"זאת אהבה סודית ומוזרה, להשתגע ככה על מישהו שיודע רק איך להיות רחוק."
(מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז)
אז מה נשתנה באהבות נכזבות מאז מיכאל של מרים ילן שטקליס? פוסט שלישי ואחרון בסדרה. והפעם "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז, עם איורים של זויה צ'רקסקי-נאדי (ציירת נהדרת בכלל ובפרט. תערוכת היחיד שלה פראבדה נפתחה זה עתה במוזיאון ישראל).
.
.
וכך זה מתחיל:
החתול שלנו לא אוהב אותנו. אולי הוא בכלל לא אוהב אף אחד. אבל אנחנו אוהבים אותו. אנשים חושבים שמיצי הוא חתול רגיל לגמרי. יש מיליונים כמוהו. הוא לא מיוחד בשום דבר. הוא לא חכם. אבל אנחנו חושבים שהוא נסיך. הוא יכול היה לעשות כל מיני דברים חשובים. הוא היה יכול להיות חתול של מכשפה ולדעת איך עושים קסמים ואיך מבשלים רעלים. הוא היה יכול להיות אבטיח אבל זה לא מעניין אותו.
מי היתה הראשונה שזיהתה את הדמיון בין חתול לאבטיח, הסופרת או המציירת?
.
ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז
.
וכך זה נמשך, בלי שמץ איפוק, כמו בהגדה של פסח עם ה"להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולעלה" שלה, רק על חתול; בתנופה כל כך מצחיקה ומסחררת שצריך להתאפק כדי לא לצטט את כל הספר.
למטה, מיצי "מצייר בכפות הרגליים פרחים אפורים על השמיכה הלבנה". לרונית מטלון היה פתגם לזה: הוא מחרבן להם על הראש והם מודים לו.
.
ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.
.
"גם אהבה לא מעניינת אותו, וזה חבל מאד. מלך העולם לא מרשה לנו כמעט אף פעם ללטף אותו. צודק. איך אפשר שכל אחד ילטף מלך מתי שמתחשק לו?"
אז תגידו בצדק, שחתול זה לא איש ואין מה להשוות. ועדיין מדובר בכמיהה אינסופית ליצור בלתי נגיש, ה"מיכאל" של החתולים, ובאורח פלא כמעט, היא לא נגועה במסכנות או בפגיעה בערך העצמי. ועל הפלא הזה בדיוק מתחשק לי לכתוב.
זה מתחיל כבר בשמו של הספר, בשאלת ה"מתי" [כבר החתול שלנו יאהב אותנו] שמבטאת קוצר רוח ילדי (כמעט אפשר לשמוע את האוף! המקדים) ולא תוגה וספק עצמי בבחינת, האם החתול שלי אי פעם יאהב אותי…?
וזה קשור מן הסתם גם לגוף ראשון רבים של המספרת: זה לא ה"חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי" של "מיכאל", כשההד החקיין רק מטעים את בדידותה של הגיבורה, אלא – "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" יש קבוצת תמיכה בקלחת, משפחה שלמה. אפילו בלילות, כשהם חולמים על אהבתו של מיצי, הם מתערבלים להם יחד בפסיכדליה נוסח "לוסי בשמי היהלומים".
.
ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז
ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.
.
והאיורים כמו הטקסט, נעים בין פנטזיה לפיכחון; ברוב התמונות מיצי מפנה את גבו לבני המשפחה. זויה צ'רקסקי-נאדי לא מייפייפת ובו בזמן אין שום מסכנוּת באוויר, אין חוסר ביטחון או תקיעוּת של חיכייה; האיורים מתפוצצים כמו זיקוקים לשלל מאטיסי של צבעים ודוגמאות. רק הקצב יותר מהיר ואורבני (משל מאטיס). הקווים הישירים והענייניים מחסנים מסנטימנטליות.
.
מימין, חלון של מאטיס. משמאל, חלון של זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.
.
ובחזרה לסיפור – בכל פעם נדמה שזהו, לא נותר עוד מה לומר על מיצי, אבל יש ויש. האהבה היא קרן שפע של יצירתיות, היא חזקה יותר מדגים מכושפים, ומיצי אמנם מתעלה גם על אשת הדייג; מנסיך הוא הופך למלך, לקיסר היקום, לשליט מערכת השמש… ההומור רוכב על גב הגוזמה ומבער את הסנטימנטליות; שלא לדבר על האירוניה; כי פלא הבריאה שבו מדובר הוא בסך הכול חתול רגיל וקצת טיפש… (וגם זה מקור לאושר קוֹרְאִי, שלא צריך להיות מיוחד כל כך כדי לזכות בכזאת אהבה).
