פעם, בבלוג הכמעט זנוח שלה, כתבה ורד נבון שאביה נתן לה חירות. קשה לתאר כמה המשפט הזה דמיוני בשבילי – בדקדוק הפנימי שלי "אבא" ו"חירות" לא יכולים להופיע באותו משפט – אבל אני נזכרת בו בכל פעם שאני מתבוננת בתצלומים שלה. גם היפים שבהם לא נופלים לדקורטיביות, הנוכחות הרגשית מחסנת אותם מקור פורמליסטי, ויש בהם איזו יושרה שמקורה בחירות פנימית ולא בסמכות חיצונית (ואני נייר לקמוס מהלך של ההבחנה בין השתיים).
כבר כתבתי פעם על התצלום היפהפה ההוא ועכשיו נתקעו במוחי שני טווסים:
צילמה ורד נבון, חצר הכנסיה הרוסית סנט-פטר, אבו כביר, תל אביב 2014 לחצו להגדלה
צילמה ורד נבון לחצו להגדלה
- סיגליות מטות פניהן
טווס צועד בגן, מוקף בפמליה צמחית שחבריה פורשים את תפרחותיהם הנוצתיות וכמו מדרבנים אותו לפרוש את זנבו היפהפה שטוף השמש. בזמן שהם מחקים את תנועת הפרישה ומהדהדים אותה מראש, הם מסגירים דרך אגב את מוצאם הצמחי המוגבל, את התלות התנועתית שלהם בכוחות חיצוניים כמו שמש, רוח, כוח הכבידה. (הצמחים האלה נקראים אגב זיף נוצה, אף שלא ברור איך השתרבב הזיף לשמם, אני מזהה רק את הנוצה). דלות הצבע הכמעט זוהרת שלהם מבליטה את צבעיו העזים של הטווס. ב"זכרונות" של פליני יש רגע כזה, כשבעיצומה של סופת שלג מופיע פתאום הטווס של הרוזן על הגג ופורש את זנבו. זה מין חיזיון שבו הלובן הזוהר של השלג מבליט (ומוחק בו בזמן) את הצבעוניות הטווסית.
מתוך "אמרקורד" ("זכרונות") של פליני, 1973.
מתוך "אמרקורד" ("זכרונות") של פליני, 1973.
ורד נבון מצלמת מלכוּת ושפע ובו בזמן נסוכה על התמונה איזו מלנכוליה. ביופי שלה יש גרעין של קינה. כי המלך צועד מן השמש אל הצל, אל מקום שבו הגן יותר דליל ושרוי באפלולית ובמין ערפל כחלחל. זה כמעט לא מורגש, הזוהר ממלא את רוב התמונה, אבל אי אפשר להתעלם מזה שהטווס מתקדם אל הכחול האפל, שהכחול הנהדר שלו עצמו, שמבדיל אותו מן הירוק והלבן של השאר, כמו נמשך אל הכחול ההוא. מה עוד שהוא יורד, יורד דוּמָהּ, כי שם למטה נמצאת השאול (כמו שכתב פעם בני בהספד לשאול המלך, "איך יכולת אפילו לשקול, לרדת לשאול בלי לשאול?"). ופתאום התפרחות הבהירות נראות לי קצת מבוהלות, כמו הסיגליות בשיר שכתב פנחס שדה על אהובתו שהתאבדה. "מי זאת נוסעת בַּפולקסווגן/ בין ההרים הכחולים? … הו איזו נסיעה –שיגעון! … סיגליות מַטות פניהן:/ "שרק לא יהיה אֶקְצִידֶנְט."
*
- טווס על הגג
איני יודעת איפה צולם הטווס השני של ורד נבון*. בראש שלי זה אותו טווס, הפעם על גג כמו הטווס של פליני, כי גברים אוהבים בלונדיניות וטווסים אוהבים גגות. גלגולו הצלליתי לא גורע מיופיו, רק מבליט את איכות מגזרת הנייר של נוצותיו וכתרו.
מתוך סרטה של לוטה רייניגר, אנימטורית הצלליות (1981-1899), "הרפתקאותיו של הנסיך אחמד"
.
מה מונע מן התצלום בעצם, מליפול בפח הדקורטיביות?
