
וראשית התקציר:
אַרַכְנֶה היא אורגת מופלאה. נימפות ההר נוטשות את גפניהן ונמפות המעין נוטשות את מעונן הזך כדי לצפות בה בזמן שהיא מלהטטת בחוטים. היא בטוחה שהיא עולה על האלה אתנה (מינרווה), שהיא בין השאר, אלת המלאכות הנשיות. אתנה לובשת דמות ישישה ומנסה להזהיר אותה מן ההשלכות של רברבנותה, אבל ארכנה משתיקה אותה בגסות, וגם כשהאלה מתגלה במלוא הדרה היא לא ממצמצת ומזמינה אותה לדו קרב של אורגות.
אתנה פותחת באריגת נצחונה על פוסידון – שניהם רצו להיות פטרונים של אתונה: פוסידון נעץ את קלשונו בסלע עד שפרצו ממנו מים ואילו אתנה נעצה את כידונה באדמה, הצמיחה עץ זית וזכתה. ומשם היא עוברת לסצנות שבהן האלים ובעצם הרה (יונו) הזועמת מענישה בני תמותה, בעיקר נשים רברבניות, בשינוי צורה.
ארכנה, לעומת זאת, אורגת סצנות שבהן האלים מתגלגלים בבעלי חיים וכוחות טבע כדי להגשים את הפנטזיות המיניות שלהם.
ארכנה צדקה, היא עולה על אתנה, ש"על אף קנאתה לא יכלה לגנות את הרֶקֶם" ולפיכך היא קורעת את האריג ומכה את האורגת בכישור. ארכנה שמתחרטת מן הסתם כמו שכתוב באלף לילה ולילה, "במקום שחרטה לא תועיל" – מתאבדת בתליה. ואתנה מחזירה אותה לחיים בדמות עכבישה:
שערותיה נשרו ועימן נחיריה, אוזניה;
ויתכווץ קודקודה, נתגמדו אבריה בן רגע.
תחת גפיה צמחו אצבעות דקיקות מכל עבר,
יתר הגוף נבלע בכרס. אך עדן היא רוקמת
את רקמתה ובדמות עכביש היא טווה את חוטיה.
(מתוך "מטמורפוזות" מאת אובידיוס, תרגום שלמה דיקמן)


ארבע הערות:
- נאמנות בתרבות?
יש הבדל גדול בין התכנים שאורגות השתיים. הסצנות של אתנה הן איומים לא מוסווים שמבשרים את גורלה של ארכנה אם לא תמהר להתרפס: אתנה פותחת בנצחונה על פוסידון (ובתרגום לאִיוּמית: אני שגברתי על אל רב כוח אפצפץ פשפשונת אנושית) ועוברת לזעמה של הרה על מי שמהין להשוות את עצמו אליה. האיומים מקצינים במהלך האריגה: אם בנצחונה של אתנה על פוסידון יש חסד בדמות עץ זית, הרי האח והאחות שהשוו את עצמם לזאוס והרה כבר הופכים להרים – והגורל המר הזה הוא עדיין מכובד במידה מסוימת, אנטיגונה (לא זאת מהמחזה, אחרת) שמתרברבת בשערותיה היפות מתגלגלת בחסידה שמקשקשת במקורה, ובנותיו של כנירס נהפכות למדרגות (כן, מדרגות) בהיכלה של הרה. כל מי שמגיע דורך עליהן ואביהן השכול משתרע עליהן כשהוא ממרר בבכי.
אלא שארכנה לא חוזרת בה מן התחרות, ולא מגלה שום כבוד או ענווה כשהיא אורגת את חולשותיהם של האלים, את העדפותיהם המיניות ואת בוגדנותם. וזה לא רק זאוס שהתחפש כזכור, לשור, לעיט, לברבור, לגשם של זהב, לאש ולנחש (רשימה חלקית) כדי לנאוף, גם פוסידון ואפולו התגלגלו בשור, אייל, סוס, דולפין, אריה וכן הלאה כדי לממש את תשוקתם לנשים (נשים בנות תמותה, לא אלות!). באמנות שלה אין שמץ תעמולה, היא אירונית וחתרנית, עסיסית ובקורתית.

