"גרם מדרגות" הוא מיצב של האמנית היפנית צ׳יהארו שיוטה (נ. 1972) שמוצג בימים אלה במוזיאון תל אביב. זו מין מנהרה מקומרת בגובה אדם, בתוך מארג של חוטים שחורים שבתוכם לכוד גרם מדרגות.
.
צ'יהארו שיוטה "גרם מדרגות" (2016-2012), צילום, סונהי מאנג.
.
בהודעה לעתונות נכתב ש"החוטים יוצרים נפח וקווים המתקשרים לטכניקת התחריט." ובהמשך לכך כוללת התערוכה גם סדרת תחריטים של ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי (1778-1720).
"בתי הכלא של הדמיון", כך נקראות ההבלחות האלה של ארכיטקטורה מתעתעת קפקאית. הוגוורטס של האופל וחביונות התת מודע.
.
ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי, "בתי הכלא של הדמיון" סביבות 1761
ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי, "בתי הכלא של הדמיון" סביבות 1761. אם הבנתי נכון (הקטלוג לא נמצא ברשותי) האוצרת היא שחיברה בין פיראנזי לשיוטה. אבל ייתכן שגרם המדרגות אמנם נוצר בהשראת המדרגות שבתחריט.
הם נפלאים התחריטים, אבל לא עליהם אני רוצה לכתוב.
(כאן אפשר לקרוא קטעים מן המסה של אלדוס האקסלי על התחריטים, בצד הפניות לטקסטים נוספים של מרגריט יורסנאר ואחרים).
*
כל אחד מחלקי התערוכה הוא יפהפה. אבל החיבור (המבריק לכאורה, ולא רק לכאורה) שיצרה עמנואלה קאלו האוצרת, לא צלח. המרקם התחריטי ונופי הנפש אמנם קושרים בין פיראנזי לשיוטה. דומה שהם מפרשים ומשקפים זה את זה. וכאן מתחילה הבעיה.
הבלעדיות הזאת לא פוגעת בפיראנזי. יש משהו אינסופי בתחריטים; הם מתקבלים כהבלחות רחוקות וחלקיות של יקום מסויט.
המיצב של שיוטה לעומת זאת, נוצר בקנה מידה אחר, של מתקן בלונה פארק. ועם כל אהבתי לרכבות שדים הן לא יכולות להתחרות בנפח הרגשי והארכיטקטוני של התחריטים.
ועוד לא דיברנו על השמות. הנייטרליות של "גרם מדרגות" לא יכולה לעמוד בפני העוצמה הסוגסטיבית של "בתי הכלא של הדמיון".
כוח הכבידה של התחריטים הופך את "גרם מדרגות" למין יצירת לווין.
ואני לא מנסה חלילה לומר שהעבודה של שיוטה נופלת משל פיראנזי. אין לי עניין בציונים, אלא בהשפעה של היצירות זו על זו. וכמה שפיראנזי נפלא, זו טעות אקולוגית לשים אותו ליד שיוטה. בתי הכלא שלו מנכסים את המיצב שלה ומכחידים כל אסוציאציה אחרת עוד לפני שנולדה.
(וגם המגדר מדגדג פה אבל לא בא לי לטרחן).
האורבניות של בתי הכלא חוסמת למשל את הפן הצמחי של המיצב, את הסבך העכבישי (והערוותי) שמתוכו מלבינות המדרגות כמו עצמות פרהיסטוריות או כמו מצבות. (פעם נקלעתי לבית קברות יהודי זעיר מימי הביניים בלב יער צ'כי: כמה מצבות עקומות בין עצים גבוהים מחוברים במטפסים מתים ואלומות אור מסתוריות. הצילומים האלה מבית עלמין אחר, הם הקרובים ביותר שמצאתי). וגם השכבה האגדית נפגעה. התחריטים מכחידים את צד היפהפיה הנרדמת של המיצב, צד השריפה שפשטה בסבך המכושף. כי השחור הוא לא רק קווים של תחריט אלא גם ענפים מפוחמים.
ויכולתי להמשיך עוד ועוד.
"גרם מדרגות" הוא דימוי פתוח. עושרו נגזר מטווח האסוציאציות הגנוזות בו. התחריטים יכלו להיות נפלאים בתור אחת מהן, אבל המונוגמיות שנכפתה עליו משטיחה אותו.
גוסטב דורה, היפהפייה הנרדמת
אנדי גולדסוורתי
.
