הרבה זמן לא הייתי פה. פחות או יותר נחטפתי על ידי ביאליק ותום זידמן פרויד. כשכתבתי את החלק הראשון של בנות הדרקון קרה שהלכתי לקחת את בני מבית ספר עם שתי נעליים שונות. פשוט תחבתי רגליים למה שהיה מתחת לשולחן ולא שמתי לב. והפעם שכחתי שיש מציאות. חציתי את גבול המשמעת והתשוקה למחוזות מפוקפקים של דיבוק. אם מישהו פנה אלי נבהלתי או הגבתי בדיליי, כמו בטלויזיה בשיחת מרחקים. יכולתי לדבר שעות על ביאליק ותום ומעבר לזה שכחתי את רוב המילים, עברתי למשפטים שמורכבים מ"זה" ו"זה". אפילו את החלומות שלי לא הצלחתי לזכור, כאילו נטחנו או כוסו בערפיח של איורים. ועכשיו שסיימתי טיוטה ושלחתי אותה לשותפי (לפרויקט שעליו עוד אכתוב בבוא הזמן) כל הפוסטים שנשכחו נדחפו החוצה ביחד ונתקעו בפתח, וממילא שום דבר לא חגיגי מספיק אחרי שתיקה כל כך ארוכה, אבל ממשהו צריך להתחיל, וכבר מזמן תכננתי להשוות בין "כך עושות כולן" (האופרה של מוצרט) לסיפור התלמודי על ברוריה ובעלה התנא רבי מאיר, והתמונות היפות מהאופרה הישראלית הזכירו לי.
.
כך עושות כולן באופרה הישראלית, בבימוי אטום אגויאן לחצו להגדלה
.
זה די מדהים לטעמי, ששני טקסטים כל כך רחוקים בזמן ובתרבות חולקים אותו מנוע אידאי ועלילתי. (אני לא זוכרת לעומת זאת אף סיפור שמטיל ספק בנאמנות הגברית, אולי בגלל שהמוסכמה ממילא קובעת שאין דבר כזה. המוסכמה תמיד טועה, כמו כל ההכללות). ורק למקרה שמישהו לא מכיר את האופרה או את הגרסה היהודית אזכיר שברוריה, תלמידת חכם מן המאה השנייה לספירה ואשה חזקה ודעתנית, לעגה לדברי חכמים ש"נשים דעתן קלה," וכדי להוכיח את צדקת החכמים שלח בעלה את אחד מתלמידיו לפתותה, ואחרי שהתפתתה התאבדה מרוב בושה ובעלה גלה לבבל.
באופרה של מוצרט ממלא דון אלפונסו הרווק הזקן את תפקידם של החכמים ושל רבי מאיר. נאמנותן של נשים הוא שר, היא כמו עוף החול, כולם בטוחים שהוא קיים אבל איש אינו יודע איפה. הוא מטיל ספק גם בנאמנותן של האחיות פיורדיליג'י ודורבלה, ארוסותיהן היקרות של הקצינים הצעירים פרנדו וגוליילמו, ומתנדב להוכיח את צדקתו תוך עשרים וארבע שעות, ובלבד שימלאו את הוראותיו. השניים נענים לאתגר. הם מעמידים פנים שהם יוצאים למלחמה וחוזרים מיד מחופשים לשני אלבנים. בניצוחו של דון אלפונסו ובסיועה של המשרתת המשת"פית, הם פותחים במתקפת חיזור צולבת, כל אחד מהם מחזר אחרי ארוסתו של חברו. האחיות מתקוממות בהתחלה אבל אחרי שהמחזרים "מנסים להתאבד" ועוד כהנה מניפולציות, דורבלה מתפתה וגם פיורדיליג'י המיוסרת מתרככת. היא מחליטה להתחפש לחייל ולצאת לשדה הקרב של ארוסה, אבל בעיצומן של ההכנות גם היא נכנעת לתשוקתה. הקצינים הנעלבים רוצים להיפרד מן השתיים אבל דון אלפונסו משכנע אותם להישאר, כי כך עושות כולן. כולם מתוודים ומתפייסים; האהובות נשבעות לנאמנות מחודשת והאוהבים מתחייבים לא לשוב ולבחון אותן. (מעולם לא צפיתי באופרה, אבל לפי הליברית לפחות, קשה להחליט איך זה מסתיים, אם הזוגות חוזרים לזוגיות הראשונה או מתחלפים).
