התחושה היתה שהוא נמצא בעולם אחר, שכיסה והסתיר את העולם הרגיל והמוכר לו כפי ששטיח מכסה את הרצפה. הרצפה עדיין נמצאה שם, מתחתיו, אבל רגליו דרכו על השטיח המכסה אותה, והשטיח הזה היה ספוג כשפים כפי שהעשב היה ספוג טל.
כך מתארת אדית נסביט (בתרגומה המלא חן וחיים של הגר ינאי) את כניסתו של ג'רלד, אחד מגיבורי "הטירה הקסומה", לגן הטירה המכושף, הזרוע מקדשים קטנים: מקדש פלורה אלת הפרחים, מקדש דיוניסוס, אפולו, ואחרים. בהמשך יתעוררו פסליהם לחיים. אלים ויצורים מיתולוגיים יירדו מכניהם, ישחקו וישתכשכו באגם הלילי בחברת פסלי ענק של לטאות פרהיסטוריות, ויקנחו במשתה ונשף מחולות.
.
המשתה והנשף הם שילוב בין "פרימוורה" של בוטיצ'לי (כולל ממטרי ורדים ואלות רוקדות במעגל, רק שאצל נסביט כולם פסלים, ואין צורך בעצי פרי, מושיטים יד וקוטפים איזה פרי שרוצים), ובין "נעורי בכחוס" של ויליאם אדולף בוגרו. נסביט מתעלמת מן העירום כמובן, ומוסיפה עוד כהנה ברוב חן, למשל אלות שיושבות על המדרגות היורדות לבריכה ומשחקות 'סבתא סורגת' בחוט שיש לבן.
.
אהבת נפש אהבתי את הספר הזה בילדותי. ועד היום לא פג קסמו אף שאני חושבת בדיוק להפך: שום שטיח קסם לא נפרש על רצפת המציאות. בדרך כלל זו הרצפה שמונחת על השטיח וחונקת ומשתיקה את הקסם, ורק לרגעים כשהיא מוּסרת או מתמוססת, הוא משתחרר פתאום ונחשף.
אבל נתחיל מהתחלה, כלומר מגב הספר:
מי מאיתנו לא היה רוצה טבעת קסמים המגשימה כל משאלה? עבור ג'רי, ג'ימי וקתלין – שלושה ילדים בחופשה שיצאו לחפש קצת הרפתקאות – זוהי אינה רק משאלת לב. בטירה הקסומה שאליה הם מגיעים במקרה, החלום הופך למציאות. אבל במהרה יוצאת הטבעת מכלל שליטה, ודברים מוזרים מתחילים להתרחש: פסלי אבן קמים לתחיה, דחלילים קורמים עור וגידים והופכים לאדונים וגבירות מנומסים, ואלים מהמיתולוגיה היוונית עורכים נשפים לאור הירח. הטירה הקסומה הוא ספר שיש בו הכל: הרפתקאות מסעירות, מצבים מצחיקים עד דמעות, רגעים מרגשים, ובעיקר – מלוא חופניים קסם טהור.
אחד שיודע, אמר לי פעם שכל הספרים של אדית נסביט הם אותו דבר. אני לא מומחית לכתביה, אבל כשקראתי לאחרונה את "חמישה ילדים והזהו" הבנתי את כוונתו. גם ב"חמישה ילדים והזהו" מתמודדת חבורת ילדים עם משאלות שהשתבשו והסתבכו ואפילו האמצעים דומים, אבל בכך מסתיים הדמיון; בעוד ש"חמישה ילדים והזהו" (הנלבב לכשעצמו) הוא פיתוח של אגדת משאלות מבוזבזות (מסוג שני הזקנים הנרגנים שמבזבזים את מתנת הפיה על הדבקת נקניקיות הדדית לפרצופם והסרתן), "הטירה הקסומה" הוא מסע (לא לגמרי מודע) ללב הקסם ולכן גם לעומק נשמתי.
למי שלא מכיר את הספר הפרק הראשון הוא קצה חוט; מומלץ לקרוא אותו עד תומו.
הקסם מתחיל במשחק תיאטרון: מיבל, אחייניתה של האישה המשגיחה על הטירה, מתחפשת ליפהפייה הנרדמת. הילדים שמוצאים אותה פועלים בהתאם (כלומר אחד הבנים מעיר אותה בנשיקה) על אף הספקות. אחרי שהיא "מתעוררת" היא מובילה אותם לאחד מחדרי הטירה. כדי להוכיח את זהותה הנסיכית היא מורה להם לעצום את עיניהם ולוחצת על קפיץ סודי, וכשהם שבים ופוקחים אותן החדר כולו רושף ומנצנצץ בשלל צבעים. מסביב לקירות צצים מדפים ועליהם מונחים "תכשיטי זהב וכסף, נזרי יהלומים, ענקים של אבני אודם ושרשרות ברקת ופנינים, כולם מדהימים בהדרם הדמיוני על רקע הקטיפה הכחולה הדהויה." בין האוצרות ישנם כמה תכשיטים עקומים וחפצים משונים ממתכת עמומה. מיבל טוענת שאלה חפצי קסם; הטבעת למשל, היא טבעת היעלמות. זה חלק מן המשחק שלה, מהעמדת הפנים, אבל כשהיא עונדת את הטבעת היא נעלמת, וגרוע מזה, היא לא מסוגלת להסיר את הטבעת מאצבעה. בהמשך יתברר שקסם הטבעת הוא נזיל ומשתנה לפי מה שאומרים עליו.
