- החיגר והסומא
לא מזמן הסתכלתי בפורטרטים מצולמים של הפסל והאמן אלכסנדר קלדר ופתאום תפסתי את מי הוא מזכיר לי.
.
אלכסנדר קלדר (לחצו להגדלה)
מימין, רות צרפתי מציירת את "דודי שמחה", מאת ע. הלל. משמאל, אלכסנדר קלדר.
.
דודי שמחה שר בזמן שאלכסנדר שואג. הוא מחזיק בבובת האריה שיצר לקרקס הקטן שלו (פלא שאין כמותו, היהלום של מוזיאון ויטני, ניו יורק) ומשמיע את קולה. בדקה ה20 של הסרטון הבא אפשר לראות את האריה השואג עד למותו הטרגי בזירה.
.
יש ביטוי כזה, הרכיב חיגר על גבי סומא, שמתאר שיתוף פעולה בין שני מוגבלים; הפיסח משמש עיניים לעיוור שמספק לו רגליים בתמורה, וכך מצליחים שניהם להגיע למחוז חפצם. זה לא רק משל על היחסים בין הגוף לנשמה אלא גם על תיאטרון הבובות שמכליא אדם ובובה.
יש בובנאים שמנסים להעלים את הפיצול כדי לקדם את האשליה שהבובה קמה לחיים, אבל קלדר לא מצניע את מקור השאגה. הוא מניח את לועו הענקי מעל האריה הרציני המעט נוגה, ובמין חוסר עכבות מודרניסטי מפריט את החיבור לקהל.
"הדוד שמחה, הזמר, השטותניק, ובקיצור האמן," כתב ירמי פינקוס. את הרוח הזאת לטעמו, לכדה רות צרפתי באיוריה.
*
- עוד אריה שואג
הערת ביניים: בקרקס בלגן של בנז'מין שו הופכת זואי את סלון הבית לקרקס. כשאביה שבע התלאות מתפרץ וצורח, "עוד לא גמרנו עם הקרקס בלגן הזה?" היא מצרפת אותו מיד לקרקס שלה, כלומר תוחבת את ראשה ללועו של האריה השואג והמופתע. ובמילים אחרות – מצליחה לאלף את זעמו של אביה בעזרת המשחק והיצירה.
זה הקסם של האמנות בזעיר אנפין, היכולת להמיר כאב בשמחה באמצעות הצורה.
.
מתוך "קרקס בלגן", כתב ואייר בנז'מין שו (לחצו להגדלה)
*
- נשף מסכות
והנה עוד פורטרט מלא חן וחסד וחיוך של קלדר במסכת נייר. עוד הרכבה של שני פרצופים, זה על גבי זה, כשהפרצוף החי מנפיש את המסכונת. האף המשותף משמש כמתלה בולבוסי (מסכות הנייר מוציאות את המיסטר פוטטו הפנימי של כל פרצוף) והפה הקווי מדבר עם הקמט הירחי של הסנטר.
.
אלכסנדר קלדר במסכת נייר
.
מסכת הנייר צולמה במסיבה (נשף מסכות?) שנערך בביתו של קלדר. הנה עוד כמה מן הקרואים:
.
מלמעלה למטה: הכנר אלכסנדר שניידר, אלכסנדר קלדר, הפסל קונסטנטינו ניבולה, משמאל, הצייר רנה בושה (לחצו להגדלה)
.
- תאומים אסטרולוגיים
רות צרפתי, מתוך "דודי שמחה" (מתגלח) מאת ע. הלל
.
בשלב מסוים התפתיתי לחשוב שקלדר היה המודל הסודי של רות צרפתי לשמחה, אבל אני נוטה להאמין שזה צירוף מקרים (או שהם "תאומים אסטרולוגיים" כפי שמסבירה העלמה אולריקה ב"אורה הכפולה", שני אנשים זהים שאינם קרובים כלל שבאו לעולם באותו שבריר שנייה…), כי אחרת אין מצב שרות צרפתי היתה מציירת את דודי שמחה מתגלח כך סתם, כשקלדר סיפק לה את הרגע המושלם שבו הוא אומר לעצמו:
אם לא תחדל מזה קופיקו
אמרח לך את האפיקו.
אלכסנדר קלדר
.
עוד באותם עניינים
רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום
לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה ב"לב פראי" לדיוויד לינץ'
דודתי שמחה – עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל (בייחוד האיור הנפלא האחרון ל"מה עושים העצים")
*
עיר-האושר 
הו מצוין. למרות שאת הקול שמשמיע דודי שמחה בסוף הסיפור הראשון כשמתברר שהוא זמר, רק אני יודע להשמיע (שאלי את ילדיי) 🙂 ועוד דבר, יש ספר המשך פחות ידוע ובוא עלילות נוספות של דודי שמחה, באחת מהן הוא מנסה לפרוח כציפור ומסיימו מגובס בבית החולים. זו היתה כנראה התקופה הריאליסטית של ע' הלל לעומת תקופות אחרות (סוריאליסטית ופוביסטית) המודגמת למשל ב"בסבוב כפר סבא".