- של מי הפנטזיות האלה לעזאזל?
ארכנה לא שוכחת לארוג את ההרפתקה המשונה ביותר של זאוס, שבה התחפש ראש האלים לבן אדם כדי לשכב עם אישתו. אמפיטריון, זה היה שמו של הבעל המשוכפל. אלקמנה אישתו הרתה את הרקולס (תוצר של שלושים ושש שעות התעלסות עם זאוס שעצר לכבודה את השמש, בסגנון "שמש בגבעון דום"). היינריך פון קלייסט כתב על זה מחזה נהדר," מעין "שני קונילמל" משעשע, קודר וקורע לב בתעתועי הכפילות והזהות העצמית. אבל קלייסט לא היה היחיד כמסתבר; המחזאי הצרפתי ז'אן ז'ירודו (1882-1944) קרא לגרסה שלו "אמפיטריון 38" אחרי שספר ומצא שלושים ושבע גרסאות שקדמו לה. אצל ז'ירודו, ההומניסט המחויך והמלנכולי, הפנטזיות הן דווקא של הנשים, לא מתוך כוונה לזכות את זאוס (חלילה, אף שהיום הוא היה נשחט מן הסתם, בשם התקינות הפוליטית) אלא כדי להגחיך אותו ולחשוף את תסכולו: זאוס של ז'ירודו מחשיב את עצמו למאהב מושלם בזכות היכולת לקרוא את מחשבותיהן הכמוסות של נשים ולגלם את הפנטזיה המינית האולטימטיבית שלהן. ("נאנסת, נאנסת בעדינות! מלוטפת פתאום על ידי משהו אחר מהנחשים הלכודים שיש לנו בתור אצבעות, הגדמים האלה של כנפיים שיש לנו במקום זרועות, נגרפת על ידי תנועה שאינה ארצית אלא שמיימית," כך מתארת לדה שלו את החוויה עם הברבור). אלא שאלקמנה העקשנית, הרומנטית והמפוכחת כאחת, מפנטזת רק על בעלה. וכך נאלץ המאהב השמיימי להתחזות לבעל כדי לזכות באישתו… איזו השפלה זו בשבילו להיות התחליף הפעם, החיקוי של הדבר האמיתי האנושי. זה מצחיק אבל גם נוגע ללב, מפתיע וכמעט מובן מאליו, לא מצד היהירות אלא מצד אהבת האדם. ז'ירודו לא שופט את האלים על סטיות מוזרות, הוא הופך אותם לכלי מוזר למימוש התשוקות הרבגוניות של בני האדם (מעניין למה אתנה היתה הופכת אותו לו יכלה.)

- המתאבדת הנצחית
וייכמרו רחמי האלה, על חבלה תרימנה;
ככה חיִי סוררה, אך על חבל המשיכי חייך!
זה גורלך וגורל נכדייך לנצח – למען
לא תקווי לעתיד – גם נינייך ישאו את העונש!
(מתוך "מטמורפוזות" מאת אובידיוס, תרגום שלמה דיקמן)
רחמים? המממ… כמו רבים מסיפורי המטמורפוזות מסתיים גם סיפורה של ארכנה בתמונה חיה שמזקקת את תמציתו. אתנה שולפת את ארכנה מהמוות כדי שתגלם את החטא ועונשו לנצח נצחים. היא גוזרת עליה להמשיך בטוויה ואריגה בדמותה החדשה העכבישית – כלומר – אחרי שהיא מקטינה אותה (פשוטו כמשמעו) ומאפירה את חוטיה, כלומר גוזלת ממנה את הארגמן המהולל, את "תקוות הזהב" ואת שלל הגוונים המתחלפים, היא גורמת לה להשתלשל מן הקור שלה כמו מן החבל שעליו תלתה את עצמה, כלומר מאלצת אותה לחזור ולהציג את התאבדותה למען יראו וייראו.

- אמא
לואיז בורז'ואה לא יכלה לבטל את הקללה של אתנה ולהחזיר לארכנה את גופה האנושי. על אף ההזדהות עם האמנית שחשפה את ערוותם של אלים כוחניים ונואפים כמו אביה שלה. הקללה של אתנה, כמו של הפיה הרעה מן היפהפייה הנרדמת – חזקה מברכותיהן של הפיות הטובות. אבל גם אם נמנע ממנה לבטל את הגזרה, בורז'ואה בכל זאת הצליחה למתן ולהמתיק אותה; ראשית, החזירה לארכנה את גודלה (ואף המשיכה והגדילה אותה לממדי ענק) ובו בזמן גם החזירה לה לפחות חלק מן האנושיות על דרך המטפורה וההשוואה לאמה האהובה.
"אם תכי חזק בקורים של עכבישה, היא לא תכעס עלייך. היא רק תתקן את הרשת ותטווה אותה מחדש," היא אמרה (בנזיפה עקיפה אולי לאתנה שקרעה את יצירת המופת של ארכנה).
״העכביש הוא שיר לאמי. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. כמו עכביש, אמי הייתה אורגת. כמו עכבישים, אמי הייתה חכמה מאוד. עכבישים הם נוכחות ידידותית שאוכלת יתושים … הם מועילים ומגינים, בדיוק כמו אמא שלי״.