ראשית אלו צמרות הברושים (מגזרות ניר בפני עצמן) שתומכות בזנבו, בניגוד לעקרון ההכבדה. נזכרתי בפתיחת "ענק", שירו של נתן זך: "אני ענק ורק אני/ ענק./ כאשר אני מרים את/ ראשי,/ כוכבים נוגעים/ בראשי …" הטווס היהיר (טווסים הם תמיד יהירים) של ורד נבון יכול היה לומר: "כאשר אני עומד על הגג, ברושים נושאים את זנבי." זה מקנה לו נופך מיתי ובו בזמן חושף את חולשתו, שלא לומר מסמר אותו למקומו. לא ברור אם הצמרות נושאות או משפדות אותו.
המִספר החוזר בצילום הוא שניים: שני ברושים תומכים/משפדים, שתי רגליים, שתי נוצות חורגות מן הזנב, שני חוטי תיל בקצה התמונה.
התיל משתלב בתמונה בטבעיות; יש בו משהו דקורטיבי. בייחוד בצללית שמתחזה למחרוזת כוכבים. אבל אחרי שמזהים אותו גם נוצות הזנב נראות מפוקפקות, דומות מדי לאידרות דגים. זנב של אידרות דגים כולו מוות.
ובינתיים מצאתי גם את הציטוט המלא מהפוסט ההוא של ורד נבון
"הדבר הכי חשוב שאפשר להגיד על אבא – הוא אפשר לנו חופש, ובעיקר את חופש התנועה. וזה נטמע בי עמוק – קחו ממני את חופש התנועה, וכאילו משחתם נוצות קורמורן בזפת."
חופש תנועה. שחור של זפת או של צללית. בעצם יש בתצלום הזה מין איכות של שיקוף רנטגן, שחושף מפגעים מסוימים שלא נגלים באור רגיל, ובאופן לא צפוי הוא נוגע גם בעצב פוליטי.
*
התכוונתי לסיים בהדס עפרת כטווס אנושי שמשתרך-מתרוצץ בירושלים. אבל הווליום הרגשי והפוליטי הגבוה בהרבה עלול להחריש את העדינות של נבון. הוא נמצא שם למי שרוצה.
*
*אני כבר יודעת, ביררתי; הצללית שייכת לטווס שנמלט מפינת ליטוף בחולון, למרבה האירוניה.
*
עוד צילום בעיר האושר
נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון
המשורר (שרון רז) וחוקרת המשטרה (אני)
לא לבושה ולא עירומה, סינדי שרמן המוקדמת
ועוד המון
*
ובלי שום קשר
רונית ברנגה
ביום חמישי, ה-2.2 רונית ברנגה תדבר על תהליכי העבודה שלה, ואני אדבר על "הכלים הכמעט חיים שלה" (על בסיס מה שכתבתי פה). זה יקרה בין השעות 19:00-21:00 באולם מירי שטרית במוזיאון תל אביב. זה גם אירוע מכירה. עוד פרטים בדף האירוע בפייסבוק.
*
איך ידעת? תודה מעומק לב מרית, רק התחלתי לקרוא, וכבר צצו הדמעות בזוית העין. אתמול היה יום השנה העשירי למותו של אבי. ונכון שמשהו ממה שקיבלתי ממנו עדיין נוכח בכל תצלום ותצלום, ונכון שגם עצב נוכח בהרבה מהם. אולי לא מקרי שהטווסים שניהם צולמו במרחק של קילומטר או שניים מהשכונה שבה גדלתי בחולון? את הטווס של פליני לא זוכרת למרות שראיתי את אמרקורד (מזמן). וחוץ מזה רק עכשיו שמה לב שהברושים נושאים את הזנב ובלעדיהם היה נשמט! וחלילה גם נדקר בחוטי התיל. 🙂 תודה לנייר הלקמוס הרגיש שלך, אני מסמיקה.
פרסם את זה מחדש ב-מהסוף להתחלהוהגיב:
משתפת באופן טווסי – מרית בן ישראל כותבת על שני טווסים שצילמתי. רגע של אושר בעיר האושר.
לשתיכן, עם מניפת-לב-זנב-פרוסה-לרווחה,
כמה יופי. תודה
כי פתחת, מרית, ב – ״פעם, בבלוג הכמעט זנוח שלה, כתבה ורד נבון שאביה נתן לה חירות. קשה לתאר כמה המשפט הזה דמיוני בשבילי..״
(האמרקורד של פליני – לגמרי קאן-קאן מתחת לחצאיות. שמעתי את רשרוש הבדים)
שיהיה לנו אופק כמו לטווס על הגג הלוואי. תודה
אוי, סליחה סליחה התכוונתי לרוברט ויאט ודני קיי. https://www.youtube.com/watch?v=8Kgib7FmmCE
דורית, תודה, זה נפלא, השיר של רוברט וויאט, שהוא המוזיקאי הכי אהוב עלי בכל הזמנים, אבל את השיר הזה שומעת בפעם הראשונה.