.
ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.
.
ובתנופת הגוזמה גנוז גם עצב על תועפות הדמיון הנדרשות כדי להסביר את הדחייה ולהצדיק את האהוב. על השקר השקוף שצובע כל פגם וכאב בצבעים זוהרים.
"לפני השינה אמא אומרת לנו: ילדים! אני מקווה שתמיד יהיה לכם בבית בעל חיים כזה, גאוותן (שחושב שהוא הכי טוב מכולם) וכפוי טובה (שלא יודע להגיד תודה). הלוואי שלנצח נצחים תאהבו יצור מטופש עם עיניים עגולות, אחד שיודע שתמיד ירצו אותו, ולא משנה מה הוא יעשה. זאת אהבה סודית ומוזרה, להשתגע ככה על מישהו שיודע רק איך להיות רחוק."
"It's all in the mind" כמו שאומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה".
.
ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.
.
חדר הילדים של זויה צ'רקסקי-נאדי הוא מקדש לאל חתול שבו מטיפה האם למאמין קטן שיושב על הסיר בתחתונים מופשלים…
הנאום זורם מן הפסים של חולצת האם דרך תעלות השטיח עד פסי המצעים. עיגול הציפורן בראש האצבע מהדהד בקירות. ההומור שומר על מפלס הארציות. הוא לא מניח לבלון הזה לפרוח לשמיים (ולחנוק את הדגים המסכנים אחרי שיתפוצץ).
ויש מי שיאתר בנאום הקצר של האם גם שרידים של כעס. ככה זה כשלא מכניסים את הרגש לשום סד. ומורכבות רגשית ורעיונית זאת ברכה גדולה (בחיים ובספרות. וכל שכן בספרות ילדים).
ובסופו של דבר, החיוניות הגדולה של הספר, האושר שהוא גורם, נובעת בראש ובראשונה מן היכולת לאהוב, כי כמו בסיפור שאינו נגמר היכולת לאהוב היא מי החיים והשמחה.
*
עוד באותם עניינים
על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי
למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר? (הספר)
דודתי שמחה – עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל
עיר-האושר 
האיורים נפלאים וחכמים ומלאי הומור. למסגר.
ציינת שזה לא החיכיתי, חיכיתי, אין מסכנות או חוסר ביטחון…זה באמת אחר, קליל , חמוד והומוריסטי, עם זאת הנימה שמתגנבת היא מפונקת, שבעה, מרוכזת בעצמה למרות שלכאורה מרוכזת באחר. "מלך העולם" – איך כל הילדים היום גם מלך העולם, והמלך שלי, והנסיכה שלי, ואיזו מלכה יש לה בת מצווש. וגם החתול. לא הרגשתי שהספר מדבר אהבה אלא בורגנות. ואירוניה – צריך לטפל בזהירות. **המגיבה אינה מחבבת חתולים**
אור, אבל גם אני לא מי יודע מה מחבבת חתולים… זה מה שעושה אותי אובייקטיבית 🙂
זה ממש לא נסיכה שלי וכולי. זה לא עובר דרך קלישאות הטקסט הזה, הוא מחובר ישר לוריד של האגדות והגוזמאים. אם היו מחתנים נניח, את האחים גרים של הדייג ואשתו עם הברון מינכהאוזן, זאת הרוח של מה שיצא. והדייג ואשתו זה סיפור סופר רגשי, עם הרבה כאב מתחת לחמדנות. וגם פה יש כאב (גם פיסי, מיצי שורט!). אהבה זה אהבה.
אני לא חושבת שזה ספר בורגני, זה ספר מודע. ואם לחזור להתחלה – לעכשיו לעומת פעם – זה אולי מה שמבדיל אותו מ"מיכאל". הוא לגמרי בפנים אבל גם מתבונן מבחוץ. והתנועה הזאת (מניסיון) מקנה חירות מסוימת.
תובנות מעניינות (כתמיד). הציור הזה של החתול עם הגב לחדר, מול החלון, הוא מקסים. מצא חן בעיניי החיוך הדק שהסיפור הזה (כנראה) מציע.
לא הכרתי ולא קראתי את הסיפור, אבל אולי הייתי אומרת לילד, אחרי שקראתי אותו אתו, משהו מעין: 'ואולי בכל זאת, בתוך הלב, החתול שלנו כן אוהב אותנו ורק לא מראה את זה?'
