את שלוש העבודות הבאות ראיתי די מזמן ובכל זאת החלטתי לכתוב עליהן, בתקווה ש"הזמן ההורס מבצרים מעשיר את השירה," כפי שכתב פעם בורחס.
*
- "זה ייגמר בבכי", מור שני ולהקת ענבל
"זה ייגמר בבכי" היה מעין קולאז' במרחב ובזמן, ארבע שעות של חומרי תנועה, קול וחפצים ברחבי מוזיאון תל אביב. בפרסומים המקדימים נכתב ששני מנסה לדמיין את הפולקלור של המחר. אני לא בטוחה שזה מצליח. אולי משום שהוא מחפש את הפרוטה מתחת לפנס, כלומר קרוב מדי לפולקלור המסורתי. וכך או אחרת, יותר התעניינתי בדברים שהתגלו בצד הדרך, כשסטה והתרחק מן הפולקלור. קחו למשל את הלְבֵנים.
אחרי שמוצו שלל אפשרויות דקורטיביות והיסטוריות, כל אותן אמות מים, היפודרומים, בתי קברות, קברי שייכים וצדיקים, שנבנו ונהרסו במהלך המופע במין הילוך מהיר, הגיע תורו של הזמן האישי והזוגי. מה קורה למשל, כשמניחים לבנה בין השפתיים של זוג רקדנים.
כדי שהלבנה לא תישמט ותמחץ את רגליהם (ותהרוס את מה שמדביק אותם זה לזה) הם חייבים לנוע בתיאום, בריכוז מוחלט. האפקט הרגשי מושג כבדרך אגב, כתופעת לוואי של כללי המשחק: אסור להפיל את הלבנה, ולשם כך הם חייבים להצמיד אליה את שפתיהם בכוח, מה שמתפרש כניסיון להתנשק לא דרך מטפחת אלא דרך לבנה.
זה זוג נאהבים שיש ביניהם מחסום, קיר אמיתי כמו במקרה של פירמוס ותסבי או רק מנטלי. ובאופן טרגי, ככל שהם מתאמצים להבקיע אותו בנשיקה כך הם מקבעים את החציצה.
.
בתחילת הקטע נושא הגבר את האישה על כפיים, ומשם הם יורדים בהדרגה לכריעה ולשכיבה. וכשהם משתרעים סוף סוף והלבנה מגיעה בשלום לרצפה, אחד מהם (לא זוכרת מי, אולי הגבר שאיבד מתח ועניין?), קם ומסתלק, בעוד שהאחר/ת מתכחש/ת ונצמד/ת למחסום. בסוף נשארת רק הלבנה, מצבה קטנה, פריט ממוזיאון התמימות.
סיפור האהבה העצוב מתומצת לאתגר קרקסי. כללי המשחק שמכתיב שני – המעבר מעמידה לשכיבה מבלי להפיל את הלבנה – מעצימים את האינטנסיביות ובו בזמן מנטרלים את הרגשנות, שומרים על מתח וענייניות.
הגבר אגב, יוצר זוגיות חדשה עם אישה אחרת (לפני? אחרי? אני כבר לא זוכרת. חודשים חלפו מאז המופע). גם הזוגיות השנייה מתועדת בעזרת לבנים, באופן עוד יותר מופשט ואובייקטיבי: השניים נותנים ידיים ומביטים זה בזה, בזמן שהאישה הולכת ומתרוממת על כן שנבנה מתחת לכפות רגליה. וכמו שהכן נבנה הוא גם מפורק בהדרגה ומוקם מחדש מתחת לרגליו של הגבר, שמשקיף על בת זוגו מלמעלה. הכוריאוגרפיה היא מעין תרשים זרימה, תיעוד מתמטי כמעט של העליות והמורדות בזוגיות.
ועכשיו כשאני מתבוננת בתמונות, אני מגלה פתאום שהעלילה מסתבכת. כי מי שפועלת מתחת לרגליהם של השניים, ומשפיעה על מערכת היחסים, היא בת זוגו הקודמת (ואולי הבאה) של האיש…
הביצוע של רקדני ענבל כובש בצניעותו. תוך כדי צפייה נזכרתי בעבודה נושנה של וים ונדקייבוס, כוריאוגרף בלגי שרקדניו השליכו לבנים ותפסו אותן תוך כדי ריקוד (טעימה בסרטון ב0:55 למשך חצי דקה).
