מחר יחול יום הולדתה ה88 של אמי רות.
הפוסט הזה מוקדש לה באהבה רבה.
"ניסיתי לחנך את השופטים על מנת שיבינו שיש דבר מה שגוי ברעיון (המובע בשיר ילדים מהמאה ה19) שלפיו ממתקים ובשמים, כל מה שנעים, מזה עשויות ילדות – שכן החשיבה הזו כשלעצמה מגבילה את ההזדמנויות ואת השאיפות של בנותינו."
רות ביידר גינסבורג (מצוטטת באחרית דבר ל"ואני אומרת, לא!" הביוגרפיה המרנינה שלה).
הקדמה:
בשנים האחרונות יוצאות לאור ביוגרפיות רבות של גיבורות תרבות המיועדות לילדים, ובעצם לילדות. זה חשוב ומבורך כנגד הזרם שגורף אותן לכל מה שנעים, אלא ש… אג'נדה אינה ערובה לעומק, למורכבות, לחיים, לאמת. אג'נדות נוטות להמיר אירוע חי של ספרות ואמנות בדיבור על, במשהו שפועל על המודע אבל הנפש לא מגיבה לו.
ובאופן מדויק יותר, הנשים הגדולות מן הביוגרפיות, הרי לא פעלו (בהכרח, או אפילו במידה רבה) בשם העצמה נשית; והאג'נדה מצמצמת אותן בלי משים כדי שיתאימו לנעל שלה, כלומר חוזרת בדרכה שלה על חטאי הפטריארכיה. דמיינו למשל ביוגרפיה של ציירת שנכתבת בלי שום הבנה או עניין אמיתי ביצירתה (אני לא אנקוב בשמות אבל התעצבנתי), ויש למרבה האושר גם דוגמאות נפלאות הפוכות כמו זאת או זאת.
אבל "סיפורה של השופטת האגדית רות ביידר גינסבורג" יחיד ומיוחד, כי החופש והשוויון לנשים (ולכל מי שמודר ומופלה) מצויים בלב לבם של חייה הפרטיים והציבוריים. זה מקנה לספר יושרה משחררת, הזמנה לחגוג את האג'נדה מבלי לשלם שום מחיר. ובעצם, לא רק את האג'נדה הוא חוגג אלא גם את הדעתנות.
הַשּׁוֹפֶטֶת הַיְּהוּדִיָּה רוּת בֶּיְדֶר גִינְסְבּוּרְג נֶחְשֶׁבֶת לְגִבּוֹרָה, וְלֹא רַק מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְכַהֶנֶת בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן שֶׁל אַרְצוֹת הַבְּרִית. בִּסְפָרִים וּבִסְרָטִים הַמְּסַפְּרִים עַל חַיֶּיהָ מְכַנִּים אוֹתָהּ "כּוֹכֶבֶת" וּ"מַלְכָּה", כִּי הִיא חוֹלְלָה שִׁנּוּי בְּמַעֲמָדָן שֶׁל נָשִׁים וְשִׁנְּתָה תְּפִיסוֹת עוֹלָם נֻקְשׁוֹת … וַאֲנִי אוֹמֶרֶת, לֹא! מְסַפֵּר אֵיךְ יַלְדָּה אַחַת, עַצְמָאִית, נְחוּשָׁה וְאֵיתָנָה בְּדַעְתָּהּ, שִׁנְּתָה אֶת חַיֶּיהָ וְאֶת חַיֵּי כֻּלָּנוּ צַעַד אַחַר צַעַד, הִתְנַגְּדוּת אַחֲרֵי הִתְנַגְּדוּת.
(מתוך גב הספר)
(פעם, לפני שנים, התעמתתי עם איש שהטריד אותי באוטובוס, והוא התרגז וקרא לעברי, "עזת פנים, מצח נחושה!" נזכרתי בזה שוב ושוב בזמן הקריאה).
אבל כדי לכבוש את לבי אין די בתוכן, נחוצה גם צורה.
ונתחיל בטקסט. זה לא טקסט שקוף שמסתתר מאחורי התוכן. שורה של פעלים מדרבנת ומובילה אותו: התנגדה, חלקה, הסתייגה, התווכחה (בצד, ערערה, מחתה, התקוממה וכן הלאה, כל המילים הנרדפות). זה הופך את הטקסט לממוקד ודינמי, ובו בזמן, משחקי, מלא הומור ועזוז.
כך למשל (אחד מיני רבים) מתוארים המפגש של רות עם בעלה לעתיד והחלטתם ללמוד משפטים:
מרטי היה גבוה ומצחיק. רות היתה נמוכה ורצינית. מרטי ידע להצחיק אותה. הם התאהבו ורקמו תוכנית: הם ילמדו משפטים … [ויאבקו] נגד אי צדק, עוולות ודעות קדומות. אנשים חשבו שזה רעיון מצוין שמרטי ילמד משפטים. הם לא חשבו שזה מה שרות צריכה לעשות. אישה עורכת דין? אנשים הסתייגו מהרעיון. רות הסתייגה מהמסתייגים. גם מרטי.
(ההדגשה שלי)
וזה לא רק הפינג-פונג של ההסתייגויות שמשעשע ומנכיח את אישיותה העשויה ללא חת. אפילו התחביר פמיניסטי. לשים את הבחור ככה בקיצור, בסוף המשפט, מממש את לבת הספר. זו החלטה של רות אם תהיה עורכת דין. היא הנושא הפעיל של המשפט. ומרטי? כן, הוא לגמרי בעד.
זה ספר מצחיק ובו בזמן רציני עד העצם ומלא כבוד לקוראות הצעירות. כך מתואר למשל מה שארע בסיום התיכון. רות שהיתה תלמידה מצטיינת נבחרה לנאום בשם הבוגרים:
אבל היא הסתירה מכולם סוד גדול: אמה חלתה במחלה קשה. יום לפני טקס הסיום סיליה בידר מתה. עם העובדה הזאת לא היה אפשר להתווכח. על העובדה הזו לא היה אפשר לחלוק. זה פשוט… קרה. רות לא השתתפה בטקס הסיום. היא לא נשאה את הנאום. ועם זאת, רות ידעה מה אמא שלה רצתה. שלושה חודשים לאחר מכן היא עזבה את הבית והחלה ללמוד באוניברסיטה.
(ההדגשה שלי)
בניגוד למה שמלמדים ילדות, הדעתנות וההתנגדות של רות לא הפריעו ואפילו הזינו את הזוגיות המוצלחת עם מרטי (56 שנה, על פי ויקיפדיה, עד מותו), ואת החברות האמיצה עם השופט העליון אנטונין סקאליה. (בשנת 2013 הופקה בארצות הברית אופרה קומית בת מערכה אחת, על החברות בין היריבים האידאולוגיים. המוטו שלה הוא "We are different. We are one")
ומן הטקסט לאיור.
פעם כשהייתי ממש קטנה, לקחו אותי למשרדו של אבי (שהיה עורך דין באותה עת). וכשחזרתי שאלו: "איך היה בעבודה של אבא?" ואמרתי: "אבא לא עובד, הוא רק מדבר בטלפון." ולא סתם נזכרתי בסיפור הזה, כי גם רות ביידר גינסבורג לא "עבדה" במובן הסוציאליסטי והכוריאוגרפי של המילה, משהו שעושים עם פטיש או מחרשה. היא רק דיברה: כעורכת דין, כמרצה, כשופטת.