לצירוף "בתי הכלא של הדמיון" יש בעברית משמעות כפולה: מצד אחד אלה בתי כלא שברא הדמיון, ומצד שני אלה בתי הכלא שאוסרים את הדמיון ומסלילים אותו. שניהם רלוונטיים לתערוכה.
*
ועוד כמה דברים על שיוטה: בניגוד לתחריטים של פיראנזי "גרם המדרגות" הוא בן חלוף. בסוף התערוכה ייחתכו החוטים והמיצב יהפוך לזיכרון. יש משהו נוגע ללב בסוף הידוע מראש, אבל אני מתעניינת אפילו יותר בהתחלה.
באתר המוזיאון מוצג סרטון ההקמה:
Piranesi/Shiota: Prisons of the Imagination (short) from Tel Aviv Museum of Art on Vimeo.
ויטו אקונצ'י יקירי, טען פעם שבבתי הספר היישועיים שבהם למד, הכל מתחיל בדקדוק. זו התשתית; רק אחר כך מגיעים לרטוריקה הנחשבת נחותה מעט בגלל שהיא עוסקת בשכנוע. זה תואם מן הסתם את ההררכיה הפנימית שלי, אחרת איך אפשר להסביר את החדווה שתקפה אותי למראה הרשתות שמהן התחיל הכול. זה היה סוג של התגלות, ההבנה שהתשתית הדקדוקית של כל הסבך הזה היא גריד פשוט וגיאומטרי. סרטון ההקמה הוא סוג של אבולוציה, פיט מונדריאן בהילוך אחורי.
פיט מונדריאן 1930-1912. (אבולוציה בראשי פרקים)
ומעבר לקסם המופשט, המושגי, של הרשתות, יש בהן גם משהו סוגסטיבי, רומנטי ופיוטי. הניסיון ללכוד את מה שמוסתר בתוך המים מקביל לניסיון לדלות חלום או זיכרון חמקמק. וזה אפשרי רק בכלי שכולו חורים. רק תחשבו על זה. פתאום נזכרתי שפעם, לפני שנים, בבחינות הקבלה למחלקה לאמנות בבצלאל, התבקשתי להכין כלי לרוח, ואמרתי שכבר יש, רשת פרפרים.
*
על חיבור שכן הצליח – גיא בן נר וטמיר ליכטנברג במוזיאון תל אביב
עוד על מרחב, נפש ותודעה
אה, אה, אה, אה! (הפוסט הראשון בעיר האושר, ולא בכדי)
על "אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק
קרקס התלושים – על חליל בלבין ומרב קמל
*
ומכיוון שאוטוטו ליל הסדר – על אהבתי הגדולה להגדה של פסח (ולמה אני כן אומרת שפוך חמתך)
*
ופירוש שלישי לבתי הכלא של הדמיון: הדמיון כסוהר. בתי הכלא בהם הדמיון כולא אותנו… גם זה קורה לפעמים…
חשבתי שזה נכלל בפירוש הראשון. זה מקרה קיצון של בתי הכלא שבורא הדמיון, לא? 🙂
ובלי קשר – בשבילי הדמיון תמיד היה המשחרר הגדול. אני מנסה לדמיין איך זה כשהוא סוהר. נשמע שאת מדברת מניסיון. אולי תפרטי שאבין?
גם אני חשבתי/ חושבת שהדמיון משחרר… ומה שכתבתי נכלל בפירוש הראשון שלך, סוג של וריאציה על נושא..
הדמיון יכול ליצור בתי כלא דמיוניים, שהמציאות לא בראה.. כוח היוצר… כך הבנתי את הפירוש הראשון שלך,
ולפעמים היוצר נכלא בעצמו… מחשבות טורדניות, פנטזיות שאינן מניחות…
את צודקת, חויתי גם מהסוג הזה. וכן זה סוג של חוויה לא בטוי מטאפורי,
מרית, תודה על הביטוי הכל כך נפלא של מה שהרגשתי קצת גם אני. אבל:
א. וקודם כל – התקבלת לבצלאל עם התשובה הזאת?
ב. אי אפשר לדעת אם החיבור בין המיצב לתחריטים העתיקים לא נעשה מטעמי תקציב ו/או פוליטיקה כל שהיא.
ג. ובכל מקרה, שלילת החיבור מעוררת דברים לא בטלים בשישים בכלל.
