מזל ואהבה, כך התחשק לי לסיים ולהתחיל את השנה.
במקור היו לי שלוש אהבות, אבל מחשש אמל"ק (המאיים שבעתיים בקרבתו ל"עמלק") הן פורקו לסדרה קטנה.
*
בסרטון למטה, מרים ילן שטקליס קוראת את "מיכאל".
.
אל "מיכאל" כבר הגעתי פעם דרך האיור הנפלא של דוד פולונסקי. אלא שאז התמקדתי במרחב הפיסי והנפשי שפולונסקי צייר לגיבורה וכמעט לא נדרשתי לטקסט, הפשוט רק לכאורה, כי מתחת לרגש החשוף ולדיווח הדקדקני מפכים מי תהום שיריים.
קחו למשל את החזרות האלה של הפתיחה, "חיכיתי, חיכיתי, בכיתי, בכיתי" – זה לא רק תיאור ילדותי של הזמן המתמשך והחדגוני של החיכייה, ולא רק הד, שמדגיש את הבדידות שבה המילים חוזרות עלייך ואלייך. זו הדלות הלשונית שנוצרת כשהרגש כל כך טובעני שהמילים מתחפרות במקום; כמו בקינת דוד על אבשלום: בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם [מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ] אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.
ובעצם השיר מתחיל כבר בכותרת, בשם האהוב, "מיכאל", שמתחיל במילת השאלה, "מי?" (שתחזור תיכף שוב ושוב) ומסתיים ב"אל", לא רק במובנו הנשגב והשמיימי (אף שגם הוא כלול, כמו הGOD ב"מחכים לגודו") אלא כמילת יחס שנשארת תלויה באוויר, כי אין שום דבר בצד השני. האהוב לא בא.
ה"מי לא בא?" היא סוג של עדכון לשאלת המשחק, "מי יבוא אלי?" שנשאלת בידיים פרושות ומסתיימת בחיבוק גדול. יש משהו נוגע ללב בהיצמדות לצורה הקלילה של המשחק והחידה, עד שגם המנגנון הזה כבר לא עובד: "והוא לא בא. והוא לא בא," זו ההכרה בתבוסה, הרגע בו הופך השיר סופית לקינה.
מיכאל היא גם המילה היחידה בסוף שורה שלא מתחרזת עם כלום. מבחינה לשונית, חרוז הוא סוג של זוגיות. הסביבה המחורזת יוצרת ציפייה לחרוז שמכזיב שוב ושוב, כמו האהוב.
ואם כבר מדברים על חריזה – החריזה הדקדוקית ששולטת בשיר (חיכיתי/בכיתי וכיו"ב) נחשבת לנחותה בדרך כלל. רק הצדקה פיוטית יכולה לגאול אותה מחוסר התחכום. כמו למשל בשירו של אריה לודוויג שטראוס, "קינה על מות אחותי", כשהוא כותב, אֵיךְ אֲכַבֶּה בִּי אֵשׁ פְּרִידָתֵךְ / וּבְאוֹרָהּ לְבַד אֶרְאֶה פָּנַיִךְ// וְהִיא לְבַד תְּחַיֶּה אוֹר עֵינַיִךְ / הַקּוֹדְרוֹת, אֲחוֹתִי, בְּאַחְרִיתֵךְ – בחריזה הדקדוקית (אחריתך/פרידתך, ששולטת גם בהמשך השיר) מהדהד צליל ה"איך" שבו הוא נפתח, בתלונה, באי הבנה, בסירוב להאמין שאופייני לקינות בכלל; "איך נפלו גיבורים…" "אֵיכָה ישבה בדד…" וכן הלאה.
הילדה של מרים ילן שטקליס עוד לא הגיעה אל האיך, היא עדיין ב"מי?" (מי כמוך באלים, מיכאל) וגם זה שובר לב.
קינות שמורות בדרך כלל למאורעות סופניים כמו מוות וחורבן, אבל כשהרגש מציף, הפרופורציות טובעות. אולי זאת רק מחלת התבניות האנושה שלי (מין סורק מוּלד שמתביית על תבניות דומות) אבל החריזה הדקדוקית המעט ארכאית של "שלא תֵּדַעְנָה/ שלא תַּפְרַעְנָה" החזירה אותי לפֶּן תִּשְׂמַחְנָה/ פֶּן תַּעֲלֹזְנָה של קינת דוד על שאול ויהונתן. כאן מנסה הגיבורה להסתיר את הפגישה הרומנטית מן הבובות, ושם קורא דוד להסתיר את המוות מן האויב, "פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים…"
*
הכאב של "מיכאל" עדיין מהדהד בלבן של גדולות וקטנות (וגדולים וקטנים), אבל בספק אם היה נכתב היום או אם היה מתקבל בברכה דומה. גיבורה פסיבית שיודעת רק לחכות ולבכות זה "מסר פגום לבנותינו" (אף שמרים ילן שטקליס חצתה את מִגְדָּרֵי הבכי בדני גיבור). לי עצמי אין שום הסתייגות. ילדותי רדופת האג'נדות גמלה אותי משירת הסירנות שלהן. ואף על פי כן הזמנים השתנו, והשינוי הזה לא פסח על ספרות הילדים. מיכאל הבלתי מושג, הנסתר כמו האל שבקצה שמו, כבר לא חסין כמו פעם. אפשרויות חדשות נפתחו, ואפשרויות חדשות (בניגוד לניכוש הישנות) זה תמיד נפלא.