מרית, הדס עפרת בהחלט מתקשר לכאן – חופש, כבלים, גם את העבודה הזו רואה בפעם הראשונה.
עיר האושר והעושר. 🙂
ורד, פלאי פלאים. אני הרי לא מכירה את אביך (וגם לא אותך בעצם, מעבר למה שנשקף מן התמונות וקצת מילים שקראתי) אבל בימים האחרונים הוא פשוט צץ בעקשנות בראשי. בגללו חזרתי לתמונות שלך ולטווסים הנהדרים. וכמה יפה התוספת שלך. אני לא שמתי לב שהברושים דואגים שזנבו לא יסתבך בתיל. חשבתי שגם הם משפדים אותו.
באמרקורד זה רגע של פלא. לפני כן כולם משתוללים ומידים כדורי שלג, ופתאום מופיע החיזיון והשלג המתגבר לא מניס אותו. "ראיתי ציפור רבת יופי," כמו שכתב נתן זך.
דורית, אין לך מושג כמה דייקת. אני מכירה את השיר הזה מהילדות, בעברית, בביצוע של אב ובתו. הוא היה מתנגן לו בבית והופך לי את הלב. הנה, מצאתי את הביצוע ההוא. הידד לזמרשת http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=4429
פלאי פלאים, פתאום נזכרת שגם אני מכירה את הגרסה העברית מילדותי, הביצוע של רוברט וויאט קצת שונה ולא קישרתי… כל מה שקורה כאן – מרית שחיברת בין אבי לטווסים בעיתוי המיוחד הזה של 10 שנים למותו, דורית שקישרת אל השיר שמבטא כמיהה לחופש של האב, וראיית התגלמותו בילדה (שמקבלת את דמות הציפור), עבורי זה לא רק מדויק, זה ממש מטפיזי.
אם יש דבר כזה הישארות הנפש, היא התרחשה כאן.
מבעד למסך של דמעות – תודה לשתיכן.
אני תמיד מתפעלת מן הדברים שאת רואה במקום שאני לא רואה. רק אחרי שאת מצביעה עליהם אני שמה לב שהם שם. כולל חוט התיל שהתחפש למחרוזת כוכבים: איזה יופי!
תודה רבה עדה!
וקצת במאוחר, תודה גם על ההנחיות להגדלת התמונה, סוף סוף הבנתי איך עושים את זה…
כתמיד, את פותחת עולמות אחרים וכל כך מרתקים, בכתיבה שלך. תודה לתזכורת הנוגעת לצילומים הנפלאים של ורד נבון! אכן, יש עצב וקינה בצילומים שלה שמספרים לנו את מה שאי אפשר לספר בע"פ. נפלאות בעיני, שתיכן.
תודה אורה על המילים מחממות הלב.
ותודה גם לך, מעומק הלב.
נזכרתי בשיר "הטווס", של אגי משעול.
תִּרְאוּ אֵיךְ הוּא פּוֹסֵעַ, הַיָּהִיר הַמַּרְהִיב הַזֶּה
שֶׁהֶעֱדִיף אֶת הַיֹּפִי עַל פְּנֵי הַמָּעוֹף.
אֵיךְ הוּא מִתְקָרֵב לְאַט
בְּמֵיטַב כְּזָבוֹ,
זְנָבוֹ הַפָּרוּשׂ מְאַוְשֵׁשׁ וּמַרְטִיט
אֶת מְנִיפַת הָעֵינַיִים
וּמֵאָה רַקְדָנִיּוֹת פְלָמֶנְקוֹ מִתְגָּרוֹת פִּתְאוֹם מִקְּפָלֶיהָ
בְּעֵינֵי מַאנְדָלָה סְגֻלּוֹת.
מִתּוֹךְ כָּל הַטּוּרְקִיז
תִּרְאוּ אֵיךְ הוּא פּוֹסֵעַ
אֵיךְ הוּא נוֹשֵׂא אֶת כִּתְרוֹ,
זֶה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִפְנָה מַבָּטוֹ לַחֲזוֹת
בְּמוֹ יָפְיוֹ.
מִתְקָרֵב עַכְשָׁיו אֵלֵינוּ
בְּצַעֲדֵי מוּסַר הַשְׂכֵּל,
רֹאשׁוֹ הַקָּטָן
נָעוּץ כַּאֲגוּדָל בְּמֶרְכַּז הַפְּרִישָׂה.