לקסיקון האופרה שלי טוען שדה פונטה ביסס את הליברית שלו על מעשה שהיה, אבל הקהל בכל זאת התקשה להאמין למהירות שבה התחולל המהפך. ובהמשך לכך נעשו כל מיני נסיונות לתקן את הליברית, לשנות את העלילה כדי להציל את המוסיקה, אבל דה פונטה שרד את כולם.
אני עצמי מתפלאת על הקהל שנתפס דווקא לקוצר הזמן. מה עם נשף המסכות? לא רק שהאחיות לא מזהות את ארוסיהן המחופשים, הן גם לא מזהות את המשרתת שלהן דספינה כשהיא מחופשת לרופא (שמציל את האלבנים מן הרעל ששתו כביכול) או לנוטריון שעומד להשיא אותן לאהוביהן החדשים. זה לא פחות הזוי, כך חשבתי תמיד, אבל עכשיו אני לא בטוחה. זה נראה לי פתאום כמו משחק שבו כולם מעמידים פנים, כולל האחיות; מבחן הנאמנות שהן כושלות בו כביכול, הוא רק סיפור הכיסוי, התירוץ למשחק תפקידים שמאפשר לכולם לחצות גבולות ולממש את תשוקותיהם הנסתרות הצולבות.
.
כך עושות כולן באופרה הישראלית, בימוי אטום אגויאן לחצו להגדלה
.
את הגרסה הנוכחית (מהתמונות) ביים במאי הקולנוע הארמני-קנדי אטום אגויאן. משני סרטיו שראיתי, "המתיקות שאחרי" ו"המסע של פליסיה", אני זוכרת בעיקר את העצב הנתון במין כספת קרה בלתי נראית. ואחרי שהפליאה הראשונית (מה לו ולכך עושות כולן?) חלפה הוא נראה כמו בחירה מצוינת לבימוי אופרה שקליפתה עליזה ומשחקית, מכילה ומפויסת, ותוכה יצָרים ופסימיות מוגשמת. וגם אם הסוף הטוב קצת מפוקפק ונגוע במלנכוליה, זו עדיין הגרסה הקומית והנדיבה לעומת מקבילתה העברית החסכונית כמו סיפור מקראי, העוסקת בהיבריס (חטא הגאווה) הנשי ועונשו (באחד מספריה של תום זיידמן פרויד מתלונן ארנב על אשתו שהיו לה שערות על השיניים, ומתכוון שהיתה אסרטיבית כמו גבר) ובהיבריס הגברי ועונשו הפחוּת. וגם בברית הגברים החכמים שחושבים שאפשר להפריד בין הנאמנות לברוריה כמו שמפרידים חלמון מחלבון, ולא שמים לב שהם מחפצנים את האשה והופכים אותה לדוגמא. וגם בעיוורון ובחטא הבלתי נמנע של כל מי שמקדש ססמאות על בני אדם (עם הסעיף הזה יש לי היכרות קרובה שהלוואי ולא היתה לי), ובבעל שלא מבין שברגע שהוא קושר נגד אשתו הוא גוזר לא רק את דינה אלא את דינו שלו, ומתחרט כמו שכתוב באלף לילה ולילה "במקום שחרטה לא תועיל."
ולא סתם נזכרתי באלף לילה ולילה, שם הפחד מהמיניות הנשית מגיע לכדי טבח אבל גם הריפוי משכנע (ואורך אמנם כשש שנים: פרק זמן של נדודים, ואחריהם אלף לילות שבהם המלך נושא אשה כל ערב והורג אותה בבוקר לפני שתספיק לבגוד בו, ועוד אלף לילות של סיפורים מאז שהוא פוגש בשהרזד). וכבר בסיפור הראשון היא מראה לו ש"אם אתה הורג את הנשים שלך, אתה הורג בסופו של דבר את עצמך. לא רק באופן סמלי, אלא באופן לגמרי מוחשי … היא יוצרת שורת הקבלות שבסופן, במין היגיון מתמטי, מתברר שהיא זה הוא. הם "בשר אחד" על פי הביטוי התנ"כי. זה לא קורה בִּן לילה כמובן, אבל הזרע נטמן כבר בלילה הראשון." (מתוך סיפורים יכולים להציל).