סיפור נהדר וציורים נפלאים 🙂
אני אוהב חתולים למרות שאני לא חתולאי מדופלם אלא בעיקר כלבאי, ואף שלא אומרים זאת על כלבים, גם בהם יש פראות ועצמאות נפלאות שאין להכניע (אלא בדרכים אלימות -שמעתי על אילוף כלבים באמצעות שוקים חשמליים, כלומר יש מי שדווקא רוצים להכניע אותם עד תום).
לפני המון שנים קראתי את "אווה", ניצולת שואה שמספרת על ילדותה ובגרותה בפולין ובגרמניה, ואחד הקטעים שנחרתו בי, משום מה, זה תיאור אחיה הקטן כפרא משולח שהיא נהנית לתפוס מדי פעם בחיקה ולהרגיש את הפראות שלו כשהוא מנסה להשתחרר מאחיזתה. זהו, בתמצית, החתול…..
(ומקור האהבה אליו, אני חושב…..)
קראתי את הסיפור הזה לילדה שלי בת כמעט חמש, והבנתי שהוא בעצם קצת מרגיז אותי (ולילדה הוא לא ככ מובן) – הרי בעצם זה טקסט של אישה מבוגרת. אבל הוא מדובר כאילו מפי הילדים. וזו הטעייה שעושה לי חוסר נוחות. ברור כל הזמן שבעצם זה מחשבות של אמא שהיא אישה מפוכחת, שכבר יודעת משהו על החיים ועל אהבה והיא יכולה לדבר על זה באירוניה. ילדים לדעתי, (לפחות אלה בגילים שנראה שהספר פונה אליהם) הם לא יצורים ככ ציניים. ספר שמדבר על אהבה אבל אין בו תחושה של אהבה בכלל. כן יש בו איזו תובנה על אהבה. (ליתר ביטחון – אם לא הבנו אז מגיע נאום דידקטי של אמא לילדים לפני השינה ) כל זה מותר ואפשר זה אפילו מצחיק לפעמים, אבל זה לא פותח לי את הלב בכלל.
יש לי חתולים, כל אחד שונה. ומקרוני הוא זה שמפיל את הקערות חרסינה מיפן ואת הקפה שהכנתי לי, והוא רשע מרושע ואני מתה עליו. בלילה הוא קצת חוזר בתשובה ונרדם על קיפול הברכיים. האחרים סתם חתולים יפי תור ושפם.תודה על הסיפור והציורים. לא אכפת לי המוסר השכל. העיקר שמדברים ומציירים חתולים.
בכל פעם שאני רואה, שומעת או קוראת חתול, רגשותי "סומרים". משהו מיוחד מתעורר בי, משהו ראשוני, אוהב, מלא חושניות. אפילו שם החיבה הנלווה לשמי הוא 'ציצו' (בהונגרית – חתול). ביצירה מקסימה זו – האיורים הנהדרים, על אף שטיחותם הדקורטיבית, מלאי חיים ורגש, מבטאים את התכונות האופייניות לחתול והטקסט מבטא את הכמיהה לאהבת החתול (ואולי לאהבה בכלל)…לא משנה מי אוהב את מי, העיקר שמרגישים אהבה —
אהבה ללא תנאי. כשהייתי ילדה ושחקתי עם החתול שלי כמו שמשחקים עם תינוק, אמי, שכנראה נהנתה להסתכל עלי משתעשעת עם החתול, נהגה לומר: "הלוואי שתאהבי את הילדים שלך כמו שאת אוהבת את החתול".
הכותרת של הספר הזכירה לי משום מה את השאלה שכילדים נהגנו לשאול את זוג תרנגולי ההודו של שכנינו: "מתי פורים?". אני זוכרת את עצמי באמת מצפה לתשובה…וכשהם השמיעו את הקרקור המיוחד שלהם, הייתי בטוחה שהם אכן עונים לי.
עדה, תודה רבה! מכירה את הדחף הזה לגונן. זה חזק כמו זרם שסוחף לתוך הים…
חתולי נפש נוברים בפחי נפש (השם שלך הולך וצומח לסיפור), אני אוהבת בני אדם ועצים. בעלי חיים אינם משורש נשמתי (כמו שאמר עגנון על נלי זק"ש שזכתה לו בחצי נובל), אבל זה מקסים מה שאמרת ביחד עם אווה.
