אז ככה: התחלתי לכתוב פוסט על "גאווה ודעה קדומה" לכבוד שבוע הספר. התברר שהוא מורכב יותר ממה שחשבתי. ועד שיגמור להתבשל – חזרתי לעגנון. כלומר לנועה שניר ולאיורים הנפלאים שלה ל"סיפור פשוט" של עגנון.
אני מעתיקה את הפתיח מן הפעם הקודמת:
"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.
והפעם, שבע הערות על מיטה זוגית.
נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון. משמאל, הירשל שעדיין מאוהב בבלומה, מימין מינה אישתו, הרה ללדת את בנם הבכור משולם. לחצו להגדלה
- בדידות
הם ביחד אבל גם לבד. בתוך המרחב המשותף לכאורה של המיטה הזוגית יש מרחב נפרד של ארון מתים שבו שוכב הירשל.
גם אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי מפליא לצייר מרחב משותף לכאורה, שהוא בעצם גם שני מתחמים נפרדים בלי מעבר.
.
- מין ומוות
עגנון מקיף את הירשל בדימויי מוות – מן החדר "האפל כקבר" ועד סיפורי הרצח המשייטים במוחו, ועד שם החיבה המשונה שידביק לרך הנולד – "יתומי". נועה שניר מממשת אותם כשהיא מציירת אותו כמת, ובו בזמן הוא גם ערפד שישן בארון מתים. לא ערפד רגיל שופע מיניות אלא ערפד מסורס או אימפוטנט. זר אבלות ממסגר את אבר מינו.
ובהמשך לכך – הידיים המצולבות כמנהג המתים, הן גם איקס שחוסם את הכניסה ללבו של הירשל, בעוד שזר האבלות הוא כמו תמרור אין-כניסה רופס לחלציו.
גופו של הירשל הוא גם מין פרצוף חמוץ (הידיים מתפקדות כגבות זעופות). על הסרט הלבן שחוצה את זר האבלות כעיקול שפתיים, נכתב בדרך כלל שמם של מגישי הזר. אילמותו יוצרת תחושה של השתקה ומחיקה. וכל הסבך הזה העלה באוב שלי את הציור הברור והעמום של מגריט שנקרא "האונס".
שני פרצופים. משמאל, נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט). מימין רנה מגריט "האונס".
.
זה איור מורכב שמערבב חמלה ועוינות כלפי הירשל. שניר לא ממהרת להזדהות כמו רוב הקוראים.
.
- כיוונים
שניר מציירת את הירש בסגנון מצריים העתיקה: החזה והעין חזיתיים. הפנים והרגליים בפרופיל. התרבות המצרית נערכה בשקידה לחיים שאחרי המוות – בחניטה, בטקסי קבורה, בספרי מתים, בפירמידות (שהן בעצם קברים ענקיים), בשלל חפצים, מזון ואפילו רהיטים שנטמנו עם המתים כדי לשמש אותם בחייהם החדשים.
שניר מכינה את הירשל לחיים שאחרי המוות. ובו בזמן היא מציירת אדם חצוי. לבו, אבר המין שלו ועינו עדיין פונים לבלומה, אבל פרצופו כבר פונה אל מינה, האישון שלו נע לעברה, ויותר מכל – רגליו, שלא נחות בשקט כמו רגלי מתים. הוא עדיין לגמרי בארון אבל רגליו כבר מתחילות לצעוד לעברה.
ציורי קברים ממצריים העתיקה. יכולתי להסתפק בפרט השמאלי, שמראה גם את התנוחה המפוצלת לחזית ופרופיל וגם נגיעה טקסית בפיו של המת כדי להשיב לו את כוח הדיבור. אבל לא הצלחתי לוותר על הג'ירפה. לחצו להגדלה
.
- מתים חיים מתים
מתים-חיים בארונות מתים מחזירים אותי שוב למגריט ולמחוות הארון מתים שעשה לקודמיו. למשל:
למעלה, מדאם רקמייה מאת ז'אק לואי דוד (1800). למטה, פרספקטיבה: מאדם רקמייה מאת דוד, רנה מגריט 1949 (סרח הבד הלבן מעורר בי ספקות. האם לארון יש תחתית?).
.
- חור שחור במיטה ורודה
המרחב שבו שוכב הירשל הוא לא רק ארון מתים אלא חור שחור. אוגוסט רנואר הזקן טען "שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד…" וחזר בו רק כשבחן את ציוריו של מאטיס הצעיר. זה מה ששכנע אותו שמאטיס "דובר את שפת הצבעים" על אף סלידתו מציוריו (הציטוט המלא, ועוד על הצבע השחור כאן). אבל נועה שניר עשתה את זה בכוונה: יש בור אפל במיטה הזוגית והירשל שוכב בתחתיתו.