הַיָּהִיר הַזֶּה שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא
תַּרְנְגֹלֶת מְמֻלֵּאת בִּיבָבָה,
הָסִיטוּ מַבַּטְכֶם וְהַקְשִׁיבוּ לְקוֹלוֹ:
מַשֶּׁהוּ סָפֵק חָתוּל סָפֵק אֹחַ
מַסְגִּיר אֶת הַצַּעָר שֶׁבְּלֵב הַיֹּפִי,
אֶת עוֹף הַחֻלִּין שֶׁמִּתַּחַת לַנּוֹצוֹת.
גם כאן, יופי וצער, זה בצד זה.
מקסים ושייך, תודה טל. אגב, הטווס שעל הגג העדיף את המעוף על פני היופי? ולמה הוא מסתכל אחורה? "תַּרְנְגֹלֶת מְמֻלֵּאת בִּיבָבָה" – זה יפה, אבל למה תרנגולת ולא תרנגול? הטווס הכחול יפה הנוצות הוא תמיד זכר. 🙂
לאגי משעול פתרונים 🙂
אגב, עפ"י וויקיפדיה: "לטווסים יכולת תעופה… עם זאת באופן כללי נמנעים הטווסים מתעופה פרט לצורך הגעה לענפי עצים, היכן שהם נחים".
אולי אגי משעול לא ראתה אף פעם טווס עף.
ולגבי התרנגולת – כפמיניסטית, אני חושבת שאולי היא בחרה בתרנגולת על פני תרנגול כדי להדגיש את הנחיתות (שהרי נקבות נתפסות כנחותות יותר).
טל תודה על השיר.
(זו הפעם השלישית שאני קוראת אותו ועדיין לא התיידדנו. מילא)
זה לא נכון שגברים מעדיפים בלונדיניות
🙂
זה גם לא נכון שבלונדיניות מעדיפות גברים.
יכול להיות אבל שטווסים מעדיפים טווסיות.
זה אני הקנוטבי. הוורדפרס לא משחרר מהשורה בקלות.
(תפסתי טרמפ על טווס וקפצתי רגע להודות לך על התרגום היפה ל"נסיכת הצעצוע" שפורסם באתר מעבורת. אם יש פוסט שלך שעוסק בסיפור הזה אשמח לקרוא, אולי אפילו לקרוא שוב כי הדבר היחיד שאני זוכרת ממרי דה מורגן אלה השערות)
תודה מירי, איזה זריזה את! אפילו לא ידעתי שזה עלה.
כתבתי עליו שני פוסטים (לא זוכרת מה כתבתי) זה הראשון http://wp.me/pSKif-iD8 (ומילא השערות, לא יכול להיות שאת לא זוכרת את פיורימונדה http://wp.me/pSKif-iAr )
הם הזמינו עוד שני תרגומים של סיפורים שלה. ברגע שיהיה לי זמן לנשום.
תודה רבה על ההפניות, קראתי הכל, לא נותר אלא לחכות לספר.
מרית יקרה, קודם כל שולחת לך חיבוק חם בתוספת עוגיות שחורות:) דבר שני, כתבת על טווסים! אהבתי שניצחת את היופי שלהם ויצרת בעזרתם משהו פיוטי: עדין ונפלא ולא פומפוזי כמוהם. עכשיו אני רוצה לצרף לך את הטווס שלי…
אבל אני לא ממש יודעת איך מצרפים לפה תמונה
אוהבת, שושי
מירי, תודה! זו הכוונה, לתרגם עוד ועוד סיפורים עד שיהיו מספיק לספר.
שושי, תודה על הכול, אבל למה להעליב את הטווסים? הם ראי, כמו כל דבר אחר. לשלך למשל יש נפש של לוחם אינדיאני, שהתעורר זה עתה מן השינה 🙂 (כדי לצרף תמונה צריך להעלות אותה קודם לאינטרנט, וברגע שמצרפים את הכתובת שלה היא מופיעה פה כמו בקסם. הנה עשיתי את זה בשבילך).
מרית, את צודקת, זה באמת לא יפה להעליב את הטווסים. אני מוסרת את התנצלותי. אבל הי, עליתי פה על מה שמשך אותי שמשך אותי: הפעולה שלהם, לעומת הנפש שאת מתארת ואז באמת עלול להווצר היפוך. הפעולה מכוונת החוצה והנפש מכוונת פנימה אבל עדיין מוקרנת כלפי חוץ.
עכשיו ניסתי להעלות האם רואים את התמונה? (עבודה בתהליך)
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=2051146241778975&id=1000065085781