לאמי שלי, באהבה
"ילדותי לא איבדה מעולם את קסמה, לא את המסתורין, ולא את הדרמה." לואיז בורז'ואה
.
שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מאת איימי נובסקי ואיזבל ארסנו הוא מחווה יפהפייה על-גילית ללואיז בורז'ואה ואמנותה. לא צריך תיווך כדי להתאהב בו, רק שאני, מוסכניקית של קסם, אוהבת לפרק ולבדוק איך זה פועל.
*
לוּאִיז גָּדְלָה עַל גְּדַת נַחַל.
הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּהּ גָּרָה בְּבַיִת רְחַב יָדַיִם, לְיַד הַמַּיִם שֶׁכְּמוֹ חוּט שֶׁל צֶמֶר טָווּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.
אַדְמַת הַנַּחַל הַטּוֹבָה הִצְמִיחָה גַּן פּוֹרֵחַ, וּבוֹ לוּאִיז וְכָל הַמִּשְׁפָּחָה טִפְּחוּ גֶּרַנְיוּם וְאַדְמוֹנִית, פִּרְחֵי אַסְפָּרָגוּס פַּעֲמוֹנִיִּים, עֲצֵי אַגָּס, תַּפּוּחַ וְדֻבְדְּבָן, אֵשֶׁל סָגֹל וְעֻזְרָר וָרֹד וְיַעֲרַת דְּבַשׁ שֶׁהֵדִיפָה נִיחוֹחַ מָתוֹק
כך נפתח סיפור האהבה של לואיז לאמה המאחה והמתקנת – מאחה ומתקנת לא רק במובן רגשי, אלא גם במקצועה כמשקמת מרבדי קיר שדהו והתרפטו.
איימי נובסקי מגדלת את הסיפור על כמה מובאות מדבריה של לואיז בורז'ואה. על עכבישים למשל:
"אמא של לואיז היתה החברה הכי טובה שלה. מאופקת… סבלנית, מנחמת ומעודדת… עדינה, חיונית… וחרוצה ויעילה כמו עכבישה."
(החלק הכחול מצוטט מ"שיר הלל לאמי" של לואיז בורז'ואה).
"אם תכי חזק בקורים של עכבישה, היא לא תכעס עלייך. היא רק תתקן את הרשת ותטווה אותה מחדש."
(מתוך ראיון מוקלט, 1968).
.
היא נוגעת בעדינות בעצב של בורז'ואה ובכעסה המחניק על אביה. לא עושה ממנו דגל אבל גם לא מטאטאת אותו מתחת לשולחן.
.
.
לספרים פיוטיים תמיד נשקפת סכנת האווירתיות הכללית, אבל נובסקי בחוכמתה אורגת את הפיוט על תיעוד. השתי התעודי מחזיק את הערב הלירי. בצד המובאות שמנכיחות את קולה של בורז'ואה, מונה נובסקי שמות צמחים וכלי עבודה, מתעכבת לרגע על ההרכב הכימי של מי הנחל או נותנת הרצאה קצרה על צביעת בדים:
"ארגמן הפיקו מחיפושיות אדומות, כחול-סגול, צהוב-תירס וצהוב-לימון – מצמחים. צמר שחור גזזו מהכבשים השחורות. היה לו ריח חזק, לצמר הכבשים – ככה יודעים שהוא אמיתי."
המילים של נובסקי והתמונות של ארסנו מעלות באוב את הקסם, המסתורין והדרמה בילדותה של בורז'ואה. הן מצטרפות לספר מלא עדינות ועוצמה על האופן שבו הזיכרון מזין את היצירה והיצירה משנה את הזיכרון, יוצרת קשרים חדשים ומגוללת עומקים וסודות.
ארסנו מטפטפת אדום של חיים על הכריכה, כמו טיפת הדם שנטפה מאצבעה של אמה של שלגייה (האם דם יכול לדבר?), ואת תוכה, כלומר את הפורזץ, היא צובעת בכחול. "הצבע הכחול צובט לי את הלב" כתבה לואיז בורז'ואה, בפתח יומנה ב-1986.
.
.
הפורזץ כמו דף האריג שמעברו האחר (שתי וערב אדום) וכמו איור הכריכה, מבליחים גם במהלך הספר כאילו אין הבדל בין התוך לקליפה, הכול אותה הוויה מוסיקלית מתפתחת וחוזרת ומתמשכת. שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה.
שירי ערש הם לא פעם דבר והיפוכו כמו החיים עצמם; עצובים ואפלים ובו בזמן יפהפיים ומרגיעים. המנגינה, כפי שאמר פדריקו גרסיה לורקה, "מסרקת ומאלפת את הסוסונים המזדקרים המתנועעים בעיני הילד." ואיוריה של איזבל ארסנו הן מנגינה כזאת שמאחה כמו אמא של לואיז את כל מה שנקרע ונפרם.