משחק התיאטרון הוא רק הראשון באמנויות-הכאילו שמובילות את הילדים מן המציאות לעמקי הקסם. לא בכדי אלה דווקא חפצי האמנות (הפסלים, ואחריהם הדחלילים שיצרו הילדים) שקמים לחיים.
כיוון שכל האיורים שמצאתי מכזיבים אני מחליפה אותם בציורים של אנטואן ואטו (1684 – 1721) הקליל והמלנכולי, התיאטרלי והעכשווי מכל ציירי העבר, שתמונותיו זרועות בעשרות (אם לא מאות) פסלים שנראים כאילו אוטוטו – ואולי כבר – קמו לחיים.
מתחת, התמונה המלאה ממנה נלקח הפרט שלמעלה. לא אתפלא אם היא שמשה השראה לאיור הפותח של ה. ר. מילאר, המאייר הראשון של הספר:
.
והנה עוד שני תקריבים, משני ציורים נפרדים, של הפסלים הכמעט חיים של ואטו. מימין – דווקא האדם נעמד כמו פסל, בעוד שהפסל כמו רוכן לראות משהו שאיננו רואים. האֶרוֹס הפיגמליוני הוא דו צדדי; האדם נמשך אל הפסל וגם הפסל (משמאל) כמו פושט את ידו אל האיש מתוך שינה. לחצו להגדלה.
.
ובחזרה לטירה הקסומה, לא רק התיאטרון והאמנות הפלסטית סוללים את הדרך לקסם. לג'רלד, אחד מגיבורי הסיפור, יש נטייה מעצבנת-משעשעת (תלוי את מי) להמיר את המתרחש סביבו לצורת סיפור, בזמן אמת. זה יכול להיות רגע טריווליאלי כמו:
"לגיבורינו לקח רק רגע להבריש את שערו ואת בגדיו ולשטוף את פניו וידיו," אמר ג'רלד ומיהר להתאים את פעולותיו למילים שאמר.
או לחילופין –
האביר העשוי ללא חת [מעיד ג'רלד על עצמו] הראה להם את הדרך, משאיר לנושאי כליו הבורים להחליט אם להצטרף אליו או לא.
וכן הלאה. הרווח בין "אם היינו בתוך סיפור בטוח שזאת היתה טירה מכושפת" כמו שאומרת קתלין, לבין – זאת באמת טירה מכושפת, מתבטל בלי משים. כי הספרות היא המצמצמת הגדולה של המרחק בין המציאות לקסם. העולם הלא נברא במילה. כמאמר המשורר הקוסם אברהם סוצקבר – "אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים."
בתקופה הקצרה שבה חבשתי את ספסלי (ביטוי משונה ומצחיק) החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב למדתי גם קצת בלשנות. ונדמה לי שזה היה נועם חומסקי הכוכב הבלתי מעורער של הקורס, שהגדיר מטפורות כ"סטיות". אני זוכרת כמה נעלבתי בשמן, ועד היום אני חושבת שזו שטות צרת אופק של מי שרואה בשפה משרתת של המציאות. והלא השפה היא גם אדונית שאינה מרותקת ל"חוקי הטבע". היא קרובה לקסם באותה מידה שהיא קרובה למדע. כמו שאומר ג'רלד לעצמו בזמן ביושבו בקרון המחלקה השלישית של הרכבת: "אני לא מבין איך רכבות וכישוף יכולים להתקיים בו זמנית." ונסביט, שמציצה מעל לכתפו מעירה: "אך הם יכולים."
האמנות היא להקת החימום של הקסם בספר: משחקי תיאטרון, פסלים חיים ולחשי מילים – מופעלים לכל אורכו בעוצמה מכשפת ומפוכחת כאחת, שמאפשרת להעיר את הקסם מבלי להתכחש למציאות, כי "הטירה הקסומה" הוא ספר על אמנות באותה מידה שהוא על קסם. וזאת רק ההתחלה. אבל חם מדי להאריך, וגם זמן הכתיבה שלי קצוב. ההמשך בפעם הבאה.