ד. זכורני שבמיני כוריאוגרפיה שעשיתי פעם חיברתי את ה"לה קרימוזה" מהרקויאם של ורדי עם יצירה של ג'ון קייג'. הגברת הראשונה של המחול הישראלי (כפי שהיא מגדירה את עצמה, ואני לא רוצה להזכיר את שמה כי אני לא סובל אותה) שבבית אולפנתה שהיתי באותה תקופה וחיברתי את הכוריאוגרפיה הזאת, כעסה מאוד ואמרה: "אם ורדי היה רוצה, הוא היה מתחבר לג'ון קייג' בעצמו". היא לא ממש הבינה שורדי חי איזה מאה שנה לפני ג'ון קייג'. לא משנה. אבל זה לא הדבר היחידי שהיא לא הבינה. היא גם אמרה פעם שרקדן שלא יודע לטאטא את הבמה לא יכול להיות רקדן. זה הייתי אני.
אני ממש לא משווה אותך אליה. no way. וחיבור תמוה כמו דנן באמת ראוי לביטוי הדחיה, שיכול להיות שלביטוי כזה הוא גם מכוון, ורומז לכל מה שאת אומרת וגם לאפשרות של המניעים ששערתי בסעיף ב לעיל.
החיבור של ג'ון קייג' לורדי היה בהשמעה סימולטנית. שכחתי להגיד. נורא חשוב.
רג'ולי, התקבלתי, בטח. ואחר כך עזבתי…
לא מאמינה שתקציבים ופוליטיקות קשורים. זה באמת נשמע כמו רעיון מלהיב, אבל
the proof of the pudding is in the eating כמאמר הפתגם. פיראנזי יוצא ללא פגע וכאילו תומך בשיוטה ובעצם משטיח וכמעט מספח אותה.
ובניגוד לאי אלו גברות אני הכי בעד חיבורים לא צפויים וגם בעד פרובוקטיים וכל האחרים, בתנאי שהם משתלמים, כלומר מַפרים זה את זה, משנים זה את זה, יוצרים משהו חדש או מעמיקים את ההבנה ההדדית וכן הלאה. ואפילו היה לי קטע שלם שהורדתי מהפוסט (אני מנסה להיגמל מסינדרום כיפה אדומה) בשבח המאטיסים של רוי ליכשטנטיין…
תהייה פעם גרסת הבמאי עם כל הקטעים שהורדת?
🙂
אני מציע כיוון חקירה כזה: אני אשלח לזותי מהמוזיאון את הביקורת שלך. נראה מה היא תגיד. בהשראת הגברת הראשונה וגו', ולמרות ובגלל ההקבלה ההפוכה בין דורות האמנים, אשלח תרגום של הביקורת שלך ליפנית (אגב, בכל אלה אני נהיה סוכן סמוי שלך), ונראה מה היא תגיד.
יהיה או מענין; או מרתק; או צפוי; או מורכב; או שאף אחת לא תטרח להגיב.
בטוח שיהיה בידור.
כמו כן בכך אני גם מגיב להצגה Radio Play שב"החנות", עוד לפני שראיתי אותה. ואז נשתדל לחבר בין ההצגה, בלי שאראה אותה, לבין תוצאות החקירה דלעיל.
לא, לא. בבקשה אל תשלח את הבקורת לאוצרת. זה לא משחק. אני באמת הצטערתי בשבילה. הפוסט הזה הוא קודם כל בעד שיוטה ולא נגד האוצרת. הדחיפה הסופית לכתיבתו היתה תגובות של אנשים לבקורת שנכתבה בהארץ. הם כתבו שפיראנזי נהדר ושיוטה חלשה. והרגשתי שזה לא הוגן. הוא כלא אותה לא בכוונה.
אני דווקא הרגשתי הדדיות נפלאה בין השניים. תחושה של מחילות אינסופיות, פקעות וסבכים – במוקד מצוי מעין יצור אורגני עכבישי חי ומסביבו קן מעטפת – "חורים" פיראנזים שפורצים את הקירות ולוקחים את הצופה לעומקן של מחילות נוספות. (וגם: כליאה בתוך כליאה בתוך כליאה – שיוטה כלאה מדרגות שנכלאו בחלל מדרגות כלואות בעצמן).