*
עוד מטמורפוזות בעיר האושר:
הנאהבים חסרי המזל (ניקולא פוסן)
פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה
פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה
סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה המצמררת של מרי דה מורגן)
וואו….! מרית! איזה פוסט מופלא! והציורים של ורונזה ושל ולסקז הם מהאהובים עליי ביותר.
לכבוד גלגל הטווייה, הנה spinning wheel של דם, יזע ודמעות:
הו נהדר! הזכיר לי שמתישהו התגלגל לידי (כנראה דרך הפייסבוק) מאמר שעסק בכך שלו כל העכבישים היו מתאחדים הם היו יכולים לזלול את המין האנושי ללא קושי. זה היה כל-כך מופרך, במיוחד בדור שבו בני האדם (והאלים שהם מספרים לעצמם שמדריכים את דרכם) הורגים ומאבדים מני בעלי-חיים וצמחים דבר יום ביומו. אבל יותר מכך, בדור שבו כולם מצפים לסרט הבא של ה-Avengers (אחד מחברי הקבוצה הוא ספיידרמן), עלה במוחי,אולי גם בימי קדם אנשים ציפו למיתוס הבא מאולפני הומרוס/אובידיוס, כמו שמצפים היום לסרטי גיבורי העל. ולעניין יחסי אלים-ובני אדם, אני מעריך מאוד את שירו של המשורר היפני המתבודד בן המאה החמש עשרה, שוטטסו: "אין אלוהים/ בנמצא/ זולתי! /שכן האלים עצמם יודעים / כי בלב האדם בלבד / עשויים להמצא אלוהים" (תרגמתי מזמן). ואם כך, אפשר כי ארכנה היתה מיתיקאית גדולה, שכלי המיתוס שלה היו חוטים, אבל הפער בין העולם הפנימי העשיר שלה ובין המציאות האפרפרה בחוצות, החיש עליה קץ, ואנשים מצאו זכר לדמותה ולחכמת הסיפור שלה, בקורי העכביש.
נהדר. אפשר להוסיף גם את הבלדה 'העלמה' של נתן אלתרמן.
שהיא אולי מעין סוג של וריאציה רחוקה על ארכנה. עלמה אשר כולם חושבים שהיא טווה להם בנאמנות בגד. אך מסתבר שכל העת הייתה נאמנה לעצמה והבגד שהיא טווה עוזר לה לעבור טרנספורמציה מורכבת מאוד ולהשתנות לעד במקום למות.
דום טוותה העלמה בפלך
חוט שני כרימון שחוט,
ואמר בלבבו המלך:
"היא טווה לי בגדי מלכות".
דום טוותה העלמה בפלך
חוט שחור המשחיר אור יום,
ואמר השודד בכלא:
"היא טווה לי בגדי גרדום".
דום טוותה העלמה בפלך
חוט זהב כחרבות ברק,
ואמר הלוליין בדרך,
"היא טווה לי בגדי משחק".
דום טוותה העלמה בפלך
חוט אפור, הוא אבי כל כסות
ואמרו פושט יד וכלב:
היא טווה לנו בגד בכות".
אז ארגה את חוטי הפלך
העלמה, ותתנם בסך,
ותרד אל מי הפלג
ותרחץ את בשרה הצח.
ותלבש את מטווה הפלך
לשמלה לה, ותיף לעד,
ומאז היא שודד ומלך
ולוליין ופושטת יד.
ב"טוּב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק" שלך, יש עבודה של נלי אגסי שבה היא נראית כעכבישה בתווך של ים של קורים וורודים, הייתי מוסיף אותה כאן מתחת לבלדה של אלתרמן .
הפרכת, תודה! (וגם על השיר 🙂 ) הולסקז הוא פלא אמיתי בעיני, כל כך מלא חיים ומסתורין וממדים. ובמחשבה נוספת, גם בורונזה רב הנסתר על הגלוי.
תודה שועיקי, אתה תצחק, אבל בעניין אלוהים, בן גוריון נשמע בראיונות שלו כמו אחרון המשוררים המתבודדים מן המאה החמש עשרה (אולי הוא קרא את שוטטסו – יש מצב, הוא היה קראן גדול עם משיכה לא מוסתרת למזרח). וזה עצוב מה שאמרת על ארכנה. נראה לי שהמציאות איכשהו מקטינה ומאפירה את כולנו.
דודו, תודה רבה! העלמה של אלתרמן היא הנגטיב והתרופה לעצבת של סיפור ארכנה. ואתה כל כך צודק על העכבישיות של נלי אגסי, אף פעם לא חשבתי עליה ככה (ועכשיו היא נראית לי כמו סוג של אישה ויטרובית http://wp.me/pSKif-jQF 🙂 )

