פוסט שמתחיל בפסטיבל צוללן למחול עכשווי ומסתיים בהיינריך פון קלייסט.
*
"מבוכה היא דלת שהאדם סוגר מול אחרים, שלפעמים אפילו סגורה בפניו," אומרים אריאל כהן, נבו רומנו ושני גרנות.
במופע המשותף שלהם, "נבוכים שָׁנים", הם מנסים לפתוח את הדלת הזאת, להציף את כל אותן חוויות אנושיות ואינטימיות שגורמות להם להפריד את עצמם מגופם, להסתיר, להיגעל ולהתרחק, לגשת אליהן "מתוך עמדה לא שיפוטית, אלא מודעת ונוכחת". הם מקווים לזכות במבט מעמיק ורחב יותר לתוך עצמם, באפשרות להתקיים בנוחות בתוך גופם.
אקדים ואומר שהעבודה הזאת גרמה לי אושר. לא רק בגלל שהשלושה מקיימים את מה שהם מבטיחים באומץ וביושרה (הישג לא מבוטל בפני עצמו) ולא רק בגלל שמשהו מן הדלת הזאת נפתח גם בפני הקהל. עבודות כמו "נבוכים שָׁנים" הן חיוניות מבחינה אמנותית ואנושית, הרבה מעבר למטרה הנועזת ובו בזמן גם הצנועה, שכהן, רומנו וגרנות הציבו לעצמם, וזו ההזדמנות שלי לדבר על זה.
זה יהיה קצת מאתגר ובוטה מן הסתם. וזה גם הזמן למי שזה לא מתאים לו, לפרוש. נתראה בפוסט הבא.
*
- זמן ומקום

"בית המידות" רח' ליליינבלום 23, קצה החדר שבו התקיים המופע (כדי לדמיין, סלקו את העציץ והמראה והוסיפו וילונות לבנים מגולגלים מעל החלונות).
"נבוכים שָׁנים" לא מוצג באולם תיאטרון אלא בחדר גדול בבית תל אביבי, בשעות היום; הקהל יושב על כסאות לאורך שלושה קירות, במרחק נגיעה מהרקדנים. בקצה החדר יש קיר עגול עם שלושה חלונות גדולים מארכים. אור השמש שמציף את המרחב לא מבחין בין המבוכות של היוצרים והצופים. מעל החלונות יש וילונות לבנים מגולגלים למעין חבלי טבור עבים. השמשות סגורות.
זמן מה לאחר תחילת המופע קם מישהו מתוך הקהל, חוצה את החדר בצליעה קלה, ופותח בכוח את שלושת החלונות. בבת אחת נכנס רעש גדול מהרחוב, מפוצץ את הדממה התיאטרלית שרק התחילה להיקרש, ופותח מחדש את הגבול בין החיים לאמנות. גם קטעי הסאונד שיושמעו בהמשך לא ינסו להחריש את הקולות שבוקעים מן הרחוב אלא יתקיימו לצדם. כולנו, קהל כיוצרים, נמצאים באותה קלחת. יש משהו מאד לא מצועף בעבודה ומאד לא מציצני.
ועוד משהו. בשלב מסוים במופע יהפכו שלושת החלונות המוארים למעין טריפטיכון (שילוש תמונתי שנפוץ באמנות הדתית של הרנסנס), חלון כנגד כל רקדן. אני לא יודעת אם אספיק להיכנס לזה, אבל זה יותר מרגש (אותי לפחות) להגיע לרוחני דרך הגשמי ביותר.
*
2. פתגמים ומפלצות
"הלץ מזכיר לבני תרבות את אנושיותם הלא תרבותית, את יצריותם, את חוסר-השלמות ההכרחי המצוי בהם. על ידי כך מגן הלץ על החברה מפני אשליות מסוג האוטופיה ומפני נטיות טוטליטריות. באמצעות הצחוק המשחרר הוא משמש דגם, הן לאבסורדיות של חיי היצר והן לתוקפם לעין-ערעור."
מתוך "שקיעת הלץ", אריה זקס

מתוך "נבוכים שָׁנים" מאת אריאל כהן, נבו רומנו ושני גרנות
ברגע מסוים של המופע נוצר מעגל אנושי כשכל אחד מן המופיעים תוחב את ראשו לתוך אחורי מכנסיו של זה שלפניו (ראו בתמונה למעלה). אנסה לתאר פה מה עבר לי בראש אחרי העווית הראשונה המעורבת, של הפתעה, רתיעה, הערכה וצחוק.
דבר ראשון שמתי לב שהבליטות של הראשים מעוותות את האחוריים ומשוות להם מראה בבוני. וחשבתי באיזו קלות הראש (דווקא הראש) מעצים את החייתיות.
ומיד אחר כך חשבתי שהלשון, בניגוד למחול, דווקא רגילה לזווג בין תחת לפרצוף, החל מ"פרצוף תחת" של פעם, דרך "הלחיים העגלגלות", כמו שקוראים לאחוריים ב"אלף לילה ולילה", ועד לפתגם היידי האלמותי של סבתי: "אם הגורל שלך לנשק את התחת, התחת כבר יגיע אליך לפרצוף." וחשבתי גם עד כמה מימוש המטפורה מרוכז יותר, מכריח לחשב מחדש.
