- סיגריה מלבלבת

מרסל דזאמה (קשה להאמין, אבל מצאתי את התמונה בבלוג של גלויות למען שלום עולמי)
למרסל דזאמה יש יער שלם של עצים מטרידים, הפוסט הזה ישוטט רק בשוליו. ונתחיל בקטן, במין נס משונה: ענף שמיתמר מן הסיגריה במקום עשן. זה לא הדבר היחיד שלא מסתדר בציור. הוא מתחזה לאיור תמים בספר ילדים אבל האם שמסתכלת עם בנה בספר (האם זה עטלף בתמונה?) היא אחת מרעולי הפנים שפרצו למרחב הביתי, ובו בזמן היא גם כיפה אדומה. דומה שאיש לא מבחין בפלישת החמושים; האישה המעשנת שקועה בשרעפים וכל העסק מתרחש מאחורי גבם של כלבי המשפחה האימתניים; שלושה במספר, כמו צרברוס כלב הציד בעל שלושת הראשים השומר על שערי השאול, שנמצא על פי ההיגיון הזה, בתוך הבית.

משמאל, צרברוס השומר על השאול כפי שצויר על ידי ויליאם בלייק. מימין, הכלב פלאפי השומר על אבן החכמים, המחווה של ג'יי קיי רולינג לצרברוס. לחצו כאן להגדלה
לאן שלא מביטים בציור של דזאמה העין נתקלת בשיבוש, בסתירה, וכל ניסיון ליישב אותה מוליד סתירה חדשה. וגם נס הסיגריה המלבלבת (כמו החבצלות שמנצות ממקל הרועים של המלך הצעיר והשושנים שפורחות בעטרת הקוצים שלו) מופרך מכל וכל; אין לו שורשים, אם מותר להתבטא ככה. עצים מתלקחים באש, לא נולדים ממנה. והענף הזה על ציפוריו האדומות מתקבל כמין שקר מופרז, מיופיף ומעורר חרדה.
כשהייתי נערה התחלתי לצייר קומיקס אפל על המלחמה הגדולה בין עיר הציפורים לעיר הפחד. אני זוכרת רק שאנשי עיר הציפורים ניצחו כי היו להם עורבים לאכול את הגוויות. הרבה מהכעס שלי והתסכול מהעולם נשפכו לדפים האלה שאבדו מזמן, והציורים של מרסל דזאמה העלו אותם באוב.
*
- הם יורים גם בעצים

מרסל דזאמה, שמונה רוחות עזות 2005 לחצו כאן להגדלה (וחצי המלכות למי שיסביר את השם הזה)
גם הציור שלמעלה נראה קסום לרגע עד שקולטים את הרצחנות של הבלרינות הצומחות על העצים, רגליהן המתוחות בפוינט מתלכדות עם קצות הענפים, וגם הרובים כמו אבר נוסף מתוחים במין פוינט משלהם. במי הן יורות? בציפורים האדומות שנראות כמו התמצית שלהן עצמן במקורן ובזנבן המחודד, באודם המקטורן והדם? או שמא בגב של אחיותיהן הרקדניות, או בעצים השכנים? כמו מרבית העצים של דזאמה גם לעצים האלה אין שורשים. אלה עצים מדומים, בני אדם במסווה, בתחפושת. "קליפת העץ" הצמודה חושפת את קווי המתאר של גופם, שהענפים נמשכים מתוכו כרגליים, זרועות, ציפורניים, קרניים, תסרוקות משונות.
הציור הזה הוא סיפור, בלדה משונה על לוחמות שהפכו לציפורים (או להפך) במין מטמורפוזה וטבע אלטרנטיבי כמו שפרחים נהפכים לפירות, פנטזיה ריקודית בתוך בית חולים שדה, תמים ומגניב לכאורה כמו בתי עץ, עד שמתברר שהבחורים קטועים, שהם שוכבים בתוך מטווח, שדגל עטלף מונף על אחת המיטות, שאחת הנשים כורעת על ברכיה בתחנון וכלב שומר על גוויה של עץ קטן.
*
- Strange Fruit

