1. פרה אנג'ליקו
מתחת לדרכים הסלולות של האמנות נפרשת רשת מנהרות שמובילות מכל מקום לכל מקום, שבה אני מתרוצצת בדרך כלל כמו חולדת ביבים מקצועית.
בחנוכה האחרון הייתי בפירנצה, ובקרתי בין השאר, במוזיאון סן מרקו, המנזר הדומיניקני שבו התגורר פרה אנג'ליקו במאה החמש עשרה. שלושה מציורי הבשורה שלו נמצאים שם, כולל הבשורה האחרונה הנפלאה שעליה כתבתי כאן, ועוד אחת לא פחות נפלאה שעליה ראוי שאכתוב, אבל לא הפעם.
כל נזיר בסן מרקו זכה לפרסקו פרטי שפְרה אנג'ליקו צייר בתאו. ובין הפרסקאות של הנזירים המאושרים ראיתי את זה:
פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה
.
ומקרוב (החלק שמשך את תשומת לבי):
.
פרה אנג'ליקו המאה החמש עשרה (פרט)
.
אמנות סוף ימי הביניים/תחילת הרנסנס לא חדלה להפתיע אותי ברעננותה (ראו למשל איורי "עיר הגבירות" של כריסטין דה פיזן, פמיניסטית מן המאה הארבע עשרה). והפעם הלמה בי הישירות של האברים הצפים, הראש היורק, הידיים הקטועות, בייחוד זו שמכה את ישו רעול העיניים.
בובת נייר עם אביזרים לגזירה ומשחק. הפרסקו הזכיר לי את הדפים האלה שכל כך אהבתי בילדותי.
דמויות תאטרון בובות לגזירה, גרמניה, המאה ה20, נייר מודפס וצבוע ביד, מוזיאון ישראל
.
הנחתי שמדובר בניסיון נועז לייצג זרם תודעה, עוד קומיקס אמנותי של "שברי זכרונות" מן הפסיון, פשוטו כמשמעו. ואחר כך בדקתי.
*
2. arma christi
ובכן, לא בדיוק. מתברר שיש מסורת כזאת באמנות הנוצרית, במיוחד בימי הביניים המאוחרים; לצייר, לפסל ולכתוב על אובייקטים שקשורים למסכת ההשפלות והייסורים של ישו. "arma christi" קוראים להם, ובתרגום לעברית: "כלי הנשק של ישו", כי באמצעותם ניצח את כוחות הרוע. וביחד יוצרים החפצים מעין "coat armor" יישועי, שלט יוחסין ומגן גיבורים עטור סמלים.
"coat armor" – סמל משפחה של אלברכט הרביעי הארכידוכס של אוסטריה (דוגמא אקראית מתוך שלל הדוגמאות שפה)
.
יש כמה עשרות "כלי נשק", המספר לא סופי (כאן מונים כשלושים) וגם רוח הדברים משתנה מאמן לאמן. יש כאלה שמציירים קטלוג של זוועות ואחרים מתרחקים מן הדם והזיעה אל מחוזות הדקורטיביות התכשיטית והמתיקות הצעצועית. ויש גם כאלה ששומרים על פשטות ועל רגש אנושי כמו פרה אנג'ליקו.
ובשורה התחתונה בכל זאת ניתן לדבר על מתח בין הקרירות הכמעט מילונית של רשימת "כלי הנשק", הפירוק שמשבש את ההזדהות ומרחיק את הכאב וההשפלה, לבין זיקוק הפסיון לכמוסות, ראשי פרקים עלילתיים-רגשיים שמאפשרים לחוות את כל דרך הייסורים בו זמנית.
ארמה כריסטי
ארמה כריסטי 1468
ארמה כריסטי, לורנצו מונאקו, המאה החמש עשרה
ארמה כריסטי
ארמה כריסטי
*
3. שתי רשימות
בכל פרקטיקה דתית יש משהו טקסי ותיאטרלי, והקתוליות היא שילוב ייחודי של תיאטרון חפצים ואמנות הגוף.
עולם דימויים עוצמתי שמחבר בין לחם ויין לבשר ודם ולרוח ולנפש הוא בית גידול טבעי לאמנות הגוף. ואין פלא שרבים מאמני הגוף הגיעו מרקע קתולי.
אני לא מדברת רק על מרטירית גמורה כמו ג'ינה פאן, או על מישהו כמו מישל ז'וריניאק שבישל פודינג מדמו ב1969 והגיש אותו לקהל במיצג בשם Messe pour un corps ("מיסה לגוף", כמה מפורש אפשר להיות?), אלא גם על אורחים קבועים בעיר האושר כמו יוזף בויס או ויטו אקונצ'י. אבל אנחנו במרינה אברמוביץ עכשיו.
ובכן, סבה של אברמוביץ היה פטריארך של הכנסייה האורתודוקסית שהוכרז כקדוש אחרי מותו. (לא קתולי אמנם אבל היינו הך לענייננו). הצד המרטירי שלה הוזכר פה לא פעם, גם אם בקיצור; זה היה קצת כללי מדי לטעמי, מה עוד שהמרטיריות של אברמוביץ נגועה בעזוז של ספורט אתגרי.
אבל כשמניחים את המיצג המכונן שלה Rhythm 0 ליד הארמה כריסטי זה מפסיק להיות כללי. פתאום מתברר כמה הוא מתכתב עם מסורת הארמה כריסטי וממשיך אותה.
למי שזקוק לתזכורת: בשנת 1974 ערכה אברמוביץ "72 חפצים של כאב ועונג" על שולחן וצירפה להם פתק הוראות:
יש 72 חפצים על השולחן ובעזרתם אתם יכולים לעשות לי מה שתרצו. אני אובייקט. בפרק הזמן הזה אני לוקחת עלי את מלוא האחריות.
בהתחלה לא קרה הרבה. אנשים הסתובבו, נתנו לה פרחים וכו', ולאט לאט הם השתחררו והתחילו להתעלל בה. כעבור שלוש שעות נחתכו כל הבגדים מגופה בסכיני גילוח, ואנשים התחילו לחתוך גם אותה ולשתות את דמה, הם נעצו בה את חוחי הוורד, הניחו צמר גפן על צווארה והציתו אותו, וכן הלאה. בשלב מסוים הניח מישהו את האקדח הטעון בידה, כיוון את הקנה לרקתה והצמיד את אצבעה להדק. אחר חטף את האקדח והשליך אותו מהחלון. בשתיים בלילה הסתיים המיצג. אברמוביץ נשארה בחיים. רק קווצה עבותה משערה הלבינה במהלכו.
הפוסט שכתבתי על Rhythm 0 לפני שש שנים עדיין נמנה על עשרת הפוסטים הנצפים ביותר (ואם כבר נכנסתם, אל תפספסו את השיחה המרתקת בתגובות). אני מרשה לעצמי אם כן לדלג על כל שלבי הפרשנות ולהגיע לשורה התחתונה: השולחן הזה עם האובייקטים הוא הארמה כריסטי של אברמוביץ.
מימין, ארמה כריסטי. משמאל, קטע מהשולחן של Rhythm 0 כפי ששוחזר בתערוכה הרטרוספקטיבית במומה, ב2010.
לא אחזור על רשימת החפצים של אברמוביץ. תוכלו לקרוא אותה בפוסט המקורי. רק אשוב ואזכיר את מספרם, פי שניים ומעלה מהארסנל של ישו. זה חטא הגאווה של אברמוביץ; Anything You Can Do, I Can Do Better כמו ששרה אנני אוקלי. רבים מן החפצים ברשימה שלה זהים או קרובים לאחיהם ברשימה הנוצרית: בשתי הרשימות מופיעים, פרגול, שלשלאות, חנית, נר, פטיש ומסמרים; ברשימה של ישו יש פטיש, מסמרים וצבת, ברשימה של מרינה, פטיש מסמרים ומשור. וגם פיסת עץ (במקום הצלב? הסולם?), ומקל (תחליף לקנה שהפך לשרביט לעג ולמקל חובלים?). בצעיף ובממחטה שמניחה אברמוביץ על השולחן מהדהדת מטפחת ורוניקה, כוס השתיה והיין שלה מכסים את הגביע הקדוש, הוורדים הדוקרניים הם גלגולו של זר הקוצים, גיליון הנייר והעט נועדו אולי לכתובות לעג (הכתובת "ישוע הנוצרי מלך היהודים" היא חלק מן הרשימה הנוצרית), הבושם מתכתב עם תכריכיו המבושמים של ישו והמעיל קשור ל"מעיל השני" שהולבש לו.
אברמוביץ מסתפקת אמנם בצלחת כנגד שלל הקערות של הארמה כריסטי, אבל את כלי המשחית היא דווקא מכפילה ומשלשת על ידי חפצים קרובים: למסמרים היא מוסיפה מחט וסיכת ביטחון, לחנית היא מוסיפה אולר, סכין, גרזן, איזמל וחפיסת סכיני גילוח. ויש עוד אבל כבר התעייפתי והכיוון ברור.
מימין ארמה כריסטי (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)
מימין ארמה כריסטי (פרט), משמאל מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 (פרט)
*
4. פסיון בהילוך אחורי
ויש גם הבדלים כמובן: חפצים כמו אקדח, נוצה וצינור מתכת שמופיעים רק ברשימה של אברמוביץ, לעומת קוביות מזל (לזכר החיילים שהגרילו את בגדי הצלוב), תרנגול (שקרא אחרי שפטרוס התכחש לישו שלוש פעמים) או שלושים שקלי כסף (שכר הבגידה) ברשימת הארמה כריסטי.
ומה עם כל אותם אברים, ידיים מתעללות ופרצופים יורקים ואפילו אוזן? (שפטרוס כרת לעבדו של הכהן הגדול בזמן שיישו נעצר).
