יש כלל ברזל בתיאטרון: לא מתחילים הצגה בהתנצלות. ויסלחו לי ידידי וקרובי אם אחרוג ממנו הפעם, וטעמי עִמי (כמו שכתב בשעתו סנט אקזופרי): "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי כבר ספג פה ושם תלונות מסוג "זה לא לילדים" ועוד מעט אספק עוד תחמושת למתלוננים, ואיש לא יקשיב אם אצעק שזה כן לילדים, או לפחות "גם" – כי ברור שגם גדולים, ובעיקר גדולות ייהנו מן מסיפור האהבה הפיוטי והמצחיק המתרקם בין ארנבים עם שמות של ירקות.
ובמחשבה נוספת זאת לא בדיוק התנצלות, יותר הקדמה ברוח אריך קסטנר שטען שספרים בלי הקדמות הם כמו בתים בלי גינות קדמיות; כי מאיזו בחינה "זה לא לילדים"? (בהנחה שיש בכלל יישות כזאת "ילדים", הרי כל ילד הוא יחיד ומיוחד ויש לו טעם משלו וצרכים משלו, כמו לכל מבוגר). המתלוננים לא פירטו, אבל אני משערת שנרתעו מסיפור אהבה שאינו מתרחש בגן ילדים ארנבוני, אלא בעולם קטן של ארנבים-בוגרים.
אין הרבה ספרי ילדים עם גיבורים מבוגרים (אם לא סופרים את האגדות ואת שירי אמא אווזה, שנוצרו עוד לפני שהגבולות בין ילדות לבגרות נקרשו). אבל ילדים מכל העולם משחקים בבובות-אנשים – מחיילי בדיל ועד ברביות נודעות לשמצה, מגיבורי-העל של לגו או סתם בעלי מקצוע; שוטר, רופא, כבאי, בנאי… וגם בלי בובות הם משחקים באבא ואמא ובשוטרים וגנבים. לפני מספר שנים חלפנו א' ואני על פני צמד זאטוטים מחסידות בעלז, ואחד מהם אמר, "בוא נשחק שאנחנו מהק. ג. ב." וחברו אמר בספקנות ובהסתייגות מסוימת, "גויים?"
אנה הרמן ממפלגת הגם וגם (כמוני) כתבה בין השאר:
נדמה לפעמים שאין זה אלא סיפור שמספרת אמא לילדהּ, שעה שהיא מאכילה אותו בסלט: היא משדלת אותו לאכול ירקות מזינים, ותוך כדי כך מספרת לו על "מר חסה" כשהיא מגישה לו חסה, ועל "רוזי פטרוסיל" כשהיא מוסיפה פטרוזיליה. הילד שומע וגומע ובולע את הסיפור ואת הירקות, והסיפור והירקות והאהבה והארנבים נמסכים בקרבו יחדיו.
ותכנים אוטוביוגרפיים תמיד מסתננים לסיפורים מאולתרים כאלה, וטוב שכך. לא רק בגלל שזה אמיתי ואותנטי; רוב הילדים מתעניינים במבוגרים היקרים ללבם, וחשים בשברון הלב שלהם (ובעוד אלף דברים אחרים שעוברים עליהם ומשפיעים עליהם). מעשיית סלט שכזאת היא הזדמנות לשיתוף מוגן – כי כל מה שעובר דרך ירקות סופח קומיות ופרספקטיבה.
אני משוכנעת שהעולם הקטן שאיירה הילה חבקין בהשראת ביאטריקס פוטר (פיטר ארנבון) יקסום לילדות משני המינים, וכך או אחרת, זה פוסט המשך למיכאל של מרים ילן שטקליס וניסיון לבדוק מה נשתנה באהבות כואבות.
*

"אהבתה של רוזי פטרוסיל" כריכה
.
בשרוולים לחים מטל/ רוזי חוזרת לביתה./ לבה משקלו אבן.