טכנית, זה לא מאד מפתה או משעשע לצייר אנשים מדברים, גם כשהמילים משמעותיות ומשנות חיים. הרי אי אפשר לראות את הקולות.
ואליזבת באדלי המאיירת אמנם נענתה לאתגר. המילים בשבילה הן לא רק צלילים, הן אירועים, הן פעולות, הן מעצבות את הסביבה פשוטו כמשמעו.
באדלי מניחה את מילות ההתנגדות כנגד השלטים הפוגעניים שרות הילדה קולטת במרחב הציבורי. שלטים שעליהם הצליחו המילים שלה לגבור (ולו חלקית).
דפים רבים בספר נראים כמו ה"מילים בחופש" של הטיפוגרפיה הפוטוריסטית:
ומעבר לפוטוריזם המילים של אליזבת באדלי מהדהדות כמו מילים-צלילים של קומיקס. אבל לא לפי הצליל הפיסי שהן משמיעות, אלא לפי הצליל הפנימי, ההדהוד שלהן בנפש ובתודעה.
הקומיקס הוא זה שזימן את הקווקווים המקיפים ואולי פורצים מראשה של רות באיורים רבים. הקווקווים הם סוג של הגברה וזוהר (עד כדי נזרה של אלת החירות מהפסל). מעניין שבכתב התמונות האינדיאני (אל תשאלו איך הגעתי לזה) קווקווים כאלה סביב ראשו של מישהו פירושם "חכם" ובאופן כללי גם "הרבה".
וכמו הטקסט גם הקומיקס מפיק צחוק שמרכך תסכולים ואכזבות ומנטרל את סכנות הקדוּשה ויראת הכבוד המאבנת (ראו בתמונה למטה). ובו בזמן הוא הופך את רות ביידר גינסבורג לגיבורת-על (ודי להמחיש פה כל פרט, תסתכלו בספר).
*
וכמה מילים אחרונות על אימהות ועל קריאה:
הנה הכפולה שבה רות מתנגדת בעוצמה להשקפותיהם החשוכות של שופטים:
והמאיירת מזכירה בעדינות את המקור לעוצמה הזאת. תראו כמה הן דומות: משמאל, רות הבוגרת המתנגדת. מימין, אמה המתנגדת.
ובאשר לקריאה: האיור הבא הוא האיור הכי מלא רוך וחלום בספר. וראו זה פלא (כמו שהיו כותבים בספרי ילדותי) הילדה המצוירת הפכה בעצמה לדמות בתוך ספר שנותנת השראה ומזינה את חלומותיהן של ילדות אחרות.
*
לכבוד יום האישה החל בסוף השבוע (כך יצא, לא בכוונה)
על סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה ה-10
"את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו" על סיפור של מרי דה מורגן אהובתי. והנה גם נסיכת הצעצוע, סיפור שלה שתרגמתי לאתר מעבורת
הנערה ללא הידיים ואני (או קצץ את ידיה, אחרת לא אוכל לפגוע בה)
על פינוק ופמיניזם – הציירת ברת מוריזו
טוב די. אין לזה סוף.
וגם מזלטובים לאמך.
ערב טוב, מרית
עשית את מה שהדעת מתקשה לעשות ביום יום שלה:
לחבר אישיות משפטית עם ערכים, חום, עוצמה וחלום.
לא לפי היכרותי.
שופט שהערכתי מאוד [המשנה לנשיא העליון, השופט אחון ז"ל] כתב פעם כך:
"…גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתרה. נשמה זו תימצא למערכת המשפט בדמותן ובצלמן של נורמות ערכיות שונות, שיסודן בעקרון העל של עשיית הישר והטוב".
ישנה אמרה של החכם הסיני חניב"צ, הגורסת: "במקום בו שרוי שופט מדירים הישר והטוב את רגליהם."
מזל טוב לאימך. 🙂
מלא סוסי הומור דוהרים זר נהדר לאימא רות בן ישראל
פוסט נפלא ממש. תודה (אני שומרת את הקריאה בביוגרפיה של אמך כמשהו טוב לזמן מיוחד).
יופי של פוסט מרית, גם בעתוי מצויין. אוהבת את האיורים כי יש להם טעם של פעם (הבעות הפנים, אצבעות הידיים, הבגדים… ). תודה
דפנה, חן חן, אמסור 🙂
צבי, תודה, אבל זה לא אני עשיתי, זה דבי לוי ואליזבת באדלי עשו, אני רק הירח שמחזיר את אורן, ובעצם אני הירח של הירח, השמש פה היא רות בידר גינסבורג.
נשמע שיש סיפור עצוב מאחורי המחמאה שלך. שופטים הם בני אדם וכיוון שהם נמצאים בקביעות בסיטואציה של כוח – סביר שזה משחית את חלקם, אבל איפה שיש אנשים, יש הפתעות. את זה למדתי כבר מזמן ואני לא מפסיקה ללמוד.
ומלבד זאת, כלת היומולדת אמא שלי גם היא משפטנית על, והיא הבן אדם הכי ישר ונטול רוע שהכרתי. בחיי.
דודו, בדיוק. זה ספר מלא אנרגיה שמחה של נחישות וחמלה, בלי טיפת קורבנות, צדקנות או מרירות. ככה אתה נשמע כשאתה נהנה, שועט קדימה בחמלה 🙂
ליאורה, נהדר. תודה לך!
איריסיה, תודה. גם רות היא קצת של פעם 🙂 זה נותן תקווה כשרואים שלא מוכרחים להתיישר עם המכבש של התקופה, אפשר להזיז אותו.
מרגש.. תודה, מרית! ומזלטוב גדול ורך לאמא רות האחת והיחידה!
מרית, מזל טוב לאמך…..! 🙂
היכולת להגיד 'לא' היא אדירה וחשובה כל כך בעיני. הזכרתי פה פעם את הסרט הנהדר "לא" על משאל העם בצ'ילה שבעקבותיו הופל המשטר של פינושה:
(1. התנגדות, בעיני, היא לא רק כלי משפטי (ה"אובג'קשן" המסורתי) אלא אחד מכליו של האמן, זה שנדרש תמיד לעמוד מוּל ולא עִם.
2. ….ופתאום אני תוהה למה נענוע הראש האנכי פירושו 'כן', בעוד שהציר האופקי פירושו 'לא'….. (אולי כי כיפוף הראש היה תמיד תנועה מוחשית וסמלית להכנעה, ואילו התנועה האופקית היא מעין ניעור והתנערות; ואם להמשיך עם זה עוד, התנערות היא גם יקיצה… 🙂 )
מרית, נפלא! היה סרט דוקומנטרי על רות גינצבורג וכעת ספר לילדים. אני כבר רצה לרכוש אותו עבור נכדותיי. תודה!!
פוסט מרתק. ולמנגיד עניינים, לא בכל מקום… היוונים מניעים ראש לצדדים להבעת "כן", אולי מנערים את כל השליליות ובוחרים בחיוב :>
דורית, תודה רבה, אמסור!
מנגיד עניינים (כמעט קראתי לך בטעות נגיד אבל המילה בנק שהזדנבה מאחוריו הסגירה אותו), ברור שהתנגדות היא לא רק משפטית, רק בהקשר הנוכחי. ואם בני האדם מתחלקים לחסידים ומתנגדים, אני בצד של השניים. חוץ מהירש האחד והיחיד, המורים הכי טובים שהיו לי כל כך עצבנו אותי (לא אישית, רק במה שלימדו) שלא היתה לי ברירה אלא להבין מה אני חושבת, על דרך הניגוד. ואני לגמרי מסכימה על הכוריאוגרפיה של הכן והלא.