אנונימי/ת, אני לא בטוחה שזה טקסט של אישה מבוגרת (ולא רק בגלל שאני לא באמת מבדילה בין ילדים למבוגרים כפי שהסברתי פה http://wp.me/pSKif-kXJ וגם גליה עוז לא ממש מאמינה בגבול הזה). מן הדיבור בלשון רבים אני מנחשת שהספר הוא תוצאה של עשרות שיחות, שבהם הילדים המתוסכלים, ולא רק הילדים, תהו על אי האהבה הזאת, והמציאו תשובות מלאות הומור וקצת תוגה ודמיון וזה הפך מן הסתם למשחק משפחתי שיצר את המיתוס של החתול, הרבה לפני שהגענו.
אבל מעבר לזה – ספרים משתנים מקורא לקורא. יכול להיות שזה פשוט לא הספר בשבילך וגם לא בשביל בתך, זה נוגע במקום הלא נכון. אבל אם זאת שיחה על ספרים בכלל, מעבר לספר המסוים הזה, אז יש לי הרבה מה להגיד… הכי חשוב זה שהאירוניה היתה ידידתי הטובה והחשובה בילדות. הסיפורים של אנדרסן למשל, משופעים בה, ואני בטוחה שזה היה חלק מהקסם שלו מהרגע הראשון, לפחות בשבילי, והייתי בת שבע כשחוויתי את הטלטלה הזאת באופן ישיר והיא שינתה את חיי http://wp.me/pSKif-i8k ותמיד יש סיכוי שהילדה שלך (כמוני) זקוקה לתרופה הזאת בדיוק.
ובכלל, פעם קראתי מדרש על המשפט "לא ינום ולא ישן שומר ישראל", והוסבר שם בקונקרטיות מקסימה, שאלוהים מקשיב לכל התפילות, ואף שכולם מתפללים ביחד – יש תפילות קלות שמגיעות לשמיים מיד ויש תפילות כבדות – אני כבר לא זוכרת אם בגלל שהמתפללים לא צדיקים דים או בגלל שלבם כבד מצרות, אבל לתפילות שלהם לוקח המון זמן לטפס. ולכן, אלוהים לא יכול לישון, הוא טרוד בכל התפילות המאחרות. וככה בדיוק אני מרגישה על ספרים ועל יצירות אמנות בכלל. יש תובנות שמתמהמהות, שלוקח להן זמן להיקלט, ולפעמים שווה לחכות… (ויש עוד, אבל מספיק להפעם 🙂 )
גבי 🙂 והספר אמנם מוקדש פעמיים:
לפבליק החתול, לזכרו, זויה
למיצי הרשע, ייבדל לחיים ארוכים, גליה
נילי, הסיפור על תרנגולי ההודו מקסים. (מזכיר לי שפעם עמדתי עם אהובי על שפת הכנרת, במקום שבו ישו הלך על המים לפי הברית החדשה, והוא שאל אותי, את חושבת שהוא באמת הלך על המים? והברווז שעמד לידנו פרץ בצחוק.)
גליה עוז כותבת על מיצי, "כשהוא ישן הוא מתוק. הוא מפיץ סביבו חמידות כמו שמנורה מפיצה אור", אבל העיקר שמרגישים אהבה, ככה אני קראתי את הספר.
האיורים נהדרים! יש לי אי נוחות באיזור האמינות: הילדים הם אלה שמדברים בספר (לפי הטקסט), אבל לא נשמעים כמו ילדים. זה נשמע לי כמו תובנות של מבוגרים שהוכנסו לפה של ילדים. אבל בגלל האמירה שמרחפת מעל הכל אני מוכנה להכיל את אי הדיוקים האלה. והאמירה הזאת היא על אהבה טוטאלית וללא תנאי. לא משנה מה ואיך את החתול הזה (סוג של ילד?) תמיד יאהבו. וכמה חשוב לילדים שידעו שאנחנו אוהבים אותם בכל מצב ובכל תנאי לא משנה מה יעשו. לא קלה האהבה הזאת הלא מתוגמלת הלא נענית, ולפעמים אף יותר מזה כשיש פגיעות ונזקים ואנחנו ממשיכים לאהוב. ואולי לא על חתול מדברים פה בעצם…?