נורית זרחי, "אהבתה של רוזי פטרוסיל"
*
אין זאת כי הטללים יורדים/ גם על נתיבי החלומות./ בבוקר התעוררתי/ ושרוולי ספוגי טל.
קי נו טסוראיוקי (946-884) תרגם אוריאל עקביא
אהבתה של רוזי פטרוסיל (הארנבת, למר חסה הארנב) מאת נורית זרחי והילה חבקין, נפתח בציטוט מ"מיכאל":
בכיתי, בכיתי,
חיכיתי, חיכיתי,
ומי לא בא?
המהדרין ישימו לב שהציטוט משובש. שתי השורות הראשונות החליפו מקומות. מה שיוצר מעין רצף טקסטואלי, מרוץ שליחים שירי שבו נורית זרחי לוקחת את מקל הבכי הגדול ממרים ילן שטקליס, ופותחת את סיפורה של רוזי בהצפה, שיטפון ממשי וגם מטפורי בגינתה. כי הגינה היא הרחבה של האני, כמו בשיר השירים, "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו."
.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

למעלה, הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי. למטה – לא התאפקתי – צינור גינה (עצום) של קלאס אולדנברג, 1983 (על העבודה הזאת כתבתי פה)
.
ולא רק הצינור שרוזי מתקנת מסתלסל לצורת לב. העולם הקטן שיצרה הילה חבקין זרוע בלבבות מכל הסוגים, עד כדי כך שגם הלוגו של עם עובד בשער הספר נראה פתאום כמו לב מושלך. רק עכשיו שמתי לב לדמעה התלויה בקצהו, ואולי זאת בכלל חתיכה שנשברה?
.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (שני פרטים)
.
חלק מן הלבבות גלויים כמו העינית, ואחרים מוטמעים בקומפוזיציה. למשל:
.

קומפוזיציה לבבית. איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי
.
ומכאן ואילך נפרשים כל נפתולי אהבתה של רוזי: הבלבול, הכמיהה, השוטטות הלילית סביב ביתו של מר חסה, הנסיונות הכושלים לשבות את לבו בבישולים, בהתקשטות, התהיה מה עדיף, להיות חזקה או מהוססת. היא מתחילה איתו בגלוי וזוכה בהתעלמות. היא בוכה ובוכה ("את כיסי הדמעות מרוקנת"). ולאט לאט נגמלת. מתפכחת. כשמר חסה נחשף לבסוף במלוא פוציותי, היא נוהגת בו בנימוס כיאה לארנבת מחונכת: "היא לא תנבל את הפה בקללות וניאוצים … אבל לחשוב מותר מה שרוצים."
וזה מה שחשבה גברת ארנבה:/ באהבה מר חס מצטיין כמו כרוב זקן/ ומייאש כמו תלתן יבש./ כמו גזר שהזקין, כרובית ביום חמסין,/ כמו תות שכבר נמעך/ או קולרבי שנשכח./ איך לא ראיתי את זה בהתחלה?
בתמונה למטה הילה חבקין מממשת את הגידופים המטפוריים. שימו לב כמה פונפוני הזנבות דומים וקרובים לפונפוני נעלי הבית של רוזי. מר חסה הוא עכשיו עפר לרגליה.
.

רוזי ומסדר הגידופים. איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי
.
שם הספר הוא מחווה ל"אהבתה של תרזה די מון", צרור סונטות שכתבה לאה גולדברג לגבר צעיר שבו התאהבה, בשמה של צרפתייה אצילה מן המאה השבע עשרה שבדתה מלבה. על פי הביוגרפיה שהמציאה גולדברג, התאהבה תרזה די מון (תרזה דימיון?) בצעיר האיטלקי ששימש מחנך לבניה והקדישה לו עשרות סונטות. אחרי לכתו שרפה אותן ופרשה למנזר.
