בֶּנצֶה היידו (Bence Hajdu) סטודנט הונגרי לאמנות התבקש לשרטט את הפרספקטיבה בתמונות רנסאנסיות ואחרות. הוא קצת השתעמם והשתעשע במחיקת הדמויות. התוצאה הפתיעה אותו והולידה סדרה של "ציורים נטושים" (2015). מתחשק לי לומר עליהם כמה מילים.
צורות ודימויים נולדים מרגשות ומחשבות אבל גם מעוררים אותם; עיר האושר מתקיימת על ההנחה הזאת. והפלא הוא שלא נדרשת כוונה, רק יכולת להבחין במה שנולד ולתת לו מקום.
כבר הזכרתי פעם את "סרנאד" מחול של ז'ורז' בלנשין, שבו להקת רקדניות ניצבת ללא נוע בזרועות מורמות כמין יער מכושף. ופתאום חולפת-מתרוצצת ביניהן נערה אבודה… אומרים שהיתה מאחרת כרונית בחזרות, שהגיעה אחרי כולם ומיהרה לתפוס את מקומה. בלנשין ברגישותו קלט את האיכות הלירית הרגשית והעביר אותה מתחום בעיות המשמעת אל המיתוס והאגדה.
וגם בנצה היידו הכיר בפוטנציאל הרגשי שהתגלה תוך כדי משחק. האוכל עדיין שם כאילו ננטש בחופזה, אבל המולת הסועדים התחלפה בשקט שאחרי אסון. וגם הזמן השתנה. לתמונה המקורית היתה איכות מאגית כמעט של פרזנט קונטיניוס (הווה מתמשך), ונטישת הדמויות החליפה אותו בעבר. החדר הפך למרחב של נטישה וגעגוע.
הסרת הדמויות מנערת את המבט. גם התמונה המוכרת ביותר הופכת קצת זרה. וכך נחשפת פתאום המלאכותיות של המרחב שבו נערכת הסעודה. זה לא בדיוק חדר אוכל אלא חתיכת תפאורה, והקיום הכפול – הריאליסטי והטקסי הוא חלק מסודו של הציור. (עוד על "הסעודה האחרונה" או שיעור בתפירה ופרימה).
*
ז'אק לואי דויד מצייר רגע בסיפור פטריוטי מזעזע מן המאה השביעית לפנה"ס: הוראטיוס הרומי משביע את שלושת בניו להלחם במשפחה מאלבה. בצד, מבכות נשות המשפחה את יקיריהן שלא ישובו. (בהמשך יהרוג האח שניצל את אחותו המתאבלת על ארוסה שנפל בשורות האויב, ויזכה בחנינה כי טובת המדינה קודמת למשפחה).
גם המרחב הריק של ז'אק לואי דויד נראה כמו במת תיאטרון. זאת יכולה להיות במה חלולה של "אחרי", ואפילו יותר – במה של "לפני" עם בלי שום אור בקצה המנהרה. רק אופק חשוך – שלוש קשתות אפלות, אחת לכל אח.
*
לא כל המרחבים אגב, מתגעגעים לדמויות שהוסרו.
לשר יש נוכחות מוזרה ומכשפת כאילו יצא מסיפור של א. ת. א. הופמן. אבל המרחב לגמרי אדיש להעדרו. אולי בגלל שנוף, גם על גבול המופשט (ויליאם טרנר נניח), הוא מושא מספק לציור. הטבע בניגוד לארכיטקטורה, אינו זקוק לבני אדם שיגאלו אותו.
התמונה הריקה הופכת לפריים בסרט מצויר. המיניסטר החליק במהירות כזאת שיצא ממנה.
*
מי שלא הכיר את התמונה (המסתורית והנפלאה) לא ירגיש שהיא נטושה, מטעמים רבים: היא עתירת פרטים, היא מתחזה לאשנב אמיתי בתקרה – ועצם אחיזת העיניים היא כבר אליבי מספיק לציורה, השמיים במרכזה הם פיסת טבע מלהיבה לציור (ויש לי אוסף קטן של ציירים-מדברים-על-שמיים, למשל אודיון רדון שמתאר איך כילד, "…העברתי שעות, או יותר נכון את היום כולו, כשאני שוכב על האדמה במקומות מבודדים בכפר, מסתכל בעננים ועוקב בעונג אין סופי אחר התפרצויות האור המקסימות הנוצרות בזמן שהם משתנים.") ויש אפילו עציץ מציץ שמוסיף קצת דרמה לקומפוזיציה.