זה לא משהו אוטומטי או מונוטוני, להפך. זה חלק מקסמו של הספר; על אף העדינות והפיוט מדובר ברכבת הרים. כל דף הוא שונה, בצבעים, בצורות. קני המידה המשתנים בפראות של אליס בארץ הפלאות (נזכרתי בבית המסתורין של שרה וינצ'סטר). רק ראו את המספריים הענקיים המאיימים על חוט הצמר שהתגלגל מן האם העכבישה בדף שממול.
.
מִצְלוֹל הוא שם כולל לכל האמצעים הספרותיים המבליטים את צלילן של מילים (אונומטופאה, אליטרציה וכן הלאה). בשירה מחברים הצלילים בין מילים לא קשורות כביכול ומאפשרים גם למשמעות לזלוג. וזה בדיוק מה שעושה ארסנו באיורים. היא לא רק מממשת את הקישורים הגלויים שעושה נובסקי בין מי הנחל לצמר או בין האם לעכבישה, אלא מרחיבה אותם לשלל אדוות והדהודים.
אפשר לכתוב ספר קטן על שירת האיורים, אבל נסתפק בהדגמה קצרה – גלגוליו של סלסול (הצורה באיור מקבילה לצליל; הדמיון הצורני מחבר בין רחוקים ומאפשר למשמעות לזלוג) בארבעה עמודים לא עוקבים:
למטה משמאל לימין – 1. הנחל שאפיקו נסתם לטובת כביש, 2. תלתליה של הסטודנטית לואיז, 3. פקעות הצמר השחור מתגלגלות מחיקה של האם כמו רגלי עכביש, 4. פקעות הצמר שנפרמות והופכות לתווים, כשהשורות הכחולות שעליהן נכתבו התווים, הן גם קווי הזרם של הנחל וקווי השתי של האריג. כי כמו שכתבה איימי נובסקי, "הנחל נתן פרחים ופירות, שיר ערש ומחיה," וגם, המים "כמו חוט של צמר טוו את כל הדברים."
.
.
וכדאי להוסיף שארסנו לא מסתפקת במטפורות "סבירות" כמו ההשוואה בין צמר לתלתלים (המוכרת עוד משיר השירים, "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד."). היא לא מהססת להשוות בין שערה של לואיז הצעירה לכביש עתיר המחלפים שנסלל על אפיק הנחל. יש הרבה תעוזה בעדינותה, כמו אצל בורז'ואה עצמה, שאמרה בין השאר, "בחיים הממשיים אני מזדהה עם הקורבן, באמנות שלי אני הרוצחת. אני הקוצצת שחותכת הכל." ולא, המובאה הזאת לא מופיעה בספר. אבל כשנובסקי כותבת:
לואיז אספה את כל הבדים של חייה – את כל השמלות והבגדים שאבא שלה קנה לה; את כל המצבים והמגבות, מפות השולחן, הממחטות של האיש שהתחתנה איתו – והתחילה לגזור את כולם.
אז גם אם בעמוד הבא כתוב: "ואחר כך, כל החיים היא חיברה את החלקים האלה מחדש." הברוטליות כבר נצרבה. (וכבר נדרשתי פעם לשאלה הזאת: האם אפשר לפרום זכרונות?)
.
ואם נחזור לשירה, עלה בדעתי מאיקובסקי (ענן במכנסיים) או אלתרמן אלוף החפיפות של דברים רחוקים זה מזה ככל האפשר, שהצליח אפילו לחלץ את ה"הללויה" מן ה"אלְלַי", כי ככה זה; לפעמים קשה להפריד בין עבר להווה, בין כאב ליופי, החוטים מסתבכים.
*
ובשולי הדברים:
אני מדלגת על המחוות הישירות של ארסנו ליצירות של בורז'ואה ומשאירה לכם את פתרון החידה המצוירת. אבל יש עוד שני איורים נפלאים במיוחד שדורשים פוסט נפרד. פוסט שני בסדרה הוא כמו אח קטן, הבכור יורש את כל הקוראים (אבל הוא זוכה בנסיכה. ואם לא התאפקתי וכתבתי אותו כנראה שהיתה לי סיבה. תבדקו אותי).
.
*
פוסט המשך: שני איורים נפלאים – לואיז בורז'ואה ואיזבל ארסנו
*
עוד באותם עניינים (אבל מהם אותם עניינים, שירי ערש? זיכרון? אמא? לואיז בורז'ואה?)