היה לי הרבה זמן לחשוב; כי זה לא מעלל זריז שמבוצע לשם האתגר. כהן, רומנו וגרנות שוהים במצב הזה ופועלים בתוכו שעה ארוכה עד שהם מאבדים את זהותם והופכים ליצור מיתולוגי, מפלצת חסרת פנים בעלת תריסר גפיים.
בהתחלה חשבתי על מפלצות עתיקות, ואחר כך על הגלגול של קפקא; על הקטע שבו גרגור סמסא מגלה שהוא מסוגל ואף נהנה ללכת על הקירות והתקרה.

מפלצות אנושיות מימי הביניים
אני רק יכולה לדמיין את העיוורון, את המחנק שמרגישים כהן, רומנו וגרנות, אבל הם לא משדרים מצוקה. הם בודקים את הא-ב של האנטומיה החדשה: שולחים ידיים ומגששים, מבררים מה הן יכולות לתפוס, משתפים פעולה כדי לקום, לזוז, ואפילו לרקוד. יש משהו מוכר, אנושי, נוגע ללב, באופן שבו הם שורדים ומסתגלים, במהירות שבה המצב האבסורדי מתרגם למין שגרה.
*
3. פרח משונה
"נבוכים שָׁנים" אינה כמובן העבודה הראשונה שבה מנסים אמנים להתמודד עם מבוכה. הצהרת הכוונות של כהן, רומנו וגרנות הזכירה לי דברים שכתב אחד מחברי COUM Transmissions קולקטיב של מוסיקאים ואמני מיצג שפעל בבריטניה 1976-1969:
"אני מאמין שכל התפקודים הגופניים והאירוטיים של האדם, זכר או נקבה, הם טבעיים ומעניינים. אני שונא בושה. בכל פעם שאני מוצא את עצמי תוהה אם אני מסוגל לבצע משהו בפומבי או בפרטיות בלי לחוש אי נוחות או מבוכה, אני מממש אותו כדי לבדוק את עצמי. עשיית הדברים הללו במיצגים קובעת לי מועד שבו עלי להתעמת עם האובססיות והפחדים שלי. ותוך כדי כך אני גם נותן עדות פומבית לדברים שאני מאמין בהם."
(תורגם על ידי, מן הספר הזה)
אלה דברים חשובים, אבל כר"ג (די, נלאיתי מלכתוב כהן, רומנו וגרנות, מעכשיו הם יחוברו גם באותיות כר"ג) עושים הרבה יותר מזה. יש משהו גולמי ב"נבוכים שָׁנים". האתיקה מחייבת; שכלול אמנותי עלול להסיח את דעת הקהל ולהגן עליהם מן המבוכה. הטיפול ב"חומרים" הוא מינימליסטי במכוון אבל כה יצירתי ומשוחרר שדי בו כדי להפוך אותם לדימויים. וכבר תיארתי קצת איך זה פועל.
הכי קרוב שעלה בדעתי זה המחזות הקצרים של סמואל בקט.
זאת ועוד. המבוכה, כלומר ההצנעה וההסתרה, שמרו על רעננותם של הדימויים. הפוטנציאל התנועתי והחזותי שלהם לא נגוע. די שכר"ג מתחילים לשחק ביישות שלושת הישבנים וכבר נוצרת שירה.
ויסלח לי מי שעדיין חושב שחומרים מסוימים מתאימים לשירה ואחרים פחות. כי שירה זה על ה"איך", על הזרה, על הפקעת דברים מן האוטומטיות שלהם, על הפשרת האיבון וריפוי היומיום.
יש לי עוד הרבה מה לומר על "נבוכים שָׁנים" (השם אגב, בלתי נסבל. כל פעם שאני כותבת אותו אני מרגישה שיש לי אבן בלשון). אבל אני שומרת מקום לקלייסט. אז רק כמה מילים על תמונת הסיום, שקשה לקשור לה שם תואר כי היא חומקת מכל הגדרה בראשוניות הכמו ילדית שלה, בחלומיות הגמורה, באינפנטיליות חסרת המורא: כהן העירום שוכב על בטנו ומרטיט את אחוריו בזמן שרומנו קולע את אצבעות ידו למין פרח ושותל את מרפקו בקרקע המשונה. בכתב זה נשמע יותר בוטה מאשר בפועל. הנוכחות "המודעת והלא שיפוטית" של המבצעים משחררת גם את המבט.
אמנות היא המפה הגדולה של הנפש ושל התודעה. ככל שאמנים דוחקים את הגבולות כך גדל המרחב ביניהם. ולכן גם מי שאינו דוחק גבולות (כמוני) חייב ליצירות האלה.
ויש עוד משהו חשוב, אבל קודם היינריך פון קלייסט.
*
4. אנקדוטה מן המלחמה האחרונה
היינריך פון קלייסט (1811-1777), סופר, מחזאי ומשורר הוא גם רוח הרפאים של עיר האושר. הוא צץ פה שוב ושוב, אם דרך המסה המכוננת שלו על תיאטרון המריונטות (למשל כאן), ואם דרך מיכאל קולהאס.
"נבוכים שָׁנים" העלה באוב את ה"אנקדוטה מן המלחמה האחרונה" (מתוך "כתבים קצרים", היינריך פון קלייסט, תרגם ישראל זמורה). גיבור האנקדוטה הוא מתופף שהמשיך להילחם "לבדו ועל דעת עצמו" גם אחרי שפרוסיה הובסה, וסופו שנתפס ונידון למוות ביריה.