האברים האלה לא יכולים להופיע ברשימה של אברמוביץ כי החפצים שלה לא מנציחים את הפסיון, אלא מקדימים ואפילו מזמנים אותו. אי אפשר לדעת איך אנשים ישתמשו בהם, בבחינת "הכל צפוי והרשות נתונה". אברמוביץ יצרה פסיון בהילוך אחורי, מן הסוף להתחלה, היא התחילה מכלי הנשק המקודשים וחזרה אחורה להתעללות ולגבורה. אין אברים על השולחן שלה כי עוד אין פסיון, אבל התיעוד דווקא חושף את הדמיון בהתנהגות ההמון.
מרינה אברמוביץ Rhythm 0, 1974 – קל לגזור מן התמונה את האברים המתעללים המרחפים.
.
והערה אחרונה: Rhythm 0 התרחש בגלריה בנפולי, כלומר בסביבה קתולית מובהקת, ולא מן הנמנע שלא רק מרינה כיוונה (במודע או לא) לפסיון, גם הקהל נענה לתבניות המוכרות. וזה מחזיר אותי, דרך מנהרה אחרת, לשלוש מתנות של י. ל. פרץ. סיפור רליקס יהודי (רליקס הם אותם חפצי קדושים ואפילו שרידים שלהם עצמם שכמו אוצרים בתוכם משהו מיישותם), ולמטען המתעתע שלא לומר מדיח שאוצרים חפצי ייסורים. אבל "זה שדה רחב" כמו שהיה אבא של אפי בריסט אומר, וכבר הארכתי דיי.
*
עוד באותם עניינים
הפוסט השלישי של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג חלק ראשון, ויש גם חלק שני
שמלות של כאב, הקולקציה של נלי אגסי
*
ובלי שום קשר, כנס מבטיח על ספרות ילדים:
יפה ומחכים. ולמקרה שלא ראית: http://www.shm.org.il/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92/4084/%D7%9C%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1_%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%A2%D7%9D_%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5'
ישו הרעול הזכיר לי את דיוויד בואי בקליפ האחרון שלו (ששובר את לבי תמיד)
מירי, תודה. לא, לא ראיתי, עד עכשיו זאת אומרת. אני רחוקה מלהרגיש כמו הכותבת. מרינה מצחיקה אותי ונוגעת ללבי בבת אחת. היא יותר קרובה לאגף הילדות הקטנות (והעוצמתיות) מאשר לאגף האלילות שהוא די ריק אצלי עם קורי עכביש על החלונות.
נועה, שובר לב, נכון (והישו הרעול הזה הוא מאד נדיר באמנות הנוצרית, ללא תקדים כמעט או בכלל אם הבנתי נכון. לא הספקתי לברר לפני שנשאבתי למרינה).
בשאלה 'ראית' התכוונתי למיצג החדש של אברמוביץ', שבנוי תחנות תחנות. פורמט א-לה-ויה דלורוזה, אם לאמץ סמנטיקה ההולמת את רוח הפוסט (:
🙂 זאת פעילות חינוכית מדי בשבילי, אפילו אם מרינה רוצה לתת לי יד.
להגיב או לא להגיב – זאת השאלה; או
לא להגיב או להגיב – זאת השאלה; או
להגיב או לא להגיב או לא להגיב או להגיב – זאת השאלה. וחוזר פרקטלית ושוב בלי הרף.
ועוד אני לא יודע: האם הפוסט הוא אוהד מרינה במיצג הזה ובדומים לו או לא? וככה – האם מרינה אוהדת סבל, ייסורים ואכזריות או לא? כך או כך – האם השפה מבטלת את המסר שתחבירה מוסר?
בראיון איתה כאן https://youtu.be/80QTY91WpQk, ב-1:18, היא אומרת שברוקלין ביום גשום זו פלנטה אחרת. ובגלל השליחה הזאת, שאינני יודע אם מרינה מודעת לכך, אל קצטניק, אני נזכר איך שכשהתוודעתי לקורות חייו של היטלר – איך הוא לא התקבל לבית ספר לאמנות שאליו עתר – מיד הבנתי שהוא, בסך הכל אמן מתוסכל, בסך הכל עשה מיצג אחד, גדול מאוד, ומאוד מוצלח, שבו הוא בעצם הראה כמה רע העולם הזה יכול להיות. וכמו שויטגנשטיין חידד: גבולות השפה וגו'.
יפה לאללה מרית, וההקשר מבריק!
רג'ולי, מה הקשר? מה להיטלר ול"אתם יכולים לעשות לי כל מה שתרצו?" לא שאין בעייתיות אתית, אבל גם היא מתהפכת שוב ושוב כמו שהתברר בשיחה שאחרי הפוסט.
ותסתכל בזה http://www.erev-rav.com/archives/44958
חוליהו, תודה רבה! המנזר הזה נפלא אם ייצא לך לקפוץ.
נפלא ומרתק
תודה רבה! אור א זה כמעט כמו אור בא' (ולא בע'). הנה אחד נפלא של פרה אנג'ליקו במיוחד בשבילך
אורו עיניי
🙂
מרית, נהדר! ובציור מעליי מנגנים מלאך-ובן-דמותו בנבל שעשוי מקרני אור 🙂
וההתלבשות בפצעיו של ישו נדמית פתאום אבולוציונית להפליא, כלומר – בין שלל ההתחפשויות שיש בטבע והמיתות-לכאורה, לא קשה לדמיין גם עור זרוע פצעים מצוירים שמצהיר, "זהו. כבר נפצעתי אנושות. עברו הלאה." 🙂
ובאמת, אשרי מי שפרה אנג'ליקו צייר לו את החלון לעולם הרוח 🙂
אסטרו, תודה! (התגעגעתי!). ואתה מה זה צודק לגבי הנבל. יש לו ציור שבו יש מעבר מפורש מקרניים למיתרים, וכאן כבר לא צריך מתווך, מנגנים ישר על האור. ובאשר לתחפושת הפצעים אני עדיין מודדת אותה מול הראי…
מרית, גם אני! תודה רבה 🙂
איברי הגוף מעלים בדעתי הוויה של פעוט שבמקום את אמו רואה שורה של איברים צצים באוויר – שדיים, ידיים, עיניים – ומספקים לו את כל מבוקשו. קצת בדומה להוויה המכושפת של "היפה והחיה" של ז'אן קוקטו:
וגם חיסון – ייסורי ישו נחווים אמנם אבל בצורה מוחלשת מצד אחד ומחסנת מצד שני.
לגבי מרינה אברמוביץ, ברור לי למה קווצה משיערה הלבינה. סליחה שאני מזכיר שוב את "ארבייט מאכט פריי", אבל הקטע שבו מוני יוסף, השחקן הערבי, התפשט וביקש שיצליפו בו, והחדווה שבה כמה אנשים מיהרו לעשות זאת תקועים בראשי..
מרית, הרבה מאוד דברים קשורים: אם את מעמידה את זה כך, אז אפשר להגיד שהיטלר אומר "אני יכול לעשות לכם כל מה שאני רוצה". אבל מרינה היא כמובן גם הקרבן המועט מול הסאדיסטים הרבים, שבאיצטלת האמנות וכשהרשות נתונה יכולים לתת באותו מיצג, באותו חלל ובאותו זמן פורקן לדחפיהם הסאדיסטים.
והבעייתיות האתית, עבורי, מכריעה, ואינה רק "לא שאין…". כמו שאמרתי – זה ענין של שפה.
זכורני אבי, ניצול השואה, כזכור, שנהג, כשהיינו בוכים, להכות אותנו, כשהוא מכריז "שיהיה להם בשביל מה לבכות". אם הבעייתיות האתית של מייצג של מרינה מסוג זה אינה מספיקה כדי לא לקיים את המייצג, הרי שאין שום סיבה שאבא שלי לא יכה את ילדיו בתואנה שהוא פשוט מספק להם סיבה לבכות, כי עד עכשיו בכו, כנראה, ללא סיבה – וזה, כנראה, ממש לא בסדר. לאבי, למשל, היתה בעייתיות אתית עם העובדה שאנחנו בוכים בלי שהוא מבין את הסיבה.
אני לא חושב שאפשר לשים "בעייתיות אתית" בצד ולעבור הלאה. בבעייתיות האתית צריך להתעכב – זה נראה לי נושא הרבה יותר מעניין למייצג, ולפחות מקדים את המייצג הזה. האם מרינה יכולה להרים מייצג שמתלבט בבעייתיות האתית בלי להסלימה?
לא הבנתי איך הבעייתיות האתית התהפכה שוב ושוב בשיחה אחרי הפוסט.
שכחתי באיזו עבודה של פינה באוש הספרדיה היא קרבן הנגיעות וההתעללויות של הגברים שמסביבה. זה דומה. וראיתי פעם ראיון עם הספרדיה, והיא סיפרה איך היא ממש עוברת עינויים נפשיים וגופניים אמיתיים לחלוטין בזמן האירוע הזה בכל הופעה. ובכל זאת יש הבדל של הגבול של הסכנה הממשית לחיים ולשלמות הגוף, והכאב והסבל.
ובעיקר מטריד אותי מתן האפשרות ללגמט סאדיזם. ואם ההשוואה להיטלר עוד מרחפת כתמוהה – אז מן המפורסמות היא העובדה שפושעים סאדיסטים הושמו כבעלי תפקידים במיצג שלו.
ותודה על ההפניה לביקורת על היער השרוף של מאיה כהן-לוי. וזו באמת שפה וגם אמירה לטעמי הרבה יותר. גפרורים אפשר לשרוף כמה שרוצים. בשום אופן לא אנשים.
הטחתי פעם, בעידנא דריתחא, באובדן שליטה, באזני אבי שהוא תלמיד של רוצחיו. אפשר לראות זאת גם בכיוונו הפוליטי-מעשי.
ואני מתנצל בפניך מעומק נפשי שאני נסחף לכיוון הזה, ובעצם סוטה מהיופי של דבריך ותוכנם המרתק בפני עצמו.