וחשבתי עד כמה אני מעדיפה את הפיוט המדוד של מור שני על האדרנלין המשולח של וים ונדקייבוס (ואולי אני קצת כפויית טובה. נדמה לי שפעם התרשמתי ממנו יותר).
"זה ייגמר בבכי", אירוע משך שאצרה ליאור אביצור. כוריאוגרפיה: מור שני, רקדנים יוצרים, להקת ענבל: חן נדלר, עפרי להמן מנטל, אלמוג קדרון, עירית ברונר, יערה נבטי, גל גורפונג, שמואל חלפון, שיין סקופץ', עידו גרינברג.
*
2. "אנא ואגאנא" מאת ובביצוע ענת דניאלי ועומר עוזיאל
על פי הפרסומים הרשמיים "אנא ואגאנא" היא:
יצירה המדמיינת שותפות של נשים וגברים בקרבה ובנגישות למקור שלהם, אל הביולוגיה שלהם, אל החיים. היצירה משלבת טקסטים פמינסטיים של הלן סיקסו ולוס איריגארי, מציירת בהשראת ציורי הואגינות של האמנית ג'ודי שיקגו, ומדקלמת את 'שיר המחזור' של אמנית הספוקן וורד דומיניק כריסטינה.
אנא ואגאנא יוצרת תנועה של סימטריות מתחלפות בגוף על המישור האופקי. היא מתנועעת בקרבה אל הארץ, כדי להיוולד, להתחדש, להיות עתיקה, תנ"כית, להיות גוף טבעי, להיות נוף בעולם, להוליד ולהפיח חיים. וכשאנא ואגאנא מבקרת במישור האנכי, היא מבקשת לומר במילים את מה שצריך להיאמר. את הדם. דם שגברים פוגשים כשהם הורגים, דם שנשים פוגשות כשהן יוצרות חיים…
הדם והאג'נדה שגודשים את הטקסט קצת מסתירים את האינטימיות והחן הקליידוסקופי-פסיכדלי של המופע; כמעט "לוסי ברקיע היהלומים" של צוללת צהובה. עצי הדקל והתלבושות המפתיעות שעיצבה תמי ליבוביץ, מעין פיג'מות אפריקאיות שנהיות מובנות מאליהן ברגע שהם נוגעות במופע (שבח עליון), מוסיפים נופך מוזר של חופשה.
גם גוף יחיד הוא זוגי וסימטרי ודניאלי מעלה את זה בחזקה כשהיא יוצרת סימטריות מרובות איברים עם עומר עוזיאל שותפה. (סימטרייה היא גם מצפן האיות של השם האניגמטי, "אנא ואגאנה"). הכוריאוגרפיה מחצינה את השווה בין הגוף הגברי והנשי בהשראת הווגינות של ג'ודי שיקגו. ואי אפשר לא לחייך כשכותבים משפט כזה.
ואפרופו ג'ודי שיקגו, אני נזכרת בסיפורו המסתורי והמדגדג של ויקטור ירופייב לילך פרסי. לגיבורת הסיפור יש ערווה פלאית שמדברת ועונה על שאלות. והמספר מנצל את ההזדמנות ומציג לה את השאלה שמציקה לו זה מכבר; האם יש אלוהים? הוא שואל, והערווה משיבה: יש.
אדם וחוה נבראו פעמיים על פי ספר בראשית, והראשונה מבין השתיים היתה שוויונית: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: יש אומרים שהם נבראו כגוף אחד והופרדו כמו תאומים סיאמיים לשני גופים. האהבה בהמשך לכך, היא התשוקה של שני החלקים לשוב ולהתאחד.
בעצם לא התכוונתי לכתוב על אנא ואגאנא. לא הרגשתי שיש לי מה להוסיף על העבודה היפה, עד שחשבתי על הפולקלור של העתיד שמור שני ניסה לדמיין, ודומה שענת דניאלי הצליחה לא בכוונה. כי ריקוד הזוגות הסימטרי של "אנא ואגאנא" עם התלבושות הצבעוניות והאסתטיקה הפסיכדלית, כמו נלקח מאיזה פולקלור עתידני.