כששאל אותו מפקד פלוגת המוות, "מהו החסד האחרון שהוא מבקש לעצמו? שלשל זה את מכנסיו, ואמר: – רצוי לי שיירו לתוך פי… הטבעת, כדי שלא יתהווה חור נוסף בגופו."
אני זוכרת כמה נדהמתי כשקראתי את הטקסט הזה לראשונה, אי אז בגיל העשרה; מן החוצפה שבה התלכדו הגבוה והנמוך (קלייסט וחור התחת?), מן ההומור המורבידי, הפיוט המחוספס, המטמורפוזה שהפכה את הישבן ללוח קליעה למטרה. מן התשוקה שהמוות יתחרז עם הגוף, מן הבעיטה בטקסיות של החסד האחרון (מין שדרוג של שקו לי בתחת) ובו בזמן גם העלאת הטקסיות לדרגה חדשה.
קלייסט מתפעל מן האנקדוטה הזאת ומכנה אותה "ההלצה הנפלאה ביותר בין כל ההלצות שדובבו שפתי בני אדם, אולי מאז בריאת העולם" (לא פחות), וברגע האחרון הוא מוסיף פתאום גם זווית פואטית: "וראוי לשים לב אל התכונה השייקספירית," הוא כותב, "כי המתופף הזה, בעל ההלצה, לא חרג מעולם מן הספרה שלו כמתופף בין מתופפים."
הסערה שהאנקדוטה חוללה בתוכי היתה קשורה לאמנות הגוף (האנקדוטה היתה תחנה מוקדמת בדרך למיצג ולתיאטרון מחול) כמו גם לריבוי השכבות וההיפוכים האצורים בטקסט הקצרצר. אבל היא היתה קשורה גם לאיזו מהות הומניסטית שקלטתי באינטואיציה עוד לפני שנוסחה במילים, כי –
5. משהו על גזענות
כי עולם שבו יש ניידות, שבו "ישבן" לא תמיד ובהכרח נחות מ"עַיִן" וריר לא בהכרח נחות מדמעה או מאבן חן (עוד דוגמא מ"נבוכים שָׁנים" שלא הספקתי, כשתראו את המופע תבינו), עולם שבו החומר והמיקום הם רק נקודת פתיחה, הוא לא רק הרבה יותר מסעיר אלא גם פחות גזעני ומעמדי. ואל תגידו שזה על דרך המטפורה. למטפורה יש שורשים עמוקים בנפש, ובעולם כזה לטעמי, יש הרבה יותר תקווה.
שנה טובה ומבורכת.
*
"נבוכים שָׁנים", פסטיבל צוללן 2016
מאת ובביצוע: אריאל כהן, נבו רומנו, שני גרנות
סאונד: אור רימר
*
עוד אמנות שדוחקת גבולות
על "שעה עם אוכלי כל" של נבו רומנו ושני גרנות (עבודה נפלאה שמבשרת בין השאר, את העבודה הנוכחית)
בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן
זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני – על נוטות החסד של ג'ונתן ליטל
הפוסט השלישי של הכאב הגדול, על אנבל צ'ונג (ויש גם חלק שני)
בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו
פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס
וכן הלאה
*
הו…. כל כך נפלא!
אני לא מסכים עם דבר אחד, על שיש, כביכול, להכרית את הבושה מהעולם –
בעיניי זה קשור לכתבה שקראתי הבוקר על מירי רגב, ושנדכיתי ממנה נורא. בכתבה חוזרת ומופיעה מעין מנטרה של השרה, לפיה היא "אומרת תמיד את מה שהיא חושבת". חשבתי לעצמי כמה זה נורא, ולו רק מפני שהשאלה הראשונה שצצה בראש היא, "האם זה כל מה שהיא חושבת….?" וזה הזכיר לי, כמובן, את השיחה המצחיקה שבין הכובען לעליסה:
"עלייך לומר למה את מתכוונת", המשיך הארנביב.
"זה מה שאני עושה", ענתה חיש עליסה. "לפחות – לפחות אני מתכוונת למה שאני אומרת – וזה בדיוק אותו הדבר, אתה יודע".
"בכלל לא!" אמר הכובען. "הרי זה כאילו אמרת ש'אני רואה מה שאני אוכלת' זה אותו הדבר כמו 'אני אוכלת מה שאני רואה'!"
"זה כאילו אמרת", הוסיף הארנביב,"ש'אני אוהבת מה שנותנים לי' זה אותו הדבר כמו "נותנים לי מה שאני אוהבת'!"
"זה כאילו אמרת", הוסיף הנמנמן, שנראה כמדבר מתוך שנתו, "ש'אני נושם כשאני ישן' זה אותו הדבר כמו 'אני ישן כשאני נושם'!"
"זה באמת אותו הדבר במקרה שלך", אמר הכובען, וכאן השיחה נקטעה."