מרסל דזאמה, עולם שהשתבש, לחצו כאן להגדלה
תוך כדי התבוננות בציור הקודם, ועוד יותר בזה נזכרתי באלתרמן, ב"שיר של מנוחות"; בשורה כמו "והרוח תנע עריסות ותלויים" שבה עריסות הן במרחק נגיעה מהריסות, הבגדים שנתלו לייבוש מתחלפים לרגע בבני אדם תלויים, ו"שיר אלליי" שמזמרות הנערות הוא כמעט הללויה.
הזיקה של דזאמה לפרנסיסקו דה גויה היא גורפת. רבים מן הדימויים המסויטים של גויה, מעטלפים ועד רעולי מצנפות מחודדות חלחלו לעולם של דזאמה בגרסה יותר פּוֹפּית וקלילה (יחסית, יחסית). החלק האמצעי-תחתון של הציור שלמעלה מצטט תחריט של גויה מסדרת זוועות המלחמה.

מימין פרנסיסקו דה גויה, מתוך זוועות המלחמה, משמאל, מרסל דזאמה, עולם שהשתבש (פרט).
בשלב מסוים העצים הכרותים ממילא של דזאמה התחלפו בראשי בערימת עצים לעולה ולמוקד. ונזכרתי גם במפה עתיקה של אמריקה, באייקון שציין קניבלים.

מימין, מרסל דזאמה (הבלבול בין אברים לענפים ממשיך לתוך המדורה שעורכים העצים המדומים). משמאל, פרט מתוך מפת אמריקה מן המאה השש עשרה. לחצו כאן להגדלה
*
- אדוניס
זה נהיה יותר ויותר קודר ככל שנכנסים לתוך היער. דזאמה שואל מגויה דימויים אבל הטמפרטורות שלו נמוכות. הפצע כבר סוגנן ונקרש. היחסים התקבעו. הפוליטיות שלו עמומה ואישית. מבחינות מסוימות הוא קרוב יותר למיכאל בורמנס אבל בעבודות של בורמנס יש רובד מאיים, כמו בכניסה לעולמו של רוצח סדרתי, ואצל דזאמה זו כבר פאזה אחרת, פופית, שמנטרלת את החשש.

מתוך משקולת 2005 סרטון ממוסגר של מיכאל בורמנס

חליל בלבין, מתוך "הנביא", סדרת תחריטים בעקבות רישומים של אנה טיכו, 2015 לחצו כאן להגדלה
חליל בלבין קרוב לגויה מן הצד השני, הרגשי, של השַׁמות שמחוללת המציאות בחוץ ובפנים.
על התחריט עתיר הפרטים, הבמות והאפוקליפסה אפשר לכתוב פוסט שלם, אבל אנחנו עכשיו בעצים, והנוזל שזורם מן השד העצי אינו בהיר כמו חלב, הוא דומה יותר לדם שמכתים אם לא מנתק את הזיקה בין הזית לשלום.

עץ מניק. ציור מצרי (וחביב עלי במיוחד)

ברנר פיקאר, המאה ה18, הולדת אדוניס מאמו העץ
העץ של בלבין אינו רחום ומזין כמו העץ המצרי. הוא רחוק גם מסמירנה אמו של אדוניס מן המיתולוגיה היוונית, שהפכה לעץ לפני שילדה אותו וכך נמנע ממנה לחבק את התינוק. (אחריתו האלימה של אדוניס לעומת זאת, היתה משתלבת היטב באלימות ובדורסנות של "הנביא"). ובמחשבה נוספת, האנטומיה האנושית השתבשה אצל בלבין; זה נראה כמו שד אבל מתנהג כמו זין שמשתין מלמעלה ישר אל פי התינוק.
*
- נקודות (בחזרה למרסל דזאמה)

