התאהבתי בספר הזה לפני שנים בזכות הטקסט המבריק והלירי ואפילו יותר בזכות האיורים שמעלים אותו בחזקה. מעולם לא כתבתי עליו כי חששתי לא אצליח להגיד את יופיו. ופתאום נזכרתי ש"הפחד הוא קוטל הבינה" (אליבא דבנות גשרית מ"חולית", וישנה גם הגרסא היהודית של ר' נחמן) ואיך שלא יהיה אני קופצת למים.
1. אַמְבַּטְיָם (2001), מאת נורית זרחי ורותו מודן, כריכה קדמית. אני לא יודעת אם הספר עדיין נוכח בחנויות, 2001 זה כמעט פרהיסטוריה בחיי מדף, אבל באתר ההוצאה עדיין אפשר לקנות אותו במחיר מציאה.
.
וראשית התקציר (למי שלא זכה):
"ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." כך, בבת אחת, נפתח הספר. כשהוא חוזר משיטוטיו בת הים עדיין יושבת בכורסא ששטה לה עכשיו באמצע החדר. "חצי ממך דווקא מאד נחמד," הוא מכריז, "אבל אף פעם, אף פעם, לא אתחתן עם דג. את מתארת לעצמך מה כולם יגידו." בת הים נעלבת ורוצה לעזוב אבל מר יגידו חושש שיראו אותה. הוא מעדיף שתעזוב בחסות החשיכה ויוצא לשוטט נוסף, ובלילה כשהוא חוזר יש קצר בחשמל, וגרגיר חול (זהו שמה של הגברת) עדיין שם, היא לא הצליחה לארוז בחשיכה. "הכול זורם," היא מסבירה, "אין טעם להעמיד פנים שלא." "אבל המים יטפטפו אל תוך דירות השכנים," הוא דואג. "טוב שזה יגיע גם אליהם," היא אומרת, ומבלה את הלילה בכיור, בשירה על אוניות ואוצרותיהן האבודים. למחרת בבוקר העזיבה שוב נדחית בגלל מחסור בבגד מתאים, ואחרי עוד לילה של שירה היא סוף סוף מסתלקת, ביחד האמבטיה שלו. מר יגידו נושם לרווחה וחוזר לחייו היבשים, אבל הוא כבר התרגל שהכול רטוב. "ומי ישקה לי את הבית?" הוא שואל, "מי יאמן את השולחן והכסאות בשחיה?" וכשמגיע הגשם הוא מחליט שהכול ממילא רטוב ויוצא להחזיר אותה. בסיום ההוליוודי הוא ניצב על חרטום סירה ושר לה עד שהיא עולה ממעמקים (ביחד עם האמבטיה כמובן) וסוף טוב הכול טוב.
*
- אישה זרה
אז על מה הסיפור?
2. "ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב." מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן.
.
אומרים שזה סיפור חברתי על קבלת הזר והאחר, ובפתח הספר אמנם מכריז מר יגידו שלעולם לא יתחתן עם דג (כינוי מעליב לאישה שיש לה זנב של דג). הוא נמלט מביתו כשהוא רואה אותה.
אצל רותו מודן הוא נמלט מחלון ראווה של חולצות נשים שהסטנדים שלהן מבליטים את "בעיית הרגליים" של בת הים, וגם קורצים דרך שלש הקלשון לפוסידון אל הים.
.
3. מימין, פרט מן האיור הראשון, משמאל, פוסידון אל הים עם שלש הקלשון המזוהה איתו.
,
ולאן הוא נמלט (אבל וחפוי ראש, יש לציין) אם לא אל אוסף של שלילות ואיסורים ושנאת זרים: אל שלט "רכב זר ייגרר" (hint hint) שלימינו פח זבל, לשמאלו דלת נעולה, ומעליו צלון שמסתיר את תכולתו של חלון הראווה (לא תחמוד זרות). דודי השמש שמצטופפים על הגגות עוקבים אחרי כל תנועה שלו, ומה יגידו אם יחבור אל הזרה?
.
4. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט) אוסף של שלילות ואיסורים
.
אבל מר יגידו משתנה במהלך הספר ויוצא להחזיר את המגורשת. הגלים שמהם עולה ונוס שלו בסוף, הם לגמרי עוגת חתונה.
5. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן, הגלים כעוגת חתונה. לחצו להגדלה
.
קבלת האחר זה פירוש סביר (בחוסר טקט מביך, כמעט כתבתי שיש לו רגליים) אבל לא מספק. כי מרכז הכובד של אַמְבַּטְיָם אינו חברתי אלא אישי ורומנטי. לשם השוואה אפשר להתבונן ב"הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד. גם שם מתאהב הגיבור בבת הים הזרה. זה נגמר בטרגדיה אבל ויילד מאלץ את החברה להכיר בטעותה. אפילו הכומר חוזר בו. (עוד על הדייג ונשמתו)
.
2. הקול, הזנב והנפש התאומה
וישנו גם הפן הפמיניסטי: אַמְבַּטְיָם הוא התיקון האולטימטיבי לבת הים הקטנה. גרגיר חול אינה נדרשת לוותר על קולה או על זנבה כדי לזכות באהבה. היא שובה את לבו של מר יגידו בשירתה. ואם כבר מדברים על קולה…
"זה מוזר שדג ישיר," מעיר מר יגידו.
ב"גם הדג ישיר" רומן מאת הלדור לכסנס, מצוטט שיר עם איסלנדי שמתנדנד על הקו הדקיק בין נונסנס לפלא:
גם הדג יודע לשיר ממש כמו ציפור
ומזון לו מוצא באדמת המלחה,
וגדי וטלה ופרה וחמור
על גלי ים סוער שטים בשימחה.(מאנגלית, ג. אריוך)
בהשראת השיר הזה – או בלי שום קשר, אף שקשה לי להאמין – בראה רותו מודן יצור מיתולוגי, חציו דג וחציו ציפור, שמתפקד כחיית הדמון של גרגיר חול.
