"הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" כך נקרא מופע היחיד של סטיבן כהן בפסטיבל ישראל. את המילים האלה המקועקעות גם על כף רגלו, אמרה לו סבתו ("סבתו הפונדקאית" כפי היא מכונה באופן קצת מסתורי בתוכנייה), בתשובה לשאלתו, איך ממשיכים לחיות אחרי מות אהובו הרקדן.
והנה גם הטריילר של המופע:
כהן מגדיר את עצמו כגבר דרום אפריקאי, לבן, הומוסקסואל ויהודי. התיאטרון בשבילו הוא גלגול של מקדש או בית תפילה, והמופע בהמשך לכך הוא גם טקס אלטרנטיבי ואמנותי לזכר אהובו המת. הגרסא הבימתית צמחה מתערוכה, ועל הבמה עדיין ערוכים אובייקטים שונים שביניהם חולף כהן "מאופר ולבוש כמעין פרפר קווירי שברירי". ברקע מוקרנת דמותו הענקית באתרים שונים, כולל סצנה אינסופית שבה הוא טובל בדם של בית מטבחיים. הסצנה ההיא, שלא לדבר על השיא הטקסי של המופע שבו הוא "בוחר להטמיע את המת בגופו, להיות בעבורו קבר אנושי" בלשון התוכנייה, ובלשון פשוטה: בולע כף מהאפר של אהובו – מאתגרים חלק מן הקהל שתוהה בכעס, בביטול, וגם בתום לב, איפה עובר גבול הטירוף ומה בדיוק אמנות פה (ראו למשל תגובות לראיון בוינט).
אז איפה האמנות פה? זאת התשובה הקצרה (נו, יחסית לכל מה שהיה לי להגיד). רק ארבע הערות:
- קלוד מונה וסטיבן כהן
בעבורי נוף כשלעצמו אינו קיים כי מראהו משתנה ללא הרף … האוויר והאור משנים צורה ללא הרף … אני עוקב אחרי הטבע בלי להיות מסוגל לתפוס אותו. הנהר הזה ששוקע ועולה שוב, יום אחד ירוק, יום אחד צהוב, עכשיו הוא יבש ומחר יהיה בו שיטפון אחרי הגשם הנורא היורד ברגע זה. (קלוד מונה)
את העושר הזה ניסה קלוד מונה למפות בציוריו (ראו נמפאות על סרט נע). ואצל סטיבן כהן זה לא הנוף החיצוני אלא הנוף הפנימי של האבל שהוא מנסה לתפוס בכל דקויותיו. האובייקטים (בעיקר נעלי בלט עם כל מיני מוטציות חלומיות) ערוכים על הרצפה בקווים ישרים כמו תלמים של שדה חרוש או כמו פריטים שהוצאו מקבר וממתינים למיון וקטלוג. בקדמת במה מימין, שורה קצרה של כנים עם פמוטות רבי נרות בגבהים שונים, ניצבים זה בצד זה כאילו נערכו לצילום משפחתי. בעומק הבמה משמאל יש מתקן לא ברור, אולי של נדנדת גינה. הסרט המוקרן ברקע משתנה כל הזמן כמו צבע השמיים, ואיבן לאבאס (Yvan Labasse) מעצב התאורה הנפלא שמופקד על "האוויר והאור", מפסל את הנוף מחדש וצובע אותו בצבעי זריחה ושקיעה, קור קליני, ערפל, וחושך עם נרות שאורם זהוב מאד ורועד.
באובייקטים הדוממים האלה שהאור מנסה וכמעט מצליח להנפיש, אצור משהו מהמתח בין חיים ומוות, היתקעות ותנועה. וכדי שלא תצטרכו לסמוך על מילתי, כמה תמונות:
לפעמים כשהראות טובה, הנוף חד לגמרי, הפמוטות נראים כמו פִילִיגְרָן (עבודת צורפות בחוטי מתכת דקים שזורים בדוגמה עדינה) או כמו המגזרות הדו-ממדיות של חלוצת האנימציה לוטה רייניגר.