תרצה, תודה! בקרוב הסרט העלילתי… (באמת, היום גיליתי. זאת כנראה שנת רות ביידר גינסבורג). וכיף לנכדה שלך.
אור, תודה רבה! ובהתחלה חשבתי שאת מבינה את שפת היונים כמו שלמה המלך 🙂 מוזר מאד מצד היוונים. אולי הם פשוט מתנגדים.
הי, מרית
מסכים עם דברייך.
גם אני אוחז מזה שלושה וחצי עשורים בתעודת עריכת דין.
הכללתי, והכללה מטיבה לוקה בפגעי הערפול והשרירותיות. למצער 🙂
מקווה ששלומך שפיר וטוב.
זה אני הגבתי. משום מה פרטיי נעלמו.
זה הייתי אני. צבי.
מרית ק', מזל טוב לאמך, שתמשיך לחולל ולצייר עד גיל 111 לפחות! חוץ מזה מה שעלה בקודקודי כשקראתי את הפוסט הוא הצורך האנושי להעמיד רעיונות טובים בצילם של פרסונות המייצגות אותם (גנדהי, איינשטיין, רות בידר גינסבורג, רוזה פארקס), כאילו שרעיונות טובים צריכים פנים וסיפור טוב כדי להחזיק מעמד וכדי להפיץ עצמם ברבים. זה תמיד מפליא אותי, עד כמה אנשים מעדיפים מטבעם לשמוע סיפור או לחזות בתמונות מאשר להתעמק ברעיונות. ככל הנראה, בלאו הצורך במיתוס ובפרסונות מייצגות, לא היה נותר מרעיונות דבר וחצי דבר.
אור, זה לא מפתיע!
היוונים…!
אומרים כן על דרך הלא
ולא על דרך הכן,
קמים לפני צעיר
ויושבים לפני זקן,
שותים בוזו ומנגנים על אוזוקי,
במקום זומבה עם זורבה רוקדים להם סירטאקי ,
עם, בקיצור, מפורד ומפוזר בין האיים,
ועם זאת תמיד, תמיד, עשה חיים….!
שועי, אני לא בטוח שאפשר לנתק רעיון איזושהי תמונה או דימוי. בגלל זה מדענים ואמנים לפעמים מתחלפים ביניהם – אמנים עושים מחקרים ומדענים נעזרים באינטואיציה שלהם. מה גם שלפעמים צריך מערכת התייחסות שונה לגמרי כדי להגיע לפריצת דרך או לרעיון חדש.
מרעיד בנימין ומרקיד מדיינים, כמובן היכולות האנליטיות-רציונליות והיכולות הסינתטיות-דמיוניות בתודעה מנהלות כל הזמן סדרת התנגשויות די משעשעת (גם הרציונליסט חולם; גם האמן נדרש לפעמים לנתח את פעילותו או לפחות להגיב עליה). מה שדיברתי עליו קצת שונה והוא עוסק בנהייה האנושית אחר מיתוס ותמונה (איקונה). אנשים פעמים רבות מתעניינים בסיפורים אנקדוטליים על חיי מדענים ואמנים (האמבטיה של ארכימדס, התפוח של ניוטון, החרם על שפינוזה, בדל האוזן של ון גוך, תחנת הרכבת או הכינור או משרד הפטנטים של אלברט איינשטיין, וכמובן תקרית פופר-ויטגנשטיין, מאשר בפרטי ההגות ושיטות המחשבה שהעמידו). אני חווה את זה הרבה, כמי שעוסק ברעיונות ומחפש כל הזמן דרכים שבהם אפשר לגשת לתלמידים או לקוראים, בלי לזנוח את הרעיון ולהתבסס על המיתוס והתמונה (ובתחום חקר הקבלה זה אפילו בולט עוד יותר).
שועיקי, אני אוהבת את התנועה בין הרעיון למיתוס ולתמונה, את השאריות מהחפיפה ואת הסדקים הבולטים (עוד לא התאוששתי מקריאת האוטוביוגרפיה של גנדי לפני עידן ועידנים. פשוט לא סבלתי את האיש בכל כך הרבה דרכים). והשאלה היא כמובן גם מה הרעיון. היום התפרסמה בהארץ ביקורת מסויגת על הספר, שטוענת בין השאר שהעבודה המשפטית האפורה לא מספיק נוכחת בספר ועוברת גלוריפיקציה והשטחה. אבל אני לתומי סברתי (ובעצם עדיין סוברת) שהרעיון בספר הזה הוא הרבה יותר בסיסי: שאפשר לומר לא, שילדות יכולות לומר לא, ש"הם לא יחליטו עלינו" גם אם הם וכמעט כולם חושבים שכן. זה הרבה יותר משכנע כשיש דוגמא חיה.
ולמה זה טוב להותיר חותם בעולם?
🙂
חוליהו…
פעם ישבתי לאכול עם ילדה בת ארבע בערך שסיפרה שמישהו קבל עונש בגן. ואביה שאל, מה זה עונש? והילדה אמרה: נניח שמישהו עשה משהו רע– ואחותה הקטנה קטעה אותה ושאלה: רע למי? והילדה אמרה: משהו רע… ואחותה התעקשה: רע למי? וכך זה נמשך עד שהילדה התייאשה ואמרה: נניח שמישהו מכניס חול לגן…
ובאשר לשאלתך, טוב למי?
וגם תלוי איזה חותם.
אבל אם שואלים אותי (וגם אותך), טוב שפינה באוש למשל, הותירה חותם בעולם. רק דוגמא.
ידעתי, שתביאי את פינה באוש…
ממש חשבתי על זה…
🙂
מרית, אני כבר שנים מחפש את פתח היציאה, ובכל פעם שנדמה לי שמצאתי אני נופל עמוק יותר לתוך המקום הזה, ולכן נדמה לי שאני צריך לחפש דווקא את פתח הכניסה, שאולי יתחוור לי שהוא-הוא דווקא פתח-היציאה. בכל החיפושים הללו פנים ומיתוסים ממש לא מועילים לי. אני עם הזמן מסתכל על כל אלו כרמזורים שלא ממש עובדים, כשצריך אותם. כלומר, כשאני זקוק להם הם אף פעם לא מועילים. אתה חוצה כביש בדרך לחורשה לשבת על ספסל ופתאום מוצא את עצמך במרכז קניות שאין ממנו מוצא. כל חיי הפנימיים מבוססים על כך שפעם אגיע אל הדלת הנכונה שממנה אפשר יהיה לצאת מפה. אני יודע שגם זה סוג של מיתוס, כי הוא הולך ומתפוגג. מילא, בקרוב כבר לא אזכור שאיבדתי את הדרך.
שועי, זו הטענה נגד מיתוסים, שהם מעוותים את המאורע ההיסטורי ומותירים ממנו רק שאריות, מערבבים אותן עם שאריות אחרות ומלבישים את הכל בשלל מחלצות שלא ממין העניין, אבל השאריות הטחונות במיקסר האלה הופכות לקומפוסט שמצמיח בחזרה רעיונות.