לואיס קמניצר, חדר ראשון (2001-2002), הדוקומנטה ה11 קאסל. האם השחור שבו משתקפת המנורה הוא מלבן של צבע או בור מתחת למיטה? (עוד על החדרים של לואיס קמניצר בפוסט שמיימי).
.
ובמקרה שזה בכל זאת ארון מתים ולא בור, נשקפת להירשל וגם למינה סכנת החלקה מן התמונה. לא רק משום שצוירו "שוכבים בעמידה", אלא משום שיש סורג רק למראשות המיטה ואין שום גדר שתבלום את הנפילה ממנה.
זה קצת פלא בעיני איך איור יכול להיות כל כך שטוח (כאילו נפשט עורן של ההתרחשויות ונתלה על הקיר) ובו בזמן כל כך רב כיווני, סבך כוחות משיכה וכבידה.
.
- אישה בסוגריים
זה איור נהדר, אבל מה שהכריע את הכף (לכתוב או לא לכתוב) אלה הסוגריים שבתוכם הניחה נועה שניר את מינה. בטבעיות גמורה, דרך עיטורי הכריות, שמהדהדים אחר כך בשלל הקימורים של לחיה ותלתליה, ומגיעים לשיא בסוגריים הענקיים שבהם נמצא העובר – מצד אחד כרסה המעוגלת, ומצד שני זרועה.
אישה בסוגריים, תינוק בסוגריים – נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט)
- ארון מתים ורוד
חתן וכלה שוכבים בארון מתים ורוד, בטקס חתונה בודהיסטי שנערך במקדש בפאתי בנקוק, בחג האהבה 2015. הזוגות מאמינים כפי שלמדתי מן הכתוב, שזמן קצר בארון מתים יפטור אותם ממזל רע ויעניק להם אושר זוגי.
התמונה מכאן (פרט)
עוד מסדרת איור אחד נפלא
עוד מיטות בעיר האושר:
.
וכמה הודעות
החלה ההרשמה לחממת האמנים השביעית של תיאטרון הקרון!
*
סדנת אמן עם אנטוניו קטאלנו היחיד והמיוחד (כמה מיוחד? למשל)
*
שתי הזדמנויות לראות את אקס חמותי החורגת הנהדרת של נעמי יואלי.
יום שלישי | 20.6 | 20:00 | סטודיו הזירה, האומן 16 ירושלים כרטיסים
יום רביעי | 21.6 | 20:00 | תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל-אביב כרטיסים
זה קשה זה, האיור. איום ונהדר
תודה שהבאת, מרית. ואין על התוספות שלך..
שוב ושוב משוטטת באיור – הזר על חלציו הוא גם תמרור אין כניסה, בעיני. והכרית התומכת בגבה – לכאורה, לא במקום. תומכת במקום הלא נכון (אם יש ׳נכון׳) אבל מקיימת איזו דינמיקה שקטה עם הצווארון הרקום (ריקמת אז׳ור, להבנתי. שמייצרת סביב חורים יזומים בבד, גם גבולות הדוקים מספיק כדי שהחור לא ימשיך לגדול) ועם הזר. ברקע –
הדמות (בלובן שלה) הנבלעת ומתבלטת בהבהובים. כואב לי הגב מאיך שמונחת הכרית הזו (:
וארון הקבורה – של מדאם רקמייה – היושב (כמה נורא, אפילו לאחר המוות אין מנוחה לגב..) – הוא יושב על האריג, לא? כמו משקולת משרדית על ערימת ניירות, כמו תזכורת, שמפה – לא זזים כלכך מהר..
תודה שוב. נהדר
התוספות אכן מרתקות, והאיור של נועה – שהיא בכלל מצוינת – מעולה.
דורית, שלום רב שובך! ופעמיים תודה, גם על התוספות. (התמרור אמנם כבר היה. "תמרור אין-כניסה רופס" קראתי לו ולרגע שקלתי אפילו לערב את השעונים הנוזלים של דאלי…) הבקיאות שלך ברקמה לא מפסיקה להפליא אותי. ואת צודקת על מוזרות הכרית בגב. היא כמו סוגריים לזנב שאין לה :).
יותם, נכון (על נועה) ותודה רבה!
תודה (: ברוכות הנמצאות וברוכים הנמצאים
ונכון, פיספסתי את מה שכתבת על תמרור רופס. ונכון גם לגבי הזנב בסוגריים.
הלבן – שבעיני הוא לגמרי כמו מגזרת שמחלצים ממגזין בורדה והוא ״גוף״ מושאל לרגע – שהוא היא ופרי בטנה, חידלון וריק (בחיריק) והשחור שהוא הבור שהוא הייצוג הפריפריאלי שלו, ייצוג חוצגופי – הם כמו שהבאת בפוסט על החדרים של קמיצר שאמר ״אנחנו תמיד סוחבים איתנו איזה כלא, לובשים אותו כמו חליפה״.