ולפעמים הבמה מחותלת בערפל של עננים נמוכים שגולשים לאולם.
לפעמים כל אובייקט מוצב במרכזו של ריבוע אור שהופך אותו מצללית לחפץ תלת ממדי וצבעוני.
ועם זאת, בגלל (או בזכות) המרחק נשמרת העמימות החלומית, וגם כשמתקרבים לבמה בסוף ההצגה האובייקטים לא מתפענחים עד הסוף. הם עדיין רחוקים מדי או לא מוארים דיים או לגמרי חידתיים כמו נעל הבלט בתמונה למטה. חשבתי אותה לצלב קרס מצווארי אווזים, ורק עכשיו שמתי לב שאלה לא מקורים אלא פרסות מבית המטבחיים.
ולפעמים הכול נצבע בבת אחת באדום עז ונקי (כזה) שכמו מזקק ומאלף את זכרון הדם מהסרטון.
.
לפני שאני ממשיכה, כדאי אולי לציין שלסטיבן כהן יש לא מעט קווים אדומים שאותם הוא מפרט בראיון. "הוא לעולם לא יפגע באנשים ובבעלי חיים. לא יתעלל בילד. לא ישכב עם חיה, לא יכה מישהו חלש ממנו, לא ישפיל נשים. "העבודה שלי אולי נראית קיצונית, אבל אני חתיכת סבתא שמרנית וזקנה", הוא מסכם. "אני לא עושה סמים, לא שותה. אני חושש".
.
- שירה
מבחינת התכלית או המניע המופע הוא טקס אשכבה, אבל מבחינת השפה זאת שירה חזותית. רצף של דימויים דו-ובעצם-רב משמעיים שמחליפים צבעים רגשיים. אני אנסה לפרק פה אחד או שניים כדי לחשוף את המורכבות.
בפעם הראשונה שסטיבן כהן נכנס לבמה הוא צועד על שני ארונות מתים שמחוברים לכפות רגליו, כלומר למגפיים השחורים ה"סקסיים" שהוא נועל. הוא נעזר במקלות הליכה דקים וארוכים וצילו מלווה אותו על המסך.
הארונות שעליהם הוא צועד הם בו בזמן ארונות המתים של הזוגיות וגם זוג קותורנוסים, הנעליים שהגביהו את השחקנים בטרגדיה היוונית.
ההגבהה ומקלות ההליכה הדקים משנים את הפרופורציות האנושיות של גופו, וביחד עם הראש הקטן המעוות על ידי האיפור והתוספות הם משווים לו מראה של חרק, מעין גמל שלמה, חרק שטורף את בני מינו כולל בן זוגו להזדווגות ומכונה גם החרק המתפלל (… הגדילו עשות היוונים/ שחשבו טורף מסוכן זה לקדוש ולמגיד עתידות./ הגרמנים כינוהו "מתפלל לאלוהים" ואילו המוסלמים/ מאמינים שגמלו של שלמה מתפלל/ כשפניו מופנים למכה. נתן זך, מתוך "שלושה שירים מהאנציקלופדיה").
מבט נוסף בנעלי העקב נטולות העקבים שהוא נועל (כלומר בעלות עקבים הפוכים, בלי נראים) מגלה שסוליות הנעליים הן בעצם פרסות, ויותר מזה: כל החלק התחתון של הרגל נראה כמו טלף של עגל, מאלה שביניהם ייתלה אחר כך בבית המטבחיים.
אופנה עכשווית, טרגדיה יוונית, עגל של בית מטבחיים, מין ומוות, חרק מתפלל שטורף את בני מינו (קדימון לאכילת האפר?) מחוברים לדימוי אחד, מלא סתירות וצבעים רגשיים.
וישנה למשל ה"נדנדה" הלא ברורה התלויה על המתקן המעט גרדומי, שמתגלה כחצאית שמורכבת מפטפונים מנגנים, ספק טוטו משונה, ספק פרח עם עלי כותרת רבועים שמתוכם בוקע סטיבן כהן כמו פיה בהצגת ילדים. וגם חצאית הפטפונים מגלמת את המתח בין שיתוק לתנועה, את האבסורד של הצעידה, וגם את היופי.