זרחי לא ממשיכה רק את מרים ילן שטקליס אם כן, אלא מעדכנת גם את לאה גולדברג. והילה חבקין בעקבותיה, עושה מחווה לסונטה ט', המפורסמת מכולן: "מחלוני וגם מחלונך/ אותו הגן נשקף, אותו הנוף,/ ויום תמים מותר לי לאהוב/ את הדברים אשר ליטפה עינך."
.

החלון הפותח והחלון המסיים מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי. איירה הילה חבקין.
.
הסביבה שמציירת חבקין משקפת כאמור את רגשותיה ותחושותיה של רוזי. הטיול הלילי שלה רווי באהבה – אפילו השביל מתפתל לצורת לב – וגם באירוטיות עמומה – ראו את העץ (ואת השועל הקטן המחבל בכרמים של שיר השירים).
.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי
.
ועוד אירוטיות מרומזת: הענף הלופת את המגילה, התות הנגוס לרגליה.
.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי
.
ולא מדובר ביוזמה חתרנית של חבקין. זרחי התחילה, בהומור המתעתע הפיוטי שלה, החביב על ראדר התבניות שלי: כשרוזי מהרהרת, "המאורה של משפחת משפך פתוחה. מישהו שכח לסגור?" אני שומעת: "החנות של מר משפך פתוחה, מישהו שכח לסגור?"
סוג כזה של דו משמעות מצחיק ופיוטי הוא הלחם והחמאה של שירי אמא אווזה. כיוון שחמקו פנימה לפני שהגבולות נסגרו, ילדים עדיין נהנים מהם.
וכשרוזי חושבת מחשבות בוטות גם חבקין מסתנכרנת: עוגת הגזר שהיא מגישה למר חסה היא קרנבלית, על גבול לורנה בוביט, למי שזוכר.
.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (איור מלא ותקריב).
.
והעוגה הזאת היא ההפך הגמור מציור הכריכה שבו רוזי הקשורה מציצה בין שאר ירקות, כמו אותו "תפוח זהב שאהב את אוכלהו" שעליו כתבה דליה רביקוביץ.
למטה מימין, פרט מתוך כריכת הספר. משמאל פרט מתוך הפורזץ. עכשיו תסתכלו רק על הסרט הקושר את הירקות ועל העלים היבשים של התות, ותגידו לי בעצמכם מה מצויר בכל אחד (מעבר ללבבות הפרומים).
.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (פרטים)
.
ובסוגריים אני רוצה להוסיף שהילה חבקין מנצלת כל חוט ושרוך שהיא מוצאת לרישום במרחב – מן הצינור והלוגו של עם עובד, ועד הסרט הקושר את הירקות, עלי התות או רצועת התיק של רוזי בתמונה למטה – כשמר חסה מתקרב היא מתפסלת לצורת אינסוף (אהבה) וכשהוא מתרחק היא מוטלת כמו לב שנפל על השביל בין עלי השלכת.
.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (שני פרטים, לפני ואחרי).
.
זה סוג של גרפיטי חתרני, שגובל בפסלי חוטי הברזל של אלכסנדר קלדר.
.

אלכסנדר קלדר
.
ובחזרה לנורית זרחי – שורה של אהבות כואבות ניצבת באופק הספרון הזה: מרים, לאה (תרזה), דליה – ונורית מטלטלת את הסירה. מהרגע הראשון היא מטלטלת אותה; לא עוד "מיכאל" הנשגב והנסתר או תחפושת רומנטית של מחנך איטלקי, מאהב לטיני בלתי מושג, לא עוד טורף אנונימי של תפוח זהב, אלא מר חסה – שם לא רומנטי בתכלית, שזרחי עוד מקצרת פה ושם בפמיליאריות, למר חס (והמשלים ישלים, למר חס וחלילה). הכאב לא פחות בהכרח אבל הפרספקטיבה היא לגמרי אחרת. הצחוק (והכעס) משחררים. ובאשר לאירוניה – כבר סיפרתי איך גיליתי שהיא ידידתי הטובה. גם לילדים אחרים מגיע הפלא הזה.
