מה יותר גרוע, חוק הלאום או חוק הנאמנות בתרבות?

למעלה מחודש לא כתבתי פה, גם בגלל מה שחברתי עינאל מכנה "האלסטיות השלילית של הזמן", תסמונת שבה ככל שאת משתחררת ממטלות ומסרבת למטלות חדשות הזמן הולך ומתכווץ, וגם בגלל עקת בחירות.

אני לא אדם פוליטי. אבא שלי גמל אותי מזה באופן יסודי. הפוליטיקה תהיה תמיד העולם שלו ההפוך מכל מה ששלי. "המחשבה נעלה מן הידיעה, אך לא מן ההתבוננות," אמר גיתה (ועוד לא נלאיתי מצטט) ובני אדם תמיד מפתיעים אותי, גם לטובה, הם תמיד חשובים מאידאולוגיה וחורגים ממנה לכל הכיוונים. אני לא שוכחת שסבתי הנפלאה היתה ימנית מנעוריה מאז ששמעה את ז'בוטינסקי נואם. זה גרם לי להבין, להבין באמת, שחמלה ואנושיות אינן מותנות באידאולוגיה, אחרת כבר מזמן הייתי מיואשת. וגם ככה אני די קרובה. כי הבחירות האלה הן תרכיז של המציאות המשחירה.

אם הכל פוליטי (יש אומרים) אז גם עיר האושר; הכתיבה על אמנות ועל אגדות היא הצהרת אמון ותמיכה בבני אדם וברוחם, אבל רק לעתים רחוקות אני כותבת על אמנות פוליטית-אקטואלית (כרגע עולה בדעתי רק חריג אחד), כי גם העבודות הכּנות והנבונות ביותר צמודות מדי לרגע ולמודע. ולפני שאענה על השאלה שבכותרת כמה מילים על יצירה פוליטית במובן הכי ישיר של המילה שממשיכה לחיות בתוכי עשרות שנים אחרי שפגשתי בה.

"ויה דולורוזה" של להקת תמ"ר, תיאטרון מחול רמלה, הוצגה לראשונה בחצר תל חי ב1983. הטריגר על פי הכוריאוגרף אמיר קולבן, היה: "1982. מלחמת לבנון, סברה ושתילה, שיירות הפליטים. אי אפשר היה לברוח מזה."

חמשת הרקדנים לבשו גלימות ארוכות בחמישה צבעים: כחול, לבן, שחור, אדום, ירוק. כל אחד נשא שרפרף מתקפל וכמה כלי אוכל מקרקשים ממתכת, בצבע הגלימה שלו. זו היתה עבודת מסע בין תחנות בחצר תל חי. חמישה רקדנים, מוסיקאי (אחמד מסרי) שפרט על עוּד ושר, והקהל שליווה אותם והפך בלי משים לחלק מן השיירה.

באותה תקופה נאסר להציג את דגל פלסטין בפומבי ולהקת תמ"ר פירקה אותו לצבעים: חמשת צבעי הרקדנים היו חמשת צבעי דגל ישראל ופלסטין, כשצבע הלבן משותף לשני הצדדים. אני לא אכתוב פה על כל התחנות (הן מפורטות בספר הזה). אני זוכרת טור של רקדנים שעיניהם מכוסות, וידיו של כל אחד קשורות לגלימה של זה שלפניו כמו בשיירת שבויים או עבדים. אני זוכרת שאחד הרקדנים נשא על גבו שתיל של עץ זית שניטע בלבנת בטון, והאחרים הצליפו בו שוב ושוב בגלימותיהם, ולבסוף הניחו אותו על אלונקה שיצרו מהשרפרפים והביאו אותו לקבורה. אני זוכרת את הברזיות היבשות ואת הסוף שבו חזרנו לשער שממנו יצאנו והתברר שהוא ננעל. וכמה שהרקדנים התדפקו השער לא נפתח.

"ויה דולורוזה" היתה תיאטרון מחול על גבול המיצג, כולה פעולות, אובייקטים, צבעים; אני עדיין חושבת על הצבע הלבן המשותף לשני הדגלים, שהוא בו בזמן צבע המריבה (יש רק מנה אחת של לבן לשני הצדדים) וצבע החיבור, כמו איבר שחולקים תאומים סיאמיים, צבעו של השלום המוצלף והקבור ושל הדף החדש שנראה רחוק מתמיד.