כך עושות כולן באופרה הישראלית, ביום אטום אגויאן. לחצו להגדלה
*
האופרה תוצג בין התאריכים 31.5.19- 15.6.19 לפרטים
*
ובלי שום קשר, למי שעוד לא ראה – הזדמנות אחרונה!
הצגות פרידה מן ההצגה הנפלאה אקס חמותי החורגת. לפרטים
*
וגם – נפתחה ההרשמה לחממת האמנים התשיעית של תיאטרון הקרון, המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בעקביות ובתשוקה.
*
אז נעדרת הרבה זמן והגעת ב-31/05/2019
עונג של קריאה כה מלמדת ורב תחומית, כמו תמיד. הסתקרנתי לסיפורה של ברוריה, וואו,לא הכרתי. איזה טיפוס!
מרתק.
איכשהו נזכרתי במהלך הקריאה בהוכחה של הרמב"ן למעמד האישה, כשטען כי בריאת האדם היתה למען האל, להפיג את שעמומו, ועל כן האדם נועד לשירותו, ואילו האישה – שנוצרה מצלע אדם, קיומה נועד למענו, להפגת בדידותו. האישה לאדם כמו האדם לאל ומכאן היררכית האישה במעמד נמוך מהאדם. סהכ טיעון יפה ורציונלי וקשה להפרכה אם מקבלים את הנחת סיפור הבריאה הזה.
השוואה מעניינת.
גרמת לי לח'וב גם על מאדאם בובארי, סיפור בגידה שונה מאוד, שבעקיפין מתרחש גם הוא בגלל התפיסה ש"נשים דעתן קלה" או "כך עושות כולן". אמה בובארי גדלה ומתבגרת על תפיסה מאוד רומנטית, על אידיאל של אהבה מסעירה שמוצג לה בספרים, ואז מתרסקת על קרקע המציאות של תקופתה – נישואי נוחות עם אדם לא מסעיר ולא רומנטי – ולכן היא לא מסוגלת להסתפק ביציבות ובנאמנות שהוא מציע לה. היא גם לא יכולה למצוא מאהב שבאמת יהיה לה טוב איתו לאורך זמן – היא חייבת להתאהב בכל העוצמה, להסתחרר ולהיסחף אחרי אידיאל שלא קיים עד שתיהרס ותמות.
אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את הספר הזה היא שעל אף שהדמות הראשית כל כך מוקצנת, מגוחכת ונואשת, יש בו גם כל כך הרבה חמלה והבנה כלפיה.
השוואה מרתקת, מרית. תודה!
הסיפור הזה, על גברים שבוחנים את נאמנות נשותיהם בהצלחה לא-יתירה, חוזר גם בדקמרון (יום שמיני סיפור שמיני) וגם ב"דון קיחוטה". ב"דון קיחוטה" העניין נמתח על פני 80 עמודים בערך ובסוף גם הבעל, גם המאהב וגם האישה מתים ברוב צער וייסורים; ב"דקמרון" זה לוקח שלושה עמודים ובסוף שני הזוגות הופכים לרביעיה. תמיד חשבתי שאין המחשה טובה מזו להבדל שבין הרוח הפלורנטינית והקסטיליאנית.
הסקרן והשוטה:
אנסלמו מתחתן עם קאמילה ומבקש מידידו לוטאריו שיפתה אותה כדי להוכיח את נאמנותה.
לבסוף לוטאריו נעתר והוא מתאהב בקאמילה והיא בו.
גם למשרתת של קאמילה, ליאונֶלה, יש מאהב.
לוטאריו רואה את המאהב של המשרתת וחושב שהוא של קאמילה.
בקנאתו הוא מספר לאנסלמו שהכניע את קאמילה ומציע לו להסתתר בוילון ולהסתכל.
אבל הוא מתחרט ומספר לקאמילה שהלשין עליה והם רוקמים מזימה.
כשאנסלמו מציץ מהוילון היא מבקשת מליאונלה את הפגיון כדי להרוג את לוטאריו המחזר אחריה.
אנסלמו משתכנע מנאמנותה, אבל דורש מלוטאריו להמשיך בחיזוריו.
כשחשדו של אנסלמו מתעורר שוב, מבריח לוטאריו את קאמילה למנזר, שם היא נשארת ומתה לאחר זמן קצר.
אנסלמו מוכה הצער מחפש את קאמילה, מגיע לבית ידידו לוטאריו וכותב שם את קורותיו. הוא מת מצער מבלי לסיימם.