.
- אוסקר ויילד וסטיבן כהן
ארבעה חברים היו במופע. אחד נאטם על ההתחלה, הפשיר לרגע בחצאית הפטפונים ומיד חזר ונאטם. שני אמר שזה יפהפה ונשגב אבל גם תקוע לו בגרון, האפר, הדם. הוא חיפש מילה, הֶלְחם בין נהניתי לסבלתי (נהבלתי? נשמע כמו הבל הבלים). שלישית היתה ספקנית ומרוחקת, זה היה סנטימנטלי לטעמה. סנטימנטלי זאת מילה קטלנית בשבילי, שיכולה להרוג יצירה. מורכבות באופן כללי זה נוגד-סנטימנטליות, אבל בדרך כלל אני לא מסתדרת בלי נגיעה של הומור, אירוניה או דקירה אחרת בבלון של ההזדהות. והחיכוך הזה שדרוש לי כמו מים לדגים, מתקיים כאן בצורה אחרת, דרך הסתירות הפנימיות ובראשן: עבודה שמוקדשת לאהוב שאבד אבל עוסקת באינטנסיביות במקדיש עצמו.
ובמילים אחרות: מלכתחילה חשבתי על אוסקר ויילד בגלל האסתטיקה המעודנת הגובלת באסתטיציזם, ההומוסקסואליות והקתוליות הדומעת כי מה לעשות, על אף מגיני הדוד המצוירים על פניו, על אף נרות השבת שסטיבן כהן (כהן!) מדליק, יש משהו מאד קתולי ב"מיסה" של אכילת האפר.
אבל לא על זה רציתי לדבר הפעם. בסיפורו של ויילד "הזמיר והשושנה" שר הזמיר כשחוח נעוץ בלבו כדי להצמיח שושנה אדומה בשביל סטודנט מאוהב. ובזמן שהוא מקריב את עצמו למען האהבה, הסטודנט שמאזין לו מהרהר: "יש לו סגנון לזמיר הזה … אבל האם יש לו רגש? חוששני שלא. בעצם הוא דומה לרוב האמנים, יש לו רגש אבל אין בו כנות. הוא לא יקריב את עצמו למען מישהו. כל אשר הוא מהרהר בו הן המנגינות שהוא משמיע. והרי הכול יודעים כי האמנים כולם אנוכיים מאד." (תרגם רפאל אלגד) סטיבן כהן כמו אוסקר ויילד, הוא גם הזמיר וגם האמן של הסטודנט. זה מה שמציל אותו.
.
- הפרפר הקווירי והדם
בדרך כלל אני לא סובלת כמויות דם בתיאטרון או במיצג (נניח, הרמן ניטש והאקציון הוינאי. כל כך גס ואחד לאחד, פרימיטיבי ופשטני). וייתכן שסטיבן כהן ניסה להתמיר את הכאב בעזרת פרפרים או לברוח ממנו על כנפיהם. אבל מתברר שפרפרים על אף יופיים וסגולותיהם הסמליות – הם מגלמים קימה לתחייה, ואפילו פסיכה, ההתגלמות הנשית של הנפש מתוארת לא פעם כבעלת כנפי פרפר – לא יכולים לשאת כאב ברמה של בית מטבחיים.
ועדיין נשאלת השאלה, למה זה צריך להיות כל כך ארוך ובלתי נסבל? ובכן, פעם עשיתי טיפול נפשי דרך חזיונות שרואים בתוך הגוף. אני כבר לא זוכרת באיזה אבר ראיתי דם. דם זה כאב, על פי השיטה שבה טופלתי, והמטפלת רצתה לדעת מי גרם לשריטה הזאת, וצחקתי ואמרתי על מה את מדברת, זאת לא שריטה, זה אגם. והיא אמרה, תקראי למי שאחראי לאגם הזה, ואני לעולם לא אשכח איך אבא שלי זינק מתוך הדם כמו ליצן מקופסא.