"אנא ואגאנא", מאת ובביצוע: ענת דניאלי ועומר עוזיאל, ליווי אמנותי: יעל ונציה, לבוש: תמי לבוביץ, תאורה: עופר לאופר, טכסט: 'שיר המחזור' מאת דומיניק כריסטינה, הדרכה קולית: מיכל אופנהיים
*
3. כמה מילים על ונצואלה של אוהד נהרין ובת שבע
בזמן שצפיתי ב"ונצואלה" נזכרתי במה שסיפר פליני על פגישתו הראשונה עם אניטה אקברג. בראיון לג'ובני גרציני הוא מתאר את "תחושת הפלא" שאחזה בו כשראה אותה פוסעת לעברו בגן של הוטל דה לה ויל, את:
"…השיתוק ההיפנוטי, חוסר האמון המתעורר לנוכח יצורים יוצאי דופן כמו הג'ירף, הפיל, עץ הבאובב… לפניה, אחריה, מצדדיה ריצדו שלושה גברים קטנים; בעל, סוכנים, מטושטשים כמו צללים בתוך מקור אור זוהר … נדמה היה לי שאני מגלה את המהות האפלטונית של דברים, של היסודות. במין קהות חושים מלמלתי לעצמי: אה, אלה תנוכי אוזניים, אלה חניכיים, זהו עור אנושי…"
תורגם על ידי בחופשיות מן הספר הזה
כך בדיוק הרגשתי למראה הרקדנים של בת שבע.
ומעבר לזה? אני לא יודעת. אולי אני מושפעת מ"נהרין" ספר השיחות והרשימות של גבי אלדור, מן החמקמקות המעייפת, הכוחנות, הצורך בשליטה שמתבטא בין השאר בהתנשאות על הקהל, זלזול ותסכול מן התלות בו: "תמיד אמרתי," מעיר נהרין, "אני נותן לאנשים את העבודות שלי אבל לא את העיניים לראות אותן." ואלדור כמו מדובבת משלימה את החסר: "חבל," היא אומרת. והוי כמה שאני לא מסכימה. אבל אם נהרין צודק והיצירה היא בסופו של דבר "רק מה שהקהל קלט," אז על אף הביצוע המרהיב והכוריאוגרפיה המלוטשת, ונצואלה לא פתחה לי את הלב או את המחשבה. היה בה משהו מרתיע, מסיבי ואטום, ישראלי מאד ולא במובן החיובי (ואולי זה דווקא לזכותה? כבר הייתי עדה פעם למהפך כזה, שבו אמנות רעה לפי כל קנה מידה התהפכה לי בתוך היד).
"ונצואלה" מאת אוהד נהרין. רקדנים: איתי אקסלרד, אימרה ואן אופסטל, בילי בארי, יעל בן עזר, בן גרין, ארז זוהר, זינה (נטליה) זינצ'נקו, מתן כהן, רני לבצלטר, הוגו מרמלדה, ארי נקמורה, יוני (יונתן) סימון, אמליה סמית', צ'אנוונג קים, ניצן רסלר, שין-יי שיאנג, מעיין שיינפלד. עיצוב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי), עיצוב ועריכת פסקול: מקסים ואראט, יועץ מוסיקלי: נדב ברנע, עיצוב תלבושות: ארי נקמורה
*
עוד באותם עניינים (מבחר אקראי)
על "נבוכים שנים" של נבו רומנו, שני גרנות ואריאל כהן
על "אויסטר" של ענבל פינטו ואבשלום פולק
האישה הוויטרובית – על רבקה הורן
כחומר ביד היוצר, על "פעולה פשוטה" של יסמין גודר
עוד פוסט על מרינה אברמוביץ (ויש גם מוסר השכל)
פוסט שמתחיל בקיפול מגבת – על ריקודי חדר 2015
ואם כבר סימטריה זוגית – הפמיניזם המפתיע של האחים גרים
*
ואם הגעתם עד כאן – שימו לב לפסטיבל צוללן השווה שנפתח ביום חמישי בתל אביב
וגם – נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון, שמיועדת לאמנים מכל התחומים שרוצים ליצור תיאטרון אמנותי לילדים. זו המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות, ובין האמנים המאד מגוונים שעברו בה, יש אחוז נמוך מדי (לטעמי) מתחום המחול. אז מי שרוצה ליצור תיאטרון מחול אמנותי לילדים, או לשתף פעולה עם מאיירים, מוסיקאים, צורפים, אמני קרקס, בובנאים, סופרים, אמנים פלסטיים ואחרים שמגיעים לחממה – ליצירת שפה בימתית חדשה – מוזמן! פרטים בקישור שלמעלה.