חליל בלבין, מתוך "הנביא" (תקריב)
גופו של התינוק מנוקב בעקיצות יתושים (תודה לאל שאלה רק יתושים עם פרצופים זדוניים-שדוניים, לחצו להגדלה, גם נגיעות ההומור – ברוטאליות). הנקודות על כל פנים, מחזירות אותי לדזאמה. רבות מדמויותיו מנוקבות ומנוקדות, עד כדי מטחנת בשר שפִּיָתה המחוררת משמשת כמין פרצוף או מסכה. אבל אנחנו עדיין בעצים: ברוחות הרפאים שמשופדות על ענפיהן, בצד חתול לבן שמנוקב כמו סבסטיאן הקדוש כמעט. עשן הסיגריה של השדון השמן מתחלף בענף, קירח אמנם, שמחזיר אותנו להתחלה.
הערה מאוחרת: כשכתבתי את הפוסט הרגשתי אי נחת מסופו. כאילו הסתלקתי ושכחתי להגיד משהו חשוב, ובעקבות התגובות (תודה לאביב) נזכרתי: אין שום דבר בעולם, למעט כמה אנשים, שאני אוהבת יותר מעצים. מכל הסוגים, ויותר מכל אלונים שהם בעיני העץ האולטימטיבי, הארכיטיפי. עיר האושר מלאה פוסטים על עצים אמיתיים ופלאיים, וזו הפעם הראשונה שיש בה עצים רעים. ובעצם אלה לא העצים שרעים, אלא בני האדם. רק שבדרך כלל עצים הם כל כך נפלאים שהם מצליחים לספוג ולהתמיר את הרוע, והפעם לא. ולכן זה כל כך עצוב ומכאיב.
עוד עצים בעיר האושר
עצים, אמנות, עצים (שבסופו יש גם לינקים לשלל עצים אחרים)
ואולי זה בעצם שייך יותר לסדרת שמלות של כאב. של רבקה הורן למשל
או לפוסט שמתחיל בציור פרובוקטיבי של בלתוס
עוד על חליל בלבין ומרב קמל – קרקס התלושים, וגם – תעלומת האווז הדו ראשי (שגם בו יש עץ עם רגליים…)
ובלי קשר – נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון (המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות)
הולך לבדוק מה עוד מרסל דזאמה עשה,גם על בלבין לא שמעתי אף פעם
תוהה מה ההבדל בין איור לציור..ואם יש לזה בכלל חשיבות
בציור הראשון החמושים נראים שומרים על המקום
בשני, רגלי הבלרינות המחוברות לעצים דומות לכת הרובה שמחזיקות
בשלישי האמפטי דאמפטי מרושע כאילו מנצח על כל הסצינה
HUMPTY DUMPTY SAT ON A WALL // HUMPTY DUMPTY HAD A GREAT FALL // ALL THE KING'S HORSES AND ALL THE KING'S MEN // COULDN'T PUT HUMPTY DUMPTY TOGETHER AGAIN "
אני תוהה עם אחד הטריגרים למאמר הזה היה האפוריזם על העצים בשלג של קפקא שהבאתי (:
אלכס, בלבין אמן ישראלי צעיר ונהדר. על התערוכה שלו ושל בת זוגו מרב קמל כתבתי שני פוסטים מרוב התלהבות ("קרקס התלושים" ו"תעלומת האווז הדו-ראשי") ונשאר לי עוד הרבה לומר.
אני לא באמת חושבת שיש הבדל בין איור לציור. באופן תיאורטי איור מלווה סיפור, אבל אם כך גם כל האמנות הנוצרית שאני כל כך אוהבת – ג'וטו, פרה אנגג'ליקו וכן הלאה – מתנהגת כמו איור. אולי תהית על זה בגלל הטכניקה של דזאמה. ציור על דף לבן עם קווי מתאר מזוהה עם איור בספרי הילדים, וגם הנושאים תמימים כביכול – ילדים, ציפורים עצים – עד שמתקרבים…