לוטאריו מת בקרב.
והכול בגלל שהבעל היה שוטה וסקרן.
דון קיחוטה, חלק א' ל"ג־ל"ה.
אביב, זה תאריך חמקמק מאד, קשה לצלף עליו…
דקלה, תודה רבה! היא באמת יוצאת דופן בעוצמתה גם היום.
אור, ההנחה הזאת משקפת את נפשו ודעותיו של הרמב"ן, ככה הוא ברא את אלוהים שלו. ביום שבו הבנתי שכל אחד מדבר על עצמו הרבה מהאובך התפזר. ותודה!
תמר, פלובר עצמו אמר: מאדאם בובארי זה אני… זה מסביר את החמלה וההבנה. (אני זוכרת בעיקר ש"תקוותיה הושלכו כמו סנוניות פצועות לתוך הבוץ." זה נגע ללבי המשפט הזה)
רועי, תודה! זאת תוספת נהדרת, וגם המסקנה.
יעל, למרות שהם ספרדים אני מתפתה לומר כמו או הנרי, "הרוסים האלה, כמה הם נהנים!" (לא זוכרת איך קראו לספר שבו הוא מרגל ויש לו רומן עם אישה רוסיה נשואה שמפרטת לו בנחת את כל ההשלכות שיהיו לאיחודם עד לקטע שבו בעלה יירה לעצמו כדור בראש כדי לא לחשוף אותה להשד יודע מה).
מרית, אין לי הרבה מה לכתוב על הפוסט חוץ מזה שנהנתי כרגיל.
התפאורות נראית מדהימות. ממש קשה לי ליישב בין תלבושות בית הספר הכו מגחגחות ובין החלומיות השופעת והסטרילית של הרקעים (יותר מפרפרי הענק מושך אותי ארון האוצרות מאחוריהם)
רציתי לכתוב לך שהתגעגעתי ואני שמחה שאת מפרסמת שוב, לפעמים פחדתי שלא יהיה יותר.
שירה, חלומיות שופעת וסטרילית זאת הגדרה כל כך מדויקת. ותודה ושמחה שהתגעגעת ובאת.
המבחנים האנושיים לנאמנות אישית והטרגדיה (המרוככת במקרה של 'כך עושות כולן') הבלתי נמנעת שנובעת מכישלון הנבחנים הם אנטי תזה לבחינות הנאמנות של האל במקרא: גם במקרה של אברהם (והאלוהים ניסה את אברהם), גם בזה של איוב הגיבורים צולחים את המבחן בהצטיינות והטרגדיה נמנעת או שהגיבור מקבל פיצוי הולם (לפחות על פי ההיגיון הסיפורי, גם אם לתפיסתנו העובדה שאיוב זוכה למשפחה חדשה לא ממש משכנעת שהכל בסדר בארץ עוץ) על ייסוריו. ברגע שהסיפור הופך לאנושי הכישלון מובטח מראש, משתמע מעצם הניסוי. הטרגיות היא בחוסר האמונה של מי שבוחן ומשתמש במניפולציות לשם כך, ועל כן הוא וכל המעורבים סובלים מרות.
השוואה מעניינת…
מילא איוב, אני מאלה שלא חושבים שהוא קבל פיצוי הולם. אבל סיפור העקדה הוא פצע פתוח בשבילי. בכל פעם שאני חושבת על הילד הזה שאביו מתהפך פתאום ועוקד אותו ומניף את הסכין אני יודעת שלעולם לעולם לא אוכל להיות דתית.
בעצם הבוחן הוא הבוגד, באי אמונו. הוא בוגד בחוזה שכולל אמון. כל הבוחנים הם אנשים (גברים זו מחמאה, לא הגדרה), כי אנשים אינם חשודים בבגידה – הרי מותר להם. רק נשים נדרשות לנאמנות (כדי שהאנשים לא יצטרכו לגדל ילדות לא שלהם). גם אלוהים הוא איש ולא אישה. בסיפורים שעלו כאן כן נענשו הבוחנים… חוץ מאלוהים. הוא לא נענש במבחן המחריד שעשה לאברהם ולא בזה של איוב. אולי דווקא שם הוא כן נענש, כי איוב כן מקלל אותו. מה זה "צדיק ורע לו", אם לא קללה? הרי, בסופו של דבר, אלוהים לא עונה באמת לאיוב על שאלתו, אלא בתשובה: שתוק בלֶבֶּן, האם אתה מסוגל לברוא איילות בסלע? זו לא תשובה. אלוהים בגד באיוב ובגד באברהם. ועונשו? עונשו הוא באיובים המתריסים נגדו.