דמון, על פי טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, הוא בעל חיים המגלם את תמצית הנפש של בעליו.
.
6. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)
.
באיור שמתאר ואולי חושף את הזיקה העמוקה בין גרגיר חול לדג-ציפור, "מפרידה" רותו מודן בין בת הים לזנבה ומחברת אותו לדג-ציפור. במבט שטחי הוא נקלט כזנבו של הדג-ציפור, וזה עובד גם בכיוון ההפוך: זנבו של הדג-ציפור יכול להתקבל גם כקצה זנבה של בת הים. (עוד באותו עניין)
כשגרגיר חול מסתלקת היא מותירה את היצור מאחור ומר יגידו פשוט מאמץ אותו. הוא שתמיד חרד כל כך ממה יגידו, מסתובב איתו ברחוב בסל קניות ושואל שאלות מוזרות כמו "אולי ראיתם בחורה עם זנב של דג?" ("דברים כאלה מחפשים בלילה," עונים לו הדייגים, "כשיוצאים הדגים הגדולים").
.
7. שני פרטים מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. אימוץ הדמון, דמון בסל קניות.
.
בסוף ההוליוודי (הקורץ לטיטניק של ג'יימס קמרון) לובש הדג-ציפור את מעילו של מר יגידו ושר איתו את סרנדת אהבתו. עכשיו הוא גם הדמון של מר יגידו עצמו ורותו מודן מממשת ללא מילים את הביטוי "נפש תאומה".
.
8. מימין, טיטניק (1997), משמאל, אַמְבַּטְיָם (פרט)
.
3. אוהב-לא-אוהב
מר יגידו נמשך לגרגיר חול מן הרגע הראשון. המהירות שבה הוא מצהיר שאף פעם אף פעם הוא לא יתחתן עם דג (מי ביקש ממנו?) חשודה, כמו גם שלל התירוצים בהם הוא דוחה את פינוייה. אבל הטקסט לא מודה בשום דבר, צריך לקרוא בין השורות.
האיורים לעומת זאת, הרבה יותר גלויים ומשוחררים. הם חושפים את ההתאמה הסודית בין הזרים. לשניהם יש למשל תלתל קדמי – וזאת לא סתם תסרוקת אופנתית אצל מר יגידו, אלא תלתל מולד כפי שמעידה תמונת ינקותו.
9. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)
קירות ביתו של מר יגידו צבועים בצבע החול. יש לו אקווריום קטן, ודג הבית שלו לא רק חובר ללהקת דגי הפרא של גרגיר חול אלא מנהיג אותה (ראו תמונה 6 למעלה). וגם שאר החפצים שלו מתמסרים למים בנכונות מפליאה. גרגיר חול מצדה מסתלקת עם האמבטיה שלו.
.
4. כמו כלים שלובים
מבחינה לשונית "אַמְבַּטְיָם" היא הֶלְחֵם – מילה חדשה שנוצרת מהלחמת שתי מילים קיימות זו לזו. בת הים עצמה היא הלחם זואולוגי של אישה ודג, ורותו מודן מוסיפה הלחמים משלה לתיאור יחסים ורגשות:
10. כמו כלים שלובים (שני פרטים). מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן
.
למעלה משמאל יש קטע מפיג'מת הכלים השלובים של מר יגידו – וליתר דיוק, כל מיני כלי מעבדה מרובי זרבוביות ומולחמים זה לזה, שמעלים על הדעת כלים שלובים עם כל המטפוריות הרומנטית, בייחוד בהקשר הנוכחי המימי, שלא לדבר על צבעם הוורוד.
מימין מולחם מר יגידו כולו לגרגיר חול; רגליו המחוברות מקומרות מעט, כך שזנבה של גרגיר חול ממשיך אותן באותה מידה שהוא ממשיך את גווה שלה. אפילו שחור מכנסיו מאדים בהזדהות. זרועותיו מתקמרות לאחור במין שיקוף של תנועת השחייה שלה, קצה חולצתו נפתח למשולש שמקביל למשולש המחשוף שלה. הם נראים כמו סוג של קלף זוגי או מימוש של הביטוי התנ"כי "והיו לבשר אחד".
ואפרופו הזדהותם של חפצי מר יגידו עם עולמה של בת הים – כסא הבר הוא כבר בחצי הדרך להפוך למדוזה.
שני לילות של זמרה מבלה גרגיר חול בדירתו של מר יגידו. האיורים הם כרוניקה קצרה של התאהבות:
.
11. לילה ראשון של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן
12. לילה שני של שירה, מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן
.
בלילה הראשון לכוד מר יגידו בין הפטיש לסדן, בין שני השטפונות שמחוללת גרגיר חול; שיטפון הברז ושיטפון השירה. הוא כל כך פוחד מקולה שהוא אוטם את אוזניו בכרית כמו שמלחיו של אודיסאוס אטמו את אוזניהם בשעווה, בעוד שאודיסאוס עצמו נקשר לתורן.
בלילה הבא אין כרישים או שטפונות, זהו לילה מוצף אור. מר יגידו בפיג'מת האהבה הוורדרדה נסחף לעולם שירי הפירטים של גרגיר חול. מיטתו מונחת בתוך מפת השודדים. שושנת הרוחות מונחת על שמיכתו (הוורודה) שריבועיה מתחרזים עם ריבועי המפה.
.
5. שלולית לכל עין
אחרי שגרגיר חול מסתלקת מר יגידו נושם לרווחה. קצת חבל לו על אמבטיה, מעיד הטקסט, אבל הוא מאד שמח שהבית יבש ומזמין את השכנים לביקור. האיור לעומת זאת, מספר סיפור אחר:
13. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן. לחצו להגדלה
מר יגידו כל כך שקוע ביגונו שאינו נותן את דעתו על האורחים.