באשר לציור הראשון – אם החמושים היו שומרים "טובים" הם לא היו צריכים להסתיר את פניהם. רעולי פנים הם שובים, טרוריסטים או שודדים.
גם אני הרגשתי כמוך לגבי השני, בגלל זה קראתי לרובים איברים, מין רגל שלישית מתוחה בפוינט.
וההמפטי המרושע 🙂 מניף ידיו כמו מנצח או אולי מלהטט בשתי הציפורים והפרח…?
דודו, גם אם לא הוא תמיד יכול להיות טריגר בדיעבד, כמו במסה המקסימה של בורחס על מבשריו של קפקא 🙂
תודה רבה על ההיכרות עם יצירותיו של דזאמה. הן מרתקות, מושכות ודוחות כבר בפני עצמן, ועוד יותר כשמגלים את הקשר לגויה האהוב עליי עד מאוד.
אותי מאוד הטריד, משום מה, היצור דמוי המפטי-דמפטי או קרלסון המעופף בשולי האיור השלישי. בשתי הדמויות המוכרות הללו מספרי הילדים יש צד מטריד ולא נעים, ובאיור של דזאמה הוא מבליט ומקצין אותו לכדי אלימות מפורשת, גם ב'טיפול' של הדמות בציפורי הדם וגם בהבעת הפנים שלה.
לי קרה משהו מוזר. התחלתי בדיוק כמוך, וככל שהתקדמתי בכתיבת הפוסט והגעתי לזוועות המלחמה של גויה, לתחריטים של חליל בלבין (שלא לדבר על מיכאל בורמנס), הציורים של דזאמה איבדו מחריפותם וזכו במין תמימות שנייה, קצת מקולקלת, ועדיין… 🙂
פוסט מכאיב היום, אני אוהב עצים אבל לא כאלו, אני כנראה קלאסי מדי.
בדיוק היום פרסמתי צילום של עץ שאין לו כל סיפור.
מרית קרובתי, יערות אמתיים כזכור מעוררים בי שלווה מיוחדת. ובכל זאת, הפוסט עורר בי את רישומו של עץ הבאובב המטריד של נחום גוטמן עם כל התלויים המשתלשלים ממנו; וגם, לפחות באיזו מידה, את מקום התפילה ביער של אגון שילה (1915): https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/736x/8e/e8/f0/8ee8f02a5596e707a64f5c95faad1a9e–painting-art-art-paintings.jpg
אביב, תודה מיוחדת על התגובה הזאת שגרמה לי להבין מה החסרתי בפוסט. אין שום דבר בעולם, למעט כמה אנשים, שאני אוהבת יותר מעצים. עצים אמיתיים מכל הסוגים ויותר מכל אלונים שהם בעיני הארכיטיפ של עצים. את הילדות שלי ביליתי על עצים ועיר האושר מלאה פוסטים על עצים, אמיתיים ופלאיים, וזו הפעם הראשונה שיש בה עצים רעים. ובעצם אלה לא העצים שרעים, אלא בני האדם. רק שבדרך כלל, עצים הם כל כך נפלאים שהם מצליחים לספוג ולהתמיר את הרוע, והפעם לא. וזה מה שכל כך עצוב ומכאיב בפוסט הזה.
גם בעץ שצילמת אגב, יש הרבה עצב.
שועיקי, בחפזוני מיהרתי ללחוץ על הלינק, ואמרתי בליבי, זה לא גוטמן ולא באובב, זה נראה כמו אגון שילה, ואכן… לא מכירה את עץ התלויים של גוטמן (ממש לא אופייני למזגו) והיער של שילה הוא נטול טבע, רק יער של כאב.