….מה גם שהבושה – כמו המבוכה – הם המרחבים שהאמן מנסה לחצות, התיבות שהוא מנסה לפתוח, שוב ושוב…. אבל למשש אותה, את הבושה, זה נהדר 🙂
אגב, דווקא אהבתי מאוד את שם העבודה. בראשי הוא התערבב עם "מבוכים ודרקונים" – המבוכה היא הדרקון והמבוך גם יחד… חוצמזה, ה"שנים" התנופפו כמו סרטים אדומים – "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו" – והרי זה ניסיון למשש את ה'חטאים' בטרם כביסתם…. 🙂
צרצר, תודה! להכרית נשמע אלים וסופני, בניגוד ללהשתחרר למשל. אני לא רוצה להכרית כלום מן העולם, אני נגד הכחדה. ובו בזמן אני רוצה להיות חופשייה. וממילא אין מה לדאוג, גם אם הם ואני נשתחרר, תישאר מספיק בושה בעולם. ובקשר לשם העבודה – הם לא ניקדו, חשבתי בהתחלה שאלה "נבוכים 2", וגם אחרי שניקדתי ראיתי שאני כל הזמן נתקלת בשנים האלה, כמו במדרגה ששוכחים את קיומה.
אני חושב שמאוד נכון לדבר (במובן רחב) על מבוכה ועל מה שמביך. זה כמו לדבר על עונש וחטא בהתאמה, וגם באי התאמה. אבל אני, אישית, לא אוהב לענוש או להענש. את העבודה הזאת לא ראיתי, אבל בעבודתם הקודמת של ר"ג, שעה וגו', הבנתי שזו לא השפה שאני מעדיף. מכיוון שאני לא ממש רואה גבול בין אמנות למה שאינו אמנות (כמו שסיפרתי בדיון על הצבועה), בתוך פרפורמנס כזה אני לא רוצה לגור. החיים, ה"לא אמנות" מספקים לי (אישית) כל כך הרבה פרפורמנסים מביכים, שצריך לפלס את הדרך ביניהם, ממש בקושי, אך בחדוות גילוי מרנינה, כדי להמשיך ולהתקיים, ולו רק דו-מימדית, אם לא חד. קריסטבה דיברה על הבזות. נאבקתי שם ונכנעתי.
אחת הטכניקות שנהגתי לנקוט ביצירת כוריאוגרפיה (כשזה עוד התרחש) היתה אימפרוביזציה מול מצלמה, ואח"כ העתקת החומר המצולם לביצוע חי. בשיקול הדעת מה להעתיק ומה לא היה סעיף שאומר: כל מה שמביך אותי להסתכל בו (שאני נראה בו "לא טוב", אני מבצע "בצורה מגוחכת" וכו') – הוא טוב להעתקה. וכך נהגתי לעשות. כך ניסיתי להראות את מה שמביך אותי, מה שקשה לי לדבר עליו, מה שאני לא בטוח אם אצא חי, סליחה, נושם, מהסיטואציה.
בפרסום לתכניתה של אסתרית בלצן בקול המוסיקה מושמע קטע מתכניתה, שבו היא מספרת איך שהיא מנגנת בפסנתר כשהיא ילדה קטנה, ו-"כ—-ל השכנים שונאים אותי". זה הביך אותה? זה מביך אותה היום? אני חייב לשאול אותה. אני חייב לשאול אותה?
מרית, בכוריאוגרפיה שלי שראית (שאינך זוכרת) בירושלים היו מלא דברים כאלה.
אם אני לא מספיק לעבור צומת בעוד הרמזור ירוק, נהיה אדום, ואני תקוע באמצע הצומת ומפריע לאחרים לנסוע, זה מאוד מביך אותי. זה מייצג נהדר של מבוכה. אני באמצע הפשע, תקוע בו, לא יכול לצאת ממנו, וככל שאני לא יכול לצאת ממנו – הפשע נמשך, השנאה כלפי גוברת ועולה, ואני כבר כנראה מתאדה ומסתלסל מעבר לפתח הגג שבמכוניתי. אני (אישית) למד מכך לא להיכנס פעם הבאה לצומת שממנה אני לא בטוח שאוכל לצאת אלא ע"י טרנספורמציה לעשן שעולה כתוצאה מהתנהגותו המביכה (לא אותוׂ), הבלתי נסבלת (נזבלת?) של הזחל, אפרופו אליס, לפחות בגרסתו של דיסני.
אחרי אחת ההופעות של הכוריאוגרפיה שלי הנ"ל, יזם הקהל שיחה איתי ועם הרקדנים, שבין היתר נסבה על ערבוב של דברים מתחומים שונים (מה קשר?) (ענין שהיה נפוץ בכוריאוגרפיה הזאת).
הצגתי את המצב הבא (התקופה היתה תקופת פיצוצי אוטובוסים כדבר שבשגרה): אני עולה לאוטובוס מפוצץ(!) (מלא) באנשים עם עגלת קניות מלאה אך אטומה (לא רשת מתכת). באוזניות אני שומע את הסימפוניה ה-14 של שוסטקוביץ' (שירי אבל ושכול – שבחלקם מחוברים ומוצגים בציניות האופיינית לשוסטה). מבטים אין-ספור ואין-מידה למתח שהם משדרים מופנים לעגלת הקניות שלי ואלי, ויש אפילו מישהו שבטינה רבה מבקש לבדוק את עגלת הקניות שלי. אני פותח אותה, וחושף ים של בגדים ואביזרים משונים וצבעוניים ששייכים לחזרות הכוריאוגרפיה שאני יוצר. המבטים מלאי הטינה והחשד הולכים ומחריפים. לא ברור מה שונאים יותר – חבלן פוטנציאלי או אחד שבעגלת הקניות שלו נמצאים בגדים ואביזרים משונים וצבעוניים. מה יותר מחבל בחברה הזאת – אני, יצור מוזר עם כבודה מאוד מאוד מוזרה, או פיצוץ של אוטובוס?