והנה גם התמונה לבקשתך:
פוסט נהדר, תודה רבה!
איכשהו אתנה תמיד הצטיירה בעיני כאלה מאוד צודקת והוגנת, והפתיע (אבל גם שימח) אותי לפגוש אותה ברגע של אנושיות מירי-רגבית. יש משהו מנחם בידיעה שגם בתו של זאוס, אלת החוכמה והמלחמה הצודקת, יכולה לפעמים להפסיד לבת תמותה עכבישית, ולהיות מוכרעת על-ידי הגאווה, הקנאה והקטנוניות.
חוץ מזה, אני מאוד אוהבת עכבישים ומוצאת את עצמי מרותקת אליהם. בעיני הרשתות שלהם בכלל לא אפרפרות או יומיומיות – מדובר ביצירות מופת שמשלבות עדינות, דיוק, ערך אסתטי ופונקציונליות, כאשר הקור עצמו הוא חומר פלאי שנוצר בתוך גוף האמן, דקיק אבל מאוד חזק וגמיש, עם מראה דמוי משי שבאור הנכון מנצנץ ובוהק.
היצירות של ולסקז ושל בורז'ואה הן בכלל פלא בעיני. אמנם מדובר בשני אמנים מאוד שונים, אבל שניהם נמנים בין האהובים עליי, ובפרט היצירות שבחרת.
אני אישית גם מאוד אוהבת את ההדפס של דורה, על אף הדמוניזציה הנוצרית של ארכנה. מה שמעניין בו במיוחד, לפי דעתי, הוא שבמקום לשחזר את התאבדותה באמצעות תלייה על הקור, כמו אובידיוס, הוא משחזר בדמותה דווקא את הנושאים "האסורים" של יצירתה שהושמדה – מבין כל הדמויות, היא היחידה שהסבל הנצחי שלה נראה יותר כמו אקסטזה מינית. היא נמצאת בתנוחה מאוד מינית (כמעט פורנוגרפית), וכמו זאוס המתחפש, היא באמצע המטמורפוזה מאדם לחיה, יצור כלאיים מפלצתי מצד אחד, ומושא לפנטזיה פרועה מהצד השני. אפילו בשיא הסבל היא משדרת המון כוח ואנרגיה מינית, כאילו היתה אחד מהאלים הגבריים שיוצאים לצוד בנות תמותה.
ויש את שרלוט העכבישה שבקוריה מילים טובות טוויות, מצילות חיים.
תמר, תודה. זה באמת אנושי מאד מצד אתנה, אני לא בטוחה כמה מנחם 🙂 קורי העכביש הם פלא, משהו בין צורפות לתחרה, ויש גם משהו מנחם בזה שבני אדם לא הצליחו לשכנע את העכבישים לייצר אותם בשבילם (ולא בגלל שלא ניסו, לגמישות וכוח בלי משקל יש ערך צבאי). את צודקת בקשר לאנרגיה המינית עד כדי פרודיה על הגלגולים של האלים, אבל האסוציאציה הראשונה שלי היתה דווקא היהודי הנצחי של הירשנברג…

אור, שרלוט (שאני מכירה רק מרחוק) היא ניסיון להפוך את כל השליליות העכבישית, שמצליח בזכות השורתיות המובלעת בקורים 🙂
מרית, בני אדם אולי לא הצליחו לשכנע את העכבישים(ות) לייצר את הקורים בשבילם, אבל – א' – איפשרו להם את התנאים (למשל המרתף של סבא שלי בהונגריה), ו-ב' – פשוט עם יד בוטחת ואסרטיבית (על אף שבשנות השלושים בעיירה נידחת בהונגריה התנועה הזאת לא היתה ממותגת כך) לכדו באיבחה אחת את הקורים והניחו אותם אחר כבוד על הפצעים של הילדים שלהם, כי הרי הקורים שופעים בפניצילין. זה ראשית קול. שנית קול, הנה תמונה של אמא שלי ז"ל, שבסביבות כרגע שנה למותה, לוכדת בידה לוח מחיק שמשמש לדילוג על חרשותה, לכודה בכיסא גלגלים, לכודים בין רגלי אמא של לואיז בורז'ואה במוזיאון תל אביב, לכודים במצלמתי.