אוי מופלא. הקרקס הכי (היחיד) נפלא שראיתי בחיי 🙂
ובעיני דודי שמחה הוא דוד בן גוריון, אחד לאחד:
והנה הוא עומד על הראש
שועיקי, דרכך גיליתי את קסמו את ע. הלל (וירמי פינקוס גרם לי להכיר באיורים של רות צרפתי). וקשים חייהם של המנסים לפרוח כציפור, גם איציק מאנגר סבל. ולעומת זאת אהוב לבי שפתח בלוג על מכונות הפלא של אל ג'זארי גורר אחריו שובל של מהנדסים קוסמים. בפוסט האחרון אחד ג'ובני פונטנה מהמאה ה15 שהמציא בין השאר ציפור מונעת ברקטה…
https://aljazaribook.wordpress.com/
הנה, מצאתי את הציפור בספר של פונטנה.
הגר, אני דווקא ראיתי רבים (ביחוד בפורטוגל לפני שנים רבות, שלל קרקסים קטנים ועלובים שנוגעים ללב יותר מכל הגדולים גם יחד) ושל קלדר הוא עדיין הכי.
מניפה, מעניין שירמי פינקוס כותב "ציצות השיער הסוררות, משני צידי הקרחת, היוו אנטיתזה לציצותיהם הלאומיות הכבירות של בן־גוריון ושלונסקי…" 🙂
מרית, תודה. כרגע רשמתי עצמי לבלוג החדש 🙂
נכון כל כך דומה
תודה על שהזכרת לי את הקרקס של קלדר שראיתי מזמן ובכלל, יש לו אוצרות קסומים, חבל שדוקא הפסל האדום שלו נמצא בירושלים ולידו אני עובר לעיתים קרובות
מסכות הנייר מזכירות את אלו של סול סטיינברג, בטוח שאת מכירה.
חוץ מזה, היתה לאמי דודה ולה רעמת שיער סטייל בן גוריון (לא יודע עם שיתוף מפייסבוק עובד כאן)
שועיקי, תבלה 🙂 בספר הזה של אלג'זרי יש עולם, כמו בסיפור שאינו נגמר.
אביב, לא רק שאני מכירה את מסכות שקיות הנייר של סטיינברג, אלא שהיה לפוסט הזה במקור אגף שלם שסטה אליהן, אל הפרוייקט שלו עם הצלמת אינגה מורת' ואל הפורטרט הנהדר שלו שצילם אירווינג פן, שהוא גם מסכת נייר וגם דף שבו שוקעת המציאות או בוקעת ממנו, ואז ראיתי שהאיבר הזה גדול על הפוסט ועל הזמן שלי. אני מנסה להיגמל מכישוף ג'ימיני של הארי פוטר שבו כל נושא שאני נוגעת בו מיד מכפיל את עצמו..
הדודה מרשימה מאד אבל רעמת בן גוריון דורשת פיצול לשני שיחים. שלה קרובה יותר לשל שלונסקי או של ז'ורז' פרק.
והנה גם הפורטרט של אירווינג פן
http://www.artnet.com/artists/irving-penn/saul-steinberg-in-nose-mask-new-york-uXL1pz6sXVFmnjxi9lsOmg2
מרית יקרה, ואותי זה העביר בבת אחת לפורטרט אקוורל שציירתי את אבא שלי עם אף ליצן. אני מנסה לשים פה קישור לציור. אין לי מילים אבל מרית, נראה לי שתביני.
מבינה לגמרי וגם מסכימה.
ותודה רבה על ההערה הזאת. מיסטר פוטטו הסתיר לי את הליצן. וזה אף לגמרי ליצני בנפח, בארציות, בחושניות המצחיקה הדבוקה לנייר.
הנה עוד מסכה ויחסיה עם לובשה(?)/עונדה(?)/מוסכה(?):
אני חושבת וחושבת מה לענות, ולא משנה איך אני מתחילה זה תמיד נגמר באנחה…
אוי אוי, נהדר…משתפת. האמן השטותניק, המשחק בלי גבול הזכיר לי את פול קליי ובובותיו.
יש בו את האפלוליות הקריפית של היצ׳קוק וגם את צ׳רצ׳יל כמו שהוא נראה בין מילה למילה, בעיקר בתנוחה של הגבות.
נראה לי שכל העולם נמצא בפוסט הזה. תודות
זו בלתי מזוהה, זו אני 🙂
לוסי, תודה! קליי נפלא וגם בובותיו (מעניין שכמה וכמה מהן נקראות רוחות רפאים; של דחליל, של קופסת גפרורים ועוד. אני חושבת על זה עכשיו, על קליי והרוחות).
תמי, איזה יופי. תודה מיוחדת על הצ'רצ'יל בין מילה למילה 🙂
שלום מרית, איזה יופי של פוסט! אני מיד חשבתי על האריה השמנמן השואג בסרט הקוסם מארץ עוץ, דמותו של האריה המפוחד שמבקש אומץ, היא האהובה עליי מכל. והסצנה שבה הוא מתייפח ומנגב את דמעות הפחד שלו עם זנבו היא לפנתאון.
תודה שוב.
הנה, תהני.
חדווה, תוספת מלבבת, תודה. זה כמו בפרסומות מסוג לפני-ואחרי. קלדר כבר זכה באומץ שלו 🙂