הבוחן בוגד באמון, אני מסכימה. וחוסר הביטחון של אלוהים, הצורך המתמיד שלו בשבחים (להלל ולרומם ולעלה ולקלס וכו'), הקנאה וכיוצא בזה היו מעוררים בי חמלה לולא השתמש בכוחו העצום לרעה והכאבה. אני לא יכולה לסלוח על עקדת יצחק, לא לו ולא לאברהם. ילדים הם בני אדם, לא רכוש הורי.
נהדר מרית, פריוויו מפואר לקוזי. לא רק התמונות יפות, אגב, גם ההפקה כולה יפה וכיפית. הייתי אתמול, חוויה מתקנת להפקה המבאסת מ-2007 באופרה הישראלית שהייתה כבדה וחסרת חן (דן אטינגר ניצח עליה אז כאילו היא טריסטן ואיזולדה).
בתחילת האופרה חשבתי: דון אלפונסו הזקן הוא דון ג'ובאני הזקן. מהליבידו העצום נותרה מרירות גדולה. כעת הוא עסוק בלארגן את הליבידו של הזולת. גם במוזיקה שלו יש משהו מהדמוניות של ג'ובאני, וכשהוא שואל אם גם הוא יוזמן לנשף (Sarò anch'io de' convitati?) שיערכו פרנדו וגוליילמו לכשינצחו בתחרות הוא רומז בעדינות לאירוע מהעבר… בטח מישהו חשב על זה לפני.
מרית, יש מלא סיפורים על נאמנות גברית. פחות או יותר כל סיפור אבירים מאז ומעולם עסוק בה (דון קישוט מוזכר גם כאן, לא?), אבל זו נאמנות מסוג שונה. על האישה לגלות נאמנות לגבר ממשי, בשר ודם, ואילו באגדות החצר האביר דבק במן אידאה מופרכת שאין לה דבר עם אישה אמיתית כלשהי, פחות או יותר כמו הפער בין דולסינאה האידאית לבין מקבילתה בעולם החומר, אלדונסה הכפרייה הפשוטה. בקיצור הגבר נאמן לעצמו, לגבריותו (=VIRTU, מהמילה VIR, "גבר"), והאישה נאמנה לגבר.
ועוד דבר קטן – קהל שמתקשה להאמין הוא קהל שאינו טוב דיו.
מתן, זה כל כך יפה הקישור בין דון אלפונסו לדון ג'ובאני. גם כי זה מסביר הרבה וגם כי זה חופר מנהרות בין סיפורים.
ברור שיש הרבה סיפורים על נאמנות גברית, להויזנחה (בסתיו ימי הביניים) יש פרק שלם (והזוי) על האהבה האבירית. אבל האהבה האבירית היא כל כך הרמטית שהיא לא משאירה מקום לתחרות או לבחינה. אני זוכרת במעומעם שגם ג'וזף אנדרוז של פילדינג המושווה ליוסף של אשת פוטיפר, עומד (או חצי עומד) בכל מיני פיתויים, אבל אלה פיתויים מזדמנים לא מתקפה כללית וממוקדת.
ותעדכן כבר את הבלוג שלך, אני מתגעגעת!
הויזינחה! יש את התרגום הישן של אהרן אמיר בכותר אבל בתרגומים שלו תמיד יש תחושה שקוראים אמיר אורגינל. איך התרגום החדש של קרלה פרלשטיין? אולי נתפנק בו בשבוע הספר הקרוב. אנחנו כמו שני קישוטים, נאמנים לאידאות זה של זה. זה נחמד ממש.
יש לו שם פרק בשם "אמנות והחיים". גם אני רוצה לכתוב משהו, אפילו פוסט או סתם מייל תחת הכותרת "אמנות והחיים". כנ"ל לפרק "ראיית המוות".
גם לי יש את אהרן אמיר. לא בדקתי את התחרות. שמות הפרקים בכלל מאד סוגסטיביים (אני אוהבת משום מה את הראשון, "מהלכם העז של החיים"). זה יכול להיות מגניב לכתוב ספר משלך על פי שמות הפרקים של הויזנחה. משהו בין פרויקט בורחסי למשחקי חברה של פעם.