*
עוד נורית זרחי בעיר האושר
על טינקרטנק – נורית זרחי ודוד פולונסקי (וגם רשימת השמות)
על הנמר שמתחת למיטה (איור אחד נפלא) – נורית זרחי ולנה גוברמן
על אמבטים – נורית זרחי ורותו מודן
במה נפגשים אדונים? (נורית זרחי בדיעבד)
לשאלת הפיות היהודיות (נורית זרחי בתפקיד קטן ואורח, אבל זה כמו בקרדיטים של סרטים אמריקאיים, כשכותבים את השחקן החשוב של התפקיד הקטן בסוף – AND נורית זרחי)
*
ויכוח קודם עם אנשי ה"לא לילדים" (המתכוונים לגונן, אני יודעת)
*
שנה מלאה אהבה וצחוק ויופי ואירוניה לכולכם.
*
אני אוהבת מאד מאד את רשימותייך הנפלאות ונעלבתי מזה שכתבת שאני ממפלגת הגם וגם.
הספר הזה של נורית זרחי – אהבתה של רוזי פטרוסיל – אהוב עלי עד בלי די והשפיע עלי השפעה עמוקה ומטלטלת.
אוי ואבוי, כלל לא התכוונתי להעליב! נהנתי מאד מהרשימה שלך, וגם אני בגם וגם של ילדים ומבוגרים. אולי זאת המפלגה שקלקלה, מילה קצת מכוערת – הוספתי את עצמי לשורה כדי לעמוד לידך. ואיזה כיף שאת אוהבת.
❤
הדבר הכי כיפי שיכולתי לאחל לעצמי להתקל בו ביום הכאילו חגיגי הזה של החלפת השנים. תודה. רצה לקנות את הספר.
דיבורים על משהו איזוטרי ומלא בפרטים חסרי משמעות עוסקים ב'מצב החסה בשטחים'. נראה לי שמר חס מתאים להגדרה.
רשימה נהדרת. גם אני רצה לקנות את הספר 🙂
רצה בדילוגים! איזה יופי ובאמת שנה מלאה אהבה וצחוק ויופי ואירוניה לך ולכולם
רשימה יפהפה, מרתקת ומאירה פינות נסתרות בסיפור היה הזה. כשכתבתי עליו – כספר ילדים, כמובן – קיבלתי גם כן תגובות שזה לא ספר לילדים. לפעמים אני מרגיש שהספרים שטוענים עליהם שהם לא לילדים, הם הכי ספרים לילדים.
מעשה מתוחכם מאוד לפתוח בגינות של אריך קסטנר מאמר על ספר לילדים של נורית זרחי. זה מסיר מיד את כל ההגנות והופך אותן לגינות קדמיות לפני הבתים. הקווילטינג התרבותי שאת רוקמת מרגש תמיד והפעם אולי יותר מתמיד. איזו פתיחה לבבית לשנה החדשה. שנה טובה גם לך מרית
"וזה מה שחשבה גברת ארנבה:/ באהבה מר חס מצטיין כמו כרוב זקן/ ומייאש כמו תלתן יבש./ כמו גזר שהזקין, כרובית ביום חמסין,/ כמו תות שכבר נמעך/ או קולרבי שנשכח./ איך לא ראיתי את זה בהתחלה?" – השורות האלה הצחיקו אותי נורא 🙂
לא גדלתי בילדותי על רוב הספרים שאת מדברת עליהם, אבל את הספר הזה לא הכרתי אפילו בבגרותי, אבוי. אולי נעשה קנייה מרוכזת? 🙂
צוף, כאילו חגיגי, בדיוק 🙂 ותודה רבה!
כמו מניפה, תוספת מעולה ונורית זרחית, תודה!
אנונימית, רוצי ותהני. איזה כיף זה להראות דברים שווים!