אבל הוא כל כך יפה הציטוט הזה מפליני בתרגומך… האם זה לא מספיק? האם זה לא הכול בעצם?
"לא פתח לי את הלב" זה בדיוק התיאור של נהרין שמנקודה מסוימת בקריירה שלו לצערי העדיף את השכלתני והאינטלקטואלי על פני עומק רגשי וחווייתי. אולי אני לא מפותחת מספיק אבל אני מגיעה למחול בשביל החוויה, החושניות, האפקט (רציתי לתת דוגמה למחול שנמשך 24 שעות שמתוכו ראיתי 12 שעות, אבל אני לא זוכרת את השם ולא את הכוריאוגרף, והנושא המעומם זה יוון העתיקה או אלי האולימפוס? אהה אולי "אולימפוס". רגע… גוגל…: "הר האולימפוס, יאן פבר". אז איפה האפקט אם לא נשמר לי משהו בזיכרון? אניוואי הזמנתי כרטיסים לונצואלה, שיהיה). תודה על הפוסט.
טלי, לגמרי. פליני הוא במיטבו כשהוא מתלהב. את פינה באוש הוא תיאר (בספר הזה או באחד מהאחרים שיש לי, פשוט תענוג לשמוע אותו מספר) כ"נזירה מלקקת גלידה, קדוֹשה על סקטים, פנים של מלכה גולה, של מייסדת מִסְדר דתי, של שופטת בבית דין דתי שקורצת אליך פתאום…" כבר ציטטתי את זה פעם כשכתבתי עליה, וגם אז זה היה שווה מבחינתי את כל הפוסט 🙂
אור, תודה לך.
אני לא חושבת שזאת הבעיה שלי. לפני המון שנים הייתי במפגש עם נועה אשכול. ואחת הסטודנטיות התלוננה לפניה שהעבודה שלה כל כך שכלתנית, ונועה אמרה לה, נכון. גם שכל הוא חלק מהאדם. וזה היה סוג של הארה קטנה ומצחיקה. אני יכולה להתרגש גם מעבודה שפותחת את המחשבה. ההסתייגות שלי מנהרין קשור למשהו אנושי, לנשמה (וגם השכל הוא חלק מהנשמה). זה בולט במיוחד בספר של גבי אלדור, בראיונות איתו, וגם בסרט שתומר הימן עשה עליו, שהחלק היחיד שבאמת אהבתי בו, כלומר שנשמתי בו, שהיה לי מרחב אנושי, היה המריבה הקטנה עם אישתו. רוב הזמן הרגשתי שהסרט (המרהיב לכשעצמו) רוקד לפי החליל של נהרין שמנסה להסתיר כל חולשה, כל פגיעות, והימן אפילו לא מודע לזה. אני יודעת שיצירות יכולות להיות יותר חכמות והגונות וקסומות מיוצריהן. אבל קורה גם שהן חושפות דברים לא בכוונה. ואני יודעת גם שפעם הייתי הולכת לכל עבודה של נהרין, בהתרגשות, בשמחה, ובלי משים התרחקתי. לא רציתי להיות לידן. והסרט והספר רק עזרו לי להבין למה.
ומצד שני, הרקדנים מרהיבים, וא' שהיה איתי מאד נהנה. אז אולי גם את.
גם אני הייתי מגיעה פעם בהתרגשות ושמחה ולאט התרחקתי. ניסיתי לחשוב למה. אני הרי אוהבת אמנים שמתפתחים ובודקים דברים ולא מנסים לרצות את הקהל שלהם עם החומר המוכר, ואני אוהבת את זה שהם לא הופכים לקורבנות של אהבת הקהל ונתקעים במשבצת אחת, כך שזה שלא קיבלתי את הנהרין שרציתי, לא היתה הסיבה לאכזבה. אבל אני חושבת שבסופו של דבר הוא כן הפך קורבן – לאג'נדה שלו. ושכלתנות-יתר באמנות היא מילת גנאי עבורי. מרוב שכל אתה טיפש ('להתרגש מעבודה שפותחת את המחשבה' אומר שזה לא היה שכלתני/אינטלקטולי גרידא).