טוב
חשבתי שלא, אבל בכל זאת החלטתי לטרחן… ( 🙂 )
אני חושב שאת ארבע המילים של נושא התערוכה ״בתי הכלא של הדמיון״ אפשר להבין בעוד דרך…
זה לא שאני חושב, שהדרך הזו עדיפה על האחרות, או אפילו באותו מעמד עמהן.. ואין לי צל של ספק, שהאוצרת כלל לא הייתה בכיוון הזה…
אבל בכל זאת, ובגלל התרחנות (מלשון תרח הזקן) (למה אין מילה כזו בעברית?…) שלי, אני מעלה את האפשרות הזו…
אפשר במידה מסוימת, ומזווית מסוימת, לראות את הדמיון ככלא.
כמו שפעם ניהלנו כאן דיון – על גדר, שלא היה ברור באיזה צד שלה נמצא הכלא…
הדמיון נתפש כמובן ותמיד- כשחרור וכחסר גבולות, אבל הדמיון הרבה פעמים מגביל אותנו בראיית הדבר עצמו, כולא אותנו, ומפריע לנו לראות את הדברים הפשוטים כמו שהם באמת (במובן הזאני של המילה).
למשל בעבודה של היפנית (איך לא?…). הדמיון שלנו משעבד אותנו בניסיונות לדמיין דברים שמעבר למסך החוטים…
האם זה נכון?
האם באמת צריך לראות כלא במסבך?
האם צריך להעלות אסוציאציות?
האמת, שכבני המערב האבוד, אין לנו ברירה, ואנחנו תמיד עושים את זה… וזה כלא…
סך הכול יכול להיות שבכלל, ואולי במקרה הזה אפילו האמנית היפנית חשבה כך, היה נכון לראות את היצירה- כחוט, ועוד חוט, ועוד חוט, ולוח עץ לבן, ועוד חוט … ולא יותר…
תפישה כזו היא לא ״דרגה יותר גבוהה״ של הבנת היצירה?
כמו לשמוע צליל ועוד צליל ועוד צליל אצל קייג׳ שרג׳ול הזכיר למעלה…
ובציורים של פיראנזי, נראה לי, שהיופי שלהם זה הבלגן הזה, וזה שזה בדיוק מה שהיה שם כשהוא צייר… האמיתיות…
בניגוד למשל לציורים של אשר שבהם היופי הוא בסדר הלא הגיוני…
או משהו כזה….
אבל כמו שאמרתי למעלה… רק ניסיתי לתרחן… 🙂
חולי, מה זה יש או אין בשפה? ברגע שאמרת מילה היא ישנה. ואם עד עכשיו לא היה "לטרחן", זה בעיקר, נראה לי, בגלל ש"לטרוח" הספיק. ומעתה יאמר בכל עת בשמחה "לטרחן".
ככה היפנית מטרחנת את החוטים שלה האינספוריים (או הפועלים/עבדים שלה שרואים אותם בוידאו של המוזיאון), לעומת מינימליסטיות הקרשים שבקומבינציה מסויימת מאוד הופכים למדרגות. היא מקשה את החלל והופכת אותו לבלתי עביר, ומגדירה מיתרים שיש בכל חלל, אבל עבירים, או לא מובחנים, או שהם בכלל גלים או קרינות של סלולרים לדוגמא. טרחנות למופת. ואני לא יודע מה רע בטרחנות. זו רק רזולוציה יותר ויותר מדוייקת של אירוע. ואני בעד. זה שאין לאף אחד כבר עצבים לשמוע את השני – זה לא ענייני.
ואם שוחררה הטרחנות לחופשי, אני משחרר ביתר נוחות את הטרחנות שלי, ורוצה לספר בטרחנות יתירה על איש אחד שבשבילו הדמיון הוא סוהר גדול. ואי אפשר באמת לדעת מה סוהר יותר גדול בשבילו – הדמיון או המציאות (מאיזה עבר של הגדר הבית כלא – כמו איפה החלום – בשינה או בעירות?):
וזה גם לאהובה ולמרית: אני בהחלט מבין מה זה שהדמיון הוא סוהר גדול. וזה בגלל ככה: בכיתה (במלעיל) ז', בשנת 72, בבי"ס אוסישקין ברמה"ש, המחנכת בכיתתי היתה נינה שפלר. עכשיו, נינה שפלר היתה טיפוס שנוי במחלוקת עד סנסציונית ברמת השרון של אותן שנים. ועובדה: היא אפילו גילתה לבתה המאומצת, שהיא מאומצת. אם את זה הצלחנו לבלוע בלי להחנק, הרי שהיא הנהיגה, אבוי מלהזכיר, שעורי חינוך מיני בכל יום שישי בשעת "חברה" (שעה שבועית אחת של צורה של קיימות עדכנית לאז). השעורי חינוך מיני האלה היו מתנהלים ככה: היה צריך לכתוב שאלות על פיתקאות, לקבצ'ץ' את הפיתקאות ולשים אותן בסלסילה (היש הכנה יותר ארוטית-פואטית מזו לשעורי חינוך מיני?), ונינה היתה שולפת פיתקה-פיתקה, קוראת בקול את השאלה, ועונה עליה. למותר לציין שהפיתקאות היו בעילום שם.