ארכיטקטורה של הנפש (קצר על הבתים של לואיז בורז'ואה)
ושאלת השאלות, האם אפשר לפרום זכרונות?
*
וכיוון שאוטוטו פסח – על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר?)
*
מוסכניקית של קסם! זהו- הגדרה מושלמת.
כל כך יפה את תופרת רוקמת פורמת את הסיפור ולא יכולתי שלא להציץ שמאלה ולגלות את מגילת האלף בית המופלאה
זאת אני..מיריי (תופרת רוקמת פורמת..)
קסם של פוסט! כדרכך בקודש… ואני צוללת לזיכרונות הילדות המתוקה שהיתה לי.
וואו.. והכחול…
"המספריים הענקיים המאיימים" הם מספריים לגזיזת צאן גז ידני. לשלום סבא יש ציור נהדר של גוזז צאן עם מספריים כאלה. חבל שאני לא יכול לצרף אותו
מקסים, תודה על הפרשנות הזו – כרגיל אחרי כל פוסט שלך אני רצה לקנות… 🙂
כל מה שכתבו כאן מעליי. מוסכניקית של קסם. פוסט אדיר. תודה וחג שמח
שרון צ"ו 🙂
מיריי, תודה רבה! (ואיזה מגילה? גם אני רוצה לראות)
אורה, אשרייך. זה כל כך נדיר ילדות כמו שלך. ותודה רבה.
איריסיה, זה לא צבעי מים אלא צבעי דמעות.
דודו, מעניין מאד, זה כאילו שגם לפקעת הצמר יש זיכרון. אם תשלח לי את הציור אעלה אותו.
שני, נהדר, תודה. כיף להיות השליח עם החצוצרה.
שרון, תודה מעומק הלב וחג שמח.
הנה אמי שאז"לה זה אך לפני חודשיים וחצי מצולמת מתחת לקומפלקס האמהות של לואיז:
רג'ולי, תמונה מרגשת מאד. הכניסיני תחת כנפך עם כסא גלגלים ועכבישה. לא ידעתי. משתתפת בצערך.
ודודו, תודה על "הגז". איזה יופי של ציור.
וגם על המידע: הגז (1947) ציור שמן של האמן הישראלי שלום סבא. הציור זכה בשנת 1952 בפרס דיזינגוף. נחשב לאחת מהיצירות הידועות ביותר באמנות הישראלית, "והפך לחלק מהזיכרון הקולקטיבי של התרבות הישראלית".
הנה:
ספר נפלא. מסופר בעדינות שעושה הרבה הנחות לאבא, אולי רצו להימנע ממוקשים כי בכל זאת זה ספר לילדים, אבל אם קוראים ביום השורות זה נמצא.. באחד הספרים קראתי שהיא אמרה שעשתה הגחכה של דמויות הגברים, של דמויות אב.פה בספר יש איפוק רב והוא מוצג באיש אפור לא משמעותי ולא בעל ערך (יוצא בזול) אבל יש רמז לקרעים שהוא יצר בבית (היא הרי השליכה את עצמה למימי הנהר בגללו). ומעבר לדף אני רואה את התוצאות ואת ההתמודדות והתפקיד שלקחה אמה- תיקון.
גזירת הבגדים מזכיר לי שכשהיינו קטנות מישהוא גזר לסבתא את הכיסים מהשמלה שתפרה, וגם כמה גלילי חוטים (סבתא הייתה תופרת). לא ידוע מי עשה את זה…אבל ליתר ביטחון אחותי ואני קיבלנו עונשים.
המאיירת עשתה עבודה נהדרת גם בסגנון הציורי שנראה כאילו לואיז עצמה ציירה, בבחירת הצבעים, בקומפוזיציות ובאופי הדמויות. צילמתי כמה דברים מספר על בורז'ואה ורציתי לשים כאן, אבל לא מוצאת כפתור להעלות קבצים.
הולכת לקרא את ההפניות. תודה
לוסי, היא לא בדיוק עושה הנחות לאבא, היא פשוט בחרה להתמקד בקשר עם האם. היא היתה חייבת להתמקד במשהו בכל מקרה, ספר כה דקיק ומינמליסטי לא יכול להקיף את לואיז בורז'ואה. הכעס על האב מובא בעוצמה רבה, גם בהשלכת עצמה לנחל (שמרמזת על ניסיון ההתאבדות שלה כשהתגלה הרומן) וגם בהמון רמזים אחרים ממספרי הגז המאיימים על רגלה העכבישית של האם ועד גזירת הבגדים.
