למעלה מחודש לא כתבתי פה, גם בגלל מה שחברתי עינאל מכנה "האלסטיות השלילית של הזמן", תסמונת שבה ככל שאת משתחררת ממטלות ומסרבת למטלות חדשות הזמן הולך ומתכווץ, וגם בגלל עקת בחירות.
אני לא אדם פוליטי. אבא שלי גמל אותי מזה באופן יסודי. הפוליטיקה תהיה תמיד העולם שלו ההפוך מכל מה ששלי. "המחשבה נעלה מן הידיעה, אך לא מן ההתבוננות," אמר גיתה (ועוד לא נלאיתי מצטט) ובני אדם תמיד מפתיעים אותי, גם לטובה, הם תמיד חשובים מאידאולוגיה וחורגים ממנה לכל הכיוונים. אני לא שוכחת שסבתי הנפלאה היתה ימנית מנעוריה מאז ששמעה את ז'בוטינסקי נואם. זה גרם לי להבין, להבין באמת, שחמלה ואנושיות אינן מותנות באידאולוגיה, אחרת כבר מזמן הייתי מיואשת. וגם ככה אני די קרובה. כי הבחירות האלה הן תרכיז של המציאות המשחירה.
אם הכל פוליטי (יש אומרים) אז גם עיר האושר; הכתיבה על אמנות ועל אגדות היא הצהרת אמון ותמיכה בבני אדם וברוחם, אבל רק לעתים רחוקות אני כותבת על אמנות פוליטית-אקטואלית (כרגע עולה בדעתי רק חריג אחד), כי גם העבודות הכּנות והנבונות ביותר צמודות מדי לרגע ולמודע. ולפני שאענה על השאלה שבכותרת כמה מילים על יצירה פוליטית במובן הכי ישיר של המילה שממשיכה לחיות בתוכי עשרות שנים אחרי שפגשתי בה.
"ויה דולורוזה" של להקת תמ"ר, תיאטרון מחול רמלה, הוצגה לראשונה בחצר תל חי ב1983. הטריגר על פי הכוריאוגרף אמיר קולבן, היה: "1982. מלחמת לבנון, סברה ושתילה, שיירות הפליטים. אי אפשר היה לברוח מזה."
חמשת הרקדנים לבשו גלימות ארוכות בחמישה צבעים: כחול, לבן, שחור, אדום, ירוק. כל אחד נשא שרפרף מתקפל וכמה כלי אוכל מקרקשים ממתכת, בצבע הגלימה שלו. זו היתה עבודת מסע בין תחנות בחצר תל חי. חמישה רקדנים, מוסיקאי (אחמד מסרי) שפרט על עוּד ושר, והקהל שליווה אותם והפך בלי משים לחלק מן השיירה.
באותה תקופה נאסר להציג את דגל פלסטין בפומבי ולהקת מחול תמ"ר פירקה אותו לצבעים: חמשת צבעי הרקדנים היו חמשת צבעי דגל ישראל ופלסטין, כשצבע הלבן משותף לשני הצדדים. אני לא אכתוב פה על כל התחנות (הן מפורטות בספר הזה). אני זוכרת טור של רקדנים שעיניהם מכוסות, וידיו של כל אחד קשורות לגלימה של זה שלפניו כמו בשיירת שבויים או עבדים. אני זוכרת שאחד הרקדנים נשא על גבו שתיל של עץ זית שניטע בלבנת בטון, והאחרים הצליפו בו שוב ושוב בגלימותיהם, ולבסוף הניחו אותו על אלונקה שיצרו מהשרפרפים והביאו אותו לקבורה. אני זוכרת את הברזיות היבשות ואת הסוף שבו חזרנו לשער שממנו יצאנו והתברר שהוא ננעל. וכמה שהרקדנים התדפקו השער לא נפתח.
"ויה דולורוזה" היתה תיאטרון מחול על גבול המיצג, כולה פעולות, אובייקטים, צבעים; אני עדיין חושבת על הצבע הלבן המשותף לשני הדגלים, שהוא בו בזמן צבע המריבה (יש רק מנה אחת של לבן לשני הצדדים) וצבע החיבור, כמו איבר שחולקים תאומים סיאמיים, צבעו של השלום המוצלף והקבור ושל הדף החדש שנראה רחוק מתמיד.
יש קטע מסיפור של בורחס שאני חוזרת אליו פעם באיזה זמן. הגיבור מלומד מוסלמי מצטט משורר בשם זוהאיר שכתב כי, "במשך שמונים שנות יגון ותהילה ראה פעמים רבות כיצד מכה הגורל בבני-אדם כמו גמל סוּמא."