זה מזכיר לי – מצטער – את רבי נחמן שכתב את האגדות הנפלאות שלו מתוך ייאושו וכשלונו להעביר את רעיונותיו לאחרים בדרך ישירה יותר, ואני תוהה האם בסופו של דבר האגדות הללו – לא הן ספיציפית אלא כל האגדות בכללותן – הן לא טעם החיים בעצמו; האם היינו יכולים לחיות על כדורי ויטמינים וקפסולות נטולות טעם של מזון מרוכז, מתוך ידיעה שכלית שהדבר טוב לנו, בלי שלל הצבעים, הטעמים, המרקמים, הריחות….?
אני באמת תוהה האם יש רעיון שאפשר להעביר אותו בלי איזושהי תמונה או דימוי. אם יש כזה, יופע מיד 🙂
ובקשר לספר, בילדותי, וגם הרבה אחריה, לא הסתכלתי בצלחות של אחרים ( 🙂 ), או לפחות טענתי בפני עצמי שזה כך. אולי מתוך גאווה ורצון לפלס דרך לגמרי בעצמי (רצון חסר כל בסיס, כי אנחנו הולכים על אדמה מפולסת לגמרי…). רק בשנים האחרונות תפסתי פתאום כמה נחוצים מודלים.
אני חושב שמה ששועי התכוון (או לפחות זו דעתי בעניין הזה) זה, שלבני תמותה יש צורך לחפש גיבורים להעריץ, במקום להבין את הרעיון של מה שלכאורה אנשים אלו מייצגים, ואותו להעריך.
זה מה שמפריע לי בכל ספרי הביוגרפיות. מין הערצה לדמות במקום למה שהיא עשתה. גם במקרה של פינה באוש.
בהקשר לספר שעליו המאמר, הייתי שולח את הילדים לוויקיפדיה במקום לקרוא את הספר הזה…
🙂
מלחים תנינים, תודה על תגובתך, ר' נחמן הוא בדיוק האדם שהבין עד כמה חשובים המיתוס (הסיפור) והתמונה (האיקונה) ; לדעתי במקביל לאחים גרים הסיפורים שלו הם שדות להעברת רעיונות מורכבים לעם כפי יכולת השגתו/הפשטתו וכן מתאפיינים סיפוריו בתמונתיות עזה במיוחד (אולי בהשפעת התמונתיות העזה של הספרות הזוהרית ואולי כך היה מטבעו). אולי זה מה שמציק לי כל כך בר' נחמן. הוא לא במוסיקה לא בלחש לא בגיאומטריה ולא באידיאות, אבל הוא מספר סיפורים תמונתיים מחונן.
חולי, תודה. אני באמת חושב שהאנושות נטרפה עליה דעתהּ מרוב אלי-אדם, על-אדם וגיבורי על, וכמובן כל הצדיקים,הקדושים, הלוחמים והאמנים של ההגיוגרפיות. יש מעט פרסונות היקרות ללבי. מעט מאוד, וגם אצלן אני מזהה את הצללים והצדדים הפחות נעימים. כללית, אני מנסה לא לקדש דבר, כמה שפחות, בני אדם ודאי שלא. תחושת הקדושה שאדם מייחס לעצמו, לבני קבוצתו, או לקבוצת הנערצים עליו — היא אחד האסונות הגדולים ביותר שאני מכיר.
בקיצור, When the Saints go marching in, I don't want to be in that number, לא אני.
מרית, בתגובה קודם ב"המקום הזה" ו"פתח יציאה" לא התכוונתי ל"עיר האושר" אלא לעולם; שלא תהיינה אי-הבנות:-)
שועי וחולי – האם אנחנו לא עושים פרסונליזציה לאהבה בשעה שאנחנו מתאהבים באדם אחד ובוחרים בו על פני האנושות כולה…..? ובכל זאת אחד הדברים שהכי מבעיתים אותי הוא חברות שמנסות להפנות את הרגש הזה אל רעיונות גדולים – דת, שלטון, מדינה.
דבר שני – "אדיפלי" נגזר מאדיפוס, אבל כמה זוכרים ש"מאוזליאום", למשל, נגזר מאדם ששמו "מאוזולוס"…? בסופו של דבר האבולוציה טוחנת את כולם – וגם אנשים וגיבורים הופכים בחזרה למטבעות לשון ולרעיונות.
הוי…
נתחיל מהסוף.
מנגיד, כמה יפה כתבת… (ובחיי שהיה אדם בשם מאוזולוס, הוא היה אפילו אחשדרפן!)
שועיקי, לא עלה בדעתי שאתה מדבר על עיר האושר (וגם לא על העולם). חשבתי שאתה מדבר על פתח יציאה מהסבל ורציתי להגיד שהדלת הכי טובה היא של הבודהיסטים והוויפסאנה, אבל זה שדה רחב, כמו שאבא של אפי בריסט היה אומר.
חוליהו ושועיקי (אני עונה לשניכם גם יחד, אף על פי שאתם לא תאומים, ההבדלים ניכרים אבל נניח). אתם כל כך חוששים ליפול/להיתפס להערצה ולקידוש שאתם גוזרים על עצמכם כל מיני נזירויות ותעניות שמונעות אהבה ושמחה וידידות. איך אני אסביר את זה? בדוגמא אחרת. כשיצא בנות הדרקון התראיינתי להארץ ושלחו צלם לצלם אותי בבית. והוא הסתובב וחיפש מקום ועיניו התבייתו על ספל שצויר עליו דרקון. והוא שאל בדחילו ורחימו אם זה בסדר שהוא יצלם אותי במטבח הפתוח כי האור נהדר והספל דרקון. ואני כזאת סתומה שלא הבנתי בהתחלה מה הבעיה שלו. ואחר קלטתי – כמובן, רגישות מגדרית, אישה-מטבח וכן הלאה. אלא שהמטבח הוא כל כך לא נושא בחיים שלי. מעולם לא היה. זה לא נוגע בשום פצע. סתם מקום בבית עם אור יפה וספל דרקון. אין בעיה. ואותו דבר עם הערצה וקידוש. פשוט אין לי את הכישור הזה, גם לא כלפי אלוהים, אם הוא קיים. גם לא בתור מתבגרת מוקפת במעריצי מוסיקאים והשד יודע. ומצד שני, הייתי כל כך בודדה רוב ילדותי, כל כך לא שייכת (כמו דוד אבידן שכתב "אני לא שייך לעם השייכים"). הרגשתי בלתי נראית או נשמעת. ואף שהחיים שלי מאז הם במידה רבה תיקון, החוויה קועקעה בלבי. זה עדיין נס בעיני להרגיש פחות בודדה. וכל האנשים האלה, מרי דה מורגן, אנדרסן, ג'וטו ופרה אנג'ליקו, ויטו אקונצ'י, פינה באוש, לורקה, הלדור לקסנס, ברכט, יוסף הירש וכן הלאה (אני לא מגבילה אותם מספרית ומעבירה אותם שלל מבחנים כמו שועי, אני שמחה על כל מי שמצטרף, כמו בסיפורי צביר לפעוטות) גורמים לי להרגיש פחות בודדה. הם ראו אותי ואני ראיתי אותם, וזאת שמחה גדולה ותודה גדולה שאני לא לבד. אני בהחלט מסירה את הכובע בפני פועלה של רות ביידר גינסבורג, אבל מה ששימח אותי בספר הוא האופן שבו נחגגת ההתנגדות (ואגב, אני לא בטוחה ממה שקראתי שזה דיוקן נאמן שלה – הוא בוודאי נאמן מצד העובדות, אבל החגיגה היא כבר המפגש של העובדות עם הסופרת והציירת). אין לזה שום קשר להערצה במובן של התבטלות בפני מישהו או קידושו. זה שילוב של התפעלות מן הנחישות וההישגים שלה, לשמחה משונה, כאילו גיליתי חברת ילדות בדיעבד. חברה למנטרה ששיננתי שוב ושוב, הם לא יחליטו עלינו. (ואגב, חולי, אותה שמחה ממלאת את לבי בכל פעם שאני נתקלת במוטו של הבלוג שלך…).