יותם, תודה רבה! בזמן הכתיבה חששתי שאני מאירה יותר מדי, שכל הקווים העדינים של הילה חבקין והעמימות הפיוטית של נורית יימסו בשמש. שמחה שזה לא קרה. זוכרת את הרשימה היפה שלך… זה מה שהפנה את תשומת לבי לספר, אבל רק עכשיו התפניתי להביט בו כמו שצריך. הילדה שהייתי ועדיין תמיד נעלבת כשכותבים זה לא לילדים ודוחקת בי להשיב.
דודו השם לב, תודה מעומק הלב! נדרשה מידה רבה של ערמומיות כדי להתנצל בלי להתנצל…
פחי נפש, גם אותי!
ולכולם – מדובר בספר בן שלוש, גיל מופלג בחיי מדף. אפשר לקנות אותו עכשיו ישירות מן ההוצאה בהנחה מופלגת.
״שורה של אהבות כואבות״.. כמה מתגעגעת אני לשכאלה. אצלי הן נעלמו לצערי בסוף העשור הקודם. פוסט מקסים כתבת, עם כל עינוגי החוטים האלה. שנה נפלאה שתהיה מרית, מלאה באהבות!
מרית, לגבי הק.ג.ב., חלק גדול מספרות הילדים החרדית מתרכזת בתיאור היחלצותם הפלאית של יהודים מציפורני הגויים….
וחָס זה החָש החָדָש 🙂
ושנה טובה ומאירה
מירית יקרה, איזה מזל שכתבת פוסט על הספר הזה
לפני כמה שנים קראתי אותו בחטף בחנות ספרים וכל כך התאכזבתי. ועכשיו החזרת את הקסם (יש לך מטה פיות כזה, כמו של הפיה הזאת של וולט דיסני…) כל כך כל כך יפה!!!! אחרי שקראתי אצלך עברתי (ממש בבולמוס) על כל מה שנכתב על הספר באינטרנט, ודווקא באיזה ריאיון נשכח במעריב קראתי משהו מקסים – נורית זרחי אמרה שמר חס פשוט חס על עצמו… מכמיר לב לראות את הצד השני של היבשושיות שלו…
פוסט נהדר. הטל ("בשרוולים לחים מטל/ רוזי חוזרת לביתה./ לבה משקלו אבן") הוא ציטוט מהופך של האוהב הדופק על דלתה של הדוברת משיר השירים ("שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה"), וסצינת השיטוט הלילי של רוזי כולה חוזרת בארנבית על מסלולה של האוהבת- אהבה סהרורית שעונש או התפכחות בסופה. תוסיפי לזה את "דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו"- על כל החורים והמחילות השזורים בסיפור ובאיוריו.
ומעבר לחמידותם הילדית, עצם הבחירה בארנבים, סמל לתסיסה מינית, לסיפור על אהבה נכזבת הוא מעשה חתרני.
תודה על הפוסט. לא הייתי מגיעה לעולם לספר הזה ולאיוריו רבי המשמעות וגם אם הייתי- הם היו עוברים מתחת לרדאר הממהר שלי. במהלך קריאתו עלתה בזכרוני משום מה דמותה של הפיליונק שפחדה מאסונות של טובה ינסון. משהו בתאור הנפשי המדויק של שתי הדמויות המוסוות ביצורים לא-אנושיים כנראה.
גם השיר הזה של לאה גולדברג נכתב ללא ספק לזוג הארנבים של המלכה פטריה:
"טנא מלא כוכבים
ריח דשאים דובבים
עמוק
עמוק בטל
פועם לבבי
הנה פעמיך קרבים
הרעידו ריבוא רביבים
עמוק
עמוק בטל
פועם לבבי"
איריסיה, תודה ושנה של המון אהבה (קצת קשה לי לאחל אחת כואבת, תבחרי לך איזה שאת רוצה).
פחי נפש, לא חשבתי על זה אבל כמובן, זה מסביר את הק. ג. ב. 🙂 שנה מלאה בכל הטוב שבעולם!