הוא שתמיד חשש כל כך ממה יגידו, לא מגיב כשהדג-ציפור תוקף את השכן.
הוא לא מניד עפעף כששכן אחר שעומד בפתח השירותים שואל בלגלוג לאן נעלמה האמבטיה.
השכנה שמולו מדברת אליו בלהט והוא לא מחזיר לה מבט.
שכנה אחרת לוטשת עיניים קמות בשלוליות שנותרו על הרצפה והוא לא קם לנגב אותן.
ייתכן שהשלוליות הן שרידי ההצפה, אבל האיור ממקם אותן בקו ישר עם תמונת הילד הבוכה: שלולית לכל עין. הילד הזה הוא תזכורת חיה לבכייה של גרגיר חול.
14. מימין, הילד הבוכה שתמונתו נתלתה בשעתו באינספור בתים (גלגול שלה מעטר את כריכת "געגועי לקיסינג'ר"). באמצע, הגרסה של רותו מודן, ומשמאל גרגיר חול הדחויה.
.
בדף שאחרי יושב מר יגידו על רצפת האמבטיה בפיג'מת הכלים השלובים, מלטף את הדג-ציפור ובוהה בתוגה בצדף המזכרת. האיור הזה הוא במידה מסוימת היפוך של האיור הראשון: שם הוא פונה עורף לבת הים וכאן הוא פונה עורף לחלון הפרוץ של הממ"ד, לריקנות ולחושך של עזיבתה. ולפניו, באותם ממדים בערך, נמצאת ארונית התרופות (!) שבראי שלה משתקפת אחת משושני הווילון כהזיית אהבה ורדרדה.
.
15. מאחוריו ולפניו, שני פרטים מקצות אותו איור. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן
והסוף הרומנטי וההוליוודי הוא לא רק עוגת חתונה וטיטניק (תמונה 5) אלא מחווה לאסתר ויליאמס אלופת שחייה אמריקאית וכוכבת קולנוע משנות החמישים, המזוהה עם מפגני ראווה אקרובטיים ושחייה צורנית. סרטה המצליח ביותר נקרא Million Dollar Mermaid.
.
16. מימין אסתר ויליאמס, Million Dollar Mermaid (1952). משמאל אַמְבַּטְיָם (פרט)
17. משמאל מר יגידו מזנק אל אהובתו. מימין, אסתר ויליאמס. למטה בסרטון אפשר לראות חבורה של גברים מזנקים כך, וגם את ההשראה לכל הוורוד-וורוד הזה.
.
ועוד כמה מילים על נורית זרחי ורותו מודן
נורית זרחי תמיד משייטת במין אגביות פראית בין גבוה לנמוך, פנטסטי לריאליסטי, פרוזאי לפואטי, בין פעם לעכשיו, כאן לשם, וכן הלאה; מאחורי כל בת ים מיתולוגית שלה אורבת בת ים העיר הישראלית, ובמקרה הנוכחי נוספות גם: האמבטיה, קרובתן הצלילית (ה"בַּטְיָ" של אמבטיה נשמע בדיוק כמו ה"בַּת יָ" של בת ים), סירה ושמה בתיה (ההקשר משנה את האטימולוגיה של השם: זו כבר לא בתיה במובן בת-אל אלא קיצור חיבה של בת-ים), שלא לדבר על האַמְבַּטְיָם ההיברידית שמלחימה ואוצרת את כולן. (עוד בעניין השמות של נורית זרחי ובכלל)
נורית זרחי מפיקה חיים ואנרגיה מן הזיגזג בין העולמות על כל היפוכיו וטלטלותיו. ודומה שנמצאה לה הפעם יריבה (במובן שותפה למשחק) ראויה.
"זה מוזר שדג ישיר," אומר מר יגידו של זרחי, ורותו מודן מגיבה בדג-ציפור הנפש של גרגיר חול, וכמה דפים אחר כך היא כבר תוחבת אותו לסל קניות בלי שום סנטימנטים אבל גם בלי להעליב, כי כשהסל מצויר על רקע שקיעה ורודה במרחק נגיעה מהדייגים המתקנים את רשתותיהם הוא כבר נגוע במטפוריות הרומנטית של הלכודים ברשת האהבה וכולי.
כשמר יגידו שואל עוברים ושבים אם ראו במקרה בחורה עם תלתל כחול, והם עונים ב"לך תדע איזה צבעים יש היום לבחורות," מודן לא תדדה אחרי זרחי בצעירה עם שיער צבעוני, אלא תושיב באיור סבתא עם שיער ורוד של זקנות. הפינג פונג האנרכיסטי של זרחי ומודן עוצר נשימה. ואולי לא במקרה הן חתומות על היצירה ביחד, ללא הפרדת תפקידים.
זאת ועוד: העולם הריאליסטי של מר יגידו מגולם בחפצולוגיה ישראלית פרטנית. ראו למשל מה גיבבה מודן על מדפי הסלון – מכתבי עגנון ועד "תולדות יהוד", k300 נגד ג'וקים וחומר איטום למים… אבל גם ריח ורדים, כמבוא לכל הוורדים והוורודים הבאים, וכרך אחד של הר הקסמים…
.
18. מתוך אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן
.
ובצד הפרקטיות של התרסיסים וספרי הבר מצווה ועוד אלף חפצים אחרים ממשחת שיניים זברה ועד הקוטג' במקרר, מתקיים יקום פנטסטי של יצורים מיתולוגיים ושירים שקמים לחיים (תמונות 11ו12). ותוסיפו על זה את עולם הרומנטיקה הקולנועית, ואת עולם הציור כציור; המים למשל, הם לא רק מרחב בסיפור אלא גם מחוות למשיחות המכחול של רוי ליכשטנטיין.