ומנגיד (בקשר לצלחות של אחרים), בילדות פשוט חייתי במחתרת, אבל לקראת גיל ההתבגרות ניסיתי לאמץ כל מה שהיה בסביבה, מדדתי עלי המון פנטזיות ותכונות של אחרים, אבל כמעט כלום לא נדבק. השקרים נשרו בזה אחר זה, ומה שנשאר זה אני.
מרית יקרה,
שועי יקר,
מנגיד יקר,
פעם כתבתי באיזשהו סיפור:
״אתנחתא קצרה-על מהותה של האהבה.
כשהבנאדם מרגיש רגשי אהדה עזים אל מי שניראה בעיניו כנחות ממנו בדרגה, הרי אלו- הרחמים.
כשהבנאדם מרגיש רגשי אהדה עזים אל מי שניראה בעיניו כעליון ממנו בדרגה, הרי זו- ההערצה.
כשהבנאדם מרגיש רגשי אהדה עזים אל מי שניראה בעיניו כשווה לו, הרי כאן-האהבה. ״
אין לי בעיה עם אהבה אלא עם הערצה, בין השאר בגלל ההיררכיה שנוצרת.
וכאן אנחנו בעיקר מדברים בהקשר של ספר ילדים.
הספר לפי מה שהצגת מרית כאן (לא ראיתי את הספר) הוא מאוד אלים לטעמי, גם ויזואלית.
הוא גם מאוד יהיר, ומאוד מחנך. וזה ממש לא מה שהייתי חושב שהיה משמח אותי שכל ילדי העולם יתחנכו לרגליו.
במיוחד היום, שמה שחסר זה לא פלטפורמות לצעוק בהם, אלא מקומות שקטים, שאפשר סתם לא לעשות כלום בהם או לדבר בשקט עם האחרים.
לא נראה לי שיש סיבה ל״חנך״ למסעות צלב. זה בא ממילא. אם כבר לחנך אז למה לא להסביר דברים, גם של הצד ה״רע״ של הסיפור.
קראתי עליה בויקיפדיה ובהחלט מרשים, ומזל שיש אנשים כאלו בעולם. אבל זה כך בגלל תוכן הדברים שהיא עשתה, ולא בגלל הדרך או היא.
כבר כותרת הספר מעצבנת. למה אגדית?
היא לא יכולה להיות סתם אדם פשוט?
כל השוורצנאגרים של ההיסטוריה מרשימים אותי פחות, מאישה אלמונית, שברגע מסוים הצילה מישהו מאסון, ולא היו שם כתבים לכתוב על זה, ולא הייתה שם טלביזיה.
ויש כאלו…
ובהמשך:
״ניסיתי לחנך את השופטים״
אם הייתי שופט שם, הייתי שם לה סטירה… 🙂
מה פתאום שהיא תחנך? מה פתאום לחנך בכלל אחרים ולא חשוב מה התוכן.
חינוך זו אחת המילים הכי אלימות שאני מכיר.
לפעמים צריך להשתמש בזה בהקשר של ילדים… אבל זהו…
באופן כללי אני מסתייג מנשים דעתניות בדיוק כמו שאני מסתייג מגברים דעתניים…
אני לא רואה בדעתנות לשמה – ערך. הערכים הם בתכנים.
יש בדיחה דבילית:
ילד אחד בוכה.
שואלים אותו: רוצה לאכול?
– לאאאאא!!!
-רוצה לשתות?
– לאאאאא!
– רוצה לשחק?
-לאאאאא!
– טוב אז מה אתה רוצה?
– לבכות!!!!!!
אני חושב שמלןתלפים פעמים בחיים זה כך.
אנשים לא רוצים שיהיה טוב, אלא רוצים להתלונן למה רע…
ובהקשר שכאן, יש אנשים שרוצים להילחם בדברים אחרים. זו המטרה, לא חשוב מה, העיקר להילחם. התוכן לא חשוב. להתנגד ולמחות לערער וכו׳
האמצעי כאן הוא המטרה.
יכול להיות שזו תכונה שעושה עורכי דין לטובים יותר,
ואולי לכן אני לא ממש מסמפט עריכת דין (להוציא בסרט של בילי ווילדר- עדות התביעה).
בדיוק כמו השאלה, אם ערפאת היה נולד למשפחה מתנחלת בשומרון, הוא היה הופך לפעיל חופש שמאלני בעד הפלסטינים או הופך לנער גבעות?…
הציור של ״רות התנגדה״ מרתיח אותי.
כמו באגדה על גברת הולה רק הפוך, אז איפה ההבדל?
זה שהילדה המצליחה, המינסטרימרית, שאופה עוגה מוצלחת, היא בלונדינית מסודרת, זה ברמה של גזענות. הרי נגד דברים כאלו בדיוק השופטת יצאה. וכאן מכניסים את זה בצעדה ותזמורת בדלת הראשית.
העמוד של ״אמא של רות התנגדה לזה״ הוא כל כך דבילי ברמת התוכן, שאם הייתי האמא הייתי נעלב.
1940 עולם תוסס של מהגרים?
הרבה היו פשוט פליטים, שברחו מסיבות שונות מהתופת, הדבר הכי טוב שהם היו יכולים לאחל לבת שלהם זה בדיוק שהיא תמצא חתן. והם לא היו רעים או משהו שצריך להלחם בו.
ולהגיד שזו הייתה הדעה של כולם, כאילו הם חזית של לוחמים רומאיים במדים שעומדים בכידונים שלופים מול ילדה קטנה… נו באמת..
בעמוד של ״הכלבים והיהודים״:
זו הייתה דעה קדומה?
זה היה פשע!!
הדבר שהכי מעצבן אותי בספר הזה, שקהל היעד שלו זה ילדות…
אז אם אתן ילדות,
אז בלונדינית היא תמיד המצליחה,
ובעולם אין פליטים,
והדבר הכי רע שההורים יכולים להגיד לבת שלהם זה שהוא צריכה להתחתן,
ולא צריך להקשיב, אלא מה שחשוב בחיים זה להתנגד,
ואין גזענות ואין פשעים זה הכול דעות קדומות…
לבנים אנחנו נספר את האמת.
חוליהו, אני לא אענה לך על הכול, כי גררת את כל העולם ואישתו והכעסים שלך לתוך התגובה הזאת ותוגת שיעורי החברה מאיימת ליפול עלי. אבל בלי כלום אי אפשר.