כאב אינו שייך לטבע?
דודו, בטח שיש כאב בטבע, אבל על הסוג הזה כל הזכויות שייכות לאנשים.
ועצים פשוט לא מכאיבים.
אנשים הם לא לא טבע
לא לא זאת הגדרה יפה.
יכול להיות שזה פשטני מדי, אבל "8 רוחות עזות" –
יש שם 8 "בלרינות", אז אני מניחה שזה קשור.
ייתכן שהן עצמן רוחות עזות ה"מנשבות" בצמרות העצים, אצל אחת מהן נראה גם העשן היוצא מלוע הרובה כמו משב רוח (וגם הדף של רובה הוא סוג של רוח).
ועוד קצה חוט, מהתורה הבודהיסטית:
A truly wise man will not be carried away by any of the eight winds: prosperity, decline, disgrace, honor, praise, censure, suffering and pleasure. He is neither elated by prosperity nor grieved by decline. The heavenly gods will surely protect one who does not bend before the eight winds. However, if you bear an unreasonable grudge against your lord, heaven will never protect you, however strongly you may pray.
(Gosho, p. 1117; MW-1, p. 206)
הגעתי לזה אחרי שמצאתי את המשפט הבא בהערת שוליים של ספר אודות מנזרים בודהיסטים:
"Kuang-mo is the name of one of the eight strong winds"
מנפלאות הגוגל.
תודה טל, זכית בחצי המלכות!
והידד גם לגוגל, שמחליף בהצלחה את האורקל מדלפי, אם כי היחס בין הציור למילים הבודהיסטיות הוא כמו היחס בין הציור הראשון לאכסניה המשונה שבה מצאתי אותו…
הקשר אמנם רופף, אבל אם אכן יש קשר לאותן 8 רוחות שהאדם צריך לעמוד בפניהן כדי לזכות בהגנת האל/ים, אזי מי שיוצא למלחמה (כדי לזכות בתהילה, כסף, כבוד וכו' וגורם לסבל, השפלה ומפלה) – ודאי נמצא בתחתית הרשימה של הזכאים להגנה.
ולגבי הגלויה שמצאת בבלוג של גלויות למען שלום עולמי – אני יכולה להבין איך בעין בלתי-מזויינת (אולי תרתי משמע במקרה הזה…) זו נראית כמו סצינה פסטורלית של מה יקרה אם נכתת חרבותינו לאתים: הכלבים נחים, הלוחמים מאזינים לסיפור תמים יחד עם אם וילד, וענף ירוק וציפור צומחים ממשהו בעל קונוטציה שלילית כמו סיגריה.(אגב, לדעתי האמא זו הדמות הישובה על הכסא עם הסיגריה, ולא הדמות רעולת הפנים. כפי שאני מבינה זאת, האמא למעשה צופה בנחת כיצד רעולת פנים עושה לילד שלה "שעת סיפור").
אני בעד הפירוש האופטימי. כלומר לא לא. לא הדובון.
ואולי הרקדניות על הענפים מזכירות את הרקדנים עם הרובים אצל אוהד, וגם את הרקדנים והרקדניות על הכלונסאות גם אצל אוהד, לפחות.
החיבור בין עצים וזוועות מלחמה החזיר אותי לתבליט של אשורבניפל מלך אשור מן המאה השביעית לפני הספירה:

בתמונה הפסטורלית המלך שרוע על מיטה בגינתו תחת עצי גפן ודקלים, ומלכתו ישובה על כיסא לפניו, שניהם מגישים גביעים לשפתותיהם, כשמשרתיהם מגישים להם מטעמים ומשיבים עליהם רוח. הכל נפלא, כולל הציפורים העפות בשמים או עומדות על העץ. אולם על העץ השני משמאל תלוי כפרי באושים ראשו של המלך תאומן, אויבו המר של אשורבניפל, ומעניק ריח אחר לכל התמונה. כעת ברור גם מדוע הם חייבים לנפנף: אולי להבריח זבובים ולהשיב אוויר מצחנת המוות. אין חדש תחת השמש.
טל, זאת פרשנות רבת מעוף, אבל אחרית הימים שכזאת דורשת איזו תנופה ורוח מאחדת שנעדרת מן הציור. כאילו דזאמה ניסה להפוך שורה של פרטים מבלי להבין את המכלול, והתוצאה רק מבליטה את המלאכותיות והסתירות. במקרה הטוב זאת אירוניה. זה כל כך זר בין הגלויות הנאיביות והקלישאות על שלום. (והבעיה שלי עם הקשר היא לא שהוא רופף אלא עקום ומפותל בכוונה).
רג'ולי 🙂
כמו מניפה, תודה על התוספת, ומזל שהסברת, בחיים לא הייתי מוצאת את הראש לבד. פתאום נזכרתי במה שכתב וסארי היסטוריון האמנות הרנסנסי, על ציור של ג'וטו – משרתו של איוב מגרש את הזבובים מפצעיו במניפת ענפים: "מופלאה במיוחד תנועתו. ביד אחת הוא מגרש את הזבובים מאדוניו המצורע והמצחין, ובשנייה הוא אוטם את אפו בשאט נפש, כדי שריח הצחנה לא יבוא בו." זו אחת הסיבות שאני אוהבת את ג'וטו. הוא יכול להיות עצוב ומצחיק ביחד בלי ניכור ואוטם שריר הלב.
אז זה בדיוק העצוב והמצחיק או הפאסימי והאופטימי שמצטרפים אצל דזאמה. בדיוק עכשיו הזכיר מישהו בקול המוסיקה את היכולת לבטא עצב בסולם מאז'ורי ושמחה בסולם מינורי (הוא דיבר על שוברט). ויש לא מעט כאלה דוגמאות. אפילו הזוועות המתוארות אצל דזאמה יכולות להזכיר את הזוועה למשל המתוארת בריגולטו ולצידה גם משהו מצחיק. צורה של הומור שחור.
ואני חושב שגם אם אין תנופה ורוח מאחדת, זה ממש לא אסון. לא זה האסון. זה יכול להיות גם באנדר-סטייטמנט, וכבוד הפרשנות הזאת במקומו אף יתנוסס ויצמח יותר בהיותו אנדר-סטייטמנט. האנדר-סטייטמנט בפני עצמו יכול להיות אמירה לא בטלה בשישים.
נראה לי שגם תלוי מאוד באיזה מצב רוח פרלימנרי נחשפים לדזאמה הזה. נפלאה האניגמטיות והמולטי משמעות. אפשר לחיות איתם בלי פתרון סופי.
הפרשנות של טל נהדרת באופן שבו היא הופכת את ההטרדה על ראשה. ואין ספק שהרושם הראשון הוא סוג של החתמה, ואניגמטיות ומולטי משמעות עדיפות על פתרון סופי (הכול עדיף על פתרון סופי).
מרית יקרה
יש משהו בפוסטים שלך שמגרה להפוך בדברים ולזרום אתם הלאה. עצים טובים? נדיבים? עצים רעים? נשמע כמו חיבור לא טבעי..אנושי מדי.. ורק בהתחברו לאנושי הוא מקבל את תכונותיו אלה. מתוך הבזקים אסוציאטיביים על עצים שכאלה התעקש אחד לשוב ולהופיע.
Giovanni Segantini, The Evil Mothers, 1894
זכורני שלא יכולתי להינתק ממנו (ציור גדול, 2 מ' אורכו),שם בבלוודרה, בוינה, וכששבתי לעיין בו בוססתי בפרשנויות סימבוליסטיות על נשים ונשיות, אימהות וטבע.
דוד, תודה! זאת שמחה לעורר את הזרמים האלה, שלא לדבר על המתנות שהם מביאים. ולגופו של עניין – דניס סילק ואני ועוד כמה מוזרים מאמינים גם בחיים הסודיים של הדוממים. אבל כשזה מגיע לעצים ההסכמה מתרחבת. הנה קישור שהגיע בתגובות לאחד הפוסטים הקודמים https://www.brainpickings.org/2016/09/26/the-hidden-life-of-trees-peter-wohlleben/ וחלק מזה כבר פורסם בהארץ בשעתו https://www.haaretz.co.il/news/science/.premium-1.2834814
עצים מענישים ונקמניים לעומת זאת, זה כבר ראי להתבוסס בו.
פתאום נזכרתי ב"הנקה הפלאית של ברנרד הקדוש" שצייר אלונזו קאנו. אולי העץ של בלבין בכל זאת מניק…?