*
עוד על קסם בעיר האושר (קשה לבחור)
משהו קצר על משפחת המומינים – או שירה וקסמי חפצים
למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר (הספר)
על הכלים הספק חיים של רונית ברנגה
"את תצטרכי לטפל כמובן בכל נסיך לגופו" (על מרי דה מורגן האחת והיחידה)
מוצא הפנטזיה על פי ספר הדקדוק הפנימי
*
ושתי הודעות:
עוד הזדמנות לראות את ההצגה הפולחת לב ומצחיקה "אקס חמותי החורגת" בתמונע, ימים ב' ג' 10-11.7 ב- 20:00
ואחותי היקרה ממשיכה לארח בביתה את סדרת חלונות לנפש. ביום חמישי הקרוב ה13 ביולי ייערך מפגש עם סימונה חנוך שתדבר על אגדות המוות ההפיך (זו היא שהעניקה להן את הכינוי הקולע הזה) והדיכאון ככוח מרפא. כל ההכנסות לעזרת משפחתו של ילד אהוב שחלה בסרטן. כל הפרטים פה.
בילדותי אהבתי מאוד ספרים השוברים את המחיצות בין העולם המטריד שגדלתי בו לעולם הסיפור. לכן אהבתי למשל מאוד לקרוא בספרים של ז'ול וורן. ז'ול וורן משתמש במדע כמו שאדית נסביט משתמשת באמנות. אבל המטרה מקדשת אצלם את האמצעים (באופן חיובי). לכן זה גם לא כל כך משנה. ולכן רכבות וכישוף יכולים להתקיים בו זמנית, שניהם אמצעים להתקת התודעה מכאן כלשהו במציאות לכאן כלשהו במחוזות קסם
הרכבת היא אלמנט מרכזי בספרות האנגלית בכלל ואצל נסביט בפרט. ספר שלם שלה מוקדש לחיים בצל הרכבת, ילדי המסילה, ויש בו כנראה אלמנטים אוטוביוגרפיים רבים. אני חושבת על ספרי החמישיה הסודית של אניד בלייטון וכמה מהם מתחילים בנסיעה ברכבת בחזרה מהפנימייה (עוד אלמנט חובה בספרות ילדים אנגלית), וכמובן מה עשתה מזה ג'יי קיי רולינג בהארי פוטר, עם הרציף תשע ושלושת רבעי המיסתורי. בדיעבד, לא רק שרכבות וכישוף יכולים להתקיים בו זמנית, בספרות האנגלית הם ממש צמד חמד.
דודו, כשהייתי ילדה חשבתי בדיוק כמוך, שהספרים הם דלתות מילוט מעולם בלתי נסבל והם באמת היו. רק הרבה אחר כך הבנתי את האנומליה של ספרי הקסם: הם גם יציאת חירום וגם צלילה לעומקים פנימיים שהמציאות המטרידה משטיחה. בגלל זה הם כל כך הכרחיים וחסרי תחליף.
ז'ול ורן דווקא קראתי המון בילדותי. אבא שלי אהב אותו וקנה לי את ספריו. הוא אפילו הצליח למצוא ספר שלו בשם "דגל המולדת" שגיבה בעקיפין את הרגשות הלאומיים שניסה להנחיל לי 🙂
כמו מניפה, הוי כמה שאת צודקת. רולינג פשוט משכה את השטיח מתחת למשפט הזה. רכבות וכישוף הולחמו לנצח בזכותה.
נהדר, מרית.
מישהו אמר פעם [ואולי אני ממציא],
שקסם היא שיטה נפלאה להתמודדות עם המציאויות הפנימיות שלנו.
איזו שיטה נפלאה לחיות בשני עולמות מקבילים – מציאות מזה, פנטזיה מזה,
יד ביד, עקב בצד אגודל.
תודה רבה צבי. אי אפשר להסתפק במה שמעל למים, מתחת יש עולם ומלואו. שלא לדבר על שטחי ההפקר של האמנות.
אבל מה עושים עם קפקא?
"כי אנחנו כמו גזעי עצים בשלג. למראית עין הם מונחים סתם ובדחיפה קלה ודאי אפשר להזיזם. לא, אי אפשר, כי הם מחוברים בחוזקה לאדמה. אבל תראו, אף זה רק למראית עין".
קפקא, אין כמוהו, אבל אני, אין לי את הגנים האלה של גזע עץ בשלג. אני צאצא של המינכהאוזנים שמרימים את עצמם בציצת ראשם. ואם כבר פסיביות אז בתנועה, כמו שאומר הפרח הבודד במדבר לנסיך הקטן: בני האדם? … הם חולפים עם הרוח, אין להם שורשים ודבר זה מקשה עליהם מאד.
ההשוואה של מטפורות לסטיות דווקא הזכירה לי גישה אחרת, שרואה את השפה כבנויה בצפיפות משלל מטפורות, חלקן קפואות. יש פרק יפה בעניין הזה בספרו של גיא דויטשר, 'גלגולי לשון'. הפרק נקרא 'שוּנית של מטפורות מתות', ובהקשר של מטפורות, מוות זה לא משהו רע 🙂
הגישה האחרת מאד נראית לי. וקפואות עדיף על מתות, כמו שנאמר בנסיכה הקסומה,
There's a big difference between mostly dead and all dead
אחפש את גלגולי לשון של דויטשר. אהבתי את הספר שלו על הצבעים (שנקרא משום מה "בראי השפה").