"אין לך כמעט אדם שלא יחוש אי-פעם כי הגורל עשוי להיות חזק ונוקשה, תמים ובלתי-אנושי כאחד," הוא מוסיף. "כדי לתת עדות לתחושה זו שהיא ארעית ואולי מתמדת, אך לאיש אין מפלט ממנה, נכתבו טוריו של זוּהאיר … הזמן ההורס מבצרים מעשיר את השירה. כאשר זוהאיר חיבר את שירתו בארץ-ערב היא באה לעמת שתי תמונות: תמונת הגמל הזקן ותמונת הגורל. כשאנו חוזרים אליה היום היא באה להדגיש את תהילתו של זוהאיר ולקשור את העצבויות שלנו בעצבויותיו של הערבי אשר מת לפני זמן רב. אז היו לדימוי זה שני יסודות, היום יש לו ארבעה … לפני שנים, כאשר שהיתי במאראקש תקפו עלי הגעגועים לקורדובה, הייתי משנן לעצמי את הפנייה שחיבר עבדול-רחמן לדקל האפריקני בגני רוזאפא: גם אתה, הו הדקל! / זר על האדמה הזאת…
הרי זו סגולתה המופלאה של השירה: מילים שצירף מלך המתגעגע למזרח, היו לי, גולה באפריקה, מקור נחמה כאשר תקפו עלי הגעגועים לספרד…"("משנתו של אברואס", מתוך "גן השבילים המתפצלים", תרגם יורם ברונובסקי)
*
"ויה דולורוזה" היתה עבודה אנושית על פליטים באשר הם, בני אדם שברחו ממלחמה ואסון ומתדפקים על דלת נעולה. זה היה שנים ספורות אחרי שבגין קלט את פליטי ויטנאם, מהלך דמיוני במציאות הנוכחית. ורק תחשבו כמה עצבויות נוספו לה מאז.
*
ובחזרה לכותרת הפוסט. השתתפתי בשתי ההפגנות הגדולות (בערך) נגד חוק הלאום, על אף עיקומי החוטם משמאלי (על ה"דרוזים הלאומנים" של האחת) ומימיני (על דגלי פלסטין של האחרת). בהפגנה הראשונה הייתי בזווית גרועה לרמקולים ולא שמעתי מה אמרו, אבל באחרת שמעתי כל מילה על החוק "האכזרי והמרושע" כפי שקראו לו הדוברים. רבים ממכרי לא התרגשו מחוק הלאום בטענה שהוא ממילא חסר שיניים ולא משנה את המציאות. וגם בהנחה שהם צודקים, זה בדיוק מה שהופך אותו למרושע. ככה זה כשהחזק מכניס אצבע לעין של החלש.
גם חוק הנאמנות בתרבות וגם חוק הלאום הם החצנה של מציאות שכבר קיימת. אמנים מצנזרים את עצמם, מוסדות מפחדים, והמדינה היא כבר מזמן לא מדינת כל אזרחיה, וההבדל הוא שאמנות היא חתרנית מיסודה, יש לה נוגדנים נגד דיכוי. וגם אם תנוטרל לאיזה זמן היא תתאושש. אבל חוק הלאום נועד להפריד ולסכסך והוא מצליח.
*
עוד אקטואליה
היינריך פון קלייסט באנקדוטה אקטואלית
בלה בליסימה או משהו להאחז בו (פוסט אורח מאת אילן נוי)
כמה דברים על ספריית גן לוינסקי
על עמבה של חליל בלבין ומרב קמל
גני השררה
עַם זר ומוזר, מייד לאחר אירוע מכונן שלווה בטראומה נוראה, ניצב בפני מלחמת קוממיות הרת־אסון שאיימה על קיומו. עַם קטן ניצב מול אוייבים הרבה, מכל עבריו, וכולם קמו להשמידו.
ואז, יום אחד צעדה קבוצת לוחמים "בגיאַיות המתעכסים שהיו מקציפים אורות – אותם זהרורי דוּרה מאוששים, בהקים זהובים־ירוקים קיציים, שהעפר תחתיהם מרוגבב כאגוזים." על דרכם נקרה רועה המשתייך לעם האוייב אותם, רועה פשוט שרעה את עדרו. הם תפסו אותו והפעילו כלפיו אלימות רעה וקשה ובלתי נחוצה.