האם הסרת הדמויות בכל זאת שינתה את התמונה? כן ולא. לכאורה היא הסירה את שכבת הפנטזיה כמו שמסירים קרום מן החלב, העלימה את הקומיות הקסומה. אבל לא לגמרי, כי מי שמכיר את התמונה מצפה שהן ישובו ויופיעו, העלמתן רק מממשת את התעתוע.
*
ושתי בשורות לסיום:
איזו חומרה וקור פושטים במרחב של בוטיצ'לי ברגע שמסירים ממנו את הדמויות הזורמות והמסתלסלות (פער שמתקיים אגב ברבות מתמונותיו ומחסן ממתיקות יתר בלי משים). וזה לא השינוי היחיד. העלמת הדמויות מחצינה במפתיע את הממד הסימבולי. קשה להתעלם מן העציץ (הרחם) הריק, לעומת העולם החלומי בחלון על האירוטיות העמומה שלו, כולל העץ הדק שמתחרז עם שושן הטוהר של המלאך (עוד על הסתירה הפנימית בציורי הבשורה).
ולבסוף:
הבשורות של פרה אנג'ליקו אהובות עלי במיוחד. אבל אנחנו עכשיו ב"אחרי", בחלל הנטוש של בנצה היידו: המלאך פרח לדרכו, הבתולה נכנסה הביתה, ורק הגלימה נותרה כראיה לפלא שהתרחש זה עתה. ואין שום קדרות במרחב הריק, רק מתיקות של סוד שהוא חולק עם הצופים.
*
עוד מרחבים בתמונות
הנאהבים חסרי המזל (ניקולא פוסן)
הסיפור המוזר על אנטואן ואטו ויצירת המופת
רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום
בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן
*
ובלי שום קשר.
ביום חמישי הקרוב יתקיים מפגש שבו תספר אמא שלי על החיים לאחר הפרישה. וזה מה שכתב זיו רובינשטיין, המורה שלה למוסיקה לשעבר, על הקיר שלו בפייסבוק:
אני בטוח שיש לכולם תוכניות לגבי חמישי בערב, אבל אם בא לכם לפגוש בן אדם שהוא דוגמא ומופת לאיך שחיים של אדם צריכים להראות, אז לכו לפגישה עם פרופ׳ רות בן ישראל.
אין אנשים כאלה. פשוט אין.
רות, כלת פרס ישראל למשפטים, היא בת 86 והיא חיה בקצב שמעט מאד בני 20 חיים. היא כותבת ומנגנת, היא רוקדת מחול והיא מציירת. ובעקר היא יודעת איך להסביר לאחרים, איך חיים ככה.
תקראו את פרטי הארוע ולכו. כי אם יש מישהו אחד היום בארץ, שאפשר ללמוד ממנו איך הופכים את החיים לראויים, זו האשה הזו.
המפגש בביתה של אחותי סביון על יד הבימה, כתובת מדויקת תימסר לנרשמים, בטלפון 0523290745 או במייל savionben@gmail.com מוזמנים להגיע בין שבע וחצי לשמונה, בשמונה בדיוק מתחילים.
תשלום: 70 שח. כל ההכנסות נתרמות לילד חולה סרטן ומשפחתו.
מדהימה הנטישה הזו של היידו. תודה שהבאת מרית
מאוד מעורר רגש ומחשבה. (וקודם חשבתי על הדברים שכתבת).
בציורים הנטושים, (אבל יתכן/כנראה, רק אחרי שרואים את היציאה), יש איזו איכות של משהו תמציתי ואמיתי יותר, (פלוס בונוס משעשע). כאילו/כמעט אפשר לראות/להבין, עד כמה דרמות קטנות של בני האדם, (ואפילו קיצוני יותר כשמדובר ב"מלאכים" ורדרדים/למיניהם), מיותרות על פני האדמה.
התחכמות משעשעת. לא נעים, ושלא ישמעו, אבל, התפאורה כל כך יפה לפני שהניצבים מגיעים, שבאמת, אין צורך בהם
אם להתקטנן, סליחה, אז אצל בוטיצ'לי הועלמה לא רק מריה אלא גם גרם המדרגות (?) שישבה עליו.