*
עוד באותם עניינים
חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד
תמונות אקסטרווגטיות קסומות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס
מוכרת הגפרורים (טקס אשכבה לסבתי)
*
ובלי קשר אבל שווה (גילוי נאות, מדובר בכלתי, תשפטו בעצמכם אם אני משוחדת)
איזה מופע ופוסט נהדרים.
"האבן הזאת היא לבי" אמרתי לעצמי כשעמדתי לראשונה על קברו של אהוב חיי. אחרי 10 שנים, בשיחה מקרית באמסטרדם, אמרתי משהו שממנו הבנתי שהשארתי את לבי איתו. באתי מהר וביקשתי את לבי בחזרה. עד היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני לא ממש בטוח שהצלחתי להחזיר לעצמי לב לא מאובן.
נפלא נפלא
הגבהות עץ הזכירו לי קבקבי גטה יפנים/סינים (פעם בשימוש קצבים שלא רצו להתלכלך מהדם) והאוקובו של גיישות (ונדמה לי יש להן גם סוג שנראה כטלפי חיה)
תודה, דודו. בדיוק בשבילך.
רג'ולי, מצבה זה לב כבד מאד מאד.
אור, תודה כפולה, גם על התוספת היפה.
"תקוע לי בגרון" קשור לקשיי בליעה ועיכול, כלומר לאוכל. ובאמת קשה לבלוע את בשר הפר המובל לשחיטה, נעקד ומבותר, מעיו נשפכים למרגלותיו כשהוא מעפעף עפעוף אחרון בעיניו כאנלוגיה לכנפי הפרפר שדבוקים לפניו של הפרפורמר, המתפלש בדמו של הפר. מורכב? לא ממש. פשוט קשה לבלוע.
יופי? אסתטיזציה כפייתית, מענגת ומטרידה, ומעל לכול מוכרת (לינדזי קמפ)
"תקוע לי בגרון" קשור לקשיי בליעה ועיכול, כלומר לאוכל. ובאמת קשה לבלוע את בשר הפר המובל לשחיטה, נעקד ומבותר, מעיו נשפכים למרגלותיו כשהוא מעפעף עפעוף אחרון בעיניו כאנלוגיה לכנפי הפרפר שדבוקים לפניו של הפרפורמר, המתפלש בדמו של הפר. מורכב? לא ממש. פשוט קשה לבלוע.
יופי? אסתטיזציה בארוקית כפייתית, מענגת ומטרידה, ומעל לכול מוכרת (לינדזי קמפ)
בדברי רציתי להגיד שאפשר לעשות דברים שונים עם לבים. יש מי שידרוך על ליבו, אולי הספתא התכוונה שימעכו, ואולי רק ילך עליו, ואולי אף יהפכו ל-flubber מ-The Absent-Minded Professor https://ok.ru/video/566830369520, וכך יוכל להפכו למקפצה מתגברת. ויש גם שאפשר לאבנו.
גם אנ חשבתי על לינדסי קמפ. וגם שעקב הדם הרב הנשפך לידינו, סביבנו ובכל מי שעומד מאחורינו או לפנינו עייפתי מאוד ממופעים שבהם שוכחים שהאדום הזה הוא דם. ושזה כאב.
הדסי, סצנת בית המטבחיים היתה באמת קשה, גם בגלל האופן שבו היא היתה ערוכה, מהפרובוקטיבי (מסתובב לו בבית המטבחיים ונתלה על אנקול) למעורר גועל (מגשם של דם ועד טבילה באגן של דם ושומן) לרגשי, אותו עגל גווע ומעפעף בריסיו הפרפריים. זה היה מין היפוך של סדר הדברים – כאילו במקום פצע של איש (ועגל, כשדם עוזב את הגוף הוא כאילו גדל וגדל), זה היה איש ועגל בתוך פצע עצום.