נכח ביניהם סופר. הוא העלה את האירוע על הכתב, תיאר את רפיסותם ונלעגותם של החיילים, את היותם חכמים על איש בודד וחלש ובלתי מזיק. הוא תיאר את כל השטיקים שבהם מלעיטים את עצמם חיילים, את ההתגססות הנפשית ואת חוסר האנושיות לשמה. אלימות וחוסר אנושיות שאינם נחוצים, ומופעלים ככה סתם, רק כי אפשר.
שם – בתוככי שדה ש"היה מכיתת זהב אחת גדולה ורדודה. מלוא כל עשרות אלפי הדונם היו אז כיכר פּלאית, לא ואדיות, לא גבעות, לא מעלות ולא מורדות, לא כפרים ולא עצים – הכל נתרקע למקשת זהב אחת, חלקה רדודה אחת, ומעליה זרויים אבקות פז מהבהב, נרגש, חלקת זהב עגולה, עצומה, עד־אין־אפסיים" – נתגלנו אנו – לוחמים במערומיהם המוסריים, באכזריותם החלולה, חבורה של אנשים קטנים ועלובים, המתעמרים ברועה ערבי בודד וחסר ישע.
הסופר הבוגדני כתב על כך סיפור; כתב ופרסם. האירוע התרחש בעיצומה של מלחמת העצמאות: את הסיפור הוא כתב בספטמבר 1948, והסיפור פורסם בנובמבר 1948. הוא פורסם בבטאון של המפלגה השלטת, מפא"י [ב"מולד"].
האם הישוב, שזה עתה יצא מן השואה והיה מצוי בעיצומה של מלחמת קיום, ביקר את ס. יזהר על הסיפור הקשה הזה ["השבוי"]? לא. להיפך, הסיפור זכה להדים רבים.
בן גוריון, לאחר פרסום הסיפור, גונן על ס. יזהר, ומייד צירף אותו כחבר כנסת מטעם מפא"י.
מישהו מעלה בדעתו שדבר שכזה היה מתאפשר בימינו?!?
קל לטעון כנגד הפוליטיקה והפוליטיקאים, אבל, הלכה למעשה, מדובר בנו, הלא כן, מרית? תחת להתמקד בפוליטיקאים, נתמקד בדבשות ההולכות ותופחות על גב כולנו.
הומאניות, מרית, אותה אנו חסרים; סובלנות ופתיחות לדיעות שונות ולביקורת, גם כשהיא חריפה וכואבת. עלינו לחדול להתנהג כחברה פרנואידית, שמוקיעה כל מי שמותח ביקורת.
חג פסח שמח, מרית, לך ולבאי המקום.
הו מרית, חוק הנאמנות כולל בתוכו סתירה – אם המדינה מחוקקת אותו היא בוגדת בערכיה וממילא אי אפשר להצהיר לה נאמנות.
קל לומר שהזמן המחריב מבצרים טוב לשירה – האמנות תמיד משגשגת, אדומת לחיים ודופק מהיר מאדרנלין, כשהיא נדרשת להיות בלדרית צפנים מעבר לקווי האויב – אבל מי באמת רוצה לחיות בזמנים כאלה, שבהם נשמטת הקרקע מתחת לרגליים?
(אני כנראה יותר חשדן ממך…. מעבר לפינה יש תנועת סחיפה אקסטטית של אנשים ששואפים להחזיר אותנו מאות שנים אחורה, ויש להם פחות מדי בלמים)
נאמנות
אִמָּא בָּרְחָה מִלוּבְּלִין כַּאֲשֶׁר
צְרָחוֹת הַנֶּאֱמָנוּת שֶׁל הָאִישׁ הַקָּטָן
עִם הַשָׂפָם הִטְרִיפוּ עָלֶיהָ אֶת דַּעְתָּהּ
עַד שֶׁהִגִּיעָה לְמַחֲנֶה רִכּוּז שָׂם לָמְדָהּ
אֵיפֹה נִגְמָר הָאָדָם וּמַתְחִיל הַכְּאֵב.
כַּאֲשֶׁר הָרוּסִים הִגִּיעוּ,
נִמְלְטָה עִם אָחִיהָ לְאוּזְבִּיקְסְטָן
וְשָׁם אִישׁ קָטָן עִם שָׂפָם גָּדוֹל
דָּרַשׁ מֵהֶם נֶאֱמָנוּת אוֹ לָמוּת
וְלָכֵן אָחִיהָ מֵת שָׁם מֵחֹסֶר
נֶאֱמָנוּת כְרוֹנִי וּמִטִּפוּס הַמֵעַיִם.
כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָהּ לְאַחַר תְּלָאוֹת רַבּוֹת
לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נֶאֱחְזָה בְּצִפֹּרְנֶיהָ
בָּחַיִּים עַצְמָם וְהָיְתָה נֶאֱמָנָה
כֹּל חַיֶּיהָ כָּאן לַטֵּרוּף שֶׁהֵגֵן עָלֶיהָ
וְלַכֹּחַ הָאָפֵל שֶׁל חֲרָדוֹתֵיהָ
חַסְרוֹת הַפֵּשֶׁר אַךְ הַוַדָּאיוֹת.
לְאַחַר מוֹתָהּ גִּלִּיתִי שֶׁהִטְמִינָה סַכִּין
מִתַּחַת לְמִזְרָן מִטָּתָהּ בַּבַּיִת הַסִעוּדִי
וְהֵבַנְתִּי שֶׁעַד יָמֶיהָ הָאַחֲרוֹנִים
נוֹתְרָה נֶאֱמָנָה לְחוּשׁ הַנִּרְדָּפוּת
אוֹתוֹ חָלְקָה עִם בַּעֲלֵי הָחַיִּים הַזְּעִירִים
שֶׁשָּׁכְנוּ מִתַּחַת לָרִצְפָּה.
בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים
כַּאֲשֶׁר שָׁבוֹת וְעוֹלוֹת
צְרָחוֹת הַנֶּאֱמָנוּת
מְמִרְקַעֵי הַטֶּלֶוִיזְיָה
אֲנִי מַרְגִּישׁ אֵיךְ
לְאַט
לְאַט
אֲנִי
הוֹפֵךְ
לִהְיוֹת
אִמִּי
דוד פלמה – מרגש מאוד.
צבי (איזה צ' יפה של שבץ נא), זה באמת דמיוני בימי מירי רגב, כמו שזה דמיוני (אחרת ועדיין) שמנחם בגין הזמין פליטים לבוא הנה כי פליטים היינו, כמו (אחרת ועדיין מדהים) שאישה דתייה (בלה בליסימה) נשכבת על מחבל כדי למנוע מההמון לעשות בו שפטים (ובעצם כבר אז זה היה מדהים, והיא לא פוליטיקאים, היא אחת מאנחנו והוכחה שיש בחירה). ומצד שני, אני גם זוכרת שלא הכול היה יפה פעם, והנוסטלגיה שקרנית ויפיפהנית.
חג שמח והרבה חירות וחמלה ואנושיות.
ול, מי שואל אותנו באיזה זמנים אנחנו רוצים לחיות? הסחיפה והבלמים זה הכול נכון ומבעית וסוגר עלינו. אני לא אופטימית, על העולם כולו עובר עכשיו משהו עכור עם מנהיגים עכורים. (ומצד שני לא מזמן היו פה היטלר וסטלין. אם זה נקרא אופטימיות, אז אוי לה)
דודו, שברת לי את הלב. והעוצמות של אמא שלך מרעישות אותי כל פעם מחדש.
העולם שלו ההפוך משלי. מזדהה. פוסט חזק. מעביר תחושה של העכירות והבעייתיות בתקופתינו זו כאן. אבי, הפליט מאירופה, היה ימני. כיום הוא הרבה יותר מרכז. אני לא באתי מבית של שמאל, להפך, אבל את תמיכתי בעבודה/מרצ לסירוגין פיתחתי לבד מגיל הצבא. מחר יהיה יום די גורלי לדעתי. תודה על הפוסט. הכתיבה על ההצגה/מיצג בלטה במיוחד.
מרית, זה גם מה שגנדלף אומר:
"סאורון הגדול, השר האפל… כל אימת שינחל תבוסה ימתין מעט, יתאושש, ישנה את צורתו וישוב לגדול."
"לוואי ולא יקרה כזאת בימי חלדי," אמר פרודו.
"הלוואי," אמר גנדלף, "וזו משאלת לבם של כל אלה שמונו להם חיים בזמן הזה. אך לא להם ההחלטה. לנו לא נותר אלא להחליט מה נעשה בזמן שהוקצב לנו. וכבר מתקדרים הימים והולכים, פרודו…"
כמובן, איש לא שואל אותנו – אני רק מתקומם על אלה שששים להקריב אותנו בשם הרעיונות המבעיתים שלהם. הם דומים להפליא למלך מ"שרק": "אחדים מכם ימותו, אבל זה קורבן שאני מוכן להקריב":
תודה מרית ודויד. שניכם שברתם לי את הלב.