וכך בבכי גדול שאינו מפוסק כמו הבכי של ההתחלה –
מחר אלך השכם בבוקר אל הגן,
ואשב לי, ואבכה לי כל הזמן.
מיכאל.
– בכי עצום בסדר גודל של תהילים (בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה), אנחנו מגיעים לאהבתה של נורית זרחי ל… (תיכף)
את מופלאה. במובן הקמאי. הניתוח המדוקדק והמדויק הזה החופן בתוכו את ההרהור הנבון הוא אחד הדברים הפלאיים שקראתי אי-כה. השראת הרוח כמו קיבלה את "חומר המילים" דרך תובנותייך והפכה להֶיות. תודת עומקים.
אני אוהבת את הקריאה שלך מאד מאד. וחושבת שהשיר הזה הוא טרגדיה עמוקה כל כך, שהיא בלתי אפשרית.
מרית, עוד כששושיק שני שרה את זה ב"זר כוכבים" שמעתי שם יותר כמיהה לכל גאולה שהיא מכל צרה שהיא.
השיר החזיר אותי לימי ילדותי
ניתוח השיר קצת קילקל לי את הנוסטלגיה
אך כמדומני שככה זה.
כילדים יש הנאה אחת
כשמתבגרים ההנאה מתפוגגת.
אך בכל מקרה אני נשאר עם ההוסטלגי.
השיר החזיר אותי לימי ילדותי
ניתוח השיר קצת קילקל לי את הנוסטלגיה
אך כמדומני שככה זה.
כילדים יש הנאה אחת
כשמתבגרים ההנאה מתפוגגת.
אך בכל מקרה אני נשאר עם הנוסטלגי.
בעיקר זה התחיל מזה שבתור ילד קטן זה היה בעיני נורא תמוה למה "שיר ילדים" מופיע בתקליט מבוגרים.
אני מוכרח להודות שמעולם לא אהבתי את השיר הזה (וכמה מדומיו). בדיעבד, אני חושב שמה שהפריע לי יותר מהבכי, ויותר מההודאה בבכי (הגרועה מהבכי), הוא העובדה שיש כאן ילדה, אולי בגיל חמש (אם כי חמש השנים עברו על דן ולא על מיכאל), שיש לה מספיק מודעות עצמית ומספיק יכולת הסתכלות מבחוץ על רגשותיה, שהיא יכולה לספר על עצמה ולומר במין אובייקטיביות "בכיתי" (ועוד לומר מראש שזה יקרה גם מחר). לי זה תמיד נשמע מופרך, שלא לומר מפחיד משהו.
הלנה, איזה קוראת נדיבה את. תודה מעומק הלב.
מיטל, תודה! אני מרגישה גם את מיטל הילדה, גם היא מדברת פה 🙂
רג'ולי, אני חוששת (במובן יודעת) שמרים ילן שטקליס לא הפלתה בין ילדים למבוגרים, בטח לא בעומק הרגשות. ראה למשל סיפור כתיבת "דני גיבור". http://blog.nli.org.il/miriam-yalan-shteklis-danny/
צר לי שקלקלתי מיסטר גלובי. לא רק שאני מאד לא נוסטלגית, אני גם מאד אוהבת לפרק דברים (יצירות אמנות מכל הסוגים) לראות איך הן פועלות…
רוני, זה לא מופרך. אני הייתי ילדה מפחידה כזאת, מודעת עד העצם.
מרית, יום אחד תהיה מכונת זמן – לא כזו שחוזרת אחורה (אני לא רוצה לחזור אחורה…..!) אלא כזו שיוצרת תקופות מחדש. למשל, ילדוּת חדשה שאפשר להזמין אליה את מי שרוצים, את מי שפגשנו בבגרותנו, למשל ורצינו (כל כך) לפגוש כילדים 🙂
ועם שברון הלב שבשיר אני מזדהה, מאוד.
