רגע לפני שעיר האושר הופכת לעיר רפאים כמו דטרויט – שני איורים נפלאים של לירון כהן ל"לא לפי הספר", קובץ שירי הילדים הישיר המודע הכואב והלעיתים מצחיק של הדר נדלר.
"לא לפי הספר" מאת הדר נדלר, איירה לירון כהן
.
אחת מסגולות הפלא של ספרות היא היכולת לצלול לעמקי המציאות ובו בזמן לשמש רכב מילוט ממנה. בספרי ילדים קורה שהכותב והמאייר מחלקים ביניהם (במודע או שלא) את התפקידים, וכהן בחרה לאוורר את הריאליזם היצוק של נדלר ברישומי עיפרון עם כתמים ומשטחים של צבע, קרובים רחוקים של ציורי ילדים (עם קמצוץ יואב אפרתי). זו בחירה יפה שסכנת הדקורטיביות והכלליות בצדה, אבל כשהיא מדויקת היא פשוט נפלאה.
*
איירה לירון כהן, מתוך "לא לפי הספר"
.
הבחירה לצייר זוג פרים נוגחים במקום ההורים שממילא נתונים בטקסט, מרחיקה את האיור מן הריאליזם ובו בזמן מחצינה את העוצמות והסכנה. כהן מוסיפה ממד מיתולוגי לשיר, מעין מטמורפוזה, גלגול שההורים עוברים בכל פעם שהם רבים.
באיורים המוקדמים מן הסתם, שהתפרסמו באינטרנט, מופיעים הפרים בשלמותם. בגרסא הסופית אחד מהם נחתך וכאילו נהדף אל מחוץ לדף. זה הרבה יותר מפחיד כשמבינים (או רק מרגישים) שהדף צר מלהכיל את שניהם.
.
לירון כהן, שתי גרסאות
.
הקרניים המתנגשות מודגשות ומדגישות את הקונפליקט. אבל ביחד עם הראשים שמשלימים אותן הן בעצם לבבות. הקיום הבו זמני של קרניים ולבבות, או לחילופין – הגלגול שבו הומר חלק הגוף שמסמל אהבה, בחלק גוף נוגח ודוקר – אוצר גם את שבר הלב של הילד הצופה.
(זה כמעט רבקה הורן עם כנפי הסכינים או מסכת העפרונות)
*
איירה לירון כהן, מתוך "לא לפי הספר"
.
"תקשיבו לי טוב," כך נפתח השיר.
כדי להבטיח שהזעקה תישמע מציידת כהן את הגיבורה בטוּבּה שאי אפשר להתעלם מקולה.
והרקע כחול כי זה בלוז.
.
במישור המטפורי הטוּבּה היא גם מעיים. כהן מחליפה את הזלילה בזעקה. במקום לשמור דברים בבטן היא מוציאה אותם החוצה.
אבל התוצאה המשמעותית ביותר של הבחירה בטוּבּה היא ההפרדה בין הבטן הענקית לילדה. כהן לא מציירת ילדה שמנה וזה הכי יפה, שהיא לא קוראת לילדה "שמנה".
*
עוד מסדרת "איור אחד נפלא" (או שניים)
שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה
איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי
איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט
איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס
איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל
איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד נפלא (אחר) של נועה שניר מאיירת עגנון
*
ברכות לנינו ביניאשוילי שזכתה בפרס מוזיאון ישראל לאיור על ספרה הנפלא על שפת הים השחור, ולזוכים בציון לשבח, יעל אלברט, גלעד סליקטר, בתיה קולטון על דוקטור איכואב, וניב תשבי על הנסיכה תבוא בארבע.
*
ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים השמינית של תיאטרון הקרון, המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות ובאהבה, ושממנה נולדו כבר שלל הצגות נפלאות עטורות פרסים ומסעות בעולם.
פרטים נוספים, דנה בסון dana@traintheater.co.il טל: 02-5618514 שלוחה 118
מרית קרובתי, לא הבנתי את עניין דטרויט. אבל רווח לי שעיר האושר לא הופכת לשיקגו (בתי מטבחיים) וטוב לי שלא תהפוך לוושינגטון די.סי (בתי נבחרים)! לגבי הציורים של לירון כהן, נזכרתי במאמר של אנטונן ארטו על "Monkey Business" ו-"לילה באופרה" של האחים מארקס, שם הוא כותב שמה שמצחיק בהם היא אמנות ההחלפה. לא רק בתחום משחקי המלים, אלא גם בתחום של משחקי חפצים, כלומר גם הדימויים הויזואליים וגם הדימויים האודיונאליים עוברים כל הזמן המרות מקוריות/מלבבות.
לירון היא מאיירת נפלאה 🙂
מקסים, רלוונטי. איפה אפשר למצוא את הספר
קוראת ונהנית תמיד, גם כשלא מגיבה. בתודה
קוראת ונהנית תמיד, גם כשלא מגיבה. בתודה
שלום מרית,
אני כל-כך אוהבת את הבלוג שלך! הוא מסב לי המון אושר – כשמו כן הוא!
המון תודה,
שרי
תודה מרית על פוסט מעניין ונפלא!