אסטרו, למה סליחה? ארבייט היתה הצגה מדהימה וטוב להיזכר בה. גם בעיני הקטע הזה היה נורא מכל. היום לא בטוח שהוא היה יוצא מזה בחיים.
והקוקטו מקסים.
רג'ולי, יש הבדל אחד גדול בין העבודה של מרינה לדוגמאות האחרות. מרינה לא הכריחה אף אחד להתעלל בה. היא שמה על השולחן חפצים של עונג וכאב. הם יכלו לבחור אחרת. לא לעשות כלום או להנעים לה (ואגב, בעיצומו של הטירוף היתה גם קבוצה שהתארגנה להגן עליה). היו כל מיני פיתולים בדיון ולא מתחשק לי למחזר אותם, אבל בייחוד נגע ללבי מישהו בשם אור, שכתב, שמהפוסט "יש ריח של חיים." וש"הם [הצופים] היו קורבן של שמאנית מכשפת שהביאה אותם בתעלול מתוחכם לפגוש בעצמם את כל מה שהיו רוצים להסתיר, או להיות נטולים ממנו." אני חושבת שהרבה אנשים חושבים שמעשים רעים עושים רק אנשים רעים והם לא כאלה ולכן הם פטורים. מיצג כזה יכול לצלק (את הפוגעים, על מרינה עצמה אני לא מדברת, זו הבחירה שלה וגם הרווחים שלה ברורים. לי לפחות), אבל הוא יכול לחולל גם שינוי במודעות, להסיר את המחסום מהעיניים ולפתוח את הלב.
מרית, ההכרחה מתחילה לפעול אצל כל אחד בגירוי אחר ו/או בעוצמות אחרות. פסיב-אקטיב זו ההגדרה הפשוטה ביותר לכך.
אה, הבנתי – מדובר בפוסט על המייצג הזה. לא קראתי.
גם ענין הבחירה של "הם" לא שונה מבחירות עדריות יותר או עדריות פחות שקרו בקהילות גדולות יותר בזמנים ובמקומות אחרים. וכמובן גם על מושג ה"בחירה" אפשר להתפתל לכל הכיוונים, כמו למושג ה"הכרחה". וזה מה שאני נמנע ממנו. באמת כשבעייתיות אתית מבצבצת, עבורי היא מיד מככבת. כל עוד יש ספק בענין האתיות, אני חושב שהדבר אינו לגיטימי. לא שנדמה לי שצריך לחוקק חוק נגד מייצגים כאלה – ממש לא, אבל אני נמנע, ואף מוחה. אני זוכר שנלקחתי פעם ע"י חברה להקרנה ביתית-ציבורית של סרטים ישנים מאוד, מהמאה ה-19, שבהם רואים נסיונות שעושים בזבובים, וכתוצאה מהגירויים שהזבובים מקבלים – הם נראים כרוקדים ריקודים מוזרים. הקהל התגלגל מצחוק. אני קמתי והלכתי באופן מופגן. הסתבר אח"כ שרק אני הבנתי שהזבובים האלה מתענים עינויי תופת, ולכן מתנהגים בצורה שכל כך מצחיקה את הקהל האינטלקטואלי, הרגיש ויפה-הנפש שנכח במקום.
ואני בוחר לחדש כל פעם מחדש את הקשר עם אבא שלי, למרות שאני יודע שהוא בשלב מסויים יתחרפן שוב ויגדיל עשות. והוא לא מכריח אותי. ואת שני המשפטים האלה אפשר לבטל מניה וביה, ולהגיד שאין לי שום אופציה אחרת אלא לחדש את הקשר וגו', והוא בפירוש מכריח אותי. לכי תדעי איך יודעים כזה דבר. אז "הם" עומדים במייצג הזה, והאשה המוזרה הזאת אומרת שמותר להם לעשות הכל. עבור רובם – כמה פעמים בחייהם הם נתקלים במצב שבו מותר להם לעשות הכל, גם דברים רעים? כמה מהם זה ישלח להמשיך ולעשות דברים רעים גם בלי רשות מעתה והלאה? מספיק נסיון אחד של הצתת צמר גפן מסביב לעורה של בחורה, ויבואו, קרוב לודאי, גם נסיונות עתידיים עם כל מיני דברים מוזרים ומדליקים כאלה עם בחורות שלא הזמינו אותם לעשות כך.
מפחיד.
"אֲנִי רָץ עַל הַגֶּשֶׁר
וְהַיְלָדִים אַחֲרַי
יוֹנָתָן
הֵם קוֹרְאִים
קְצָת דָּם
רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ
אֲנִי מַסְכִּים לְחוֹר שֶׁל נַעַץ
אֲבָל הַיְלָדִים רוֹצִים
וְהֵם יְלָדִים
וַאֲנִי יוֹנָתָן
הֵם כּוֹרְתִים אֶת רֹאשִׁי בַּעֲנַף
גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹסְפִים אֶת רֹאשִׁי
בִּשְׁנֵי עַנְפֵי גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹרְזִים
אֶת רֹאשִׁי בִּנְיָר מְרַשְׁרֵשׁ…"
(המיצג המילולי של יונה וולך מ-1966)
….אפשר לטעון שכשמישהו רץ על הגשר הוא משים את עצמו לטרף, וריח הדם עולה מאליו – הפעולה עצמה כבר משדרת פרומונים של ציד למרחקים – כל פרשנות אחרת תהיה שכלתנית יותר ויצרית פחות ולכן גם נטועה פחות במוחנו. אבל – מכיוון שהדמיון הוא הכוח הנפלא ביותר – אפשר גם להמציא לאפשרויות האחרות, כמו למשל לרוץ לצדו של יונתן – שורשים עמוקים לא פחות של חדוה. כמו להגן על מרינה, למשל, או לקום ולצאת מקרקס הזבובים (כמו הקרקס שבו היו מרקידים פעם דובים ובני אדם על רצפה רותחת) 🙂
מלבד זה, חשבתי על אנבל צ'ונג, ותהיתי על הדומה והשונה….
רג'ולי, שלושה דברים:
מרינה היא לא אבא ולא אמא של האנשים האלה כמו שלואיס קרול לא היה אבא או אמא של אליס (פתאום נזכרתי שזה כבר קרה התגובה שלך).
אני לא נבהלת ממורכבות אתית. אם מסתכלים לה בעיניים לומדים. לאנשים יש בחירה. תמיד. גם למחות ולהפגין זו בחירה שאני מכבדת.
בפוסט ההוא מסופר גם איך הם ברחו ברגע שבעל הגלריה הודיע שהמיצג הסתיים ומרינה התחילה ללכת לעברם וגם איך הם התקשרו למחרת להתנצל. ועוד הרבה דברים. אבל אני לא בטוחה שכדאי לך לקרוא, אזהרת טריגר.
אסטרו, אתה ואני רצים ביחד על הגשר.
מרית, על אבא שלי אני לא מספר כאבא שלי, אלא על כעל תופעת טבע. יכולתי להיות גם שכן של המשפחה שלי ולספר את זה בתור מישהו מבחוץ לחלוטין. אני לא ממש יודע איפה אמנות מתחילה ואיפה אין אמנות. אני רואה כל מה שאני רואה, שומע כל מה שאני שומע – וכל דבר מוסיקה לאזני. המייצג של אבא שלי שווה בעיני לחלוטין לכל מייצג אחר שמוגדר כמייצג. הוא בעצמו בעצם טוען, כל פעם אחרי אירוע כזה, שלא היו דברים מעולם, ולפיכך אני מבין שעבורו זו מדיה אחרת של התנהגות, ואולי פלנטה אחרת, לפחות מצב נפשי אחר שהוא לא יודע להגדיר, ולכן זה יכול להיות באמת מייצג. אני לא חושב שאם אירוע מסויים מוגדר כמייצג – מותר לרצוח בו. על גבול דומה פורנוגרפייאים יכולים לטעון שיצירותיהם הן אמנות, ואי אפשר, אני לא יכול, להגיד ש-shortbus הוא סרט פורנוגרפי.
לא אקרא באמת, אם את ממליצה כך.
כאן אפשר לראות תמונה מעניינת https://daupe.bandcamp.com/album/hitler-wears-hermes-4
אסטרו איד ומרית, גם דרור אלימלך רץ איתכם (אני מקווה שהגשר לא צר מדי): https://rajul.bandcamp.com/track/dror-elimelech-homage-to-yona-wallach
רג'ול, מכיוון שהגשר הוא צר מאוד תותר הכניסה אליו רק לאנשים צרי מוחין אשר נושאים בצקלונם לחם צר וצר להם, צר להם כל כך!…. (על צרצרים, לעומת זאת, תיאסר הכניסה על ידי שומרי סף צרי עין משום שצרוּתם כפולה באורח נכלולי ולא הוגן)
מרית, טוב שיש מישהו לרוץ איתו…. 🙂 (אגב, שבתי לקרוא ב"טבלה המחזורית" של פרימו לוי וחשבתי פתאום על יופיה של הטבלה המחזורית, שהיא בעצם מפת היקום וגם סיפור אגדה : "קודם היה מימן, ואז בא הליום, ואז הגיע ליתיום, ואז הופיע בריליום….")
אסטרו איד, מובטחני שכל צר מוחין ימצא בעצמו מספיק איברים אחרים רחבים, ו/או שצרות מוחו אינה מפחיתה כהוא זה מנפחו. והעי-קר – יישרות כוחו.
רג'ולי, הסירוב להבחין בין מציאות לאמנות שווה הרבה במקרה שלך, במיוחד כשאתה מתייחס למציאות כאל אמנות, אני לא בטוחה שההפך מפרה באותה מידה. אני הרי גם חושבת בעיניים וגם מרגישה בעיניים. ואבא שלך הוא סוג של כוח כבידה הרסני. ברגע שמשהו נוגע בכפתור שלו (שמחובר כמובן לאזעקת השואה) גם הקרקע המאוזנת ביותר נוטה הצדה והופכת למדרון תלול ואז כל מה שיש מסביבך וגם אתה גולשים בבת אחת למטה. וזה מבטל את החירות, הביטול הכואב ביותר, ככל שזה נוגע לי לפחות. ובמידה מסוימת זה גם לא מאפשר שיחה, כי כל מה שאומרים גולש במדרון. אני לא ממליצה לקרוא כי אני חושבת שזה יפעיל את המדרון.