.
19. רוי ליכשטנטיין – מימין, מצייר משיחות מכחול. משמאל, חותמת משיחת מכחול (לא התאפקתי בגלל שלל החותמות והשבלונות של אַמְבַּטְיָם).
.
מודן אורגת את היקומים והסגנונות בתעוזה ובחן שמחזירים אותי לשאלת על מה הספר, ולהסתייגות המסוימת שלי מתיוגו כחברתי וכפמיניסטי. קבלת האחר או הפמיניזם מתקיימים פה באופן טבעי, לא כאג'נדה אלא ככוח חיים. אַמְבַּטְיָם הוא יותר לירי מחינוכי. מר יגידו לא לומד לקח, הוא פשוט מתגעגע לאהובתו. השונות היא לא משהו שצריך לקבל, היא המקור האינסופי לעושר ויצירתיות.
.
"שמרתי לך על הפקק יקירי." מילות הסיום של אַמְבַּטְיָם מאת נורית זרחי ורותו מודן (פרט)
.
"שמרתי לך על הפקק יקירי," אומרת גרגיר חול בסוף הסיפור. זרחי נותנת ליומיום הישראלי את המילה האחרונה. פקק האמבטיה הוא לא רק הפליק-פלק האחרון מגבוה לנמוך, מרומנטי לפרקטי, אלא גם ראייה שאין כאן בריחה לפנטזיה (כמו בסוף מוכרת הגפרורים הקטנה נניח, כשהפנטזיה מחליפה את המציאות), זה קרה באמת, כמו שאומרים הילדים.
וזה השיר הנהדר של הקולות הצפים שהתנגן בראשי בזמן הכתיבה.
*
נ. ב. התאהבתי באַמְבַּטְיָם ממבט ראשון ולא היו לי מילים לכתוב עליו. רק אחרי שנים מצאתי אותן. השבוע הגיע אלי ספרה החדש של גליה עוז מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו? ומיד התאהבתי בטקסט המלא תנופה, המצחיק והמכמיר לב וגם באיורים הנהדרים של זויה צ'רקסקי-נאדי. עוד אין לי מילים לכתוב עליו, ורק למקרה שזה ייקח שנים, אני כבר אומרת: יצא ספר מלא עושר ואושר.
*
עוד ספרים נהדרים בעיר האושר
מר גוזמאי הבדאי – לאה גולדברג וירמי פינקוס
מעיל ושמו שמואל – דרור בורשטיין ואפרת לוי
לשבור את החזיר – אתגר קרת ודוד פולונסקי
מה לעזאזל קורה שם באיורים של שמוליקיפוד? (וקדם לו פוסט על הטקסט)
חרוזים אדומים – פניה ברגשטיין וולי מינצי
שירים לעמליה – דפנה בן צבי ועפרה עמית
החושך – מאת למוני סניקט וג'ון קלאסן
ועוד המון
*
ותרועת חצוצרה – אוטוטו ב20 לנובמבר כנס הפנקס הששי לספרות ילדים ונוער!
עיר-האושר 
יופי מת על נורית זרחי ורותו מודן, ולסירה שמר יגידו עומד עליה מול הטיטניק קוראים בתיה אבל באנגלית (:
קצת מזכיר לי את נמנימם של תרצה אתר
נהדר! אוהבת את שתיהן! נורית זרחי היתה המורה-רבנית שלי, והסדנאות לכתיבה בהנחייתה, היו בעבורי קודש, כמו ללכת לבית הכנסת..
אוח, איזה יופי פראי, יצירה עצמאית בפני עצמה, ואם היה צריך לחכות זמן רב כדי לזכות בעונג הזה – אז נחכה. גם לספר החדש שציינת וקניתי בשבוע שעבר, כבש אותי מיידית, הוא באמת מאוד יפה ונוגע ללב, אחכה לקריאה שלך.
אין על נורית זרחי ורותו מודן, אבל גם אין על מרית בן ישראל להראות את זה.
חוצמזה:
תמונה 5 מזכירה לי את התמונה מ-terraferma (יבשת באיטלקית) (על אנשים שמחפשים יבשת, בית) של עמנואל קריאלסה:
https://upload.wikimedia.org/wikipedia/en/f/f8/Terraferma_poster.jpg, שבסרטו האחר, respiro (לנשום) זכורה לטוב מאוד סצנת הסיום הלא פחות מיימית וסופטובית-הכולטובית:
עם המוסיקה שאין בלתה בשביל ארוע כזה של ג'ון שורמן.
זה א'.
ב' קול – ואולי כל זה מתעמת עם הנסיכה שבאה בארבע?
ג' קול – הפלקס של כף הרגל של מר יגידו בתמונה 13, שאינו יכול להיות אלא פלקס אחד ממערכת של פלקס-פוינטים רפיטטיביים עצבניים שאומרים נו כבר תעופו הוא זה שבעיקר מספר את מה שעובר בראש שלו.
תיקון, אני חושב: אין על מרית בן ישראל כדי להראות את זה.
דודו תודה! האנגלית באמת מוסיפה עוד שכבה 🙂
והכי מקסים איך האטימולוגיה של השם משתנה, זה כבר לא בת-יה במובן בת-אל אלה קיצור ידידותי של בת י[ם].
טל, לא מכירה. מסקרן.
אורה, הצחקת אותי עם הרבנית. תודה רבה.
ריקי, תודה רבה! פראי זאת המילה. וגם יופי. ושפע – יש עוד המון דברים שראיתי וקצצתי כשהפוסט התחיל להתארך באופן מפלצתי (מעל 2000 מילים לפי ספירת המחשב). וגם הספר של גליה עוז וזויה צ'רקסקי פראי, רק באופן אחר, פחות קשוח…
רג'ולי, אין עליך בפירגון מותק. מעניין שהנסיכה עלתה גם באוב שלי באופן עמום, אבל לא עצרתי לחשוב על זה כי גם ככה הפוסט עלה על גדותיו. והוי כמה שאתה צודק על הפלקס של מר יגידו. צודק ומצחיק.