מיכל, איזו תוספת נפלאה ונוגעת ללב. תודה! (רק שקוראים לי מרית, בקמץ)
יעל, תודה רבה. באמת שיר השירים אשר לארנבים כולל רסיסי הטל.
ובלי קשר – השרוולים הרטובים שהבאתי הם רק טיפה בים של שרוולים רטובים בספרות היפנית הקלסית/ עתיקה. ולא משנה אם הם רטובים מדמעות או מטל במובן דמעות. הנה עוד אחד מהמאה השביעית, אפילו עם חיכייה: "המתנתי לה/ והטללים נטפו מעצי ההר./ המתנתי לה/ ושרוולי ספגו טללי לילה."
תודה גדולה
עשית לי את היום
אחרי המילים שלך בשילוב נורית זרחי והקווים של הילה אין לי מה להגעד עוד חוץ מתודה רבה על דברים שרואים בלב ולא נותנים להם שמות ומילים כדי לממש ואת כן
איזו פתיחה יפה לשנה החדשה, עם צמד החביבות עלי, נורית והילה הכל כך מוכשרות! ואת, מרית נהדרת ומעלה חיוך בנושאים שאת בוחרת. מה אפשר עוד להוסיף על מה שנאמר כאן?
תודה לך יקרה ושנה אזרחית שקטה, שתבוא לנו לטובה. אמן.
נראה לי שבמידה מסוימת זאת גרסה ארנבית של "אמבטים", לא? הגבר המקובע, היבשושי, שחושש להיפגע, האישה שמרעיפה עליהם רגשות וגורמת להצפה (גם ממשית), הבריחה ממנה ולבסוף החרטה והניסיון לבקש הזדמנות שנייה…
וגם – כמה מתוקה וממזרית למקם את הארנבים (הסמל המקובל לחרמנות) בכזה לוקיישן ג'יין אוסטיני עם כל הגינונים והאיפוק…
ענתי, איזה כיף לי. תודה.
גילי אחת, תודה רבה לך!
אורה, שימחת אותי. שנה שקטה ומצחיקה.
מיכל, כן, במידה מסוימת, רק במצב רוח אחר 🙂 באמבטים הסיפור בעדו. הוא מסופר מנקודת מבטו ונותן לו הזדמנות לגאולה. וכאן זה מנקודת מבטה. והיא לא נעלבת כמו גרגר חול אלא מתפכחת ומתחרפנת. והוא כל כך מרוכז בעצמו שהוא אפילו לא שם לב.
והילה חבקין באמת רקחה פה שעטנז שובה לב מארנבים חרמנים, ארנבים אנגלים (יש גם זן כזה – מהארנב הלבן הממהר של אליס ועד פיטר של ביאטריקס פוטר) ומר חסה שבכלל לבוש כמו קאובוי בג'ינס, מגפיים, חולצת פלנל משובצת ומטפחת צוואר.
האיורים נהדרים
הארנבים הקרובים ביותר ללבי ם אלו שבספר Watership Down
יפה מה שכתבת על חכיתיבכיתי, לעיתים קרובות צירוף המילים הזה מתגלגל אצלי בראש
עם כל הכבוד (ויש הרבה) לגבעת ווטרשיפ וארנביה, הקרובות ביותר ללבי שלי הן ארנבות הנפש של תום זיידמן פרויד… ( למשל http://wp.me/pSKif-klg )
והחיכיתיבכיתי הזה מתגלגל כנראה מראש לראש…
…..עם כל הכבוד לשניכם (!) הארנבת הנפלאה ביותר היא הדמון של לי סקורסבי מ"חומריו האפלים". הקשר ביניהם כמעט ומתעלה אפילו על הקשר שבין ליירה ופנטלימון…..
איש בארנבתו יחיה
הארנבת, הארנבת
שגזרו אותה מנייר,
שגזרו לה גם גינה
שגזרו לה כל דבר,
רק דבר אחד חשוב
שהיה עשוי להיות לעזר,
שכחו: ריבונם של ארנבים! –
שכחו לגזור לה גזר.