מצויין!
יופי של טקסט. האמת היא שהאופרה אכן קצת מטרידה בכיוון הבוגדני הנשי, ובעידן של MeToo# ההתקפה של האלבנים על שתי הנשים הנאמנות והמניפולציה של נסיון התאבדות זה קצת מפריע, אבל היופי של הבמה וכל הביצוע מרכך.
מי צילם?
יצא וגם אני צילמתי וכתבתי על אותה האופרה. לא הכרתי את הסיפור התלמודי אבל זרמתי לכיוונים נוספים:
https://wp.me/p118SW-2PD
איתן (?), תודה רבה. כיף לקרוא נקודת מבט שונה. אתה לא הראשון שמציע לשנות את הליברית, מתברר שאפילו אמא של גתה דרשה ממנו לכתוב טקסט חדש "כדי להציל את המוסיקה" 🙂 אבל כלום לא עזר וטוב שכך, לא נוח לי עם מחיקת ההיסטוריה. אתית זה סוג של שקר ויפיוף ואמנותית זה זן משונה של אנכרוניזם…
את התמונות קבלתי מיחסי הציבור של האופרה, לדעתי לא היה שם קרדיט (ואם היה אני מעמידה את עצמי בפינה).
וואו לא ידעתי שאמא של גתה ביקשה ממנו לכתוב את קוזי מחדש. בגרמנית? אני מנחש שמבחינתה כל טקסט איטלקי זקוק להצלה גרמנית. בכל אופן, מניסיוני – אמא יודעת הכי טוב.
העניין של שכתוב, תיקון או מחיקת ההיסטוריה מרתק אותי. אני משנה את דעתי בכל פעם שאני חושב על זה. חשבתי על זה בפעם האחרונה בשיחה קצרה עם רסטורטרית אמנות במוזיאון פילדלפיה לאמנות. זה היה אחרי שביקרתי בנשיונל גאלרי בוושינגטון והתפעלתי מהמצב הנהדר של העבודות שם, התפעלות שהדרדרה מהר מאוד לחשדנות ולחוסר אונים. הרסטורטורים שם, כך מתברר, עובדים הרבה וקשה כדי להקנות לכל יצירה ויצירה מראה חדש, כאילו יצאו זה עתה מהסטודיו. את כבר לא יודעת מה את רואה, מעשה ידי טינטורטו או מעשה ידי פיטר, פול ומארי מהמחלקה לרסטורציה. באיטליה, כך הבנתי, זה לא ככה. הם עושים רסטורציות אבל מבחינים ביניהן למקור – המתבונן יוכל לדעת ממראה עיניים מה "מקורי" ומה לא. "מקורי" במרכאות כי גם זה לא ברור: יש רסטורציות מן המאה ה-19 שנעשו קנוניות בעצמן, ולמחוק אותן זה בעצם למחוק את ההיסטוריה של הציור. זה העניין – השכתוב, התיקון והמחיקה הם חלק מההיסטוריה של היצירה. הרעיון של יוצר אחד וטקסט קדוש נולד במאה ה19 (אמא של גתה הייתה בת המאה ה-18…). זה רעיון יפה אבל מבחינות רבות אין לו אחיזה.
אני נזכר גם בגרסה של נחום טייט [ההוא שכתב את הליברית לדידו ואניאס של פרסל] ל"מלך ליר". טייט העניק לה סוף טוב והוריד כמה דמויות, הבולטת בהן היא השוטה. זו הייתה הגרסה שהוצגה באנגליה מסוף המאה ה-17 עד מחצית המאה ה-19. אולי משהו בפרגמטיזם ובחיוביות של עידן ההשכלה שלל את הפטליזם של הטרגדיה של שקספיר, בעבורם הוצאתה להורג של קורדליה הייתה בלתי נסבלת, ובידיהם נעשתה הטרגדיה למעין טרגיקומדיה. הגרסה של טייט פחות אפקטיבית, אבל מגלה נאמנות-היסטורית בדרכה שלה. היא חלק מההיסטוריה של "המלך ליר", ובטח לא הביאה למחיקתו – היא לא הייתה אלא הגרסה המוצגת שלו. מי שמתנגד בעקביות לכל רביזיה בקנון היה פוסל למשל את הגרסה של מוצרט ל"חסדו של טיטוס" – מוצרט חתך יותר מחצי מהטקסט הקלאסי של מטסטזיו.