ראשית לגבי חינוך. אנחנו יכולים לעשות פה תחרות מי יותר שונא את המילה הזאת וזה לא יהיה אתה. גם בהקשר הורי הסתדרתי מצוין בלעדיה (כלומר הילדים שלי הסתדרו מצוין בלעדיה, וכבר ציטטתי פה את בני שאמר פעם: יש סיפור נורא יפה במקראה שלנו, אבל את לא תאהבי אותו, הוא חינוכי מדי בשבילך). אבל – וזה אבל ענקי – המילה הזאת שכל כך שנואה עלי כשהיא מכוונת מחזקים לחלשים, נהיית הכרחית לפעמים כשהכיוון הפוך. כששכבתי בבית חולים אחרי ניתוח קיסרי הייתי חייבת ללמד (במובן לחנך) כמה רופאים לא לתקוע את הידיים שלהם בבטן הפצועה כאילו שאני פלסטלינה. והם ממש לא הקשיבו כשזה נאמר בנימוס כי הם חשבו שאני צריכה פשוט לסבול בשקט כמו רבות לפני. כשתסתכל באיור השלישי מהסוף ותראה מה היו הדעות הנחרצות של השופטים חורצי הגורלות תבין (או לא) שלא היתה ברירה אלא לחנך אותם, ובמלוא הדעתנות, כי אחרת הם בחיים לא היו מבינים שהם טועים.
ושנית, הדיכוי (האידיאולוגי הנורא) שממנו סבלתי בילדות לא כלל דיכוי מגדרי למזלי. ככה זה כשבמיתוס (מיתוס, כן, מיתוס) המשפחתי יש סבתא רבתא דתייה שברחה על חמור בליל כלולותיה לחתן שלא בחרה http://wp.me/pSKif-efK. זה נתן לי פרספקטיבה. אבל לרוב הילדות לא היה מזל כזה. לימדו אותן לרַצות, למצוא חן, לימדו אותן שאם יהיו חכמות ודעתניות הן לא ימצאו בעל, לימדו אותן לצמצם את עצמן. וכדי לרפא את זה אין די בהישגים המשפטיים של רות ביידר גינסבורג. העובדה שחומרתה ודעתנותה הזינו את הזוגיות והחברות שלה עם גברים היא לא פחות משמעותית בעיני. התגובה הכי שכיחה שקבלתי על הספר (מנשים) היתה, חבל שלא היה לי כזה ספר בילדותי. אני לא חושבת שהספר אלים, הוא פשוט חוגג את הזכות לומר לא במקום להתנצל עליה.
והאישה האלמונית שהצילה מישהו כבר לא היתה אלמונית אחרי זה אלא גיבורה. http://wp.me/pSKif-kgc והלוואי שהיו יותר כמוה.
אופס…
סליחה, לא התכוונתי להכעיס… 🙂
וגם אין לי כעסים… ולא גררתי כלום לשום מקום… 🙂
סתם ניסיתי לתקשר…
מצטער אם הובנתי אחרת…
🙂
(מרית, נכון, הוא היה אחשדרפן! מילה שתמיד זורקת אותי ל"רקדני הפנים" של "חולית"….
והבהרה קטנה – כשהתחלתי להסתכל בצלחות של אחרים ( 🙂 ) זה לא היה כדי להיות כמותם אלא כדי להבין מהו הדבר שחסר לי – מהו הדבר שלא העזתי להודות שחסר לי – ולהבין שאני יכול לבקש אותו, שמותר.
ואם כבר, אז –
""קורקבן," אמרה, "אתה חייב להיות שימושי, לך תציץ בצלחות של השכנים ותספר לי מה אנשים אוכלים."
קורקבן הביט בתנינה במבוכה, ואחר כך הביט במלצר.
"תגיד לי למה," אמרה תנינה, "למה אתה מפחד להתקרב לממשות. זה לא יכול להיחסך לך יקירי, מי שחי מוכרח לטבול בזה במוקדם או במאוחר."
(מתוך הסיפור "תנינה מציצה בצלחות של אחרים", של נורית זרחי) )
חוליהו, זרקת על הספר מכל הבא ליד, אז נשמעת כועס… אני לא כעסתי. אני חושבת שאני מכירה אותך. אל תצטער, אין על מה.
מנגיד, אני הייתי בדרגה יותר נמוכה ממך. כל כך הכחדתי את עצמי כדי לא להיפגע שלא נשאר הרבה ממני או מהממשות. וגם זה שדה רחב ועצוב שאין לי חשק לדרוך בו עכשיו.
חולי ושועי, זה בשבילכם:
https://www.fennecbooks.co.il/product/%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%90%D7%92%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA/
🙂
(מרית, הייתי מספר לך למה בשום אופן לא היית יכולה להיות בדרגה נמוכה ממני, אבל אני חושש שזה יתחיל להיות קומי ונהפוך להיות אהוד ברק וערפאת שדחפו זה את זה בקמפ דייוויד מבלי שאף אחד ייאות להיות הראשון שנכנס לחדר, או שנהפוך למנילוב וצ'יצ'יקוב ב"נפשת מתות" של גוגול, בקטע שבו הם מנשקים זה את זה חליפות ואין איש מהם מפסיק במשך חמש דקות תמימות (עד שכמעט ונושרות להם השיניים מרוב חיוכים מאולצים)…. (ולמען האמת גם אני לא רוצה לשוב למקומות ולזמנים האלה…)
נשמור את השיחה העגומה הזאת לפעם אחרת 🙂
מרקיד רפתנים, צר לי לאכזב, אם יש משהו שכל בנות זוגי לתולדותיהן היו מסכימות עליו הוא שאין בי מיליגרם רומנטיקה והערצה ולהערכתי כולן היו מסכימות שאני די בלתי נסבל לפרקים. יותר מכך, בחיי הצעירים, פשוט נסתי על נפשי מכל מי שביקשה רומנטיקה והערצה, והתחתנתי עם מישהי, שלשמחתי לא חשבה לכתחילה עליי כעל "המשלים שלה" או "האחד שלה" או מה שזה לא יהיה, המיץ-הסוכרתי שכל שכל מיני אנשים משתכשכים בו. אם זה היה אחרת — פשוט לא היינו יחד.
רומנטיקן? אני רומנטיקן כמו מילות השיר הזה … בעצם גם כמו הקליפ הלקוח מ"ליל הציד" (The Night of the Hunter) המתאר את השייט של הילדים בסירה על פני נהר לאחר שנמלטו מרוצח סדרתי.
מ', זה כבר מזמן לא עיסוק בסבל/כאב/ייסורים או במשפחה "המלבלבת" מתוכה יצאתי. השנים עשו אותי הרבה יותר פסימיסט ומסוגר, כלומר אני עדיין מאוד מצחיק את סובביי לפרקים ואני די בטוח שיש לא מעט אנשים שחושבים שאני איש הגון, אמפתי וטוב לב, אבל יותר מהאדם שהכרת לפני עשור — האדם של היום, הפך למישהו שלא יפסיק להילחם על מה שהוא יודע שהוא ממילא כבר מזמן הפסיד מזמן, למשל: את התקווה שהאנושות תהיה אנושית. הנה שיר שאני מפזם את פזמונו ביותר מדי סיטואציות. הזמר התכוון לקוצר החיים; אני מתכוון להכחדתו הצפויה של המין האנושי בידי עצמו. פעם חשבתי שעתידו של המין האנושי תלוי ביישוב הכוכבים. היום אני מקווה שהאדם לא יגיע לשם, כדי שלא יהרוס עד היסוד כוכבי לכת אחרים, כמין פולש ואכזר במיוחד. היקום אמנם לא-מוגבל ויסבול גם את ההרס שיגרום האדם, כמה שלא יזיק. אבל האדם קצת יותר מוגבל והרבה פחות עמיד מהיקום. הוא בדרך הבטוחה והסלולה להכחדה עצמית.