זה מזכיר לי את מקרה "הנסיך המשותק" מאלף לילה ולילה, סיפור מלא סקס ניאופי (ועוד המון דברים אחרים). אשת הנסיך בוגדת בו עם עבד כושי – "כַּלְבָּה סְרוּחָה, וּשְׁפָלָה שֶׁבַּלְּבָנִים," הוא קורא לה בתרגומו היפהפה של יוסף יואל ריבלין, "כְּלוּם אֵינִי מְשַׁמֵּשׁ לָךְ אֶלָּא לְמַלּאוֹת תַּאֲוָתֵךְ?" ואילו בעלה מכנה אותה, "בַּת בְּלִיַּעַל, שְׁפָלָה וְזוֹנָה כְּעוּרָה, אֲהוּבַת עֶבֶד כּוּשִׁי וּמֻפְקָרָה." לא הבנתי איך כל זה מצא מקום בספר ילדים, עד שהוא נפל לידי לגמרי במקרה, והתברר שהמעבד פשוט החליף את הבגידה המינית בבגידה פוליטית. הנסיך מגלה שאשתו המכשפה קשרה קשר עם אויבו המושבע. מתברר שבגידה היא בגידה היא בגידה. עוצמת הרגש זהה, הזעם, ההשפלה, ואפילו הסימבוליקה מתאימה את עצמה כמו זיקית: כשהמכשפה לוקחת את חרבו של הנסיך בסיפור המקורי מדובר באקט של סירוס (רגע לפני שתהפוך אותו ממותניו ומטה לאבן). בגרסה לילדים, גזלת החרב היא אקט של נישול משלטון ועוצמה. אני באמת חושבת שהמהות נשמרה במקרה הנסיך המשותק וגם במקרה לואיז בורז'ואה.
זה כואב מאד להענש ללא צדק. בכל גיל. (ומעניין מאד מי גזר את הכיסים. זה התגלה אי פעם? פעולת נקם מעניינת מצד הסמליות).
ובאשר למחוות ליצירות של בורז'ואה. את מוזמנת לשלוח לי את הצילומים במייל ואעלה אותם הנה. אבל צלמי גם את המקבילות המאוירות (ותזכי בפרס על פתרון החידה המצוירת 🙂 )
ועד אז, בשבילי לואיז בורז'ואה זה קודם כל הדיוקן הנפלא שצילם מייפלת'ורפ. ודי בטוח שהוא לא זכה למחווה של ארסנו.
כן, אני מאמינה שהיה צורך בלבחור את במה להתמקד. בכל מקרה כתבתי שזה נקרא בכל זאת (שבר האב) ואהבתי את המעבר, שבעמוד הטקסט שבא אחריו יש את המילים "תיקון" ו"שלם".
תודה על ההפניה ל"אלף לילה ולילה", מעניין כי אני בדיוק קוראת את הפרק על "אלף לילה ולילה" שפותח את ספרך "סיפורים יכולים להציל". כל הפניה היא עוד ענף שבזכותו גדלה לי הצמרת 🙂 תודה
נכון, זה באמת יפהפה המעבר מן השבר לתיקון ולשלם. (ואיזה כיף שאת קוראת את סיפורים יכולים להציל! על סיפור הנסיך המשותק כתבתי רק כאן בבלוג).
אני מעלה לכאן את הקובץ ששלחת לי:
ואת הלינק לסרטון המופע "גולמיות" – אין לי מושג איך מעלים אותו, אבל אולי הוא יופיע כאן פתאום ברגע שאלחץ על הכפתור – את מוזמנת להעיר/להאיר עליהם.
https://www.facebook.com/events/1998569073799930/
תודה. עניין ההצלה מעניין אותי. קראתי מזמן את אגדות המוות ההפיך (סימונה מצליח-דוד), גם בהן יש מין הצלה.
אין לי הרבה מה להעיר או להאיר. המאיירת עשתה תרגום מצוין של השפה הויזואלית, איך אומרים…? לואיז לא הייתה עושה את האיורים יותר טוב 🙂
ביצירה "גולמיות" לפי המוטו שהן צרפו מפי בורז'ואה, העיסוק בזכרונות הוא שמאפשר לה להיות בהווה. יש בגולמיות נגיעה בזכרון שכאילו בא עוד מהרחם.יש התייחסות לדעתי לסימביוזה. יש משהו שנראה כאני אצלך ואת אצלי. אני לא מפרשת את זה פסיכולוגית רק מרגישה שזה מאוד חזק.
הגעתי בדרך לא ברורה, הצצתי, נפגעתי. ונשארתי. את מדהימה. תודה
חנה, איזה כיף לי (יש לי קצה של פוסט על שבילים לא ברורים בראש, אולי אכתוב אותו בקרוב, הוא קשור איכשהו ליום השואה אבל לא נשאר שם). ברוכה הבאה, תישארי, תודה.