ואז היתה שאלה "מה זה אוננות?". נינה הסבירה בפרטי פרטים, עם הבחנה ג'נדרית מדוייקת, ובסיום (גמירת) ההסבר היא אמרה כהאי לישנא: "ואל תשימו לב למה שהמבוגרים אומרים לכם. תעשו את זה בכיף", ושלחה אותנו לשבת שלום הביתה.
הגבעות של רמת השרון נעו בגלים הולכים וגדלים לכדי נחשולי ענק. רמת השרון סערה והתהפכה. הסקנדל היכה גלים, ומערבולות סחפו את התושבים סחור סחור ועמוק פנימה למבוכה מתיכה וסמוקה.
לימים, כשהייתי כבר בן 34 (22 שנה אחרי), הודיע לי הכוכב של כמעט כל מה שיש לי להגיד (גם כאן), אבא שלי, שכל הבעיות שלי (שאני למשל רקדן ולא מכונאי רכב, והוא לא מבין מה יוצא לי מזה) הם בגלל מה שנינה שפלר אמרה.
אז זה היה דוגמא לטרחנות ולמי שהדמיון עבורו הוא סוהר גדול, כמֹה שנאמר.
אור א, זה יפה מה שאמרת על המדרגות הכלואות וגם מאד גשטלט ומטונימיה ואין להכחיש. אבל האמת היא, שאם פיראנזי לא היה עומד מאחורי גבה של שיוטה ואומר כלא כלא, הייתי רואה במיצב הרבה יותר חסימה מכליאה (כלומר בערך ההפך, כי כליאה לא מאפשרת לצאת, וחסימה לא מאפשרת להיכנס). המחילה הרי פתוחה לגמרי, רק המדרגות חסומות, גם בחוטים וגם בתקרה. גם אם הן הובילו אי פעם לאיזה מקום עכשיו הוא חתום לגמרי. העבר כאילו נחסם.
חולי, כבר כריסטופר רובין כתב על פו:
…ונוסף על כל אלה הוא תרח כזה,
וגוזל לי פשוט מזמני.
רק שלא 'כפת לי כלום, כי אני והוא
זה ממש כמו הוא ואני.
ובאשר לכלא של הדמיון… אני לא יודעת אם לראות חוטים עדיף. מצד החפצים – אני די משוכנעת שהם נעלבים כשרואים בהם רק חומר וצורה ומתעלמים מדעתם על העולם (בימי הביניים היה מקצוע כזה "דיבוב חפצים", אם נפל לך נניח כסא על הרגל, יכולת לתבוע אותו למשפט ומדובב חפצים היה מדבר בשמו. זה באמת. עובדה היסטורית. ואני חושבת שזה היה המקצוע המושלם בשבילי, ואף שכבר איחרתי את המועד אני עדיין מנסה לייצג אותם). וגם מצדי שלי – בגדול הייתי רוצה לראות – גם – חוטים וכל הזן הזה, גם את האפשרות הזאת, אבל בתור משהו קבוע זה נראה לי קצת חדגוני. אני אוהבת משחקים ושכבות. וכשאוהבים משהו קשה לראות בו כלא… (ואם כבר מדברים על זה, גם בתי הכלא של פיראנזי די מושכים אותי. הדמיון האופטימי שלי אומר שחבויות שם הפתעות ויציאות לעולמות. זאת נראית לי די הרפתקה לשוטט שם.)
רג'ולי, נינה שפלר מלבבת, אבל לא הבנתי איך זה מוכיח שהדמיון הוא כלא. זה בעיקר מוכיח שהכוכב זקוק למנה גדולה של דמיון כדי להשתחרר מהצינוק.