אבל לענייננו – המבוכה שלי באירוע הזה. אם לא התאדיתי, אז יכול להיות שהפכתי לסופר-נובה.
השאלה ששאלתי את עצמי כשיצאתי מ"שעה וגו'" של ר"ג היתה אם הם בעד פייסבוק או נגד. זילות הפרטיות חורה לי. אני חושב שמבוכה ובושה הם אוצר פסיכולוגי, חברתי וקיומי. ויש הבדל ביניהם לבין אשמה, ויש קשר ביניהם לבין אחריות. כמו כל דבר שיש בידינו (כולל הכותל?) – כמו אש: היא יכולה לשרוף כשהיא משתוללת, והיא יכולה לחמם ולעזור מאוד כשהיא הפוך ממשתוללת (מביך אותי להגיד מרוסנת או נשלטת, אך לא מביך אותי להגיד שמביך אותי).
מרית, בגלל זה סייגתי…. ואני מסכים מאוד עם רג'ול שכתב שהאשמה והבושה הן אוצר. לזה התכוונתי כשכתבתי שהן תיבות – תיבות אוצר- שהאמן מנסה לפתוח…..
עולם שבו אומרים את כל מה שחושבים וחושבים (רק) את מה שאומרים – מפיל עליי מורא. הוא מוחק את אזורי הביניים, אזורי הדמדומים, מה שהוא טרום מילולי או פוסט מילולי או בו-זמני-מילולי-וגם-לא וכל מה שהוא בגדר מרווח. זה לא סותר את רצוני להשתחרר: לחיי קופי – וקופות! – הבונובו 🙂
לגבי העבודה, לא ראיתי אותה, וכנראה גם לא אראה – לא משיקולי מוסר חלילה אלא משיקולים כספיים מצערים 🙂 אבל התיאור, לפחות, נהדר.
צרצר, תודה על הסכמתך, אבל לא אשמה כתבתי שהיא אוצר. מבוכה.
רג'ולי, מעבר החציה והשוסטקוביץ' תוארו כל כך יפה שנדמה לי שראיתי אותן בסרט. אני לא מסכימה בכלל על "שעה עם אוכלי כל", הצורה היתה שם לגמרי מוקפדת ומובנה ובמתח עם החשיפה הפראית. זה מה שריתק אותי. בעבודה הזאת הכול יותר גולמי, אני מבינה את הזהירות (ואולי גם אריאל כהן שהצטרף שינה את האיזון), אבל זה רחוק מלהיות חתיכת חיים. זה קרוב יותר לאחד המחזות הקצרים של בקט, שמבוססים על איזה דימוי רזה אבל ברור, פה ש"מרחף" באמצע במה חשוכה, או אנשים שרק ראשיהם מציצים מתוך כדי קבורה. אלא שאצל בקט מה ש"מניע" את הדימוי הן המילים (ואני מודה שהסבלנות שלי למילים של בקט עומדת ביחס הפוך למשיכה שלי לדימויים הרזים והגאוניים), ואילו ב"נבוכים שניים" אין מילים, והחקירה התנועתית העניינית של הדימוי היא לב העניין. עצם העובדה שהחלונות הפכו לטריפטיכון כנסייתי (בעיני, לא באופן רשמי), אחרי כל מה שעבר עליהם בדרך (ועבר, לא הכול סיפרתי) מעידה על העושר האצור.
צרצר ורג'ולי, לא צריך עולם שבו חושפים הכול, או לא מתביישים או השד יודע. צריך עולם שבו יש מי שמנסה לחשוף ולהתנשל מבושה כי זה הטבע שלו, לצד מי שסודות ומבוכות הן הדלק שלו, עולם עם כמה שיותר אפשרויות וגוונים, כדי שאפשר יהיה לשנות ולנוע ביניהם. והדבר היחיד הנוסף שניסיתי להגיד, זה שבעולם שבו אפשר להפוך דברים בכח התודעה וההתבוננות הוא עולם שבו אני מרגישה פחות בודדה.
צרצר, באמת חבל שלא תראה, כי יש גם דברים אחרים לגמרי ולא פחות מופלאים, שקוצצו מן הפוסט כדי לא להאריך וגם מחסרון תמונות, שהיה מצריך ריבוא הסברים מעייפים…
מרית, קודם כל זה היה אוטובוס. לא מעבר חציה. אבל נפלא שהם התערבבו לך ככה בראש, לנוכח נפוצות ונפיצות שני הלוקיישנים המושגיים האלה. בראבו גדול ביותר על פיסקה שניה בנאום האחרון (לא צריך עולם שבו חושפים הכל וגו'), גם על התוכן, גם על הצורה, וגם על רוחב יכולת הפירוש.
אני מדבר על השפה. ב"רוח החופש" של בונואל יש את סצנת שולחן האוכל / בית שימוש ציבורי הכל כך מלבבת. אני (אישית) מעדיף את השפה הזאת, שמספרת, בין היתר על הערבוב בין ראש לתחת. זה גם מצחיק להתפקע, וגם קל יותר לשחקנים כנראה. והמסר לא פחות ברור, ונראה לי שפי כמה וכמה יותר רחב.