איזה יופי! האיור בעמ' 18 הוא כמו צילום רנטגן של הלא-מודע: כל הרציונליות הזאת במדפים העליונים, שמתפרעת ונפרעת ככל שיורדים במדפים כלפי מטה, עד ה-k300 ואבקת החרקים (?), חומר ואנטי-חומר, שיקוי ושיקוי נגד. בים כל גרגיר חול היא פוטנציאל לפנינה. https://www.youtube.com/watch?v=bk7McNUjWgw
תודה רבה! ואיזה תוספות יפות, מתפרעת ונפרעת, נכון, ולא חשבתי על זה שגרגיר חול זה בעצם פנינה (השם), יש ילדות שקוראים להן דר, או דריה על שם אם הפנינה, וזה עוד שלב אחורה אבל מלא הבטחה. ואת הדגים המעופפים האלה חקרתי בשנה שעברה מסיבותי שלי. הם מדהימים. יואל הופמן כתב פעם שיש דגים שבורחים מהמים מפחד הדייגים.
(וחולצת השחור-לבן שלו מתחילת הסיפור האפירה לקראת סופו, כשהוא מגלה, ובכן, שלהיות דוגמטי ומקובע זה פח, ואפשר לערבב)
הוא טיפוס כזה שחור-לבן עם כל הסטייל, אפילו משחת השיניים שלו היא זברה 🙂 החולצה לא באמת האפירה, זה קשור לתאורה, או שהיא קצת הכחילה מרוב שהוא שר "חזרי אלי תלתל כחול, למרות הכול…" כמו שהחלידה במטבח כשהפכו לקלף אחד. ואולי זה בכלל מסיבות ציוריות כדי שלא יתחרה בקצף הגלים של עוגת החתונה. ברגע שהוא קופץ אליה החולצה שבה ומצחירה. זאת המאיירת שלא דוגמטית…
אבל השרשרת שצמודה לפקק בסוף היא שרשרת שעשויה פניני פרא? (:
יש מצב… אם כן, זה נפלא במיוחד. צריך לשאול את רותו.
נהדר. המשפט "לך תדע איזה צבעים יש היום לבחורות" העלה בי את החשד שמתחת לכיפה האדומה של גרגיר חול מסתתר איזה שיער פנקיסטי כחול, אולי משהו כזה:
לגבי השכנה – נדמה לי שהמבט שלה הוא מבט שיפוטי נוזף, שלא לומר זועף – וזה עוד רק על שלולית המים שגרגיר חול השאירה ולא עליה עצמה. זה בדיוק המבט שממנו מפחד מר יגידו.
רוני, זה באמת משפט נהדר, באגביות שבה הוא מנרמל אותה.
ובינתיים הוספתי לינק לשיר הנפלא של הקולות הצפים שהתנגן בראשי בזמן הכתיבה. והנה גם פה, לטובת מי שכבר קרא https://bandcamp.com/EmbeddedPlayer/track=187373638/size=large/bgcol=ffffff/linkcol=0687f5/tracklist=false/transparent=true/
מרית, הספר הזה אהוב עלי מאוד, הקראתי אותו לבני אינספור פעמים (וגם שרתי לו בכל פעם את המילים:
"גרגיר חול,
גרגיר חול,
חזרי אלי
למרות הכל…"
גם שיר הפיראטים, אגב, הולחן 🙂 )
אני חושב שהמשפט "שמרתי לך על הפקק, יקירי" -חוץ מהעובדה שהוא מצחיק ונפלא – הוא מעין התאבכות – סופו של הסיפור עולה בעשן, או ליתר דיוק נמוג כבועת סבון. הרי כבר השם על העטיפה מרמז על כך – גם הוא עשוי בועות-בועות. כל זה לא כדי לומר שהסיפור אינו ממשי. להפך! הוא ממשי מאד. כמו שכתב ויניקוט ב"עצמי אמתי, עצמי כוזב" שלו – ההתעניינות בבועות סבון, בעננים ובקשתות בענן וכן במוך (!) – בקיצור, בכל התופעות המסתוריות הללו, היא הדרך שבה נוצרת נפש…..
אנחנו הננו, בקיצור, בועות סבון, עננים ומוך, וכדי להדגים זאת אומר שקראתי לאחרונה את "יומני כוכבים" הנפלא של סטניסלב לם באיחור-מה של חמישים שנה בערך; באחד הסיפורים הוא מתאר איך הגיבור שלו, איון טיכי הדגול הנוסע בחלל, מגיע לכוכב שבו יש צפיפות אוכלוסין, אבל התושבים – הכְּרֵסִינִים – התגברו על כך בעזרת מכשיר שמכין מגופם 'תרשים אטומי'. בלילה הופך עצמו כל כרסיני למצבור של אטומים ובבוקר מכין אותו המכשיר מחדש, על פי התרשים. אם איזשהו כרסיני רוצה לנסוע לאיזשהו מקום הוא כותב את הכתובת על פתק ומדביק אותה על קופסה קטנה בצמוד למכשיר; אחר כך הוא נכנס למכשיר ששופך אותו לקופסה בצורת אבקה. הדואר דואג להעביר את הקופסה למחוז חפצו*, שם הוא מוקם למחדש. ערב אחד מבקר איון טיכי אצל ידידים ושופך בטעות את תכולתה של קופסה אחת:
"מה אתה עושה, אורח זר!" קרא בנו של הכרסין, "היזהר, אתה מפזר לי את אבא!…"
איון טיכי נבהל לשמע הדברים אך הכרסיני הנ"ל מרגיע אותו מיד; הוא רץ להביא כמה חומרים וזורק אותם לתוך המכשיר ומקים את אבא שלו מחדש. ואם חשקה נפשך במתכון ליצירת כרסיני (וכל יצור חי אחר), הנה רשימת החומרים לפנייך:
כמה גושים של פחם,
שקית סוכר,
קורט גופרית,
מסמר קטן
וחופן של חול….