פוסט חזק ומלחיץ. אני קוראת בבלוג, לא מגיבה תמיד אבל קוראת. זה הוציא אותי למקלדת בגלל הדכאון. איזה מצב זיפט אם חושבים על שני מצבי דיכוי כ"מה גרוע יותר". השיר מצמרר ומרגש.
נזכרתי במה שכתב שאול סתר ב'הארץ' : "לנוכח השיח הער סביב צנזורה אמנותית, חשוב להזכיר: היצירה איננה תובעת את חופש הביטוי, כי אם ביטוי של חופש. "
ומסיים ב "בשנתיים שבהן כתבתי ביקורות במוסף ״גלריה״ חיפשתי אמנות מעין זו: שמידברת עם המציאות המדממת, אך שאינה נצמדת אליה; שמתכתבת עם הפיצוץ הטכנולוגי, אך שלא ניגררת אל מקסמי השווא שלו. אמנות שיש לה כוח מחולל משל עצמה, ושהמעברים בין המערכים הפנימיים לה לחומרים שנמצאים מחוצה לה יוצרים את תנועתה. "
מרית, על נושא דומה עד מאוד כותב ייטס כך, בשיר "הדייג":
"…כל היום הֵישרתי מבט
אל תקוות לבי – מה משמע
לכתוב לבני עמי,
למציאות עצמה:
האיש המת שאהבתי,
החיים שנפשי מתעבת,
מוג-הלב היושב על כיסאו,
השחצן ואין מְכַהֶה בו,
הנבל היוצא נקי
אם תשואות שיכורים סביביו,
השנון שבדיחה בפיו
המכוונת לערב-רב,
האיש הפיקח הצועק
כמוקיון לנקר עיניים,
האיש החכם המוכה,
אמנות המוּכֵּית אפיים."
(תרגם שמעון זנדבנק)
(גם אמנות מוכה לפעמים, והדבר דומה לא מעט לאפיקי מים שנסתמים במצור.)
מה שהכי גרוע הוא המבצע הצבאי הבא, שרוב הסיעות הציוניות בכנסת (אולי להוציא מרצ) יתמכו בו אוטומטית — לא משנה כמה אזרחים פלסטינים בלתי מעורבים (בהם נשים, ילדים, נכים, זקנים) ייהרגו. מאז 2014 מה שמנחה את הצבעתי בקלפי היא לפני הכל השאלה, מי לא תמך במבצע הצבאי שכוון כנגד אזרחים. מאחר שלאחר מכן, לא נשארות לי יותר משלוש אופציות הצבעה. ההתלבטות הופכת קשה פחות.
סליחה שכל כך התמהמהתי. כשאני מגיעה לכאן אחרי שעות ארוכות של עבודה אני מתקשה להרים את האבן הזאת הזאת מהלב.
שרון, תודה מיוחדת. ויה דולורוזה היתה עבודה בלתי נשכחת, כל מי שהיה שם זוכר. זה גם היה העוגן שלי לכתיבת הפוסט, משהו שאני יכולה לעמוד עליו, כי החוקים האלה הם תהום.
ול (1), עכשיו אני אוכל להגיד, גנדלף ואני… 🙂
אדוה, לפני שנים כשעבדתי בבית ילדים, היתה לילדים מין מנטרה. בכל פעם ששמעו משהו עצוב במיוחד, הם היו אומרים "אבל זה רק סיפור…" זהו, שלא.
לוסי, זה יפה, היצירה כביטוי של חופש. אשאר לי עוד קצת במשפט הזה.
ול (2), בוא לנוח איתי קצת בציטוט של לוסי…
שועיקי, קל להחליט נגד מי להצביע, הבעיה היא עם הבעד. אני עדיין מחפשת את אלה שיעשו ההפך, שירפאו או לפחות ינסו לרפא.
אני טיפוס אלימנטיבי. הרבה מדי החלטות על דרך השלילה. מה לא אעשה בשום אופן קודם אצלי למה אעשה בסיפוק. החיים לא מרבים להציע אפשרויות חירותניות לגמרי, והרבה מאלו שבהן נותנים לך יד חופשית מתגלים במוקדם או במאוחר כפח יקוש. לכן, אני בדרך כלל יודע קודם כל מה לא אעשה, ורק אח"כ יודע (לא ללא ספיקות) מה אני מעוניין לעשות. הכי גרוע זה לעשות כי "צריך לעשות". זו התחתית. אבל לפעמים גם צריך להבין שתחתיות הם גם חלק מהעניין. למעשה, כל עניין הבלוז מתחיל מהתחתית, ומהרכבת התחתית.