ובכל מקרה, כפי שצרצר צירצר את צירצורה של מורתנו ורבניתנו שליט"א הגדולה והמפורסמת, "אומרת תמיד את מה שהיא חושבת", אז בהינתן שברצונה של הוד מעלתה שככה ינהגו כולם, ולא, חלילה, שזאת זכותה הבלעדית, הרי שטוב מאוד ש-כר"ג יגידו את מה שהם חושבים, איך שהם חושבים, ואיך שהם רוצים להגיד את זה. ככל שזה מלבה את השיחה הזאת בינינו – אני מרוצה.
מרית, העבודה באמת נשמעת מרתקת מרגע לרגע; והמחשבה שאץ הקוצץ וקיצץ את הפוסט מעציבה (מרית, הפוסטים שלך אף פעם לא ארוכים מדי! להיפך….)
רג'ול, רציתי לכתוב "המבוכה והבושה" – שהרי הכל התחיל ממבוכה – ודווקא האשמה, ימח שמה, התגנבה פנימה. מביך 🙂
צרצר, הכל סבבה. הרי סביב השולחן הזה אנחנו יושבים:
http://i0.wp.com/srita.net/wp-content/uploads/2013/07/phantome21.jpg?resize=640%2C380
באשר לזאת שתמיד אומרת מה היא חושבת – אם מאמינים לה (ואני לא מכירה אותה מספיק כדי לקבוע עמדה) זה מאד עצוב שהיא כל כך דלה וסיסמאית. ובכל מקרה, היא לא דוגמא. אני בטוחה שאם כל אחד משניכם היה אומר רק מה שהוא חושב, זה היה עסק אחר לגמרי…
ונו, השולחן ההוא מצחיק אבל אני עדיין נוטרת לבונואל על לורקה…
מה הוא עשה לו?
ובקשר לזאת שתמיד אומרת את מה שהיא חושבת (ה-ואזירה): https://www.youtube.com/watch?v=aHbGqJ_MonU
הה, חשבתי שדיברנו על זה לא מזמן. בונואל היה חתיכת הומופוב שהסית את דאלי נגד לורקה. "כלב אנדלוסי" היה כינוי הגנאי שהם נתנו ללורקה. הם קשרו נגדו כמו ילדות בבית ספר יסודי (הכי אכזרי שיש, מנסיון).
מצחיקה החזירית הקלה 🙂
כולירות מגעילים. איפה אפשר לקרוא על זה?
בביוגרפיה שאיאן גיבסון כתב על לורקה http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=39449#.V-_dmiTQdPY
תודה!
מרית, רוב הזמן יש לי תודעה של דחלילאי, אם הייתי צריך לומר מה אני חושב, הייתי צריך לשתוק הרבה 🙂 (התחלתי פעם לראות את הסדרה "דם אמיתי" – לגיבורה היה כשרון מיוחד לקרוא מחשבות, ואני זוכר שחשבתי לעצמי, "מה? אנשים באמת חושבים ככה?" זה הפליא אותי מאוד. עד שמצאתי את עצמי מתחיל לחשוב כך בעצמי. באסה.)
רג'ול, השולחן הכרכשתי גרם לי לחשוב על אורכם המפליא של המעיים (איבר ארוך-ארוך לו לאדם, ושני פיות לו: הדחיק-סליק בהתגלמותו!) וכמו שאומר הגיבור של "שלושה בסירה אחת:
"מצפון נקי מקנה לאדם אושר – כך סיפרו לי אנשים שנתנסו בכך – אולם כרס מלאה משיגה אותן תוצאות ביתר קלות ובמחיר יותר זול… מה מופלאה היא שליטה זו של בני מעינו על שכלנו. אין אנו מסוגלים לעבוד ואין אנו מסוגלים לחשוב, אלא אם כן נתנה הקיבה אישור לכך. היא המכוונת את רגשותינו ואת תשוקותינו"….
ואבוי לפדריקו גרסיה!….. מה אכפת לכם אם אצטט שוב את שירו הנפלא, אחד מן השירים הנפלאים ביותר – לעניות דעתי ועל אחריותי, כמובן. למה אתם מתקוממים על זה כל כך…? אדרבא, זהו ציטוט מן המעלה השנייה בלבד!:
"יהלום של כוכב נוגֵהַ
קו שָרַט בעִמקֵי השחק.
עפה לה ציפור זוהרת
להימלט מן הרקיע
ונסה מקִּנָּהּ – עצוּם הוא –
שם כלואה היתה בשבי
בבלי דעת שרתוקה היא
לשמים בשלשלת.
צַיָּדִים מיְקוּם לא לנו
צדים את כוכבי הערב:
ברבורים מוּקְשִים של כֶּסֶף
שטים על מֵימֵי השקט.
עצים-פעוטים ישירו
אלף-בית, והמנצחת
זקנה-צפצפה המנענעת
זרועות עתיקות בנחת.
צפרדע, הנעימי בקולך!
צרצר, צא מן הסדק!
כל החורשה תתמלא לה
בצליל חלילים. אלך לי,
אשוב לביתי באי שקט.
מתחבטות בי ללא מרגוע
שתי יונים אשר זכרתי
ובמרחקים, באופק,
שוקע היום, דלי-על-חבל.
גלגל הימים היָגֵעַ!"