אלישבע
שועי, אני גר בשיקגו, ודטרויט מפחידה אותי נורא. אני מוכן לחכות לעיר האושר גם אם שער העיר יפתח אחת לשנה.
שועיקי, יפה ההשוואה לאחים מרקס דרך ארטו.
ודטרויט היתה (ואולי עדיין) העיר הגדולה של תעשיית הרכב והפלדה באמריקה, ובעקבות משבר כלכלי חלקים שלמים שלה ננטשו. היא נראית כמו הזיה של שרון רז. דוגמא אקראית https://lisanneharris.com/2013/10/13/sadly-utterly-abandoned-detroit/ בשיקגו אגב הייתי ומיד הרגשתי בבית. באורבניות שלה יש מין כובד ותנופה פוטוריסטית שלא לדבר על הארט אינסטיטוט המרגש שבו מוצגים בין השאר ספריה של מרי ריינולדס אהובתי.
ציפור, מי כמוך יודע 🙂 (ולכל מי שלא – לירון כהן איירה את "ריקי לי וו דבוקה לכסא" ספר הנוער היחיד והמיוחד של ציפור פרומקין)
קרני, תודה! אפשר לקנות אותו בסטימצקי כמסתבר, בתולעת ספרים, במגדלור, בסיפור פשוט, וגם ישירות מהדר נדלר המחברת.
דרורה, איזה יופי. תודה.
שרי, שמחת אותי מאד.
אלישבע, לונג טיים… תודה רבה.
אנונימי, מקווה שלא תצטרך לחכות כל כך הרבה 🙂
לכל השיקגואים (מרית ואנונימי): https://www.youtube.com/watch?v=yEtzKjTzmcM
מרית, תודה!
את מצליחה לרגש בקסם – כל פעם מחדש.
תודה!
תודה רבה על הרשימה הזאת. לירון כהן היא תגלית נהדרת. אני מצטרפת לתהייה שעלתה כאן – מה בין עיר האושר לעיר רפאים? אנא אל תפסיקי לכתוב.
הו מרית, כולנו בלאו הכי מן רוחות רפאים שמשאירות כאן רשמים מסתוריים על הקירות 🙂
ההערה על הפרים נפלאה – הדחיקה אל מחוץ לדף היא טראגית ממש.
ומה שנהדר באיורים שהבאת הוא שגיבוריהם שווים כולם בפני החוק (=המאיירת): ההפכים גבר-אישה או רזה-שמנה נמחקים ונותרת תמצית מזוקקת.
יאיר, תודה. משמח מאד אתה.
גליה, איזה כיף להיות שליח תגלית. אין לי שום כוונה להפסיק. אני פשוט חיה עכשיו בבטן הלוויתן של העומס. ואם ההפסקה בין הפוסטים מתארכת עיר האושר כאילו מתרחקת ממני ונהיית פחות ממשית.
ברוך היקר המוציא דברים מהקשרם, אתה כל כך צודק בעניין השוויון והתמצית (וגם בעניין הרוחות והסימנים שהן-אנחנו משאירות 🙂 )
מרית, העושר שיש כאן בבלוג הזה לא יגרום לו לעולם להיות נטוש. הייתי בדטרויט ואכן המקום מדכא, בגלל העזובה בעיקר. אומרים שגם יש אלימות במרכז, אבל אנחנו לא הרגשנו כי חובקנו ע"י המארחים שלנו. נראה לי שגם כאן בארץ הולכת ונוצרת עזובה ודיכאון, אבל מסוג אחר. הציורים נפלאים ועושה חשק לחפש את הספרים. כילדה שמנה אני יכולה להעיד שהכאב לב כשמסלקים אותך מהמטבח (כשבאתי לבקש עוד כריך) עם המילים "את כבר אכלת…שמנה!") נשאר. עוד קצת ומסיימת לקרא את "סיפורים יכולים להציל", אני עכשיו בבויס והארנבת המתה, ואמנות בכלל. תודה גם על זה.
….ועוד בעניין ערים נטושות – אני לא משוכנע עד הסוף שעיר האושר היא רק עיר. אולי היא גם יער, יער האושר. וכדרך יערות היא ממשיכה להצטמח, ואם באים אחרי זמן מה, מגלים שהיא גדולה ומסועפת עוד יותר ממה שזכרנו. ככה זה.
וחוצמזה, אני אוהב מאוד לא רק את תוכנו של הספר אלא גם את שמו. הוא פרדוקסלי ונהדר.
לוסי, תודה. זו שמחה גדולה שיש עם מי לדבר.
ברוך המוציא, עיר ויער זה אותן אותיות. אולי זה מאפשר להן להתגלגל זו בזו. 🙂
ואתה צודק לגבי השם שחותר תחת עצמו. כמו זה לא מקטרת של מגריט 🙂
[…] שני איורים נפלאים – לירון כהן מאיירת הדר נדלר […]
[…] שני איורים נפלאים – לירון כהן מאיירת הדר נדלר […]
[…] שני איורים נפלאים – לירון כהן מאיירת הדר נדלר […]
[…] שני איורים נפלאים – לירון כהן […]