אסטרו, בשעתו ערכתי לשונית את המסטר ואת הדוקטורט של אהוב לבי בלי להבין אף מילה מדעית, ומצד שני ראיתי סרטי פעולה הזויים. אני זוכרת שהיו שם "מושבות" של משהו (אולי של אטומים?) שהופצצו על ידי תותחי יונים… אל תשאל. זאת היתה חוויה הזויה. הטבלה המחזורית אגב, הוא אחד משלושת הספרים האהובים עליו בעולם.
פעם היו אנשים טובים ואנשים רעים. היום כולם טובים. יש טובים שעושים מעשים רעים, ויש טובים שעושים מעשים טובים. המעשים התקלפו מן האנשים והם מתעופפים להם נפרדים מעושיהם בדיוק כמו הידיים המתעופפות בציורים של פרה אנג'ליקו. אבל מי אחראי על הידיים האלה… בסיפור הנוצרי זו ודאי חווה… בסיפור של מרינה? היא הציבה פיתויים, אבל האם האדם לא אמור לגבור על הפיתוי? היא סגפנית זה בטוח, לא רק מן העבודה הזאת. האם זה מכפר על משהו, האם זה מראה משהו חברתי? האם היא חוזרת שוב ושוב על טראומה כדי להשתחרר ממנה? האם היא קדושה, האם היא מריה, כיפה אדומה בשמלה כחולה, בשמלה קרועה, באין שמלה, בפצעים על גופה? ומעבר לכל הסיפור עם הידיים שאין להן אבא ואמא, יש גם את חוסר הגבולות ההולך ומטשטש של המילה 'אני' שאיבדה את הסובייקטיביות שלה דווקא בעולם כל כך נרקיסיסטי, ופנימו של ה'אני' דווקא מוגדר כישות שנעה בין אנשים, רעיונות שמסתובבים ופוגשים אנשים.
כתבתי מקודם, וזה לא עלה פה. אז אם זה בסוף עולה פעמיים – סליחה על הטרחנות הכפולה.
מרית, כשאת אומרת "הסרוב…" את קובעת חד משמעית שברירת המחדל היא שהמציאות נפרדת ושונה מהאמנות. זה כמו שקרה עם חברתי יולה שחזרה בתשובה, ופתאום אני הייתי הסרבן שמסרב להאמין למציאות האחת והיחידה שבה יש אלוהים. באותו אופן יכולתי להגיד לך שאת מסרבת להאמין שהמציאות והאמנות אחד הם. לי זה נראה לגמרי כמו האיחוד גוף-נפש. לא רואים את זה אצל מרינה?
ובקשר לכוח הכבידה: הוא לא רק כוח כבידה הרסני. הוא אל מיתולוגי מהדרגה הראשונה, בעל כוחות יצירתיים והרסניים אדירים שווים. הוא שולט בחיים ובמוות. הוא עמד מול האל האב מנגלה והצליח לחמוק מהגורל שזה קבע עבורו (היה אירוע כזה במיתולוגיה?). הוא יצר רהיטים וויטראז'ים מהממים ששילבו את הפרימיטיביות והגסות שלו ועדינות מיקרוסקופית הן טכנית והן תוכנית. משהו שתמיד הזכיר לי במהותו את ברנקוזי. הוא מעולם לא למד אמנות, לא התעניין לראות אמנות, ובטח שלא היה עם מי לדבר על האמנות שלו עצמו. הוא גם השמיד את רוב יצירותיו. שלוש עבודות ויטראז' שלו נמצאות ברשותי, וביניהם הטובה והגראנדיוזית ביותר – דיפטיכון עפ"י האקרובט של פיקאסו. פרט ממנה נראה כאן: https://rajul.bandcamp.com/track/titled035.
נראה שהמאבק הקשה ביותר של חייו הוא בי (יש עלילה כזאת במיתולוגיה?). כל האמצעים כשרים. כדי לזכות בתואר בנו, שלא אזכה בו לעולם, משום שהוא יכול לספק רק את המבחן עצמו ולא את הסביבה (אני יכול לברוח תמיד), אני צריך לעבור מבחנים שרק יכולים לרמוז על המבחנים שהוא עבר, ככל שיהיו קשים בשבילי. ואיש לא יוכל להענישו. מכיוון שהוא אל, הוא גם הופך את סדר הדברים הרגיל – הוא קודם נענש, ואח"כ פושע את פשעו.
ולמה אני חוזר ודוחף אותו כל הזמן לכאן, ובעיקר לכאן? כי מרינה היא אם. "עשו בי כל מה שאתם רוצים" זו אמירה של אם, גם אם לא תגיד זאת ממש. העובר עושה בה ובגופה כ"רצונו" וכצרכיו; בצאתו ממנה הוא מגדיל עשות בה מה שהוא רוצה וצריך; ובטח שגם אחר כך, ככל שהיא מתפקדת כאם, עפ"י תפיסתנו העכשוית. אם כקרבן זה לא משהו נדיר. ומי יודע כמה מהנעתרים לבקשתה במייצג השערורייתי בעצם עשו לה מה שרצו כל כך לעשות לאימם, אך לא העזו אפילו לשאול. והיא, בהיותה אלה, שלא מייללת על כאביה ולא מנקפת את מצפונם [בטח לקחה מלא pain killers (כמו כל אמא טובה)] לא בזמן המעשה, ולא אחריו, מביאה לגאולתם ושחרורם, שכן היא לא טומנת להם שום פח מצפוני. מי שהתקשר להתנצל אח"כ כנראה לא נגאל.
ואפרופו ההתקשרות להתנצל – מי היו "הם"? כולם? חלקם? רובם? מיעוטם?
ודבריך "גם הקרקע המאוזנת ביותר נוטה הצדה והופכת למדרון תלול ואז כל מה שיש מסביבך וגם אתה גולשים בבת אחת למטה", מלבד ה"הצדה", אין כמותם לתאר ציור שציירה אמי בהיותי בן ארבע: היא ציירה אותי ואת אבי בציור שמן (מטר על שניים), שהוא בעצם רישום בשמן שחור על רקע גס אדום. אבי יושב על כסא, ועל ברכיו אני. בפיו פייפ, והוא אוחז בו (זה כנראה לא פייפ). אין בציור כמעט שום פרספקטיבת עומק, על אף שטכניקת יצירת עומק ע"י אלכסונים כן ישנה. כל הציור זו התגלצ'ות אחת גדולה למטה. Down and down I go, כתאורה של מרלין מונרו את תחושתה בזמן הנשיקה. כפות רגליו של אבי, הנתונות בנעלי בית כנראה, מחודדות בשפיץ שמכוון לגמרי כלפי מטה. מזכיר את הפרספקטיבות של הציורים של פרויד. אצלם בהזדמנות ואשלח לך.
יוצא שהערכתי כלפי מרינה גדולה מאוד (איך לא?) אבל יש לי ויכוח – מה זה ויכוח? מריבה קשה! איתה על השפה. גם עם חוני היה לי תדיר ויכוח על השפה (וגם על כמה אני מרוויח ואיפה אני ישן כשמופיעים בעכו…). אבל אהבתי אותו אהבת נפש, הערכתי את גדולתו ואמנותו וחייו ומציאותו באמנותו, ועבדתי איתו המון, ברצון, ביוזמה ובכיף.
רות, אני לא בטוחה שהבנתי הכול אבל איכשהו בזמן הקריאה צצו לי החרוזים האלה מסיפור של קיפלינג: "מי שאוכל עוגה/ שעליה איש פרסי יגע/ ייווכח – כי שגה." אולי כי מי שחושב שמרינה היא קדושה סופו להתאכזב בענק. פתאום הוא יגלה שהיא מתה על בגדי מעצבים, שהיא עברה ניתוחים פלסטיים, שהיא עשקה את בן זוגה באמנות ובחיים – אוליי לייסיפן (המלבב באמת), שהיא מנצלת את המיצגנים שהיא מעסיקה, שהיא מסתובבת עם סלבס, ומי יודע מה עוד. היה פעם טרנד כזה (אולי הוא עדיין קיים) להתאכזב ממרינה. אני מעולם לא התאכזבתי כי מעולם לא הצבתי אותה על כן. היא אישה עם עוצמות אדירות ועם מגלומניה אדירה לא פחות, מגלומניה מסוג נדיר, כזאת שלא מעצבנת, גם בגלל שהעוצמות מפליאות וגם בגלל שהיא נטולת רשעות ודומה באופן נוגע ללב למגלומניה של גיל שלוש. אני מסירה את הכובע בפני העוצמה ומחבבת אותה לא פחות ואפילו יותר בגלל הפגמים והסתירות. היא מצחיקה אותי ומעוררת בי רגש אימהי דווקא.
רג'ולי, התגובה שלך יפה כמעט במידת הכאב שבו היא ספוגה, שזה המון. לא מתחשק לי לכרסם את הקצוות בוויכוח. אז פשוט נשאיר את זה ככה.
מרית, לא כואב בכלל. ולא לקחתי שום pain killers. והמרינה הזאת היא אני?
מרית, זה מזכיר לי את הגיבורה של "חוש השלג של העלמה סמילה" שהספר האהוב עליה הוא "היסודות" של אוקלידס, ולא לחנם.