(תרגמה רנה ליטוין)
שנה טובה ומאירה כמו השיר 🙂
אגב, השולחן הנ"ל הזכיר לי גם את הסיפור של עגנון, "אחרי הסעודה", שבה הוא מדמה את העולם הזה לשולחן גדול ומסובים שלועסים ללא הפסק; הגיבור נחלץ משם (כשם שנחלץ שלמה המלך מהסעודה המפלצתית שעורך לו טבח משוגע אחד, בימי נדודיו – הוא פשוט הופך את השולחן…. (כשהכלב שלי יוצא לטיול העוןלם באמת מידמה לדוכן טעימות אחד ארוך, והמרחק שבין קצה אחד של צינור העיכול לצדו השני נעלם כלא היה)
אז אני רואה שאין לי ברירה, ומכיוון ששום קצה של שום צינור בגופי לא מתרפק כרגע על שום שולחן, ובעיקר לא משפחתי (מפח-נפשי), ואף על פי שלאבי קוראים שלמה, אני הוא זה הנחלץ, תדיר מהשולחן הזה, בו לועסים בתאוותנות אג'נדות ימניות קיצוניות ודתיות, ולא בשקט אני נחלץ – אני הופך אותו לגמרי, ברעש רב, שלפחות יזכרו שהייתי שם, וברגע שאני בחוץ – אני כלב משוטט, שכל העולם הוא דוכן הטעימות שלי, אסגור גם את הלופ הזה, שאינני יודע אם הוא איננו חלק מצינור עיכול ארוך מאוד שאנו, שלושתנו לפחות, שטים בו בסירה אחת, ככה: בסימפוניה ה-14 של שוסטקוביץ', אותה שמעתי באוזניות בסיפור האוטובוס המעבר חצייתי והפצצה שבאמתחתי, שני השירים הראשונים הם של מי אם לא…
אז הנה קישור לסימפוניה https://www.youtube.com/watch?v=5pN6EE7SaxA
הנה גם הסבר נפלא על הסימפוניה הזאת: http://www.clarita-efraim.com/UploadedFiles/Symphony%20No%2014%20%20.ppsx
ושנה טובה כמובן. את זותי נתתי פה כבר פעם? כמו שלא זכרתי שדיברנו על לורקה.
צרצר, אתה צודק, מחשבות הן קרובות משפחה של חלומות. חלק מהן מתנגדות לתמלול, הן כמעט בלתי נגישות (רק כמעט, כי לפעמים מישהו מצליח בכל זאת לתפוס את קצה זנבן). ושוב, הבעיה היא לא בחשיפה של המחשבות אלא ב"שמיעה" שלהן, ביכולת לא לדרוס את המחשבות האחרות.
רג'ולי, כשהייתי ילדה היתה פרסומת לסבון של עץ הזית על פי השיר הזה (בגלל שסה סי בון מתחרז עם סבון). המקור נפלא ממנה בהרבה.
מרית, גם אני הייתי קטן בתקופת המזוזואיקון. אצלנו, ברמת השרון, נהגנו לחבר מילים חדשות לכל פרסומת מעניינת, שלא, חלילה, תכחדנה שום דבר מתוכן הפרסומת ו/או מטרתה, אך תתבלנה אותה בתוכן לרוב סקסי עד פורנוגרפי. להגיד את הטקסט של סה-סי-בון פה?

הנה תכתובת עם מישהו שקיבל את זה ממני גם לשנה הטובה:
ארת'ה קיט נפלאה…. וגם לנו היו גרסאות פורנוגרפיות לפרסומות וכן גרסאות אימה שטופות בדם לשירי ארץ ישראל (שאותם שרנו בדבקות בכל אירוע) 🙂
וסתם כך, מתוך אסוציאציה דחוקה:
אגב, מרית, הגורל, התחת והפרצוף הזכירו לי את האמונה העתיקה ב"שבת המכשפות" שבה טסות המכשפות על מטאטאים ובעלי חיים לפסגת הר ברוקן בגרמניה, רוקדות סביב השטן ולבסוף מנשקות את אחוריו (השד יודע למה! 🙂 )
#/media/File:GOYA_-_El_aquelarre_(Museo_L%C3%A1zaro_Galdiano,_Madrid,_1797-98).jpg)
#/media/File:Witches_Flight_Goya.jpg)
גויה צייר לפחות שני ציורים על הנושא:
וגם:
ובעניין גויה ושולחנות ערוכים, בסוף הספר "גויה " של לאון פויכטוונגר (תרגם צבי ארד) הוא כותב על הרעיון שעלה במוחו של הצייר לצייר את סטורן הבולע את אחד מילדיו, ועל התחושה הברורה שלו שעליו לצייר אותו דווקא על הקיר שליד שולחן האוכל שלו:
"…כל המביט בענק שלו, ירגיש עליזות כפולה וחשק לנגוס, כי עדיין הוא בחיים.
…הוא מרגיש את עדיפותו פי אלף מהענק שעל הקיר. הריהו שקוף בכוחו הכל יכול ובתשישותו, ברשעותו המסוכנת ובגיחוכו חסר הרחמים.
וכל עוד אתה יושב אל השולחן וזולל, יש בכוחך לתקוף את אלימותו וגרגרנותו ורשעותו של הענק, להקניטו וללגלג עליו. ועל ידי התמונה שעל הקיר תוכל לצחוק לענק השוטה גם לאחר מותך."
