בתגובות) שזה אגם הדמעות שלה בצד האחורי…
אני חושב שזה אגם מדמעות של מישהו אחר…
ציור נוגע ללב, וגם מה שכתבת מרית…
טוב אם אני כבר כאן,
נראה לי, שאפשר להזכיר את שיחת הטלפון של קוקטו.
יש את זה גם בסרט פעמיים וחצי (החצי מיותר לגמרי, הפעמיים אלוהיים), וגם באופרה של פולנק…
איור נפלא ביותר, נדיר. והפוסט שלך. כמה שאני אוהב את הפוסטים הללו שלך על משהו כביכול קטן, פרט (שמכיל פרטים קטנים), שאת כה אוהבת ואז מנתחת את זה בחוכמה וברגישות. נהדרת.
אורית, זה אושר להתבונן ואמנות יכולה להציל, אני מאמינה בזה בכל לבי, גם את מי שעושה וגם את מי שמתבונן. הכריכה שלך מממשת את זה. זה מרגש.
דודו, אני עובדת על זה 🙂 שימחת אותי מאד.
חוליהו, זאת הערה מאד מסתורית… ובעצם יותר מאחת. של מי הדמעות? (שלך? שלי?) ומה נאמר בשיחה ובאופרה של פולנק?
שרון, תודה רבה! זה כיף לצלול לתוך ציור.
זה כ"כ דקיק, השכבה הזו של הפלסטר על השברים, כמו רפרוף כנפי פרפר.. מרית, זו עיר ההתוספת שתופסת את שיפולי הבטן.. תודה, כרגיל.
מרגש מאוד האיור על מה שלא ממש מדברים ואם מדברים מעטים רוצים לשמוע. בכפולה היפה ששמת ללא הטקסט, וללא המחשבה שזו כריכה מתקפלת לא חייבים לחבר את פיסת המים מימין לים הדמעות. בהרגשה שלי השלולית שוליים הזאת מימין היא אגם הדמעות שנמצא שם ולצערינו חוזר שוב
ולי נדמה שלשלולית האחורית יש פרצוף, פרופיל, שאניית הנייר היא עינו. והוא אפילו נראה לי קצת מחייך, בתמונה האחרונה. אבל… זה גם יכול להיות אגרוף, בתמונה מתחת לגבריאלה מונטר. שני סיפורים. ים הדמעות החוזר, הוא טוב או רע?
טרם אמרתי, אז אומר עתה: "עיר האושר" היא, עבורי, הבלוג המופלא מכולם!
דורית, תודה גם על הפלסתר המרפרף.
לוסי, ציורים זה כמו כתמי רורשאך, לכל אחד הם משקפים משהו אחר…
חולי, התחלתי לראות ולבי נהיה כל כך כבד שהפסקתי. אמשיך כשאתאושש.
יעל, נכון, היא קצת פרצופית השלולית. מעניין, כי בהתחלה, לפני שהפכתי את הספר, חשבתי שהבכי הוא רגליים של איש דמעות שיוצא מן האישה, רוח הרפאים של העצב…
ותודה רבה!
Flow, my tears, fall from your springs!
Exiled for ever, let me mourn;
Where night's black bird her sad infamy sings,
There let me live forlorn.
Down vain lights, shine you no more!
No nights are dark enough for those
That in despair their last fortunes deplore.
Light doth but shame disclose.
Never may my woes be relieved,
Since pity is fled;
And tears and sighs and groans my weary days, my weary days
Of all joys have deprived.
From the highest spire of contentment
My fortune is thrown;
And fear and grief and pain for my deserts, for my deserts
Are my hopes, since hope is gone.
Hark! you shadows that in darkness dwell,
Learn to contemn light
Happy, happy they that in hell
Feel not the world's despite.
ממשק התגובות שלך מרית לא עובד טוב עם שירה אליזבתית
הוי איך החזרת אותי לקול של אמה קירקבי…
לא עובד בגלל היישור ההפוך? (לא שזה משנה, הממשק מצפצף עלי).
רוצה להודות לך על פוסט נוסף של פירפור לבבות, ממש. (ולהציע בשקט להציץ בשלי… תרצי? http://www.meydale.co.il/blog)
יום מעוצב ומלא השראה
חגית בן-אליעזר מיידעלע עיצובים 054-4588887 http://www.meydale.co.il http://www.meydale.co.il/blog
חגית, סליחה על העיכוב בתגובה. העומס בלע אותי. תודה רבה, וברור שאציץ.
בהקשר של ארצ'ימבולדו:
מעט אלים, אבל זה מה יש…
חוליהו, תגובות זה סימני חיים. אחרת אפשר להזמין את שרון רז לצלם פה.
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לכתוב אבל אני לכודה בין פרויקטים שלא נותנים לי לזוז.
תודה על הקיצור רצחני של תולדות הזמן 🙂