מרעיב לפתנים, מצטער, אני לא יודע איך זה אירע אבל הנחתי בשוגג שיר אחר של מומוס שאיכשהו יוצא, הפלא ופלא, מתאים לגמרי לתוכן הדברים שכתבתי. אבל התכוונתי להשאיר את השיר הזה: https://www.youtube.com/watch?v=5gR8iL2do0s
שועי, אני תוהה מי הכוחות שרוצים להעלים את מה שקרוי 'רומנטיקה' מן העולם – אלה הם תמיד מוסד דתי או מדיני ששואפים לזכות בעצמם במלוא המשאבים של הרגש הזה, ואם לא הם זה יהיה כוח מסחרי כלשהו שינסה להפוך אותו לשורה של מפגנים חיצוניים שאפשר לכמת, למכור ולקנות.
הרי במקום הזה, באינטימיות שבין שני אנשים, האדם נחשף כפי שהוא לא נחשף באף מקום אחר – נחשף עד למשאלות ליבו העמוקות ביותר. כמובן שלאף מוסד אין שום תועלת מכך.
ובגלל שהיום הוא יום ההולדת שלי אני מרשה לעצמי להשמיע את השיר הזה, שהוא אחד האהובים עלי (לכל הדגים בנפשם באשר הם 🙂 ) –
מדאיג ירקונים, תגובתך היתה כשמן דגים בעצמותיי… למרות שקשה לומר שמבחינתי רומנטיקה היא כוח משחרר. גם אינטימיות עלולה לפרקים להבהיר לאדם כמה הוא לכוד ולא עד כמה הוא משוחרר (יש מצבים כאלה ויש מצבים כאלה; העולם אללי אינו יציב). ג'ואנג דזה סח עם ידידו הוי-שה על שמחת הדגים. אבל כמה שמחה יכולה להיות לגפילטע פיש עם כתר גזר על ראשו לאחר כל המניפולציה האלימה שהופעלה עליו (טחינה וכיו"ב) כדי להופכו לגפילטע פיש. אפשר לראות בזה למצבו של האדם בדורנו. ובסימן דגים: https://en.wikipedia.org/wiki/Ichthys.
מפשיט ערומים,
יום הולדת שמח…
בקשר למי בדרגה נמוכה יותר, הנה מתוך לאן נעלמו הקולות בתרגום הופמן י.
מורה הזן ג'ושו והנזיר הצעיר בונון השתעשעו בויכוח.
כל מתווכח צריך היה להשתדל שלא לצאת וידו על העליונה.
כמו כן הוסכם שהמנצח יקנה עוגת אורז.
ג'ושו אמר: אני חמור.
בונון אמר: אני אחוריו של החמור.
ג'ושו אמר: אני צואתו של החמור.
בונון אמר: אני התולעת שבצואה.
ג'ושו אמר: מה אתה מחפש שם?
בונון אמר: אני מבלה את חופשת הקיץ.
ג'ושו אמר: לך קנה עוגת אורז.
🙂
חולי, מאורז ודגים עושים סושי. כמו כן, ראיתי לאחרונה תמונה של חמור מתבונן בשלט תנועה בצומת מצפה רמון (חי כובעי), ובכזו ארשת מעמיקה, שבאמת התעניינתי מה נפשו החמורית רואה בתמרור הזה ומדוע הוא כה מאריך לעיין בו. לא ראו מה השלט (איזה איסור הופיע על גביו). הייתי מהמר שהיה כתוב עליו "לא תחמור", שזה איסור גדול שנשמט מהתורה (היו 11 דיברות במקור שכן גם כדורגל משחקים משבת לשבת). וכן, שכחתי את נימוסיי הטובים, ולכן גם אני מאחל למשמיט תמהונים, ברכות יום הולדת מכל לבב, כן יירבו ימיו ותימלאנה שנותיו בתגובות ובנעימים!
חולי ושועי, תודה רבה לשניכם! מורה הזן ג'ושו מלבב (זו אכן תחרות קומית, והודיתי בזה מראש….!) ו"לא תחמור" גרם לנעירות צחוק קולניות 🙂
הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד… אני מקשיבה מהצד, צוחקת ושמחה וחושבת וקצת מתעצבת.
ולבעל השמות, מזל טוב וכל ברכה שבעולם! ואת עצמי אני מברכת שתמשיך לפקוד את עיר האושר. ממש כיף איתך!
מרית, תודה רבה רבה……..!
למנגיד עניינים ומעיר נעלמים, הנה שירולדת, עם מוטו מיוחד: "לא חשבתי. לא חשבתי בכלל. מי חשב? מחשבה היא באג." מה שגם כל נזיר זן מהסוג של ג'ושו או שוטטסוּ (ידיד ותיק שלי) יאמרו לך:
שועי, זה שיר נהדר. תודה!
אני חושב ( 🙂 ) שאחד הדברים הכי קשים לאדם הוא להודות שהוא (אני) לא יודע. אני לא יודע אם מחשבה היא באג (ומה לעשות, אני אוהב את הבאגים שלי….) אני לא יודע אם יש חיים אחרי המוות, אני לא יודע מה משמעות החיים. הכל משמעותי וחסר משמעות בעת ובעונה אחת, ואף על פי כן – הכל, הכל, משמעותי. זו הסיבה שהסרט האהוב עליי מכל הוא "זיכרון גורלי". ארנולד שוורצנגר (!) שואל את אהובתו, לקראת הסוף – יכול להיות שכל זה הוא רק חלום…? והיא עונה, אם ככה, נשק אותי מהר, לפני שנתעורר. וזה גם מה שאני רוצה, לנשק את החיים הרבה לפני שאתעורר….. 🙂
מנגיד ומצוה לאומים, חשוב רגע כמה זה מפחיד לקבל נשיקה משוורצנגר על כוכב מאדים. אני מעדיף את החלומות שלי נטולי שוורצנגר. אני גם מעדיף לחלום, כי מי שלא חולם כועס … ומי שזאב זאב… ומה שלא עובר, לא עובר … https://www.youtube.com/watch?v=vo_43TWHU24
מנגיד, אין לך מושג איזה אושר אתה גורם לי כשאתה מקשיב ומתבונן בלי להפלות…
שועי, מכיוון ששוורצנגר הספיק להיות גם בהריון, יכול להיות שהוא מנשק גם על וונוס…. 🙂
מרית, איזה כיף לגרום לך אושר…….!
וכהוכחה שגם רות ביידר גינסבורג הפכה למטבע לשון, הנה רגע מ"פיוצ'רמה":
מרית, משום מה זכרתי את האיש באוטובוס כאילו אמר לך "בת נעוות המרדות", צירוף שתמיד הקסים אותי. ועלה בדעתי שאפשר לשנות אותו קצת – "בת נאוות המרדות", למשל 🙂
(אולי גם הגיע הזמן להשיב את השם "מֶרִי" לבנות 🙂 )
הו, הצחקת אותי מאד עם החת, כלומר בלי.
סליחה על המהמוה בתגובה. נפלתי לתוך חור שחור של מאמר שמוחק את כל שאר המציאות ואין לי מושג איך יוצאים. בת נעוות המרדות זה מקסים. זה כוריאוגרפי בגלל העווית בעוד שמצח נחושה זה חומרי, מצלצל כמו נחושת כשדופקים את הראש בקיר.