אבל מוצרט עשה את זה מתוך רגישות יוצאת דופן למנגנון הדרמטי באופרה. בתקופתו התחכום והארכנות של מטסטזיו נראו מלאכותיים מאוד. בטקסט של קוזי לא הייתי נוגע. זה הטקסט המעולה ביותר שהוא הלחין – מבריק ותמציתי (רק שש דמויות, פחות בהרבה משתי האופרות האחרות שכתב עם דה פונטה). אבל זה לא אומר שאי אפשר לגעת בו. הוא מבריק, לא קדוש. הקנוניזציה היא, במובן אפשרי, הטרגדיה של הטקסט, של היצירתיות, פסק הדין החלוט הזה של "אין לגרוע ואין להוסיף" הוא גזר דין מוות על התחדשות תרבותית. אני פוחד מדברים כאלה.
את התמונות מהאופרה צילם יוסי צבקר, הצלם הקבוע שלהם.
הו, פתחת פה נושא גדול… הקדושה ממני והלאה. הבעיה שלי היא עם מחיקה בשם אג'נדה (בכלל אני לא חובבת אג'נדות) ואם האחדה. בחגיגת "קבלת התורה" של בני הצעיר (אירוע כיתה ב' שאין לי שום בעיה איתו, אני עדיין זוכרת את כריכת הבד הרקומה שאמא שלי הכינה לספר התורה שלי), אמר הרב הרפורמי ש"התורה עברה מאב לבן ומאם לבתה". הכוונה היתה טובה, לתת מקום לבנות ולאמהות, אבל אי אפשר לבנות על שקר. וגם אי אפשר לתקן אם מעמעמים את האמת. ועם זאת, מצאתי שאני יותר סלחנית כשהעדכון נעשה בחוכמה וברגישות פיוטית – כמו במקרה של פרישמן למשל, שגייר את מוכרת הגפרורים הקטנה והפך את חג המולד לחנוכה, ותוך כדי כך "גילה" שחנוכייה היא בעצם עץ, וכל הסצנה שבה עץ חג המולד מתפשט לעולם וקישוטיו הופכים לכוכבים לא נפגעה בכלל.
חשבתי על זה לא מעט בנושא תרגומים. פנחס שדה תרגם את "שלומית" של אוסקר ויילד באהבה ובהתפעלות, ובו בזמן גם תיאר בלי כל בושה את השינויים שעשה כדי לשפר אותו. לפחות בשעתו, לפני אלף שנים כשקראתי את התרגום, הסכמתי איתו… ובהמשך לכך – עדיין יש לי דחף להתערב בסיפורים של מרי דה מורגן אהובתי. היא נפלאה בשיא הסיפור אבל ממש מחפפת את הסופים בחוסר עניין ואני טובה בסופים. וגם ברור שלא היתה לה עורכת. ואני אומרת לעצמי שאני העורכת העתידנית שאוהבת אותה ומבינה אותה מבפנים, אבל העכבות עושות שריר עד כה. ולעומת זאת, האחים גרים הרי עשו כרצונם בסיפורים שאספו ואני אוהבת מאד את התוצאה, אז למה לפיליפ פולמן אסור לעבד אותם קצת ולהכניס שינויים (גלויים ולא ענקיים) בחמישים סיפורים? כך שהייתי בעדו אבל בזמן הקריאה התעצבנתי ולא הבנתי בשביל מה זה נחוץ.
זה שדה רחב, כמו שאומר אבא של אפי בריסט.
ויכול להיות גם שאני אוהבת דברים פגומים.
תודה רבה מרית על פרשנות מרהיבה ומחכימה. ברוריה היא דמות יוצאת דופן בקאנון התורני והסיפורים עליה הם היוצא מהכלל המעיד על הכלל (בייחוד הסיפור על מות שני בניה ביום אחד). ורציתי להוסיף גם שבעלה החכם עבר על האיסור אל תשים מכשול בפני עיוור.
תודה רבה, ליאורה. ברוריה היא דמות יוצאת דופן מכל בחינה, ובאשר לאיסור, את צודקת כמובן, אבל לטעמי הוא עבר על כלל אנושי הרבה יותר בסיסי כששיסה את תלמידו באשתו.