…אבל ויניקוט, כאמור, היה מוסיף גם מוך ועננים וכן בועות סבון…..
* הקידמה! דואר שמעביר חבילות ליעדן! או שזה פשוט מד"ב 🙂
עוד שלוש הערות שלשוליות:
1. ספר בעל מסר חברתי על קבלת השונה!? אבוי, זה הצחיק אותי נורא 🙂
2. ההערה על קלשוני פוסידון ההפוכים נפלאה.
3. הילד הבוכה הוא מר יגידו עצמו, כמובן….. היכולת לאהוב עוברת דרך מים, אני חושב 🙂
דוד גרוסמן היה מסכים אתך. גם אצלו היכולת לאהוב עוברת דרך מים, בעיקר כגשם. אולי בגלל המשקעים.
הוי, אני לא מכיר כל כך טוב את דוד גרוסמן. לפני כמה חודשים קראתי את "סוס אחד נכנס לבאר" ונהניתי ממנו מאד, גם מהוירטואוזיות הלשונית אבל בעיקר בגלל ההבנה העמוקה של הילדוּת. ועניין המשקעים מעניין 🙂
לגבי הילד הבוכה, אני חושב שלמזלו של מר יגידו הוא עדיין מגיר דמעות; הוא עלול היה לוותר, להתייבש ולמות, ומר יגידו היה מבלה את ימיו בארץ הישימון, בחברת כל אלה ש"יגידו"…..
באמת ספר נפלא הוא מסתובב לנו בבית שנים. שמת לב איך בתמונת ההתאהבות הראשונה, לא מספיק שהוא נמצא בין מים למים אלה גם גרגיר חול שבעיגול סוחטת מים מעליו ומעל הראש שלה?
השיר שהבאת מהקולות הצפים נהדר שמחתי מאוד להכיר אותם.
מאוד נחמת אותי בזה שסיפרת שאפשר למצוא מילים גם אחרי שנים. אני לא מוצאת ונבהלת זה מאוד עוזר לי לדעת את זה.
אוטו, באמת ויניקוט כתב על עננים וקשתות ומוך? זה מידע מסתורי ופלאי מאד.
הכרתי פעם איש אחד שלמד פולנית כדי לקרוא סטניסלב לם במקור. זה עשה עלי רושם אדיר, כי כמה שנים לפני כן למדתי ספרדית בשביל הכרך של כל כתבי לורקה שקבלתי. באמריקה קניתי המון ספרים של לם וקראתי רק חלק.
שמת לב שכחול (הצבע) זה גם "כמו חול?" זה מאיר מחדש את השורה הנפלאה של קורט שוויטרס: כחול הוא צבע שערך הצהוב…
ובקשר ליכולת לאהוב – כמו שאמרה גרגיר חול, "רק בגלל שיש לך רגליים אתה אומר את זה." אז: רק בגלל שיש לך דמעות אתה אומר את זה… http://wp.me/sSKif-tears
ולא לגמרי הבנתי את האטימולוגיה של שמך הפעם…
מירי, עזבי גרוסמן. הסיפור שאינו נגמר אומר את זה.
שירה, כן, זה מאד מצחיק, כי הברז פתוח ובכל זאת היא מוסיפה עוד טיפות (והכי שמתי לב שיש לה שיער בבית השחי).
את השיר אני אוהבת אהבת נפש. בדרך כלל אין לי סבלנות למוסיקה. אין לי מקום בשבילה. אבל בשביל השיר הזה יש לי. הוא פותח מרחבים. והשורה הזאת על מקום ותפקיד בעולם שוברת לי את הלב כל פעם מחדש.
ומילים הן כמו חתולים. הן באות והולכות כרצונן.
לא צריך להיבל, בנות גישרית צודקות, הפחד הוא קוטל הבינה.
אז הייתי מזה מטומטמת היום, הפוסט הזה הגיע בדיוק בזמן. (אני יודעת שזה טיפה משתפך מדי לבלוג אינטרנטי אבל נו את תרשי לי בכל זאת)
להרשות (הרשייה?) זה התחביב העיקרי שלי 🙂
1. מרית, "כָּחול" ו"כְּחול" זה אדיר; זה מזכיר לי שהיתה התלבטות ארוכת שנים אם הכ"ף במושג "כברת דרך" היא כ"ף הדמיון או שהיא חלק מהשורש. לבסוף, אחרי שנמצאו עדויות כנעניות לשימוש במילה, הסתבר שהכ"ף היא כ"ף הדמיון: כְּ-ברת דרך…..
2. (ואם את תוהה כ"ף הדמיון מה היא, זו הכ"ף שמאכילים בעזרתה פיות ושדונים בעודם רכים בשנים 🙂 )
3. פחד הוא באמת דבר קטלני…..
4. גם אני מעריך את מי שהולך ללמוד פולנית (!) בשביל לקרוא את סטניסלב לם, מה גם שהוא קצת המציא שפה משלו, מן לֵמית. את הספר שקראתי תרגם אורי אורלב והתרגום שלו נהדר.
5. אני לא מתכוון להגרת דמעות ממשית דווקא אלא לנכונות לחיות עם רטיבות פנימית…..
6. במיתולוגיה היוונית ה"הרפיה" היא נימפה אלימה ונקמנית; אולי ה"הרשיה" היא היפוכה הנהדרת 🙂
ולגבי ויניקוט – בהן צדק! או שזו בכלל בֹּהֶן צדק, לכי תדעי…. 🙂
הו כף הדמיון! יש לי מגירה שלמה מהן בבית, סוף סוף אני יודעת למה נועדו.