לא, אמא שלך לא לכודה בצילום הנפלא הזה (שבו צללי הרגליים הקוריים הופכים אותה עצמה לעכבישה), זה פשוט הכניסיני תחת כנפך של לואיז בורז'ואה.
וחישורי הגלגל
חישורי הגלגל הם קורי צעצוע 🙂
לי הם מזכירים את חישורי מגן התחרה של ארכנה של טמפסטה, שמצידו סוטה או לפחות פוזל הרחק לרוח חופש כזאת:

(( 🙂 ))
מרית, ארכנה נראית לי פתאום כמו הגרסה הנשית לאדם הוויטרובי:

קודם כל, שימי לב, יש לו 6 רגליים!… 🙂
וחוצמזה, כמו העכביש הצ'כובי בכתב היד, גם היא עומדת במרכז הרשת שהיא עצמה טוותה – סמל לאדם היוצר, שלפעמים החוט שבו ביקש לתלות את עצמו משמש לו ליצור…..
(כלומר, 8 רגליים :))
או שהחוט ממנו ביקש ליצור נכרך סביבו לבלי התר וחנק אותו לבלתי החיה.
לשלוש המוירות יש חוש הומור מוזר ואכזרי, לפעמים….

הפרכת השממה, גם אני נזכרתי באדם הוויטרובי, אבל בכלל שכחתי שהוא נראה ככה 🙂 , התכוונתי בעצם ל"אדם כרקדן" של אוסקר שלמר… (שניהם הופיעו בפוסט "האישה הוויטרובית").

הפרכת ורג'ולי – באשר לשאלה האם החוט שבו אנחנו מבקשים לתלות את עצמנו משמש ליצירה (או כפי שניסחה את זה רחל – צריחות שצרחתי נואשת, כואבת,/ בשעות מצוקה ואובדן,/ היו למחרוזת מילים מלבבת,/ לספר שירי הלבן.) או להפך, חוט היצירה נכרך סביב צווארנו – שניכם צודקים מן הסתם, כמו האופטימיסט והפסימיסט מהבדיחה על כוס המים 🙂
נ. ב. היום בהארץ צילום של דונלד טראמפ מתראיין

נפלא!
הי מרית, פוסט נהדר! בדיוק מצאתי את ארכנה במקום לא צפוי – אצל מיכלאנג'לו ודווקא באחד השירים. בשיר 267 (rime 267) הוא כותב:
e la mia scura tomba è picciol volo,
dov’è Aragn’ e mill’opre e lavoranti,
e fan di lor filando fusaiuolo.
בתרגום של ג'ון נימס לאנגלית זה:
I'm in a tomb / where mad Arachne and her creepy crew / keep jittering up and down, a spooky loom.
לא ברור לי עד כמה התרגום מדויק. אני לא קורא איטלקית, אבל קשה לי לראות איפה התואר "משוגעת", שהוצמד לארכנה, מצוי במקור. אולי הוא נגזר מההקשר. בכל אופן, מעניין לראות שגם מיכלאנג'לו קלט את המופרכות והתזזיתיות שאובידיוס ובורז'ואה מצאו בארכנה. ואת המוות, כמובן.
רועי, איזה כיף שבאת, תודה! לא מכירה את השירים של מיכלאנג'לו (ובכלל חלוקה בדעתי עליו. הפייטה שלו מופלאה ואת הציורים אני לא סובלת, הכול שרירים וצבע אנמי). השורות שהבאת יפהפיות ונשמעות כמו תיאור של חלום.
אני כל כך נהנית לקרוא את כל מה שאת כותבת. רציתי להוסיף שאמנם הפוסט הזה עסק ברובו בדימויים ויזואליים, אבל איך אפשר בלי "בוטיק סיגי וחוט" הנפלא של נורית זרחי….על אף שזה כמעט מובן מאליו….
מיכל, תודה, זו שמחה גדולה שיש עם מי לדבר (ורק עכשיו שאמרת "סיגי וחוט" קלטתי שזה גלגול של סיגי ושות' 🙂 )