ותותחי היונים הצחיקו אותי נורא. תהיתי אם הן עצמן משוגרות מהקנה כמו מינכהאוזן ידידנו (או כמו האדמירל מ"שלוש אפס לבעלי הזקן" שצבאו, הצועד תדיר על קיבתו ולא על שום דבר אחר, מפגיז את האויב בלית ברירה בתרנגולותיו הצלויות) או שמא הן פשוט יונים מחרחרות מלחמה 🙂
רג'ול, הלוואי ותכתוב ספר. האם זו מזימה לבצע בך ניתוח הפרדת האמנות מהחיים…..? ובכן…. גם 🙂
אסטרו איד, בטח! מה שבטוח זה שאם אני כותב ספר, אני מפסיק לנדנד פה עם האבא הזה.
אסטרו, רשמית אלה יונים במלעיל, אבל כמובן שקראתי את זה כמוך ובגלל המושבות השלמות שהושמדו זה היה יותר סיוטי ממינכהאוזני. ובכל מקרה אלה היו רק הבלחות, את רוב הטקסט לא הבנתי, וזה היה נפלא להיות משוחררת ממשמעות, לכבד רק את הקצב והצורה של השפה. כמו לקרוא באליס: בְעֵת בָשָק וּשְלֵי פַחְזָר,/ בּאַפְסֵי חָק סָבְסוּ, מָקְדוּ,/ אוֹ אָז חִלְכֵן הָיָה נִמְזַר,/ וּמְתֵי עָרָן כֵּרְדוּ.
רג'ולי, אתה לא מנדנד, זה מרתק. והוא ממילא יישאר פה בעיר האושר, כמו רוח רפאים שמפחידה ילדים קטנים שלא רוצים לאכול…
מרית תודה, יקרה שכמוך. שלא תעיזי להגיד לו אי פעם שהוא מככב בעיר האושר. א – עיר זה מוקצה (במלעיל) מחמת תועבה וגברים שמשחקים קלפים ומוכרים את הנשים שלהם בשביל זה; ב – אושר לא קיים, רק הבלחות קצרות שלו, שהן העמדת פנים וזיוף, שחולפות חיש קל כי בדיוק הוא עושה קידוש ו/או עצבני נורא ו/או זה יפריע לשכנים. ואת הכביסה המלוכלכת שמתי לב שכבר מזמן לא מכבסים אפילו בבית.
רג'ול, כוונתי היתה אנוכית לגמרי, כי אני בטוח שזה יהיה ספר נהדר 🙂
אגב, חשבתי על מה שאמרת לגבי מרינה והגוף האמהי המובלע במיצג, ואני לא לגמרי מסכים. ריח הדם מתעורר לעניות דעתי בגלל הפאסיביות – הקישור שנעשה בין פאסיביות ובין נשיות מרקיב אמנם מרוב עתיקות, אבל זו פשוט פאסיביות, העובדה שהזולת מרוקן את עצמו ומעמיד את עצמו לרשותך כבובה. הרבה מהמגיבים האלימים מצטיירים לי אגב כילדים בגוף של מבוגרים.
מרית, אני יודע…. 🙂 והנונסנס המוזיקלי נפלא. וכמו שנאמר בהמשך:
כשכל מלך הוא ממזֵר
נפחזֵר וננמזֵר,
אך עת מִכֵּס שלטון יֵרְדוּ,
מַקְדוּ, מַקְדוּ וגם כַּרְדוּ!
אסטרו איד, תודה!
האם באמת אפשר להבדיל בין פאסיביות לאקטיביות? לתחושתי זה בדיוק כמו בין אמנות לבין מציאות וכמו בין נפש לגוף. אפשר להחליט להתייחס לתופעה או למופע הפאסיבי או האקטיבי או האמנותי או המציאותי או הנפשי או הגופי. אם הם יכולים להיות באמת [מציאותית, גופית, אקטיבית (!)] נפרדים – מסופקני (אמנותית, נפשית, פאסיביתׂ).
מרינה מפעילה: היא בפירוש אקטיבית, שמציגה (מפעילה) את הפאסיביות של עצמה ואת האקטיביות של האחרים. היא בכל רגע נתון יכולה, עפ"י החלטתה הסוליסטית לגמרי, להיפסק. וכמו שמרית תארה את טיפוסיותה החוץ אמנותית של מרינה, היא יכולה בבת אחת להתחיל לצרוח עליהם וגם להרביץ להם ולהעיף אותם לכל הרוחות. והם לא לא (לא כפול) פוחדים ממנה. בהפעלתה אותם היא מה שנקרא פאסיב-אקטיב. עצם זה שאתה אומר "הזולת מרוקן את עצמו ומעמיד את עצמו לרשותך כבובה" – יש בזה סתירה מניה וביה. יש כאן שתי פעולות שהפאסיבי הזה עושה – "מרוקן" ו"מעמיד". אם הוא פאסיבי הוא לא יכול לעשות שום פעולה. ברגע שהוא עושה משהו "לרשותך", הרי שלפני שהוא עשה את זה – "רשותך" היתה מרוקנת מ"עצמו", ולכן היתה פאסיבית, או לפחות "ריקה" ולכן פאסיבית, עפ"י הגדרתך.
כשאתה אומר "ילדים בגוף של מבוגרים" אתה מעודד מאוד את הפרשנות של העובריות של הילדים האלה בגופי המבוגרים. וזה גם לא שולל את מה שאמרתי שהם עושים למרינה מה שחלמו כל חייהם לעשות לאמותיהם. אם הם ילדים, בלי האקרובטיקה של השפה – מרינה היא בטוח דמות אמהית כלשהי.
ובקשר לילדים וורסס מבוגרים – את זה אפשר להפריד? אותו הדבר. נראה לי שכל אחד מרגיש ילד וכל האחרים לגביו – מבוגרים, ולפעמים אפילו הילדים הם מבוגרים בשביל חלק מהמבוגרים.
רג'ול, יכולתי לנסח את זה אחרת.. אני אוהב אבחנות ומשתדל לזכור שהן בעיקר משחק, ושקשה לשחק בלי כללים…. אף שפה אינה 'האמת', סינית אינה אמתית יותר מעברית, עברית אינה אמתית יותר מפורטוגזית, אבל הן מקימות מגרש וחוקים שאפשר לשחק בזכותם. והדוגמא שהבאתי מ"ארבייט מאכט פריי" מדגימה, אני חושב, כיצד גם גברים וגם נשים פועלים באופן דומה במצבים כאלה: חלקם מתעלל, חלקם עומד בצד וצופה וחלקם מתערב באופן פעיל לטובת ה'קורבן', בין שזה גבר ובין שזו אישה.
לגבי ילדים ומבוגרים, ברור לי שמבחינת המציאות הפנימית, הנפשית, הכל נזיל ומעורבב, ועם זאת שעדיין יש צורך באבחנות החיצוניות (אם כי ההכרה במציאות הנפשית מרככת אותן..)
רג'ולי, ראשית אולי בכל זאת תקרא את הפוסט ההוא כי אתה ממשיך לדבר על המיצג, והפוסט הנוכחי מציג אותו באופן חלקי בלבד. שנית, אף שמרינה היא לא קדושה מעולם לא שמעתי שהתהפכה בבת אחת או צרחה על מישהו. להפך, שמעתי שפנים אל פנים היא שיא הקשב והקסם והכריזמה. ושלישית, במישור מסוים הכול הוא אחד, אבל זו אמירה שמאפשרת מעט מאד משחק. אם פסיבי ואקטיבי הם הפכים, אפשר לייצר כל מיני הכלאות ואוקסימרונים. אם אין הבדל, אז אין טעם ואין נקודת משען. ואני עם ארכימדס שאמר, תנו לי נקודת משען וארים את כל העולם. (ואסטרו איד, רק עכשיו קראתי את התגובה שלך. נדמה לי שהתגובות שלנו קרובות משפחה 🙂 )
אסטרו איד ומרית, לא אמרתי שהכל אחד. שאלתי אם באמת אפשר להבדיל. וה"באמת" כאן מאוד חשוב, ואסטרו איד, צדקת כשהעלית את ענין המשחק והחוקים וכו'. לגמרי נכון. במסגרות מוסכמות, ועפ"י מוסכמות, אפשר לנהל את כל ההבחנות ולהתנהל איתן. וזאת תוך כדי התעלמות מוסכמת מהיבטים מסויימים. כשגיבורת האופרה שרה בקול גדול "אני מתה" – זו מוסכמה אופראית שזה לגיטימי, ואף אחד עוד לא קם וצעק "לא נכון". גם אם היא שמנה ומכוערת, המחזר שלה יכול להגיד לה שהיא יפהפיה ושאפה. יש במסגרת הזאת מוסכמות. כשהמלך הלך, נישא או רכב עירום כולו – המוסכמה המודרנית באותה ממלכה באותה עונה היתה שרק מי שחכם יכול לראות שהוא לא עירום. קם הילד וצעק. מרינה הכריזה על משחק. במשחק הזה היא פאסיבית, ומותר לעשות לה מה שרוצים. האם קריאתה התכוונה לקרוא תגר גם על חוקי מדינה קונבנציונליים שלא מאפשרים לפגוע בגופו של אף אחד, גם אם הוא מבקש זאת? אם זה משחק – הרי שאין שום מצב שבאמת היו פוגעים בה. פגעו בה – לא? זה חוקי? זה חשוב אם זה חוקי? אם אני נוסע בצד שמאל של הכביש ואומר שזה מייצג – זה נהפך לחוקי? אם מרינה קורית תגר באמת על חוקי מדינה שבאים להגן על גופו של הפרט – אני ברוגז איתה.
אם זה היה באמת משחק – לא היתה בה פגיעה אמיתית גופנית. יש פטנטים בימתיים לכך: סכינים מתקפלים, בלונים שמשפריצים דם. זה משחק.
יש פגיעות שנעשות במסגרות סאדו-מאזוכיסטיות וברשות הנפגעים. אם זאת היתה המסגרת של מרינה – אני גם לא משתתף.