לוסי, על האמינות כבר עניתי קודם למתלונן/ת אנונימי/ת. ובקיצור רב – מן הדיבור בלשון רבים אפשר להסיק שהספר הוא תוצאה של שיחה מתמשכת שבה כל המשפחה המתוסכלת דשה באהבה החד צדדית הזאת, וניסתה להצדיק אותה בשלל הפרזות מלאות הומור ותוגה ודמיון. וזה הפך מן הסתם למשחק משפחתי שבו כל אחד תורם את חלקו למיתוס שנברא הרבה לפני שהגענו. הילדה לא רק שופכת את לבה שלה אלא מעבירה את תמצית המיתוס.
ובתור מי שלא ממש נוהה אחרי חתולים (כלומר, הם רבי חן ומסתוריים אבל לא מגיעים לעומק לבי) זה פשוט ספר אהבה.
טוב…אפשר להגיד שבקריאה נוספת, יכולה לחשוב על ילדים כאלה, מתוחכמים וחכמים, שגם יודעים להביע מאוד טוב במילים מחשבות שלהם. והעיקר שמרחף מעל הכל עניין האהבה, מה ואיך ובשבילי הכי חשוב אהבה בכל מצב. וזה הזכיר לי את הספר "האם יאהבו אריה?" / קידי מקדונלד בנטון. תאהבו אותי בכל מצב…
לוסי, את יכולה להשאיר את מה שלא טעים לך בצלחת, אצלנו לא מכריחים 🙂
מרית, יש בחתול פרדוקסליות נהדרת: הוא ביתי אבל פראי, לטיף-מפונק אבל חמקמק, רך אבל טורף מיומן. יציר הטבע אבל מלובש בחייטות עילית (בלי שרואים את התפרים), כמו בשיר הזה של דניאלה ספקטור: גם גנים וגם טבע, גם פראי וגם 'אני'…..:
בואי אל גנֵי גנִי
תראי טבע שלי
ואני
גדל פרא
מובי דיק היה הלבן הגדול הבלתי ניתן לתפיסה של מלוויל, ולנו יש גרסא מוקטנת וביתית, אבל מתסכלת לא פחות 🙂
מזכיר לי את "האם חתולי הוא באמת כזה" של דני קרמן. אולי הספר של קרמן הוא למי שאוהב הערצת חתולים כמו שוקולד חלב והספר עליו כתבת זה למי שאוהב מריר יותר
חתולי נפש, אהבתי מאד מאד את החייטות העילית (ובל נשכח את המגפיים, ראה למטה, בתחריט הקצת מבעית של גוסטב דורה). אני יכולה להתפעל מן החתול כדימוי, במציאות אני לא מתרגשת.
אפרת, לא מכירה את הספר של קרמן אבל אהבתי את האבחנה 🙂
https://scontent.ftlv6-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/26730771_1975315629457713_4811368486393797855_n.jpg?oh=c41ce3140dcc0390d1341ad2171a05d9&oe=5AE1E1F2
מרית, בתשובה לשאלה שלך בגוף הרשימה: הנה, כאן רואים את הדימיון בין מיצי לאבטיח…
גליה, כשהייתי קטנה חשבתי שזרעי קיקיון דומים באופן מפליא לחתולים. אבל אבטיח זה הרבה יותר מצחיק ונועז.
לא ידעתי שזרעי קיקיון נראים ככה. יפהפיים! אבל תראי כמה שהם אסופים ומהודקים, נראים כמעט תבוניים, ואולי אפילו מזכירים מוח אנושי. החתול שלי, לעומתם, הוא כוח אי-רציונלי ואפל, עם עיניים מהפנטות ובלי גרם אחד של בינה. מיסטיקן וגרגרן. מכאן את יכולה להסיק שההשוואה עם האבטיח היא לא רק חזותית, אלא מתייחסת גם ל-IQ…
ולגבי הרשימה שלך: רק בשבילה היה שווה לכתוב את הספר.
נכון, נכון, אסופים ומהודקים ותבוניים ומלוטשים. היו כמה שיחי קיקיון בשדה, בדרך חזרה מבית הספר. השיחים עצמם וגם התרמילים די פרועים ופושטים וזה תמיד הפליא אותי למצוא את האבנים היקרות האלה או לפחות את ביצי השיש הזעירות בתוכם. התיאורים של החתול כמעט ממירים את דתי מאתאיזם חייתי לכת החתולאים (אבל רק כמעט. אני עדיין עם עצים).
ורוח הגוזמה של הספר שורה גם על המחמאה 🙂 אבל תודה מעומק הלב. מאד אהבתי אותו.
[…] באמצעות אהבה סודית ומוזרה — עיר-האושר […]