אגב סיפורי ארנבים, הכרתי אדם בשם אבנר שהיה (ואולי עודו) גנן ילדים, ובגנו היו המון ארנבים, עד שכולם התחילו לקרוא לו אַרְנֵב. בנאדמיות אינה גזירה מן השמים (!) ואף פעם לא מאחור מדי להתארנב.
…כשגזרו מן השמים
וכל הארנבות הגירו מים,
ובכו: "הו, מר, כה מר!
מה נגיד ומה נאמר
על גזרה כל כך כואבת?"
קמה לה איזו ארנבת.
"הכל לעיס", אמור אמרה,
"אחת היא לנו אם זה גזר או גזרה!"
ומאז ועד היום כשיוצאת מן השמים
גזרת השמד באש או מים
באים ארנב, ארנבת, ארנבון,
ולועסים אותה לתיאבון.
….ועוד דבר:
ארנבות הן לא לילדים.
אל"ף, הן פרות ורבות –
מכאן שהן פרות, ואין הן ארנבות.
מאידך, הן רבות –
ואין זה חינוכי. ואם הן אוהבות –
איי איי איי, אללי!
על כן מכאן אני מזהיר עמיתים וידידים –
ארנבות הן לא לילדים.
🙂
🙂
פעם ילדת גן אחת שהכרתי סיפרה שיש לה חברה בשם ארנבה.
(בסוף זאת היתה ילדה בשם ענווה)
'צטער, אני בהתקף ארנבוּת חמור:
הארנבת, הארנבת,
היא יושבת ברכבת.
חליפה לה וגם תיק
עשויים שניהם מלֶבֶד.
ובתיק לה גזר, לפת,
וגם הם שניהם מלֶבֶד.
לפעמים איזו ארנבת
רצה על פסי רכבת.
לפעמים, אבוי, אפילו –
דווקא שם היא מתעכבת.
אז חושבת הארנבת,
הארנבת ברכבת,
אין לָזאת המתעכבת
לא קרון ולא רכבת.
אין לה חליפה ותיק
עשויים שניהם מלֶבֶד,
אין לה גזר ולא לפת
שגם הם, גם הם מלֶבֶד.
ועל כן היא סתם אחת.
סתם אחת ממין ארנבת.
לא כמוני, שיושבה
בחלון של הרכבת
לא כמוני שיושבת
וחושבת וחושבת.
….מרית, צחקתי נורא 🙂
פעם היו ילדים שבאמת היה להם חבר אריה או דוב. היום כבר אין…. 🙂
וכמו שנאמר:
ארנבים יירשו ארץ.
ואל תשכח את חבר נמר… (היום יש יעל ואייל ודולפין וצופית ועוד)
והשיר האחרון הזכיר לי (בדרכים עוקפות) את השיר של לאה גולדברג:
בן ובת יש לארנבת:
בן – יצחק ובת – יוכבד.
כל אחד מהם נולד
בחנות של שוקולד.
איזה כנופיה מתקתוקת! –
בן – תינוק – ובת – תינוקת
וגם אמא בעצמה
כל גדלה – חצי אמה.
בחלון גדול יושבת
כל משפחת הארנבת.
ומעבר לו עומדים
ילדות גם ילדים.
והאמא – הארנבת –
מסתכלת וחושבת:
"טוב לזה שלא נולד
בחנות של שוקולד.
אוי לי, איך אוכל לסבול
אם יתחילו לאכול
גם את בני, גם את בתי?
קודם כל אכלו אותי!"
מרית, את צודקת…. 🙂
ולגבי השיר – בטח, הרי הבאת אותו פעם, אבל איפה…? (זאת לא עצלות – תרתי את גוגל לאורכו ולרוחבו ולא מצאתי….)
(חנות השוקולד נמצאה 🙂 )
[…] פוסט עם מזל אהבתה של נורית זרחי למר חס (וחלילה) […]