התגובה למעלה היא ממני (שועי)
אנחנו שונים שועיקי. אני תמיד מחפשת את המנוף שירפא, שיתקן.
מרית, ניסיתי לנוח, אבל אז הגה מוחי רעיון (כחכוח צניעות) גאוני. הרי מה באמת דרוש לנו ולשכנינו? מקום. ומקום הוא משאב שיש למדינות האזור בשפע. אמנם מקום יבש ומדברי למדי, אך זהו אתגר נאה. מה יש לנו לחפש מדבריות על המאדים כשהן נמצאות לנו מתחת לאף? אם ככה, כל שאני מציע הוא –
שנתאחד עם הפלסטינים ונכבוש את ירדן.
כמובן שנצטרך עוד מקום, לכן נתאחד אז עם הפלסטינים ועם הירדנים, ונכבוש את ערב הסעודית.
גם אז יחסר מקום, ולכן נתאחד עם הפלסטינים, הירדנים והסעודים, ונכבוש את מצרים.
ואת לוב. ואת מרוקו. ואת כל מדינות הסהרה.
נפריח את השממה – או לחלופין נפריך אותה.
(יש לי, אגב, תקדים. לגרגנטואה ופנטגרואל יש אויב בשם שחור-מרה. יועציו הוגים לו מסע כיבושים, והוא כבר מקבל כאלה חיים בדמיונם שהם מחליקים בקלות ללשון הווה וללשון עבר:
"…ספרד תיכנע תחת ידך, שהלוא הספרדים אינם אלא פראי אדם. תעבור אז דרך מצר סוויליה ותציב שם שני נציבי אבן מפוארים יותר מעמודי הרקולס, להנציח שמך לדורי דורים. מאותו יום ואילך ייקרא המצר ים שְחוֹר-מרינה. משתעבור את ים שחור-מרינה, והנה ברברוס לפניך נכבש לך לעבד…"
"אנהג בו ברחמנות," אמר שחור-מרה.
"בלי ספק," אמרו השלושה. "…משם תמשיך את מסע ניצחונותיך, וכאסוף ביצים עזובות תיקח את מיורקה, מינורקה, סרדיניה, קורסיקה ושאר איי מפרץ גנואה… פרובנס, גנואה, פירנצה, לוקה, וברצון האל – רומא בידיך! האדון האפיפיור המסכן כבר מת מפחד בגללך!"
"חי נפשי," אמר שחור-מרה. "לא אשק את סנדלו!"
(כאן מתלונן שחור-מרה על התלאות שבמסעו הארוך, ויועציו מפייסים אותו ואמרים:)
"תן תודה לאל שהנה הגעתם, אתה ואנשיך, בריאים ושלמים עד לחידקל.")
🙂
ובאשר לביבי….? בזכות הקומפוסטר בגינה גיליתי שיש גם ריקבון שמח. אני מאחל לנו ריקבון כזה 🙂
זאת הסכנה בחתולים חסרי חת, הז'אן דארק עולה להם לראש 🙂 ריקבון שמח ופורה גם לך! (בגדול הרי שנאת הריקבון היא גם סוג של גזענות ואפליה, והרופא הכי גדול הוא סובלנות וחמלה)
מרית, תודה לך על מה שכתבת. זה חשוב כל כך ! הייתי אחד מרקדני להקת תמ"ר (תיאטרון מחול רמלה) העיר בה פעלנו. היינו חמישה: גליה ליוור (פבין), עפרה דודאי, אמיר קולבן, צבי גוטהיינר ואני, אבירם מאיר גרמנוביץ'. כולנו עזבנו את להקת בת שבע (עוד לפני תקופת נהרין) ויצרנו יחד בשיתוף אחמד מסרי. הנה קישור לקטע מתוך "חלף עוד יום" – כוראוגרפיה: עפרה דודאי, מילים ולחן: האחים רחבאני, שירה: סיהאם שמאס. https://www.youtube.com/watch?v=PP4nZ58tWOM
אבירם, בשמחה, ותודה על הקישור! הייתם חבורה פורצת דרך ומעוררת השראה. זו זכות להנכיח אתכם, הטלאת חור בתולדות התרבות הישראלית, לא רק המחול.
[…] על ויה דולורוזה של להקת מחול תמ"ר (אמנות פוליטית) […]