עוד לא התאוששתי מזה שכלום זה כמו לום, ומהי ברת הדרך?
והרשייה… אני הולכת לשנות את שמי 🙂
"ברת הדרך" היא כנראה מידה של מרחק. לגבי הכלום, גם אני שמעתי את זה וזה נהדר, אבל זה כנראה לא בטוח…..
ואם כבר כפות ( 🙂 ), הנה כפותיו היפהפיות של אבן עזרא:
הֲרִיחוֹתִי יְמִינָהּ יוֹם / לְאַחֵז בָּה אֲשַׁלַּח כַּף
כְּאִלּוּ מִקְּנֵה בֹשֶׂם / וּמִקִּדָּה בְּיָדָהּ כַּף
וְאַפָּהּ אַחֲרֵי שַׂעְרָהּ / כְּמוֹ סַהַר אֲחֹרֵי כַף
וְאוֹר שֶׁמֶשׁ לְנֶגְדָּהּ בָּא / וְאָמִיר רֹאשׁ כְּאַגְמֹן כַּף.
הכף הראשונה – כף יד. השנייה – כף לאחיזה. השלישית – ענן (כמו בפסוק ממלכים: "הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם" – אחד הפסוקים האהובים עלי…..) והרביעית – כפיפה. זה כל כך מזוקק שהנשימה נעתקת, נכון…?
יפה מאוד מרית יקרה,
(מה שכתבת… 🙂 )
כמה מילים:
אני לא מכיר את הספר, ולא קראתי או ראיתי אותו, וגם אני לא ממש מבין בדברים האלו… אז כל מה שאני כותב כאן זה בערבון מוגבל…. מאוד מאוד…
בנוצרית קוראים לבת ים בעצם בתולת ים… ומתי שהו מזמן הבנתי, שהסיבה שקוראים לה כך, היא מאוד פרקטית. הסיבה היא כלל לא עניין אסתטי או רצון ליצור דימוי שירי או איזו אמונה כל שהי, אלא באופן הכי ברוטלי שיש (ואני מתנצל מאוד על הניסוח) : היא נקראת בתולה כי היא פשוט לא יכולה לפסק את הרגליים.
בתולת הים היא יצור, שמעצם מהותו, לא יכול ל״עשות״ מין.
לכן הסיפורים היו צריכים להיגמר בטרגדיה.
ולכן אולי תמיד איזה צד אומנותי קשור אליהן (שירה וכו׳).
אני חושב, שלפי המעט שהבנתי מתיאורך על הספר, ומהאיורים שצרפת כאן, מרית יקרה, שהקונפליקט הזה קיים גם כאן.
הגבר עומד בפני אפשרות של אהבה ללא מין.
ובסוף מקבל את זה כאפשרות.
בת הים מציעה חיים רוחניים, תרבותיים ואמנותיים ברמה גבוהה, אבל בלי סקס…
– בחלון הראווה לדמויות אין מכנסיים. במקום אבר יש להן, כפי שציינת, קילשון, שיכול לשפד אולי את הדג, אם… ?
– החתול שבציור הוא חתול?
– גם השלילות, שציינת, יכולות לרמוז לשלילה הזו…
– גם החנות הנעולה שם… והפתחים השחורים…
– הכלים השלובים בפיז׳מה שלו הם שמקיימים יחסים… כביטוי לחלומות שלו, למאוויים… שאותם לא יגשים עם הבתולה.
– והשיטפון שליד, הוא מביט בפחד אל האיבר שלו, שמוסתר על ידי הגלים… כאילו איננו…
והוא ובת הים שם מקיימים יחסים, אבל לא מיניים… הביצה נופלת…
– הוא מתאהב בנפש האמנותית שלה. בחלומות, בשירה, בצד הרוחני ובאמנות שהיא מייצגת.
– כאשר הוא מזמין את האורחים הוא כבר מסורס… העציץ פשוט מסתיר את זה…
– המדפים מחולקים לצד שמאל מאוד בני (של בנים), וצד ימין של אמנות ויופי.
– דברים פרקטיים… זה בדיוק לא אמנות…
– והוא צריך לבחור… בין שניהם, רוחניות או להיות גבר גבר…
– הדג המעופף הוא פשוט ראי של אבר המין שלו (איור הטיטניק)…
וזה שהוא דג מעופף (יש כאלו, ונראים די כך) זה מבריק…
– והדג הוא הקרבן (מקובל באמנות) לזוגיות שהאיש מקבל על עצמו… (הוא חזר אתם מהטיטניק? או שהדייגים דגו גם אותו?)
– "שמרתי לך על הפקק יקירי." זה בדיוק ההסכם בניהם… (טוב, לא אגזים בתיאור מפורט… 🙂 )
זהו בערך, אבל אני לא בטח…
כתבת יפה בכל אופן וכמו תמיד…
ועוד בקשר לפלקס של מר יגידו בתמונה 13, וגם בקשר לסירוסו וורסיית חולי: טוני קרטיס ומרילין מונרו בסצנת היאכטה ב-some like it hot:
אז קודם כל בדקה 4.10-4.18 התנוססות כף רגלו של טוני כשמרילין מנשקת אותו מבשרת דווקא את אונו ההולך ועומד על שלו. ואולי זה גם מה שהפלקס של מר יגידו מגיד. והשיח שאליבא דחולי מעיד על סירוסו – האינו שיח של עלי תאנה רבים?
ויש בסצנת היאכטה עוד דברים מעניינים: השמלה של מרילין, שלא מאפשרת לגמרי לפתוח רגליים, וכמה שהיא דגית; והקילשון שטוני מחזיק בידו כשהוא מדבר על חוסר אונו.