לא ניסתי להוכיח. רק לספר איך עבור הכוכב האוננות (ששמעתי שכדי להצליח בה צריך המון דמיון) היא זו שכולאת אותי בהווייתי הבעייתית וורסייתו. וורסייתו גם, כנראה, שברגע שנינה שפלר שחררה אותנו לשבת שלום, נדמנו מאז ולעולם לסצנה הידועה מעיר הנשים של פליני, כנראה גם בלי רגע הפסקה. וגם מצד שני – הוא הוא שכלוא גם בתוך הדמיון הזה שלו. וכידוע, זה לא הצינוק היחידי שלו.
ברגע שהשידוך בין שיוטה לההוא היה תמוה בעיני, ודמיינתי שהיתה פה איזה בעיה תקציבית ו/או פוליטית, שיוטה לגמרי כיכבה וקיבלה אוטונומיה טוטאלית(רית). אותי היא הרבה יותר מעניינת ממנו, שואבת אותי לתצוגת מה שאני רואה כנפשה. הוא שלב אבולוציוני אחד, והיא אחר ומאוחר ממנו. היא מדברת בהייקו, והוא בשירה מפותלת. גם אם זו לא בעיה תקציבית ו/או פוליטית, הרי שאם האוצרת חושבת שכל המדרגות צריכות להיות בחדר אחד בבית – שיבושם לה. האמת היא שכל מה שזכרתי מהצירוף הזה זה את שיוטה. ולא את ההוא. ואם הייתי כבר רוצה לגור באחד מבין שניהם – הייתי גר בעונג רב אצל שיוטה – בוהה באינסוף הזה, ולא מנסה בשום אופן לפלס את דרכי כדי להגיע לאנשהו.
חולי, מרוב טרחנות שכחתי שבכלל דיברת על תרחנות. אז בזה אני הוכחה חיה לתרחנות.
נראה לי שהחיבור בין השניים נפל במלכודת התפיסה הויזואלית, מה שנראה בעין. ושם זה נשאר. כי במהות מה שהיא עושה כל כך שונה מטכניקת התחריט ולא בגלל שהחומרים שונים (הבסיס הפשוט להשוואה) אלה בגלל הפעולה שהם עושים במצע.
התחריט פוצע את המצע, חודר לחומר ואח"כ שואב את הצבע. הרישום כך נראה, מתגלה.
בעבודת החוטים יש פלישה מסוג אחר וגם בשונה ממרחב הפלטה השטוחה, הפלישה היא בחלל.
עדיף לי לראות את שני האמנים בנפרד.
ואם אני מנתקת אותם ומסתכלת על העבודה של שיוטה בלבד, דווקא תוהה לגבי השם לעבודה זאת…
רג'ולי, אין לי הרבה מה להוסיף. אולי רק שהמדרגות לא נראו לי כמו קרשים. אלא משהו בין עצמות מלבינות ומצבות לאבני דומינו.
לוסי, מסכימה על המלכודת הויזואלית, גם במובן השטחי וגם באבחנה היפה בין השריטות של התחריט לחוטים שבדרך כלל מאחים או נטווים או או נארגים.
לגבי השם, הוא מתייחס לגרעין הניטרלי הארכיטקטוני של העבודה, ומשאיר אותה פתוחה לפרשנות. ובו בזמן "גרם מדרגות" זה לא יעד, זה באמצע, בדרך לאנשהו, אבל הלאן נשאר שוב פתוח ונתון לכל צופה.
אם לא היינו בבית הכלא של התרגום, היה אפשר לחגוג לכיוון אחר: "דמיון" כ-"resemblance". ויש לנו זכות לתבוע מהאוצרת את יציאתנו לחופש השפה העברית.
ועכשיו בכלל ראיתי שהשם האיטלקי של סדרת התחריטים הוא Carceri d’invenzione, שפירושו, למיטב יכולתי להסתכל במילונים – בתי הסוהר של ההמצאה. הו-אה! זה נדד רחוק.
וזה אומר שאם האוצרת יכלה להטות את invenzione לדמיון, ולתרגם לאנגלית ל-imagination, הרי שרוח החופש הזאת תמשיך לנשב בקלילות ולאפשר את המעבר השרירותי ל"דמיון" כ"resemblance" לפחות, אם לא לחזרה טוטאלית ל-"המצאה".