יש קטע מסיפור של בורחס שאני חוזרת אליו פעם באיזה זמן. הגיבור מלומד מוסלמי מצטט משורר בשם זוהאיר שכתב כי, "במשך שמונים שנות יגון ותהילה ראה פעמים רבות כיצד מכה הגורל בבני-אדם כמו גמל סוּמא."

"אין לך כמעט אדם שלא יחוש אי-פעם כי הגורל עשוי להיות חזק ונוקשה, תמים ובלתי-אנושי כאחד," הוא מוסיף. "כדי לתת עדות לתחושה זו שהיא ארעית ואולי מתמדת, אך לאיש אין מפלט ממנה, נכתבו טוריו של זוּהאיר … הזמן ההורס מבצרים מעשיר את השירה. כאשר זוהאיר חיבר את שירתו בארץ-ערב היא באה לעמת שתי תמונות: תמונת הגמל הזקן ותמונת הגורל. כשאנו חוזרים אליה היום היא באה להדגיש את תהילתו של זוהאיר ולקשור את העצבויות שלנו בעצבויותיו של הערבי אשר מת לפני זמן רב. אז היו לדימוי זה שני יסודות, היום יש לו ארבעה … לפני שנים, כאשר שהיתי במאראקש תקפו עלי הגעגועים לקורדובה, הייתי משנן לעצמי את הפנייה שחיבר עבדול-רחמן לדקל האפריקני בגני רוזאפא: גם אתה, הו הדקל! / זר על האדמה הזאת…
הרי זו סגולתה המופלאה של השירה: מילים שצירף מלך המתגעגע למזרח, היו לי, גולה באפריקה, מקור נחמה כאשר תקפו עלי הגעגועים לספרד…"

("משנתו של אברואס", מתוך "גן השבילים המתפצלים", תרגם יורם ברונובסקי)

*

"ויה דולורוזה" היתה עבודה אנושית על פליטים באשר הם, בני אדם שברחו ממלחמה ואסון ומתדפקים על דלת נעולה. זה היה שנים ספורות אחרי שבגין קלט את פליטי ויטנאם, מהלך דמיוני במציאות הנוכחית. ורק תחשבו כמה עצבויות נוספו לה מאז.

*

ובחזרה לכותרת הפוסט. השתתפתי בשתי ההפגנות הגדולות (בערך) נגד חוק הלאום, על אף עיקומי החוטם משמאלי (על ה"דרוזים הלאומנים" של האחת) ומימיני (על דגלי פלסטין של האחרת). בהפגנה הראשונה הייתי בזווית גרועה לרמקולים ולא שמעתי מה אמרו, אבל באחרת שמעתי כל מילה על החוק "האכזרי והמרושע" כפי שקראו לו הדוברים. רבים ממכרי לא התרגשו מחוק הלאום בטענה שהוא ממילא חסר שיניים ולא משנה את המציאות. וגם בהנחה שהם צודקים, זה בדיוק מה שהופך אותו למרושע. ככה זה כשהחזק מכניס אצבע לעין של החלש.

גם חוק הנאמנות בתרבות וגם חוק הלאום הם החצנה של מציאות שכבר קיימת. אמנים מצנזרים את עצמם, מוסדות מפחדים, והמדינה היא כבר מזמן לא מדינת כל אזרחיה, וההבדל הוא שאמנות היא חתרנית מיסודה, יש לה נוגדנים נגד דיכוי. וגם אם תנוטרל לאיזה זמן היא תתאושש. אבל חוק הלאום נועד להפריד ולסכסך והוא מצליח.

*

עוד אקטואליה

היינריך פון קלייסט באנקדוטה אקטואלית

דימוי שרודף אותי

בלה בליסימה או משהו להאחז בו (פוסט אורח מאת אילן נוי)

כמה דברים על ספריית גן לוינסקי

על עמבה של חליל בלבין ומרב קמל

איציק מאנגר נגד חוק הנכבה

גני השררה

גני השררה