לינדסי קמפ זכור לי יותר שדוני מפרפרי. האיפור של כהן הוא אידאל של כל ילדה עם ספר צביעה, ובכלל יש בו משהו יותר סטטי, יותר סביל מהתזזיות של לינדסי קמפ.
רג'ולי, אני מכירה לא מעט אמנים שדרכו על הלב שלהם וגילו שהוא מקפצה (ואהבתי את הלבים שלך).
dch נכון.
כרגיל אני כל כך שמחה שאת משאירה לנו סימני דרך ממה שאת רואה. זה תמיד כל כך שימושי לי למרות שאני רואה דברים אחרים.
רק רציתי להזכיר שסטיב כהן ממש מזכיר לי איזה יצור מהמבוך של פאן
שירה, תודה, זה אושר להיות שימושית, אבל איזה דברים אחרים? ספרי!
ונכון על המבוך של פאן (סרט שנגע לי ישר בלב).
שמחה שגם את אוהבת את המבוך 🙂
לגבי הדברים האחרים, זה לא כזה מעניין. התכוונתי למשהו יותר כללי. הרבה מההקשרים שיש לך אני בכלל לא רואה, לא מסוגלת לראות או אפילו לא מתעניינת. אבל אני נורא מושפעת מהסגנון שבו את רואה דברים. (הכל קשור להכל למשל) אפילו הגברת לי את מחלת הסוגריים. למרות שבטח תמיד היו לי נטיות.
אוי ואבוי על מחלת הסוגריים, זה חיידק טורף (ומצד שני ויטו אקונצ'י אהובי היה החולה האנוש מכולנו). והכול קשור להכול כי בני האדם הם אחים, זה עושה אותי אופטימית לפעמים. פעם חברים היו צוחקים עלי כשהיו שואלים איך היה והייתי אומרת (על מופע זה או אחר) זה גרם לי להרגיש פחות בודדה.
מרית ק', שתי הערות: א. על הקירבה בין מזבח פעיל ובין בית מטבחיים — כלומר בין עבודת פולחן, עבודת קודש ושפיכות דמים ושהיה בדמים, מה שיש בו גם מטעם הלידה מחדש וגם מטעם המוות, כלומר: מוות ריטואלי שהוא בו בזמן לידה ריטואלית, ולעניין זה האפר מזכיר את הפניקס. ב. בכמה מקורות רבניים מתוארים המלאכים כבעלי כף רגל עגל. בפירוש של רבנו ירוחם (מאה 11 אשכנז) מתואר כניסה של כהן לקודש הקודשים ומצאוהו כשראשו מחוץ עם טביעת כף רגל עגל על פניו. לי כמובן כל זה מזכיר גם את "בכי על איגנאסיו סאנצ'ס מחיאס" של לורקה (כנראה הואיל והרבה דברים מזכירים לי את שירת לורקה, אבל כאן יש גם שור נגח, ומוות, ואי יכולת לשכוח — כלומר, מוות בלתי נשכח).
נכון, לא חשבתי על זה בכלל, על הקרבה בין מזבח לבית מטבחיים.
טביעת כף רגל – טלף של עגל – על הגופה בקודש הקודשים נשמעת כמו פתיחה של סיפור בלשי מרעיש. לצ'סטרטון יש כאלה נדמה לי, סיפורים בלשיים תיאולוגיים.
ואני מכירה היטב את תסמונת כל דבר מזכיר לי את לורקה (אצלי זה גם המחזות והמסות וכל מה שאפשר בתרגום רפאל אליעז ואצלו זה לא סתם בכי אלא קינה על איגנסיו סנצ'ס מחיאס) אבל איפה השוורים של לורקה ואיפה של בית המטבחיים. ואולי ככה זה תמיד, דברים הולכים ומתכווצים ונחשפים, כמו שהפיתומים שהיו פעם מתקשרים רבי עוצמה הידרדרו לבדרנות נידחת.