רג'ול 🙂
צרצר, השד יודע, בוודאי 🙂 אין על גויה (השני בייחוד נפלא) אבל קשה להגיד שהסטורן שלו מעורר תיאבון…
וסליחה על המהמוה הגדול. הייתי בקורס ויפאסנה…
צרצר, לא הבנתי למה האסוסיאציה, אבל מיד זה התגלגל לי ל"קומיקס מחתרתי" http://honihameagel.com/?page_id=86 של חוני המעגל מ-95, אני חושב, שהשתתפתי בזה (מרית – באחת התמונות תוכלי לזהות את איך קוראים לה): הקהל היה לכוד בכלוב, תא כלא, וההופעה התרחשה מסביבו, וגם שם נעשו לקהל הכלוא כל מיני דברים לא נעימים כ"כ. ואם כבר אריה, אז אפשר לבדוק אם זה לא האריה הנחות והכנוע מהגבירה והחד קרן, ובטח ובטח שבכלא הזה שוכנת לבד ו/או לתלפיות ידידתנו משכבר הימים הצבועה הכנה.
רג'ולי, חבל על דאבדין ולא משתכחין כמו חוני. מ'ז'ת'ומרת "אני חושב שהשתתפתי"? כתוב כוריאוגרפיה משה ורדי. שכחת שקראו לך פעם משה? 🙂
מרית, את צודקת. אבל באמת גם חבל על דאבדין וגם משתכחין כמו התולעי משי וכל יתר קרבנות התענוגות שלנו, שחלקם (של התענוגות) הינם, כנראה, סובלימציות של תשוקות אפלות.
שימי לב לפסיקין שסוגרים על "אני חושב", שהראשון בהם מלמד שאני חושב שזה היה ב-95, והשני מפריד את "אני חושב" וכל מה שהיה לפניו מהמשפט הטפל שאח"כ.
לא שכחתי. ניסתי (niseti) להפסיק להיות מצבה של אביה של אמי, ניסתי ללבוש שם עם צליל נעים, צבעוני ובהיר, ויצא שגם משמעות המילה (יהלום בריליאנט) קוסמת לי יותר מאשר מנהיג מגמגם, פסיכופת לחלוטין, מיוסר עד אימה מהקולות שמתרוצצים לו במוח, לעולם לא מגיע למחוז תשוקתו, ומושה עם שלם מעבדות אחת לעבדות שניה, כנראה נצחית.
המחיר של הנסיון הזה שלי הוא בנישול מירושתי, כלשונה של אמי: "החלפת את שמך בשם נוכרי מתועב" – מהמצרים הזה אני מגיע, ובזכות מי שמוחל לי על הפשע הזה, אני יכול להצליח לזחול עוד כברת דרך קטנה לארץ שאני מנסה להבטיח לעצמי.
שמתי לב שכשאדם מחליף את מינו – הטולרנטיות כלפי המעשה הזה היא רבה הרבה יותר וברת השגה הרבה יותר מאשר כלפי החלפת שם.
ראיתי שמברכים אותך במזל טוב ליום הולדתך, אז אני מצטרף לברכות, מאחל לך מזל טוב, ומאחל לך ולכולנו שנזכה להמון המון המון שנים נוספות של האוצר המדהים שאת מגלמת ומבקיעה מתוכך באיתנות גועשת, סוחפת, יפהפיה, שלא תסולא בשום פז.
רג'ול, מצא חן בעיניי הקרדיט ל"בני אדם" 🙂
מרית, כמו שנאמר:
המָהמוהַ, מיהו, מהו?
כל עיכוב וחיכייָהו –
ילדיו של אליהו…..
לפני המון שנים הייתי בקורס ויפסאנה (בהודו) אבל מכיוון שפרשתי אחרי שישה ימים נאסר עלי עולמית לשוב. וחוצמזה – מזל טוב….! (יוהוהו!) אני חש היום עצור ונצור בעירי ועיר האושר היא- יותר מתמיד, אפילו! – עיר מקלט, גן השבילים המתפצלים ואחד הפתחים לגן העדן 🙂
רג'ולי, נאלמתי דום מעוצמת הטירוף ההורי. מאחלת לך שתגיע לארץ המובטחת. ותודה גדולה על השאר. זו שמחה שיש עם מי לדבר.
צרצר, סיפור מצחיק (גם במובן, "מובן"). ואיזה כיף לעיר האושר שצרצר כמוך מוצא בה מקלט…
[…] היינריך פון קלייסט קרוב מאד ללבי בזכות מיכאל קולהאס וזעמו השורף, ובזכות מחזותיו (בעיקר "אמפיטריון" הנפלא), ולא פחות בזכות הטקסטים הקצרים שלו, מהמסה המכוננת על תיאטרון המריונטות, ועד ל"אנקדוטה [המדהימה] מן המלחמה האחרונה" שהיתה המבוא שלי ל"אמנות גוף" עוד לפני שידעתי מה זה ועוד הרבה דברים אחרים, כפי שהסברתי פה. […]
[…] הכי רדיקלי: על "נבוכים שנים" של אריאל כהן, נבו רומנו ושני גרנות… […]
[…] הכי רדיקלי: על "נבוכים שנים" של אריאל כהן, נבו רומנו ושני גרנות… […]