בעצם, אהבה היא בדיוק מכונת זמן כזו 🙂
מצד שני, מי יודע מהי נקודת הזמן המדויקת שבה אדם הופך מילד למבוגר? יתכן שאין כלל נקודה כזו, כפי שה"חוליה החסרה" שבין האדם והקוף אינה קיימת – במקומה יש מיליוני התחוללויות זעירות. גילים לא רק מצטברים (כמו שאת אומרת :)) הם גם מתאבכים אחד בשני.
בתור ילדה היה לי קשה עם השיר, ודווקא ככל שהתבגרתי הוא היה צף ועולה. מיכאל היה יכול להיות כל סיבה שעליה תכננתי לבכות. ואז התכנון הפך ״חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי״…. וזה סיכם את הכל ונתן מקום לרגשות הרחמים העצמיים להציף. זה היה הבכי הכי טוב, שאפשר לתכנן ולא צריך באמת לבכות אותו. המילים הן הן הבכייה.
מרית הנה מתחילה שנה 2018. רוצה להודות לך על המילים שאת שולחת על פני המים וגם מראש על החדשים שעוד יגיעו. תודה
לגמרי! שנה טובה מרית
פחי נפש, מסכימה בכל לבי. לא רוצה לחזור, בשום פנים, ובעצם גם בליצור תקופות מחדש הייתי נזהרת, כי אין לדעת את כל ההשלכות (פעם היתה לי שיחה עם בני הצעיר על כוחות על, איזה כוחות על היינו רוצים, והוא אמר מה היה רוצה – כבר שכחתי מה – אבל הוסיף שלפני שהיה מקבל כל כוח שהוא, בהנחה שזה תלוי בו, הוא היה אוסף את כל האנשים שאוהבים אותו כדי שיחשבו על כל ההשלכות והסיכונים, כי כוחות על זה אף פעם לא רק מה שחושבים). ונכון גם על האהבה ועל הגילים המתאבכים…
אדווה, נכון. אבל אצלי לפחות זה לא היה רק רחמים עצמיים (גם, לגמרי) אלא גם סוג של איום – ואולי אתם סוף סוף תבינו כמה זה נורא.
אנונימי-ת, תודה רבה. זה אף פעם לא מובן מאליו שיש מישהו בצד השני.
איריסיה, תודה רבה ושנה טובה וצבעונית (לא יודעת למה דווקא צבעונית, אבל אישה אחת עם שמיעה מוסיקלית לתת מודע אמרה לי פעם, מה שעולה ראשון הוא הנכון…)
מרית, איני מסכים אתך מכל וכל! לפעמים יש לקפוץ אל לא הנודע. אני מזדהה מבחינה זו עם איון טיכי, הגיבור המהולל (והמטורלל) של סטניסלב לם – בעודו מטגן ביצים להנאתו על מחבת, תוכפים עליו המאורעות (שלא לומר ת ו ק פ י ם אותו) והוא נאלץ לזנוח כל השלכה עתידית (עליו ועל ארוחת הבוקר, שלו, למשל), ולצאת להרפתקאה הבאה.
חישובים יש להם רצון משל עצמם להפליג אל האינסוף; הם לא ייעצרו ברמה האטומית ואפילו לא ברמה המולקולרית. בינתיים, כמו אצל מרבה הרגליים שעצר ותהה כיצד ניתן לו להלך על כל כך הרבה רגליים, דבר לא יקרה.
ראי,למשל, יציאה למלחמה – האם אי פעם גרם שיקול דעת כלשהו למנוע אותה? יושבים טובי המוחות ודנים בהשלכות, ובסופו של דבר, במקום שבו כל אדם בעל קמצוץ שכל בראשו היה מחליט מיד לפרוש מן המערכה – פוסקים דווקא לטובת יציאה למלחמה! וכך כותשים להם להם שני הצבאות את מיטב כלי הנשק זה של זה, כלים שעלו מיליארדים (שלא לדבר על חיי אדם, שאינם נמדדים בכסף….) לכי תביני את זה 🙂
פחי נפש, אתה יותר נועז יותר ממני…
אני זהירה גדולה. מי יודע איפה הייתי אם לא. מי שאין לו גבולות במחשבה צריך זהירות כדי להישאר בחיים.
וסטניסלב לם… מזכיר לי את מה שאמר סימור מ"יום מושלם לדגי בננה" על שרון ליפשוץ – איך שהשם הזה צץ, מערב זיכרון ותשוקה…
מרית, להיפך, אני כ-ז-ה פחדן…. ובגלל זה אני קופץ 🙂
השיר נכתב על חתול שהיא אהבה