מרית, אצל חביבי ר' אלעזר מוורמס (אשכנז/ גרמניה תחילת המאה ה-13) באחד מספריו יש אפילו רישום של כף רגל העגל הזאת ככף רגלי המלאכים (צריך למצוא את זה. זוכר שקראתי). תמיד תהיתי מדוע זה צויר — ואז הבנתי שהמחבר ניסה להותיר עדות על מסורת עתיקה, למקרה שמישהו ייתקל אי-פעם בטביעת כף הרגל הזאת, שלא בקירבת רפת. למשל, כאן, מתי כספי ומקהלת מלאכים שרים את "לא טוב היות האדם לבדו": https://www.youtube.com/watch?v=c3aDKi5Pjxk
הוי כמה הייתי רוצה לראות את הרישום הזה וגם לשאול את אלעזר מוורמס איך הוא יודע.
את המופע אני לא ראיתי, אך מה שראיתי כאן הזכיר לי יותר טרף מאשר טורף.
על אף המקאבריות העשן והמראות במובן הנפלא, שאלתי רטורית את עצמי מי כאן המחולל ומי המחולל, מי המוביל את הריקוד והפולחן. אני ראיתי קביים. אני ראיתי, מבלי שראיתי גופא,
ומייד עלה הרפרנס "תפוח זהב/ נבלע באוכלהו/ בא בעורהו, אף בבשריו".
כמו בשיר גם כאן לדעתי, האוכל הוא הנאכל. ולא מסנטימנטליות או טירוף. המוביל הוא המובל. מופקע מכוחותיו, על אף האקסטרווגנטיות, בגסות אם לומר- סה"כ בובה, שכל עוד הקהל רואה את כל מה שהיא יכולה לעשות, במנעד שלה, היא נראית כמי שמסוגלת לעשות הכל, היא, כך נראה, ידה על על העליונה.
(כבר מהקעקוע ומיקומו הייתי צריך לגלות אמהמה- לקח לי זמן.)
אלון
מעניין מה שאתה אומר. כשמישהו עצוב מאד הרי אומרים לו, מה אוכל אותך? ובעברית יש מילים קרובות עד כדי בלבול עם משמעות הפוכה, כמו לשרש ולהשריש. אורנה ליברמן (עדיין כואב לי לנעוץ את הו' אחרי הא' ולגרש את הקמץ הקטן, אבל ככה היא רוצה שיכתבו אותה) מגדלת אותן בבלוג שלה. אבל לא הבנתי את הקשר לקעקוע ומיקומו.
הלא זה ציווי! עם סימן קריאה כראוי! והמיקום אינו מקרי. של נעליך. לך לך מארצך. צעד 'חת שתיים שלוש. פיזית ומטאפיזית. אני ניסיתי בדרכי לומר ש'תפוח הזהב'- אם תאכלי את הדמיון בדינמיקה – ההוא ש"אהב את אוכלהו,/את מכהו/ בכל אבריו…" זה הוא שמחולל. החי. "בא בעורהו/ אף בבשריו". על אף הויזואליות המרשימה, וגם בגללה, אני פירשתי את מה שקראתי וראיתי כיצירה בה הפרפורמר הוא הפאסיבי מכולם. ואני כולל את הקהל. הוא הדמות המופקעת. כמו הבובה שכתבתי מקודם, אדרבא אם לוקחים את האספקט הפולחני על כל נגזרותיו שנזכרו כאן בשרשור – גם שם האדם הוא לעתים רק כלי. ריק/ מלא/ איסטרא בלגינא וכיוצא בזה.
מי לדעתך, אם כבר הגעת עד הנה לרביקוביץ' גם אם לא כל הדרכים היו מסומנות,
היה 'תפוח הזהב' במופע?
מציין בבהילות שלי עדיין אין תשובה מספקת,
או במילים אחרות יש לי שתיים וחצי מספקות.
לכן אני שואל ומקשה
ונהנה אגב כל כך תוך כדי
מי היה תפוח הזהב במופע? זו שאלה יפה בלי קשר לדליה רביקוביץ. הנונסנס משחרר ופותח מרחב שנחוץ מאד באירוע כה דחוס ומדמם.