הערבוב שאני עושה של המושגים נובע מהערבוב של מרינה. אני בעצם עושה מייצג מילולי בקשר למייצג של מרינה. מעורבבים שם מציאות (פגיעה אמיתית) ואמנות (הפורמט, או הכרזתה של מרינה על עצמה באופן כללי כאמנית ומכאן שכל מה שהיא עושה זה אמנות) – במקרה של המייצג הזה הם לא יכולים להיות נפרדים.
יכול להיות גם שהיא נחמדה מאוד וחמימה מאוד, אבל מרית, את בעצמך סיפרת שהיא עשקה את בעלה, התעללה בשותפיה למייצגים או משהו כזה. גם שם זה פנים אל פנים. אלו לא פנים אחרות. על יד על יד זה כתמול שלשום.
שוב, מרית (כמעט כתבתי מרינה), לא טענתי שהכל אחד. בחקירה לעומק ולמהות של כל מושג – אפשר לראות שכל מושג מכיל בתוכו וכולל גם את המושג הלכאורה נגדי לו. ההתמודדות עם הקושי ההפרדתי הזה אינה משתקת כל עיקר ואינה מגבילה שום יכולת. להיפך, היא מטיסה לאינסוף חשיבתי, תחושתי, נפשי, מרתקת, כאוטית, צבעונית לאין (עין) ערוך (ארוך).
בעצם, יש אפשרות סבירה שכל התגובות האחרונות קרובות משפחה 🙂
(אגב, השכם השכם הבוקר טיילתי עם כלבי והצצתי למעלה: שמי המערב זרחו בוורוד ובאמצע הרקיע עמד ירח חסר, עצם שמימי חבול במקצת שנראה כמו שן חלב שנפלה, ופתאום הבנתי שאחת הסיבות לחיבתנו העזה לירח נובעת מכך שהוא אחת משיני החלב שהשתמרו לנו מתקופת ינקותו של העולם….)
אסטרו איד, נפלא לראות שאפילו השמש יכולה להתחיל לזרוח במערב. מה שנקרא שהשמש זורחת מכל כיוון על האימפריה הישראלית.
רג'ולי, לא משחק ולא חוקי המדינה. לפי עדותה זה היה פשוט אחד מסדרת מיצגים שבהם חקרה את גופה (כלומר, במה למשל הוא יכול לעמוד). כל הפרשנויות האחרות – ויש כמה וכמה – הן מטעמנו ולא מטעמה (אם כי אני בדעה שיצירות חכמות מיוצריהן ולא מוכרחים להגיע אליהן דרך הצהרות היוצר).
ובקשר למעלליה, היא בהחלט לא קדושה אבל אתה לוקח את זה רחוק מדי. בנוגע לאוליי היא באמת הפסיקה בשלב מסוים (די מוקדם) לשלם לו תמלוגים על רווחים מעבודותיהם המשותפות. אבל במיצגנים שהעסיקה, היא בהחלט לא התעללה. לא שמעתי שום דבר רע על אינטראקציה ישירה איתה. אחת המיצגניות פרסמה מכתב תלונה פומבי על זכויות סוציאליות שמרינה לא נתנה לה וגם שלא סיכמו איתם על איתותי מצוקה. אני לא אגיד את דעתי על זה (הלאה הטרחנות) אבל היא בהחלט מעורבת.
אסטרו, לא פלא שעם שם כזה אתה מבין בגרמי שמיים. הירח כבר לא יהיה מה שהיה בשבילי.
היא מיתממת. אופייני. בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום. היא יכלה לעשות את זה בעצמה לעצמה. ואז היתה גם חוקרת גם את מה הגוף/נפש שלה יכולים לעשות לגוף/נפש שלה. אז מה היא היתה צריכה כל כך לעשות מזה אירוע ציבורי, אם היא בסך הכל רצתה לחקור את מה שהגוף שלה יכול לעמוד בו? וזה לא מזכיר נסויים נאציים? ומה היא היתה צכה כל כך לגייס אחרים בשביל זה? מרינה, קאט דה בולשיט. יש מספיק אנשים לצאת להפגנה נגדה בכיכר רבין? ככר דיזנגוף? ככר מילנו? פינה צפון מזרחית מלצ'ט-שינקין? השפיץ של הירח-שן חלב?
פחד מוות לקרוא את הפוסט על המייצג. יש שם תיאורים גראפיים? אני ממש מפחד לראות את זה כמו שאני מפחד לראות סרט של שואה.
הו רג'ולי, היא עשתה גם עשתה לעצמה מליון דברים. זה סוג אחר (ודרגה אחרת) של אומץ להפקיר את עצמך לאחרים. עד כמה שזה נשמע מוזר, ובהמשך לכל מה שאני יודעת עליה, יש פה יותר תמימות מהיתממות. ואין תיאורים גרפיים. בעיקר מחשבות על, ושיחה על, שהתרחבו מאז עוד ועוד. וגם זו עדות לחד פעמיות של העבודה, כמות המחשבות שהיא מייצרת ושונותן.
מרית, בל נשכח שה-vehicle העיקרי לכמות המחשבות שנוצרות כאן, ושונותן, הוא את, מרית בן ישראל, שלחלוטי-חלוטין לא פחות חד פעמית, לפחות עד כה, בציוויליזציה הזאת. ואבולוציונית הייתי אומר שאת מוטציה. אני לפחות מקווה.
קראתי את הפוסט, וקצת מאוד מהתגובות (זמן, כוח, סבלנות למשהו שבמילא מרגיז אותי).
במהלך הקריאה של הפוסט, לפני התגובות עד שאת אומרת (בעצמך) שזה משחק, כתבתי ככה:
שש שעות זה המתנת הקונקשן בין יוהנסבורג לקייפטאון. באמת זוועת אלוהים.
1974 זו אולי באמת שנה לגיטימית לביצוע דבר כזה ולחשוב שבין אוונגארד לבין אלימות אין ולא כלום, ובסוף גם להגיד "קהל יכול להרוג אותך".
בן זוגך צודק בהחלט. אומץ זה גם לנסוע על אופנוע. ובקרוב אומץ זה להגיד פויה למירי רגב.
מרית, מה "לא משחק"? את בעצמך כותבת שזה משחק בסע' 5 סיפת פס' 2.
עד כאן מה שכתבתי במהלך הקריאה.
אז שמחתי לראות שב-1974 היה קציר מעולה. ואולי גם בציר.
בקיצור – המייצג הזה הוא לא מונומנטלי, לחלוטין לא מכונן ולא מלמד משהו שלא ניתן ללמוד מה"מציאות" (אם הוא לא "מציאות"). לא צריך לפברק כאלה מצבים. היו מלא, יש, וכנראה עוד יהיו. לכן הוא מיותר לחלוטין עד מנייריסטי. חבל שהיה, כמו שחבל שהיו עוד כמה דברים ב-1974, כולל בהיסטוריה האישית שלי. המייצג הזה הוא משהו שצריך היה להיעשות בחדרי חדרים, אם הולדתו בתשוקה, ובציבור אם אקסיביציוניזם סאדו-מאזוכיסטי הוא דשנו. גם בתוך רשימת האירועים של 1974 הוא שולי. אם כל מטרתה היא לחקור את הגוף שלה, איך מסקנתה היא ש"קהל יכול להרוג אותך". מה מסקנתה בקשר לחקירת הגוף? היא מרוצה? יש מצב למייצג כזה במשך 8 שעות? יש מצב שהיא מזמינה אותי לראיין אותה? או שהיא רוצה לראיין אותי?
סליחה, התכוונתי שבין אוונגרד לבין אלימות אין שום מרחק, שאוונגרד=אלימות, ולא כפי שמשתמע ממה שכתבתי.
שלום מרית אני מתארח לראשונה בסלון/בלוג שלך ופשוט מתבשם מכתיבתך.
אז קודם כל תודה.
בפוסט הזה את קושרת ובצדק בין מרינה לישו ובין שולחנה הערוך ל Arma Christi
השוואה זו – כמו כל השוואה – מזמינה וגוררת אחריה נקודות 'הצלבה' אחרות שגם אם לא התייחסה אליהן האמנית בעצמה (כוונת המחבר) הן מרחפות באויר הדחוס ממילא של פרשנות שלאחר מעשה:
א. אי אפשר שלא להיזכר במילותיו של ישו כאשר הוא נצלב "סלח להם אבי כי אינם יודעים את אשר הם עושים" (לוקס כ"ג). ושאלה פתוחה היא עד כמה משפט מהדהד זה מקרין על מקומה ותפקידה של מרינה במיצג שלה ועל יחסה לקהל סביבה. האם גם היא לחשה את המילים האלה בלבה?
ב. לעניין ייסוריו של ישו, הם מופיעים בנצרות בשתי צורות מנוגדות, תלוי במטרת ההצגה: האחת כישו הסובל (Christus Patiens), והשניה כישו המנצח (Christus Triumphans) ובעוד בראשונה הוא מתואר מעונה וכאוב, הרי שבשניה אין הוא חש כאב כלל, מנצח את המוות ומביט לצופה בעיניים פקוחות. וגם כאן צפה השאלה באיזה מובן היתה מרינה 'נוכחת' בגלריה ועד כמה מקומה והתכוונותה כאמנית הציבו אותה מעל למתחולל סביבה גם אם היתה שם במלוא גופה וחושיה.
שתי האפשרויות הנרמזות כאן נוגעות בשאלת היסוד של אמנות המיצג ועל אפשרות הקשר בין אמנות וחיים כאשר "המציג הינו אמן".
רג'ולי, למדתי המון מן המגיבים. אני אסירת תודה (למה אסירה בעצם? אני חופשיית תודה!) על הדיאלוג ועל האהבה.
ובאשר למיצג, הוא התרחש אמנם לפני כמעט חמישים שנה, בעידן של תמימות יחסית. וזה המיצג היחיד שאני מכירה שאי אפשר לחזור עליו (סוג של ניצחון בשביל מרינה). גם ברטרוספקטיבה שבה שוחזרו רבים מן המיצגים שלה דילגו עליו, וגם היא עצמה בפרוייקט "שבע יצירות קלות" לא השתגעה לחזור עליו. ואם תראיין אותה – למה שהיא לא תסכים? – אשמח לפרסם את הראיון 🙂
דוד, תודה רבה וברוך הבא!