כל הנאום הקודם זה ממני. שכחתי לשנות את הדבקה הזאת של ה-wordpress שאי אפשר להיפטר ממנה.
ואני רוצה גם להשוויץ עם תמונה שלי כבת ים על פני חרבת מדבר יהודה, שבה אפשר לראות שבת ים יכולה להיות פתוחת רגליים. ולהישאר בתולה:
צילם חוני המעגל
הו שמחת בית השואבה פה!
אוטו, אבן עזרא שינה את חיי. זה סיפור ארוך ולא אחזור עליו עכשיו. אצלי הכול עובר דרך העיניים, והשורה, וְאַפָּהּ אַחֲרֵי שַׂעְרָהּ / כְּמוֹ סַהַר אֲחֹרֵי כַף מעלה תמונה לגמרי אחרת מהפירוש המפתיע שלך… 🙂 (הפסוק אהוב גם עלי)
חולי, התגעגעתי מאד… 🙂
רג'ולי (קנוטבי), זה פשוט גדול החמים וטעים, בכלל ובפרט! כולל הכוריאוגרפיה הנלוות לקלשונצ'יק וכולל הפולקע! (ואם כבר מדברים על סירוסים – ב"שבעת העורבים" של האחים גרים הגיבורה מאבדת את הפולקע שקבלה כמפתח קסמים להר הזכוכית, וכורתת את אצבעה שלה כדי שתשמש מפתח חילופי. כתבתי על זה במסע בין אצבעות https://maritbenisrael.wordpress.com/2016/09/02/grimm-fingers/) והפלקס כמובן.
ואתה מאד חינני כבת ים. חבל על דאבדין ולא משתכחין כמו חוני.
מרית, הפרשנות היא לא שלי, לצערי…..
חולי, אני לא בטוח שאני מסכים עם כל מה שכתבת. בעיני הסיפור הוא על נפש, על לידה וגדילה של נפש, שהיא תמיד הדבר החורג מציפיה חברתית ומ"מה שיגידו".
החמים וטעים באמת נהדר 🙂
מרית, הערה אחת בקשר לאצבע ב"שבעת העורבים" ולסירוס – מזמן מזמן למדתי שיטת ריפוי מסוימת. אחד התרגילים היה לדמיין גבול ברור בינינו לבין כף היד שלנו, היינו צריכים לנתק אותה מעצמנו כדי שהיא תשמש כלי. זה היה מוזר ונהדר.
רשימה מאירת עיניים על ספר נפלא. כמו אוטו פגוס גם אני הקראתי אותו פעמים רבות מאד, וגם שרנו את השירים. הבן שלי אהב אותו מאד. סיגלתי גם הגייה מיוחדת לשם גרגיר חול, בכל פעם שהשם מופיע, משהו כמו ההכרזות של שמות השחקנים בפי כרוזים במשחקי כדורסל.
אוסיף לדברים החכמים שנאמרו ברשימה ובתגובות, שמצאתי את דימוי בת הים אצל זרחי בעוד מקומות, גם בכתיבתה למבוגרים. יש לה סיפור על דבורה בארון, שבו היא מתוארת כבת ים שבעלה אינו מבין אותה.
מסתבר שאילנה אלקד-להמן, בספר שכתבה על יצירת זרחי (והוספתי לי לרשימת הקריאה), הקדישה פרק לנושא דמות הסירנה אצלה ואצל אחרים. כתב על כך שכנך לרשימות אלי אשד, בחלק האחרון של רשימתו כאן https://no666.wordpress.com/2006/09/16/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A8%D7%A0%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99/
על קצה המזלג אומר שנוסף על "קבלת האחר" ועל הפמיניזם ועל האהבה, בת הים באמבטים היא גם האמנות והיצירה. גרגיר חול היא לא סתם אחרת ולא סתם משונה, היא אמנית, מהסוג הטוטאלי (עד כדי כך טוטאלי שאין לו רגליים משלו, ושיכול מאד להפחיד).
אוטו, הה רק בקריאה נוספת הבחנתי בירח שמאחורי הענן. קודם נתקעתי באף שמאחורי השיער. ניסיתי לצייר את התנוחה. ויש משהו מצמרר בכף הנפרדת…
דודי, תודה רבה! גם על דבורה בארון.
(דבורת דבש שנלכדה בתוך ארון, זה מה שאני רואה כל פעם שאני קוראת את שמה).
בת הים היא אמנית ולכל הפחות משוררת וידידת הדמיון, ועם זאת, יש לי תחושה מאד חזקה מהספר ולא רק ממנו, שהאמנות היא משהו שקורה מן התנועה בין היבשה והיובש המציאותי לתהומות התת מודע והדמיון. שאם מחלקים את זה לאנשים רגילים ולאמנים משטיחים את הספר לכלל אלגוריה. וכבר ראינו שלכל אחד מהם יש חלק בעולמו של האחר.
ואני לא יודעת למה משמיצים ככה את בנות הים. בת הים הקטנה של אנדרסן בוודאי שלא מביאה שום מוות, היא מצילה את חייו של הנסיך (כשעוד היה לה קול). וישנה גם אונדינה הקסומה מהרומנטיקה הגרמנית, ובת הים של אוסקר ויילד שגם לא מטביעה, הדייג פשוט עובר למים. ואפילו הסירנות של אודיסאוס (האמהות של לורליי של היינה) לא היו בכלל בנות ים לדעת רבים וקדומים, אלא ציפורים אנושיות לא חינניות. מעין או לגמרי הרפיות.
[…] ילדים – וגם סרטים וסדרות לילדים – פונים לעתים גם לילדים וגם למבוגרים שאיתם: לצד הסיפור, השפה החזותית והבדיחות הפונים לילדים עצמם, […]
תודה, זה היה נפלא!
איזה כיף. תודה לך!