גם אני ראיתי את העבודה בוינה ורוצה להוסיף שאני חושבת שכמעט כל אלמנט בעבודה הזו הוא נגזרת של התמונה שמופיעה בסוף המופע של בן הזוג בנעלי הבלט והטוטו, היונים שמעופפות סביבו והערפל שמכסה את גופו בתמונה/חושף אותו.
כל האלמנטים האלה חוזרים בהטיות שונות לאורך כל המופע ולמעשה אין בחירה במופע שאינה נגזרת של הפרחים הזה.. החל בארונות המתים שהוא נכנס איתם לבמה שמהדהדות, כך נראה לי, את נעלי הבלט, והמבנה המשונה על הבמה שמהדהד את הטוטו. זכור לי שכשכהן מגיע אליו (בגבו אל הקהל), הוא מניף מולו את הקביים בתנוחה המדוייקת שבה הבן זוג מצולם באותו הפריים. מעין מראה מסורבלת של ההווה הגשמי, הבשרי לזיכרון המעורפל, המופשט. נשיקות מברלין וכרגיל תודה על הקריאה. סיון
איזה יופי של הערה. תודה! אני כבר לא זוכרת בדיוק את התמונה מסוף המופע, אבל זו פריזמה נהדרת למופע. אף פעם לא חשבתי על ארונות מתים כעל נעלי פוינט או על חצאית הפטפונים כטוטו (את אולי התכוונת למבנה, אבל חצאית הפטפונים היא הכי טוטו שיש. הכפילות של התחתיות והמכסים הפתוחים היא כמו העצמאות של שכבות הטול, לעומת בדים אחרים שפשוט מתעלפים זה על זה). מצד אחד זה האובססיה והלופ הרגשי, ומצד אחר זה סוג של משחק טלפון שבור עם כל הקסם הנונסנסי.
ובמחשבה שנייה – זה לא טלפון שבור, מה שאת מציעה אלא סוג של אטימולוגיה חזותית…
בדיוק. אני חושבת שהאטימולוגיה הזו היא מה שהופך את המופע לכמעט מתמטי, פואטי. המתמטיות הזו מונעת ממנו כמעט תמיד מלהפוך לרגשני או "מדי" פרטי. אין בו (כמעט) שום אלמנט שלא מהדהד את עצמו לאורך העבודה ומתפתח איתה. הקעקוע על כף הרגל הוא המרקר של העובדת במשחטה שכותבת על גוף הפרה השחוטה והוא גם עוד נעל בלט. ארונות הקבורה, הן נעלי בלט. נעלי הבלט הן צלבי קרס, צלבי הקרס יקיימו שיח עם מגני הדוד. והמנורות. הקביים מונפות לצדדים ככנפי יונים. והכל נובע ומהדהד את תמונת האהוב בסוף (3:16) https://vimeo.com/313146559.
סיוון, זאת יופי של קריאה, והייתי שמחה לראות שוב את המופע דרכה. ועם זאת…
זה נשמע כמו מנוף נהדר ליצירה, ומנסיוני, צריך להיזהר, כי זה לבדו לא יכול להחזיק יצירה, זה יכול למלא את צד המתמטיקה והמופשט, אבל זה לא יכול לענות על צד החיים, שהוא הרבה יותר מסתורי וחמקמק אבל קובע.
ברור. אם כי יש לומר שאנחנו מדברות פה מעמדת המתבוננות ולא מתוך מצב של פיתוח יצירת אמנות. וכצופה, באופן מוזר ומפתיע, מצאתי את עצמי נהנית בעבודה הזו מהמתמטיקה שבה, יותר מהכל. הדיוק המופרז של העיסוק ברגש, המתמטיקה החזותית, העובדה שכמעט שום דבר לא נשאר בלתי מודע – כל אלה היו עבורי הגורם המרתק בצפייה. הניגוד בין הניקיון הזה לאבל, לטישטוש שבו הרגישו לי כמעט כאלמנט בפני עצמו. אבל טוב. חפרתי 🙂 נשיקות.