היי מרית. הלכתי לתערוכה בזכותך, לא קראתי לפניה את הפוסט אבל הכותרת הספיקה והלכתי. אני חושבת אחרת, לדעתי שיוטה מאפילה על פיראנזי. קודם כל הלכתי בתוך המיצג ורק אחרי כן ראיתי את התחריטים. גם אני ראיתי במיצג תצוגה, שיקוף של נפש או מוח, ובאריגה, סימולציה לתהליכי דמיון או נפשיים. במדרגות ראיתי אנלוגיה או סימבוליזם לאופוריה ודיכאון. לאפשרות הזו, של אין שמיים ואין אדמה. תלישות. אבל זו רק אני.
מעניין שעל הדמיון לכוס לא חשבתי, רק את וחברה נוספת העלו את זה.
רג'ולי, כל התרגומים לאנגלית גורסים Imaginary Prisons אם זה משנה משהו…
ריקי, כותרת שאין לעמוד בפניה. זה קרה גם לי 🙂
ואשרייך, אני הייתי צריכה לעשות שריר כדי שהכותרת לא תבלע את המיצב על כל מה שהוא מציע.
מרית קרובתי, לא הייתי בתערוכה אבל קראתי את הקטלוג שבו הודפסו רוב פרטיה לפני חודשיים; אני חייב לומר שפירנאזי לא התיישב לי עם שויוטה ולא עזרו המאמרים הכלולים בקובץ הזה, כדי להניח את דעתי. להערכתי גם צריך להבין את פיראנזי על רקע המאה ה-18, ועלייתהּ המדורגת של תנועת ההשכלה גם באיטליה, שהיתה כרוכה באימוץ האנצקלופדיות של הנאורות, שבהן נבחנו מיתוסים דתיים או עלילות שדים, מכשפות, ערפדים וכיו"ב כתוצר של דמיון חולני, המקוטב לתבונה שלאורה נדרש המין האנושי להלך. בעצם פיראנזי מזכיר לי מאוד את שפינוזה המקדיש את כל החלק השלישי של האתיקה שלו לרגשות, ועל-אף אבחנותיו החדות ודקות המחשבה, בכל זאת דוחה על סף כוחות רגשיים ודמיוניים כמשוללי תבונה ומוליכים את האדם אל השיקרוּת ואל הסברות משוללות היסוד (פיראנסי קצת מזכיר את שפינוזה בכך שהוא נמנע ממפלצות וממיתוסים ומצייר מבוכי מדרגות ענקיים תופתיים חסרי מוצא, כמו הרגשות אצל שפינוזה שהם סיבת כל הפלונטרים בחיים האנושיים). צריך להזכיר גם את עבודתו של פרנצסקו גויה שהקדים במעט את פיראנזי: "מתרדמת התבונה נוצרות מפלצות", אבל גויה לא היסס לצייר מפלצות, ענקים ומכשפות — ואפילו שב וצייר אותם בחדווה רבה
טרם ראיתי התערוכה (השבוע, השבוע) ולא יודע אם הוידאו הבא של Gregoire Dupond מוזכר בה, אבל הוא מאפשר שיטוט מעמיק יותר בנפש הפיראנזית… לוידאו זה היסטוריה משלו אבל הסדר התימטי הנשגב של באך מהווה הנגדה מעניינת לכאוס (הנשגב לא פחות) של התחריטים (תצריבים בעצם).
שועיקי, שפינוזה כמובן לא עלה בדעתי, ואני מקשיבה בעניין רב למה שאתה כותב. על גויה דווקא חשבתי, והחלטתי שהוא מסיפור אחר 🙂 המפלצות שלו הן הישר מן הרגש והדמיון הראשוני, בעוד שבתי הכלא של פיראנזי לא היו נולדים לולא היה בעולם דיכוי פוליטי וממסדי. זו אולי אבחנה קצת גסה אבל הם משתייכים בעיני לעידנים אחרים של הנפש.
שי, לא זוכרת כזה וידאו (אולי הוא מוזכר בקטלוג שלא ראיתי). מעניין, אבל גם מעקר הרבה מהסיוטיות של התחריטים. המימוש של התלת ממד בנייר הופך את העסק לדגם ותפאורה ואפילו סוג של toy theater. כדי שהניגוד המפתה בין סדר לכאוס יעבוד (לפחות עלי) צריך להיות מרכיב ספציפי במוסיקה שנחשף/מתבלט במגע עם התחריטים. ובשבילי לפחות, הצליל והתמונה נותרו נפרדים. אבל יכול להיות שאני לא מתמסרת בקלות למעבר מדו לתלת ממד. זוכרת שהיו לי טענות גם לניסיון הזה עם הגרניקה.