וגם באחים ההוראטיים הועלם איזה ספסל.
כמה לא מפתיע שאני כה אוהב את הציורים כשהם במצבם הנטוש והריק. נהדר. הברקה. ממש תודה על הפוסט המענג הזה, מרית. וגם ההרצאה נשמעת מיוחדת ומסקרנת. תודה
תודה, איריסיה.
הגר, תודה. וואו, מסקנות מרחיקות לכת ורבות עצב.
קרני, את לא ממש מחבבת בני אדם…? (אני דווקא בעדם, למרות הכול)
דודי, אל תאמר התקטננות אלא חדות עין! ונכון, אצל בוטיצ'לי באמת לא שמתי לב. כל כך הטריד אותי האופן שבו הוא חתך את מרים, יותר מתאים לצילום של סינדי שרמן מלציור של סנדרו בוטיצ'לי. ואפילו חשבתי שמרים שלו נסה, בורחת מן הבשורה הזאת. קצת קשה לנחש בדיוק איזה רהיט מצויר שם, אם זה גרם מדרגות או מין שולחן/במת קריאה. אולי הוא הרים ידיים והחליט שזה לא משנה.
אצל האחים ההורטיים זה תורם לתחושת הבמה הריקה של טרום המחזה.
וההתערבות הבימויית הכי בולטת היא דווקא אצל פרה אנג'ילקו, הגלימה שמרים של פרה אנג'ליקו משאירה במרפסת וכל כך מחזקת את מתיקות הסוד.
זה יפה בעיני שהיידו לא פעל על אוטומט אלא עשה התאמות קטנות.
שרון, תודה רבה! חשבתי עליך בזמן שכתבתי את הפוסט.
זה מזכיר לי את music minus one, https://en.wikipedia.org/wiki/Music_Minus_One
חברה שמפיקה הקלטות מוסיקה ללא כלי מסויים, כדי שנגן של אותו כלי יוכל להתאמן בנגינתו לבדו כאילו עם כל יתר הכלים. ההקלטות לפעמים מאוד מעניינות בפני עצמן. ההעדרות מרתקת.
נכון, זה באמת דומה. גם שם הסיבה עניינית והפעולה טכנית אבל התוצאה רגשית, בייחוד למי שמכיר את היצירה.
היום ראיתי גלויה של ישוע והחברים בסעודה האחרונה. גלויה מתעתעת כזו מהעיר העתיקה, שעשתה מה שעשה האמן כאן, העלימה את החסרים ואחר כך את ישוע, עד שנשאר רק החדר והשולחן. שיחקתי בה וחשבתי איך גבוה ונמוך נפגשים.
לגמרי (כבר חזרתי ציטטתי פה את סלבוי ז'יז'ק שפונה לאמנות הנמוכה כשהוא רוצה להבין מה קורה בגבוהה, כי אלה אותן מגמות רק בצורה יותר גלויה ופשוטה). ובמחשבה נוספת – מבחינה רגשית זה בכל זאת שונה, כי זה משאיר את השליטה לצופה. הוא מוזמן ללכת קדימה ואחורה בזמן כאילו זה משחק והפיך.
מרית הנפלאה
מעריצה שלך
אגב, אני לא צריכה להניח פה לינק לקליפ ההוע דאין טעם להסכיכ את שמו של REM, נכון?
הוא משופע בזירות ריקות
זיכות שננטשו םעמיים כי הוחיו על ידי הצייר ואחר כך נפחו הנם חיים בשלושה ממדים בקליפ
וכשננטשו, ננטשו פעמיים
ויש שם גם זוג כנפיים נטושות
שרון
ועכשיו בלי השגיאות מביכות
אגב, אני לא צריכה להניח פה לינק לקליפ ההוא שאין טעם להזכיר את שמו של REM, נכון?
הוא משופע בזירות ריקות
זיכות שננטשו םעמיים כי הוחיו על ידי הצייר ואחר כך נפחו הנם חיים בשלושה ממדים בקליפ
וכשננטשו, ננטשו פעמיים
ויש שם גם זוג כנפיים נטושות
מעריצה גדולה שלך
שרון
מדהים מה שהסרת הדמויות מהציורים גורמת, מרית.