אני לא יודעת. אולי אנחנו מתכוונות לאותו דבר, רק במילים אחרות. זה מתעתע. כתבתי מסיבי ואטום, אבל באותה מידה יכולתי לכתוב חלול. ואולי אני פשוט מתגעגעת לרקפת לוי. היה משהו נפלא בחיבור ביניהם. אני זוכרת איזה אירוע שבו נהרין חלק לה סופרלטיבים ואמר שחיי היצירה שלו מתחלקים ללפני רקפת ואחרי רקפת, כמו לפני ואחרי הספירה. ויום אחד היא פשוט נעלמה מהעבודות. אין לי מושג מה קרה.
אני אוהב את אוהד מייצגית ורעיונית. לא כוריאוגרפית. הפסקתי לראות עבודות שלו לאחר שנרדמתי באחת העבודות הראשונות שלו. כוריאוגרפית הרגשתי כבר אז – ראית משהו אחד – ראית הכל. אין מה ללכת לראות משהו נוסף, ועוד שזה עלה ים כסף. פשוט פלצנות. ואז נודע לי גם שהוא מרוויח 70,000 ש"ח בחודש, בעוד שהרקדנים מרוויחים 3,200 ש"ח בחודש ומתרוצצים בכל הארץ כדי ללמד ולהרוויח עוד כמה פרוטות כדי לשלם שכ"ד למטר על מטר בקרבת סוזן דלאל. אז זה הרגיז אותי שזה נקרא כוריאוגרפיה. וכל המסביב הרגיז אותי. והיה משהו לאה, עייף, באיכות התנועתית ובתוכן. ויכול להיות שזה היה הרעיון. שזה רעיון שווה ביותר. אז באמת, כמו שאמרתי – רעיונית אני אוהב אותו. לדעתי זה מקסימום תאטרון מחול, והכי טוב – מייצג. ושאפו גדול בשבילו על שהביא לייצוג כל כך טוב לישראל בעולם.
עניין הכסף באמת בעייתי כי בשורה התחתונה, זה מייעד את העבודות לקהל שבע ומבוסס. זה לא טוב למי שרוצה ולא יכול וזה לא בריא גם ליצירה עצמה. אחידות הקהל מרדדת וגיוון מעשיר ופותח.
ובקשר למשכורות, גם אם המספרים שציטטת לא מדויקים ברור שאין צדק בעולם.
אני לא חושבת שנהרין הוא מיצגן, העבודות שלו מהוקצעות מדי והביצוע המרהיב מקהה את הגרעין הקשה של הרעיון. ואין לי שום דבר נגד תיאטרון מחול (ע"ע פינה באוש), זאת הגדרה תיאורית לא שיפוטית. הבעיה שלי נמצאת במקום אחר. עדיין לא מצאתי לה מילים וחבל. כדי להבין מה באמת לא בסדר, הייתי צריכה לראות את זה שוב, ואני לא חושבת שיזמינו אותי…
אני לחלוטין לא חושב שתאטרון מחול זה משהו רע. באמת ע"ע פינה באוש. גם שם הביצוע מהוקצע ומרהיב. השפה התנועתית אצלו הרבה פחות מעניינת מהשפה שיצרה והמציאה וגילתה פינה באוש, אם כבר. אניע חושד/ב שתאטרון מחול זה כשהנרטיב הוא העיקר והשפה התנועתית מומצאת עבורו. מחול או בלט זה כשדקדוק התנועה בתחביר אחר יכול גם לספר נרטיב אחר. נדמה לי.
חזרתי כדי לספר שאני חוזרת בי. ונצואלה הקסים אותי. הרקדנים מופלאים המוזיקה משובחת וגם אם בהתחלה חשבתי שקטע הראפ/היפהופ קצת דושבגי בחלק השני כבר נכנעתי בשמחה. זה היה יפה ונדיב (למרות שהקטע שיוצרים כוראוגרפיה לחצי מחול ואז משכפלים בכסות מוזיקה אחרת תיתן פרשנות אחרת – טוב, זה הצליח…)
רג'ולי, בשבילי תיאטרון מחול זה לאו דווקא נרטיב אלא כל תיאטרון של דימויים שמבוסס על גוף ותנועה. הדימויים יכולים להיוולד מהשפה התנועתית. זה עדיף בדרך כלל כחיסון מאילוסטרטיביות.
אור, שמחה בשמחתך…