"ישו הסובל" ו"ישו המנצח" זו תוספת נהדרת. אני חושבת שהמתח בין השניים והחפיפה הבלתי-אפשרית-אבל-עובדה, מגדירים במדויק את דמותה של אברמוביץ, לא רק במיצג הזה. לא סתם קראתי לפוסט על "שבע יצירות קלות", "למה המלכה תמיד מנצחת?"
ובאשר למילות הסליחה – קשה לי להאמין שמרינה לחשה אותן בלבה. בייחוד שהיא שיחקה לא רק את תפקיד הקדושה (ישו ממין נקבה) במיצג הזה, אלא גם את תפקיד השטן המדיח. Rhythm 0 נמצא במרחק שווה מהארמה כריסטי ומהניסוי של מילגרם. (ניסוי בפסיכולוגיה חברתית שנועד כביכול לבדוק את היעילות של מתן עונש בלמידה. המשתתפים חולקו באקראי כביכול, ל"מורים" ול"תלמידים", כש"התלמידים" היו בעצם שחקנים מושתלים. המורים היו אמורים להעניש אותם על שגיאות בשוקים חשמליים. עוצמת השוק גדלה משגיאה לשגיאה. כש"התלמידים" צרחו "מתוך כאב", כמה מן "המורים" בקשו להשתחרר מהניסוי, אבל נשארו אחרי שהחוקר – בדומה למרינה אברמוביץ' – אמר להם שהוא לוקח את התוצאות על אחריותו). אחד המגיבים לפוסט הישן הזכיר את הניסוי, ובעקבותיו בדקתי ומצאתי שהניסוי והמיצג התרחשו באותה שנה. ומעניין אם זה היה משהו ברוח הזמן, או שהיה קשר בין שני האירועים, ומי הוליד את מי.
מרית, את צודקת לחלוטין. זה המייצג שאמרתי שאינו מכונן. בפירוש לא כתיבתך – שהיא נהדרת, ובעיקר שהמסר החשוב שאני קולט שם מדבריך הוא מסר של אי ידיעה מוחלטת אם המייצג הזה הוא כן טוב או לא טוב, כשזה ניכר מאוד כשאת מביאה את דברי בן זוגך, אבל גם מהדיווח הכמעט כרוניקי. ובטח שדברי המגיבים, ככל שקראתים, מצויינים.
באותה תקופה "תמימה" גולדה מאיר, התמימה, גם אמרה שהפנתרים השחורים לא נחמדים. באותה תקופה גם המנהלת של הקונסרבטוריון ברמת השרון נעמדה קרוב אלי בסיום קונצרט שניגנתי בו סונטה של מוצרט ופשוט שכחתי את כל הסיום (קשה נורא לשכוח סיום של סונטה של מוצרט, מהלך הרמוני קלאסי רגיל), ואמרה: "לפחות תגמור יפה!". זאת אומרת שבאותה תקופה גם מותר היה להגיד "לגמור" ולא להיות מואשם בסקסשואל הרסמנט. וזאת גם אומרת שניגנתי לא משהו. שלא לדבר על ימי טרום האיידס העליזים בתל אביב הקנבלית כמעט תדיר באותה תקופה.
תקופה סבבה.
והנה, לנבל האור של פרה אנג'ליקו, פרט ממייצב של ציפורה רפאלוב במוזיאון ירושלים עכשיו:
עם כל מיני דברים על או בין המיתרים כמו בפסנתר הממותקן של ג'ון קייג' וממשיכיו: https://en.wikipedia.org/wiki/Prepared_piano
וככה מרינה יכולה חת שתיים להתפרש כהמשך הפסנתר הממותקן של ג'ון קייג', ואם היא ככה, אז גם להמשך מיתרי האור של פרה אנג'ליקו, והנה – היא נהפכת מניה וביה לקדושה.
רפאלוב הזכירה לי את הסשה וולץ הזה (סוג של טלפון שבור)
תודה על סשה וולץ. גם כיף לראות שם את סיגל מכרתי משכבר הימים, שביחד רקדנו קצת אצל זותי שב-כאן, שלא כל כך זכורה לטוב (ויש מה להשוות בינה לבין מרינה, מלבד השם), ובמקרה גם נפנפה, להבדיל אלפי הבדלות מסשה, באקסטנשנים כאלה. גם קרן-אור שרעבי השתמשה יפה נורא במוטיב הזה. אני לא מוצא תמונה. בטח יש עוד מלא.
וסליחה (אמרתי שאני מנדנד?), אבל אני מוכרח:
אני הולך ומבין יותר ויותר מה הבעיה שלי עם מרינה: אני לא מבין מה אמנות במה שהיא עושה. אם היא חוקרת את גבולות הגוף ו/או המוח, הרי שהיא מדענית. האם "יצירותיה" ניתנות לתחושה גם ללא גיבוב של פירושים, הסברים ופרשנויות? קראתי כאן על המייצג שלה Marina Abramović: In Residence. חוץ מהנימוק של פילוסוף אחד שאני לא זוכר מי הוא, שטען שאם מישהו טוען שמה שהוא עשה זו אמנות – אז זו אמנות, אני לא מוצא בעצמי שום דרך להתייחס לדברים שהיא עושה כאמנות. אלו הם נסיונות אישיים, חברתיים, פסיכולוגיים, אנתרופולוגיים. ובגלל שהם לא נופלים לשום הגדרה דיסציפלינרית, כי בעיקר הם לא ממלאים אחר דרישות מינימליות של דרכי חקירה מדעית, אפשר באמת לבצע אותם ללא אחריות בטחונית, ללא שיטתיות שמניבה תוצאות מעניינות. ויכול להיות שהגדרת הדברים האלה כאמנות היא בהיותם כאילו לא מעשיים. אז מליון דברים אחרים שנעשים בעולם יכולים להיות מוגדרים כאמנות מניה וביה. ולא שזה מפריע לי. אולי מה שמפריע לי זה שדבר נוסף שמשתמע מזה זה ש"אמנות" בעצם נתפסת כאן כפח זבל, שאליו אפשר לזרוק כל מה שאין לו שום הגדרה אחרת, והוא לא עומד בתנאי שום דיסציפלינה אחרת שקיימת עד לאותו זמן שהוא נוצר. שופנהאואר מצוטט כאומר: "יצירת מופת אחת שקולה כנגד אלף פירושיה". והאמנות של מרינה היא עינוי בעיקר. לעולם לא מתעסקים שם בתענוג. היא בחנה פעם מה גבולות התענוג? – כפי שבחן דושן מקבייב למשל בסרט מתוק? לא שאני מרוצה מהמסקנות שם.
במייצג הזה בשלב מסויים יושבים מול ריבוע צבעוני ובוהים בו. רותקו? הלו? מרינה? רותקו? רבים אחרים?
בוררים אורז. ישנים במיטות שדה. תקשורת מינימלית. בוהים באנשים אחרים. זה לא בשבילי. אני לא רוצה לברור אורז. אני רוצה לישון במיטה נוחה. אני רוצה תקשורת מקסימלית. אני רוצה לדבר עם אנשים אחרים או לעשות איתם דברים. לא לבהות בהם. אני רוצה לחיות. הלו? מרינה? לחיות!
ואם כבר לבחון את גבולות הגוף ולהתייחס גם להקשרים חשובים בקשר למי שעושה כאלה דברים ולמי שמשתמש בכאלו דברים, כלומר להעמיק את הבחינה של המושג "לבחון את גבולות הגוף" – הנה סמדר יערון, מוערצתי משכבר הימים, שצריך לשנות את שמה לסמדר רעיון – http://www.acco-tc.com/%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99_%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%91%D7%90%D7%96_%D7%9E%D7%97%D7%A4%D7%A9_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%94
אין רגע אחד שאינו שווה צילום, אין רגע אחד שאינו שווה הקלטה. אין רגע אחד נשכח. אמנות צרופה, שמתבטאת מצויין גם הרבה לפני שמתחילים לפרש אותה, לנמק אותה או, חו"ח, להצדיק אותה.
קודם כל, אני לא מהוועדה להגנה על יצירתה של מרינה אברמוביץ'. Marina Abramović: In Residence נשמע לי כמו סדרת חינוך רוחְנית וההפך מכל מה שאני אוהבת באמנות. אבל עבודות אחרות שלה כן מרתקות אותי, ו"קצב 0" (נמאס לי לכתוב את השם באנגלית) ביניהן. כבר שנים שהיא מרתקת אותי, ואני עדיין מגלה בה פנים חדשות.
בשבילי פרשנות היא לא טפיל או קביים אלא חלק מהותי מן היצירה. אמנות טובה נמדדת גם בכמה היא מַפרה את הנפש ואת המחשבה. כפי שאמרה פעם ידידתי ענת וייסמן (כשהזמינה אותי להרצות על כיפה אדומה בחוג לספרות), יצירה קלסית היא יצירה שכל דור מפרש אותה מחדש.
אהוב ליבי ויטו אקונצ'י למשל, לגמרי הפך את הפירמידה; היצירות שלו הן אמנם הכרחיות, אחרת לא היתה פרשנות, אבל הן רק הגרגר שעליו צומחת פנינת הפרשנות. והעושר הפרשני גורם לי אושר גדול.
ובאשר למדע, האמנות של המאה העשרים אמנם התקרבה אליו באופנים רבים. אקונצ'י ציין למשל את השינוי שעברו חללי התצוגה. פעם החלל האידאלי היה ארמון והיום הוא חלל לבן וסטרילי, דמוי מעבדה.