בטרם קראתי את הרשימה היפה, חלפתי על פני הציורים המעובדים. ההיעדר לא רק בלט
[בתמונות המוכרות לי], אלא ממש זעזע; לרגע קט.
המבט הראשון, התגובה הראשונה של עִצבי המוח המתעוררים עקב אותו מבט, העסוק כל כולו בהיעדר, היא, ללא ספק, חדה. כמעט כמו תחושות כאב הרפאים [פנטום].
שרון, תודה רבה! ויש ויש טעם להשאיר לינק לקליפ. בייחוד כשמדובר בי שמוזיקה היא האמנות הכי רחוקה ממני. אני יכולה לשאת אותה רק במנות קטנות… אבל המלנכוליה הזאת שמשרות זירות ריקות, תחושת הזיכרון היא כלל אנושית, גם כשלא יודעים מי ומה היה ועל אחת כמה וכמה כשיודעים.
צבי, זו הגדרה נפלאה כאבי פנטום.
הציור של דויד הכי הקסים אותי. אני חושבת שבו יש את ההבדל הכי גדול בלפני ואחרי. הרי לפני ההסרה, אני לא יכולה לחשוב שום עליו דבר חוץ מהלאה פלסטיות מונומנטלית שטחית. ואחר ההסרה הציור נראה סוראליסטי לגמרי ומלא אפשרויות, כמעט מזכיר את מגריט. הקמרונות האלה נראים כל חלומיים ומלאים סודות כמעט כמו אולם אלף הדלתות בסיפור שאינו נגמר.
גם הצבע האפלולי/ שטוח/ קריר מזכיר לי את מגריט.
כרגיל את מביאה לכאן פלאים.
תודה, שירה, אני מבינה למה הדויד הריק הזכיר לך את מגריט (הצבע האפלולי/ שטוח/קריר וכו', לגמרי!) ועם זאת, הסוריאליזם של מגריט נטוע בדרך כלל באיזה סטייה פנטסטית או תעתוע אופטי, והארכיטקטורה הזאת היא לגמרי מציאותית. הסוריאליזם שלה לא תלוי בפנטסיה. ומהבחינה הזאת היא קרובה יותר לקשתות הריקות והחשוכות של דה קיריקו. הכי מפורסמות הן אלה מ"מסתורין ומלנכוליה של רחוב"
אבל יש המוני אחרות. סתם דוגמא:
https://www.wikiart.org/en/giorgio-de-chirico/italian-piazza
וזה באמת מרתק לחשוב על השושלות הסודיות האלה של תולדות האמנות. כמו גֵן מפתיע שפתאום צץ אחרי כמה דורות.
אבל בשבילי לפחות במקרה הזה, ההמשך הוא בגלל המרקם של הצבע ולא בגלל הסגנון והחוקיות.
אולי השושלות מתערבבות? כמו בטלנובלה מבלבלת
מתערבבות לגמרי, טלנובלות, ממזרים, קוזאקים. סבך גנטי שתענוג למשוך ממנו חוט מדי פעם ולראות עד איפה הוא מוביל.
חייבת להודות כי ברוב הציורים העדר הדמויות מקל עלי כצופה, אני משוחררת לתת קונטקסט ולמצוא את התנועה במרחב בלי שמישהו החליט כבר.
בבשורה למשל אני יכולה לשוטט כרצוני במרפסת של מנזר אפילו השתקנים לצורך הענין ולמצוא ענינים ויזואלים שאינם נוגעים בדת דווקא
בוטיצ'לי המרוקן מדמויותיו מזכיר לי בית חווה ששופץ, בספרד דווקא, ומושכר לנופשים
השר המחליק אכן חווית סרט אנימציה והעובדה ששתי התמונות עם ובלי זו לצד זו מחזקת את ההרגשה התנועתית הזו
כל החוויה היא כמו כתם מתחיל של ציור וההחלטה הגורלית לאן אם בכלל להמשיך איתו. רשומה מופלאה זו. תודות.
גם אני מרגישה את ההקלה (למרבה הפלא). הדמויות כאילו מרעישות ותובעות תשומת לב 🙂
ומצד שני נזכרתי שבאיסלנד אין עצים, והחברים האיסלנדים שלי שנסעו לנורווגיה התלוננו שהם לא ראו את הנוף, העצים כל הזמן הסתירו…
ותודה רבה לך.
[…] ציורים נטושים […]
[…] ציורים נטושים […]