ולשניכם, סליחה על האיחור בתגובה. קצת קרסתי מתחת לעומס.
אני לא חושב שיש צורך להפר את השקט או יותר נכון הדממה של היצירה של שיוטה, אבל בביקור האחרון שלי שם אתמול שמתי לב שמאז הפעם הראשונה שהייתי שם הבהבה לי בזכרוני תמונה שצילמתי פעם והיא מהווה ארט לחתיכת מוסיקה שלי: https://rajul.bandcamp.com/track/titled023
כשהסתכלתי בתמונה הבנתי שיש מצב שגם אצל שיוטה 12 המדרגות, או לגמרי הדומינו, אינם אלא מקורות של אור לחשכת סבך החוטים, ולו גם ירחים (מחזירי אור). האזנתי גם למוסיקה שהתמונה הזאת מעטרת, וחשבתי שלא אסון להפר לכמה דקות את הדממה של שיוטה, ואולי המוסיקה דווקא מתארת ניגודים שיש אצל שיוטה – יש בה את מיתריות החוטים, ומצד שני את הנפח האפל התהומי גם של החלל החוטי, ובניגוד לו – חלל המנהרה הסובבת. בביקור הלפני אחרון, נגעתי, כדרכי החוצפנית, בחוט, ובבת אחת הופרה הדממה בהרעמת קול עבה של השומרת הרוסיה: "לא לגעת!" (עם ל' כבדה, עגולה ואפלה). אז אני מציע את זה. אני גם מציע לגעת, כשהיא לא רואה. חוויה.
שי ומרית, אני חושב שמלאכת האנימציה של הסרט מופלאה, ויפה גם חשיפת הטכניקה ו/או כשלים ברצף המציאותי כביכול. הסוויטה הזאת של באך, ובעיקר בביצועו הכ"כ רומנטי של פאבלו קזאלס, יכולה לתאר יותר את הצופה המביט או מסייר בטירה הזוועתית הזאת (כדוגמת ולהבדיל מרגעי תאור השיטוט ב"תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי) באדישות בלתי חדירה, יותר מאשר את התצריבים עצמם ואפילו את מלאכת יצירתם. מה שהמוסיקה כאן כן יכולה לתאר מבחינת התוכן של התצריבים זה את אולי עבר (מדומיין או אמיתי) של הטירה האינסופית הזאת – עבר מפואר, מהודר, עשיר, חמים – וזה – כדוגמת תאור הפנטזיה של החתול ב-Valse Triste של סיבליוס כפי שמופיע בסרט אלגרו נון-טרופו. לא מצאתי שום קישור אליו, רק התחלה קצרה ביו-טיוב, שמגיעה רק להתחלה של הפנטזיה של החתול:
בגרניקה, לעומת זאת, הנוגות של המוסיקה הרבה יותר מתקרבת לתוכן הויזואלי, על אף שעדיין היא מגינה על הצופה, ומספרת על העצב הכרוך גם בחוסר האונים שלו לנוכח הזוועות.
רג'ולי, זה יפה, המדרגות כירחים מלבניים (והחוטים כערפל?). וזה באמת חלל מוסיקלי של מיתרים שהסתבכו.
שי ורג'ול, אוהבת מאד את ריבוי נקודות המבט. האפשרות לעבור מהעיניים (וכו') שלי לשלכם.
בשיוט בשטח של שיוטה ברשת, מסתבר שסבך החוטים הוא מצע שאליו היא מכניסה תכנים שונים, ואנו זכינו רק במדרגות: http://www.chiharu-shiota.com/en/
כן, היא סבתא סורגת שכזאת (וגם בגלל זה שיערתי שהחיבור לפיראנזי לא היה מטעמה אלא מטעם האוצרת).
זה הלינק מהשורה הראשונה בפוסט.
אני רץ (זה אני שבתמונה) לאוצרת להציע לה להכניס גם את זה לחדר עם שיוטה ופיראנזי.
ופרגמנט פיצפון מפארק הנצח ברמת השרון:
שאפשר לראות איך הצללים של הרשתות ממלאים את מקום החוטים של שיוטה, וככה המדרגות נגישות, וככה החוטים של שיוטה חותכים ומחלקים את הגופים המדומיינים העוברים דרכם.
🙂
לגמרי. שניהם.