וגם למציאות האמנות התקרבה. זה התחיל אולי באמנות המושגית שנולדה במחאה על מסחור האמנות ועל הסטגנציה הרעיונית. באמנים שהחליפו את "פס הייצור של חפצי האמנות" באמנות חיה המבוססת על רעיונות ופעולות. זו הסביבה שהולידה את המיצג ואת אמנות הגוף הכה יקרה לי. המיצג דגל בפעולה ממשית (בניגוד ל"כאילו", למימזיס של התיאטרון) ובאמת בדק מחדש, ויש אומרים מחק את הגבול בין החיים לאמנות, וקצב 0 על כל פנים הוא צאצא ישיר של התפיסה הזאת.
וכן, אני חושבת שאם מישהו אומר על משהו שעשה שהוא אמנות, זה משנה את המשהו. כי כמו שאומר ג'ורג' בצוללת צהובה ועוד לא נלאיתי מצטט: איטס אול אין דה מיינד…
חו"חוש בקשר לפרשנות. אני מקווה שזה לא מה שמתחוור מדברי – שאני נגד פרשנות. רק שבמקרה של מרינה, עבורי, אין חוויה טובה או כזאת שאני רוצה בחוויית היצירה עצמה. בפרשנות כן. אז בעד יצירה שכל החוויה הטובה ממנה זו הפרשנות אני לא.
גם שירת האיקו היא גרגר, זרע למה שהדמיון יכול להצמיח ממנה. איכשהו גם הגרגר עצמו יכול להיות טעים או זוועתי.
לא רק אמנות המאה העשרים התקרבה למדע. מה עם ליאונרדו? מה עם מיכאלנג'לו וחקירות האנטומיה שלו? ולא חסר דוגמאות. גם באמנות המצרית. אני לא חושב שאמנות חייתה רגע אחד בלי בעלה המדע, בדרך זו או אחרת. שינוי חללי התצוגה לא קרה בחלל ריק: חל בדיוק במקביל שינוי, בחלקו דומה לשינוי שחל בחללי התצוגה, בחללי החיים, המגורים, השינה, הבישול, התחבורה. מה לא. ויש עדיין ארמונות שמשמשים לתצוגה, שמשקלם לא בטל בשישים כלל וכלל. השינוי הסטרילי בא אף לא מעט כדי לנמק או לסבלמץ תקציב נמוך. בדיוק מדברים עכשיו בקול המוסיקה על הקשיים התקציביים שמניעים זרמים חדשים כאלה או אחרים בעולם האופרה. אין בזה חדש.
הווי ידוע לך שאמנות הגוף לחלוטין (לפחות) לא זרה לי, ובטח שלא זולה לי. שמתי לב שהשינוי שקרה לי כשהתחלתי להתעמק בללמד פילאטיס, שקרה בד בבד, ומבחינתי בהכרח, עם הפסקת ההופעתיות שלי, הוא בכך שבתור רקדן ו/או כוריאוגרף התעמקתי בשפת הגוף, וכמורה נהייתי יותר פאנצ'ר מאכר של הגוף, מה גם שהדברים לא לגמרי סותרים. נקודת המבט כן. שפת הגוף משתנה בהתאם למצבים הפנימיים, שכוללים את הקשר נפש-גוף. אבל מעולם, גם כשעסקתי לחלוטין בריקוד, לא הסכמתי עם גרימת נזק לגוף – והסביבות שבהם שהיתי והדחפים שהבחנתי בהם לכך היו רבים ביותר. שוב – זה ענין של שפה. יש מספיק מי שיגרמו נזק בעולם הזה. לא מתפקידנו ליזום כאלה דברים ו/או לעודד אותם ו/או לרמוז ללגיטימיותם. ולכן – גם תפיסה כזו, כשלי, היא בהחלט מחיקת הגבול בין החיים לאמנות, מבחינת הכבוד שנרכש לחיים ולשלמותם באמנות. כמו שכבר נאמתי על זה.
ומרינה? ממה שאני מבין עד כה, המקסימום שהייתי נותן לה זה להיות פקידת שלישות מורדת בסטייל דאנה איבגי ב"אפס ביחסי אנוש". לגרוס את כל הניירת המשרדית ולדחוס אותה לתוך חדר שלם במשרד זה נסיון חשוב ומניב משמעויות הרבה יותר מרחיקות לכת ומעמיקות חקור מכל נסיון שמרינה עשתה. וזה גם אפרופו הגפרורים של מאיה כהן-לוי – לחפצים אפשר לעשות הכל.
מסכים גם אני לגמרי בדבר הגדרת מעשה האמנות על ידי עושהו. ולא רק על ידי עושהו. אם משהו הוא אמנות בשביל מישהו – הוא אמנות בשבילו. ובשביל כל מישהו נוסף גם אם גם בשביל המישהו הנוסף זה כך. נדמה לי שזה היה שופנהאואר. לא מתחייב על זה. קבילתי היתה על הפיכת ה"אמנות" לפח זבל שאליו מתנקז כל מה שלא יכול להיכנס לשום דיסציפלינה אחרת. אז אני לוקח את קבילתי בחזרה. אני לא קובל. אני מציין עובדה. כי איך תתיישר קבילה בנושא זה עם תפיסתי שהכל יכול להיות אמנות? אני יכול ליילל על כזה דבר? להיפך. זה אוצר!!!
הצחקת אותי עם בעלה המדע (וגם קצת התעצבנתי כי בעל זה אמנם זכר ואמנות זה נקבה, אבל בעל נשמע בעלותי מדי ודומיננטי. אהוב לבי בדיוק קורא ספר על חינוך מוסלמי בימי הביניים, ומדעים לא נלמדים בזכות עצמם אלא כחלק מלימודי פילוסופיה…) וגם אני נגד גרימת נזק לגוף, ביחוד של אחרים, שכל אחד יחליט על עצמו. ואפרופו קבילות, הכרתי פעם מישהו ששפך את המרק לתוך תיבת התלונות.
צודקת. בן זוגה. זה פחות עסיסי. ומענין איך השפה העברית יחסה לאמנות נקביות ולמדע זכריות. אבל מצד שני גם לאומנות בשורוק או קובוץ מיוחסת בעברית זכריות. שפה ג'נדרית לעילא ולעילא. ולזרוק את המרק לתיבת התלונות זה מיצג צמרת. אני מקווה שזו היתה מסעדת צמרת.
אני חושב שאותו הדבר במוסדות החינוך הנוצריים בתקופה אפילו אחרי ימי הביניים – המדע גם נחשב שם כחלק מהפילוסופיה. ואפרופו ימי הביניים, יש לי אעפאס הרגשה שמאיזו נקודת זמן בעתיד ישקיפו על ימינו כהמשך ישיר לאותם מה שאנחנו מכנים בחוצפתנו ובהתנשאותנו הבלתי נסבלות (שתי נקבות, כנראה קלאפטעס) "ימי הביניים".
סליחה, טעיתי – נקביות לאומנות בשורוק או קובוץ
ימי הביניים היא התקופה האהובה עלי ביותר בהסטוריה. בלי שום התנשאות!
הנה קצת מיצוי מרוברט פירסיג על כמה אלמנטים שצצו פה (כזה מעתיקן הרוברט הזה):
השימוש בסכין הזה, פיצול העולם לחלקים ובניית המבנה הזה – הרי זה משהו שהכול עושים. כל העת אנו מודעים למיליוני דברים הסובבים אותנו – הצורות המשתנות האלה, הגבעות הלוהטות האלה, קול המנוע, תחושת המצערת, כל סלע בצד הדרך, כל עשה שוטה, עמוד גדר ושבר גרוטאה, – מודעים לדברים האלה בלא שיחדרו באמת לתודעתנו, אלא אם כן יש בהם משהו החורג מן הרגיל, או שמשקפים הם משהו שאנו נוטים מראש לראות. ודאי שלא נוכל להיות מודעים לדברים אלה ובו-בזמן לזכור את כולם, שכן מוחנו יהיה כה עמוס בפרטים חסרי- ערך, עד כי לא יהא בכוחו לחשוב. מתוך כל המודעות הזו שומה עלינו לברור, ומה שאנו בוררים בו וקוראים לו תודעה, אינו זהה לעולם עם המודעות, שכן תהליך הברירה חולל בה תמורה. נוטלים אנו חופן של חול מתוך נוף-המודעות האין-סופי הסובב אותנו – וקוראים לחופן-חול זה העולם.
ברגע שיש לנו חופן-החול, היינו העולם החי בתודעתנו, מתחילה הבחנתנו השכלית לפעול עליו. זהו הסכין. אנו מפצלים את החול לחלקים : דבר זה ומשנהו: פה ושם: שחור ולבן: הווה ועבר. ההבחנה השכלית היא חלוקת היקום שבתודעה לחלקים.
חופן-החול נראה אחיד בתחילה, אך ככל שמאריכים אנו להתבונן, כן מתרבים הגוונים שאנו מוצאים בו. כל גרגר חול הוא שונה ; אין שניים זהים. יש מביניהם הדומים מבחינה מסוימת ויש הדומים מבחינה אחרת, וכך יכולים אנו לפצל את החול לערימות נפרדות על בסיס אותם דמיון ושוני. גוני-צבע בערימות שונות – גדלים בערימות שונות – צורות-גרגרים בערימות שונות – תת-סוגים של צורות בערימות שונות – דרגות אטימות בערימות שונות – וכה הלאה והלאה והלאה.
כסבור אתה שתהליך החלוקה והסיווג יסתיים היכן שהוא, אך הדבר אינו כן. התהליך פשוט נמשך עוד ועוד.
(זן ו… פרק 7)
זו תופעה מוזרה, אבל הספר הזה חי לי רק בזמן הקריאה. המשפטים שמוציאים ממנו תיכף מתים לי…
ניסית הנשמה מפה לפה? מפה לאוזן? פומפה? אורגניזמים מסויימים באמת לא מצליחים להישרד כשמוציאים אותם מסביבת גידולם הטבעי. לחייהם!!!