רק מתוך ראיה שיטחית – האם/אשה שמספרת לילד סיפור עוטה כיסוי ראש זהה למחבלים שפרצו לבית. האם היא חלק מהם ? בפרשנות הזו, אכן "הרעים" יכולים להיות טובים, המחבלים הופכים לשומרי סף ולכן הכלבים יכולים לנוח … חיזוק נוסף הוא השימוש במספר צבעים מועט. יוצר אחדות בין המשתתפים ולא ריחוק.
בעיני כל הסיטואצייה אופטימית מאוד למרות אי נוחות בקרבה בין ילדים וקלצ'ניקובים ….
האחדה פירושה שהרעים יכולים להיות טובים. או להפך…
איכשהו קשה לי לייחס אופטימיות לצייר ששואב דימויים מן האופל של גויה (מגופות כרותות ועד עטלפים ורעולי פנים מחודדי מצנפות). אבל משמח אותי שאחרים יכולים.
את צודקת אם האופטימיות מתקבלת כתוצאה מהשמה ללעג של זוועות וקרבנותיהן, התעלמות מהסבל, ואף מחילה ושכחה. אך כשתאורי זוועות משמשים כחלקי שפה שיכולה לבנות משמעות חיובית, אני חושב שזה מלגטם מבחינה מוסרית את האופטימיות הנובעת מכך. והבעייתיות נשארת. כמו הומור (שבשונה מכאן לא בהכרח מוביל לאופטימיות) שחור – רק צירוף המילים הזה עצמו הוא בעייתי. אך התופעה קיימת לא רק משום שהשפה מאפשרת, אלא כי יש יכולת להפיק מידה ואילו קטנה של נחת רוח גם כשהמסר מורכב גם מאלמנטים שליליים.
לסוגיית העצים המטרידים שהם סוכנים-כפולים – ממליצה בחום על "עקורה", ספר פנטזיה שהיער משמש בו דמות מרכזית.
נראה לי שחלק מהצרימה, מבחינתי לפחות, מקורו בניגוד בין מה שאנחנו יודעים על עצים – חיים, ופרי, ועץ הדעת טוב ורע, וצמיחה, ושורשים, וכל עולם האסוציאציות הבגדול-חיובי הזה – לבין העצים של דזאמה. הם אפילו לא עצים, יש להם תחתית כפולה (של מגירה מעץ?..) שמחביאה את כל המטריד הזה בכסות נטורליסטית.
תודה על הפוסט.
××× ×ר×ת,
ש×××ת ×× ×ש××.
×× ×××
××××
רג'ולי, מאמצת את הליגטום 🙂
גלי, מישהו (אולי את?) כבר המליץ פה על עקורה. עוד אגיע אליו. ואת צודקת, העצים של דאזמה הם בני אדם מוסווים, וכמו שאמר הפרח הבודד לנסיך הקטן – "אין להם שורשים, ודבר זה מקשה עליהם מאד…"
מיכל, כשתרגמתי את התגובה שלך מהג'יבריש (כך היא מופיעה אצלי משום מה) נכתב שאת משאירה לי משהו, אבל מה?
אני נדהמת כל פוסט מרוחב הראייה שלך והיכולת לקשר ולהרחיב, להביא רפרנס וכו' בכנות, נדהמת גם מהתגובות כאן. בעניין העצים גם דיסני נתן להם תפקיד משמעותי, גם בסיפור שאינו נגמר, ועצים מטרידים מאוד בטווין פיקס… באשר לתחריט של בלבין- אני בטוחה ששמת לב שיש שם מגן דוד עם הסמל של יד ושם…
(סמל יד ושם : https://tinyurl.com/y88g9f8v) יש לך פרשנות לזה?
לוסי, תודה רבה, גם על התוספות. והשיחה בעקבות הפוסטים היא אחת הסיבות העיקריות לכתיבתם.
התחריט של חליל בלבין – הוא חלק מסדרה מרתקת ודחוסה וקודרת http://halilandmerav.weebly.com/prophet.html חליל הוא מעין מדיום של הקולות ושברי הדימויים שמתגבבים פה מכל הכיוונים, בלי המיסטיקה שנלווית למילה הזאת ומוחלפת בהומור עקום ומשחקי. אפשר לכתוב ספר קטן על כל תחריט – אני מגזימה אבל לא בהמון, אפילו על העץ ועל התינוק המנומר יכולתי לכתוב עוד ועוד; די שהייתי מושכת בחוט של אדוניס, או בשד המשפריץ של הבתולה שהבאתי בתגובות… סמל יד ושם – שממוקם בתוך תמרור בצורת מגן דוד שנעוץ בקרקע ממש לפני העץ – הוא חלק מהרעש החזותי והסימבולי של החיים פה. זה מה שאני יכולה להגיד בלי להישאב לתוך התחריט.
תודה רבה על הקישור! אצלול בו