היא נראית כמי שעומדת על אין רגליים, עם ייצוג מושטח של כרית וזנב שהודבקו אליה איכשהוא. הוא נראה כמו פוסטר-מדיה, ברקע. שניהם עצובים עצובים, ובכל זאת – יש תנועה קטנה של ארון הקבורה שלו, שהוא הוא, לעברה. הארון מוסט מעט לכיוונה, אולי לטובת הסדר, כאילו יקרה תיקון/משהו אם ישאר מקביל לשמלתה. כמה נורא..
איור גדולה. ושוב תודה.
"הופך לחלק מהמערכת" -אאוץ'. התמצית שלך, מרית, לסיפור פשוט כמו האיור של נעה שניר. ה"תוכן" כאילו בסוגריים. יפה
דורית, מגזרת לגמרי, זה חלק מן ההשטחה ופשיטת העור. אבל מעניין שאת חושבת על ריק ולא על אור (כלומר גם אני חושבת, ועדיין). לגבי האין-רגליים אני חשבתי שהיא טובעת, ששולי השמלה הם גלים (פתאום נזכרתי שאריך קסטנר כתב בפצפונת ואנטון "אין טובעים בחדר האורחים".) זה הזכיר לי איור אחר בסדרה שבו הירשל מוצף וטובע http://www.sipurpashut.com/book/%D7%90%D7%99%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%A9%D7%9C/
איריסיה, תודה ואנחה. אני חושבת שגם אני כמו נועה קצת כועסת על הירשל. ובכל אופן אין לי אשליות לגביו.
נכון. טובעת. זה גם מסתדר עם הכרית הלא נוחה בגב התחתון (ועם רקמת האז׳ור הגלית, כמו קצף על פני מים), כמו שברי אניות מפוזרים, ואולי הכרית בראש היא בכלל אסקפיזם של עננים.
לא פחות מגאוני. תודה
מרית – שאלתך לגבי מגריט ("סרח הבד הלבן מעורר בי ספקות. האם לארון יש תחתית?") הזכירה לי שבקבורה יהודית בארון מקובל שלארון אין תחתית או שתחתיתו מנוקבת כדי לאפשר מגע ישיר עם הקרקע. והירשל השוכב נראה לי נשי למדי, האם כרמז לבלומה שהיא הנפש התאומה שלו?
פוסט אדיר, רגיש ומרתק. תודה!!
אסקפיזם של עננים… יש קסם במילים.
שי, ההערה שלך על קבורה יהודית יצרה תגובת שרשרת במוחי שהמקום והזמן קטנים עליה (והיא גם מופרכת מראש, כי מאדם רקמייה שרועה על מין שז לונג עם הדום, הרחק ככל האפשר מן האדמה ומקבורה יהודית, ואף על פי כן). אז אגיד רק שארון ללא תחתית זה בעצם מכסה והחצי השני המשלים של בור ללא תחתית. והירשל אמנם נשי, בכל התמונות, וגם בסיפור; בכלל ובפרט כשמשווים לנורמות המקובלות בסיפורי אהבה – בסיפור "נורמלי" זו בלומה שהיתה משתגעת כשהירשל היה נישא לאחרת. השיגעון הוא מפלטן של הפסיביות, גברים בדרך כלל פועלים. והוא באמת דומה קצת למינה אבל כשבחנתי את פני בלומה (בפוסט הקודם על הסדרה http://wp.me/pSKif-kWn ) לא הגעתי למסקנה חד משמעית.
שרון, תודה רבה!
שימו לב לצבעים בהם משתמשת נועה שניר. סוג של הרמוניה בין הלבן , התכלת והאדום – כאשר השחור שובר אותה. זוהי הרמונה דיסוננסית-אירונית העומדת מול המצב הנפשי של הנפשות הפועלות. הירשל חסר האונים, שאיברו סגור בזר קוצני וסרט "השער הלבן"חותם אותו סופית. מינה הפלקטית, סוג של מדונה מעוברת חתומת שפתיים נזיריות, אף מחודד, נושאת ברחמה את פרי החטוטרת של הירשל הכנוע, הקבור בשחור נפשו ואין בכוחו להיחלץ הימנו.
פוסט נפלא! תודה!
תודה לך, רימונה 🙂
והוא גם קצת בתוך רחם… פוסט נפלא
תודה אור. (רחם שחור, בררר… דילן תומאס כותב איפשהו במילקווד, לא זוכרת על מה, שהוא מתעופף כמו קמח שחור. זו אותה משפחה).