ועזוב את מרי, אני מרית. אתה יודע כמה פעמים שאלו אותי, את פי מי מרית? (בחיי)
מה עם הדובון לא לא? לא זכותו? זה בגלל שהוא בן? ולכן כדאי שיתחיל להתחנך ולציית בעיקר לנשים (אמא, עוד אשה אחת במהלך הסיפור)? צריך כבר להקים תנועה מסקוליסטית?
מרית ( 🙂 ), אבל תודי ששם כמו "מרי שלי", למשל, הוא נפלא, וכבר מכיל בתוכו את הביוגרפיה העתידית….
רג'ול, אני ממש בעד הדובון לא לא, בייחוד ביום הבחירות (לא! לא! לא!…..)
רג'ולי, אני רק שומעת דובון לא לא וכל גופי מתכווץ. ואני אפילו לא זוכרת מה עוללו לו בשם החינוך…
ול (זה עדיין מצחיק), אני לא קראתי לבני נמרוד כי חששתי מן המטען הכבד שאשים לו בתוך הפועל הזה… (כבר עדיף יפתח, אבל זה בא עם המטען שהתנ"ך שם לו). סבא שלי התקשר לבית החולים בלילה ואמר שיש לו שם נפלא לרך הנולד. את הרי אוהבת חופש, הוא אמר, למה שלא תקראי לו בן חורין? אי אפשר לתאר כמה זה נגע ללבי.
מהסופר הויקטוריאני הזה יצחק אבנון כבר אי אפשר לקבל הסברים. אבל אפשר לשער. הוא משתמש בדאוס אקס מקינה באמצע הסיפור כדי להעניש את הדובון בקיבוע ה"לא" שלו כמילה היחידה שהוא יכול להגיד.
אבל יש לו יורש, כנראה מעריץ נלהב. חובה לראות את זה. זה לא אמיתי: https://youtu.be/zqMXjZJbRVw
מצמרר. יהיו לי סיוטים הלילה.
מרית, הסיפור על סבא שלך נפלא 🙂
רג'ול ומרית, הסיפור (הנורא) על הדובון מתחרה רק בספר שנתקלתי בו מזמן בספרייה כלשהי – הגיבורה היתה ילדה שהתעקשה להשתין בעמידה, וכל שאר העלילה הוא רצף האסונות שקרו לה בגלל זה, עד שאולפה – מה שקרוי "הסוף הטוב". אני קצת מצטער שלא גנבתי אז את הספר הזה, רק כהוכחה שהוא קיים….
סבא שלי באמת היה נפלא. הוא ראה אותי. זה מאד מרגש שמישהו רואה אותך.
ואני די בטוחה שחלמת על הספר הזה… לא יכול להיות שהוא קיים.
אם כי היום נתקלתי בדברי – רציתי לכתוב בלע ואחר כך נאצה אבל זה לא זה ולא זה – אי אפשר בכלל להגדיר את זה מרוב שזה מוטרף – של ביאליק על תיאטרון. הספר לידי ואני עדיין לא מאמינה.
מרית, הוא קיים, בהן צדק. והדברים של ביאליק מסקרנים נורא! תגלי…….
זה לא מסקרן. זה קצת מרתק כמו תאונה בצד הדרך. ומביך כאילו תפסו אותו כשלא שם לב, למרות שהוא פרסם את זה בלי להתבייש. הנה דוגמא אחת (יכולים לשים את זה כאילוסטרציה לערך היפרבולה במילון פואטי):
: "שבעת הימים של זוהמה וטומאה ונבלה העולים ומציפים את האמנות התיאטרונית מכל העברים יום יום ושעה שעה … בתי מחזות שאין אתה יודע מהם: בתי מרזח? בתי קלון? מערות פריצים? ערב ערב ינהרו שמה אנשים לאלפים, זקנים, צעירים, עלמות, ילדים, וטבלו שם את בשרם ואת נפשם ביורות של טומאה רותחת וטמאו לנצח את מוחם ואת לבם ואת עיניהם ואת אוזניהם ואת רוח פיהם ונשמת אפם."
איכשהו זה לא משונה… עולם הישיבות, שבתוכו הוא הרגיש כל כך חנוק (נעזבו המרחבים של ילדותו; הרבי שלו הרביץ לו ובני הדודים שלו התעללו בו כי הוא היה למדן טוב יותר מהם), המשיך כנראה בכל זאת לדבר מגרונו.
לא, אני חושבת שמעבר לכפר האבוד ולפוריטניות הקשה – הוא קבל רוח גבית להשתלחות מטולסטוי שדברי הבלע שלו על אמנות בכלל ועל תיאטרון בפרט מזעזעים בגסותם ודורסנותם. http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/DocLib2/18.pdf
ומאיפה אתה יודע על ילדותו של ביאליק? אני מכירה בעיקר את ספיח ואת השירים, ופה ושם מצאתי איזכורים של בני הדודים המתעללים והדוד שהיה מרביץ לו בבית שימוש וכולי. אתה מכיר טקסט שלם שעוסק בילדותו הרעה? אני ממש מחפשת.
מרית, יש לי רק את המאמר של יעקב פיכמן, "יצירת ביאליק", שבו הוא כותב על ילדותו – מן הסתם יש לך אותו….
הטהרנות של טולסטוי מכעיסה בדיוק כמו הטהרנות של ימינו. בשם טהרנות דומה גוגול התחבר עם כומר שגרם לו עינויים זוועתיים בימיו האחרונים (אני מניח שחלק מהחיבור שלו עם אותו כומר נבע מהיותו הומוסקסואל – חטא נורא, כידוע).
הטהרנות הזאת מניחה שאפשר לחתוך ולהפריד תחומים שלמים אלה מאלה. טולסטוי מניח שה"טוב", הוא כיבוש היצר והתאוות, בעוד שה"יופי", כלומר האמנות, הוא כניעה להם. מוזיקה ואמנות הם לא יותר מאשר גירוי הרגש, וגם האישה היא גירוי.
על כל צעד ושעל אני נתקלת בציטוטים ממנו (פיכמן על ביאליק) אבל עוד לא הצלחתי להניח את ידי עליו. איפה הוא?
טולסטוי עבר משבר נורא ואז היתה לו התגלות שבה מצא נחמה. אבל ביהירותו ושתלטנותו לא עלה בדעתו שלאנשים שונים יש משברים שונים עם תרופות שונות. הוא אץ להשית את ההצלה שלו על העולם כולו. המתקפה שלו על האמנות היא ברוטלית בטירוף, מה שמצחיק הוא שבתוכה הוא מלין (ובצדק מן הסתם, ברוסיה של תקופתו) על הברוטליות שבה מגדפים אנשי התיאטרון את הכפופים להם.
בספר "כל כתבי ביאליק" של ספריית מעריב…. (יש לי אותו ואת מוזמנת 🙂 )
(ולגבי הנחמה של טולסטוי, אני תוהה אם הוא באמת מצא אותה….)
תודה! אני ממילא מתכננת יום בספרייה הלאומית וזרועתיה.
ומרוב שאני לא אוהבת את טולסטוי (ואחרי שקראתי את דעותיו על אמנות, עוד פחות) אני יודעת שאין לי מושג מה מתחולל בלבו.