שהם סמיט כתבה ביוגרפיה של לאה גולדברג לילדים.
בעברית פשוטה וצחה, באהבה גדולה ללא משוא פנים, בכובד ראש עם נקודות חן של הומור, היא שוטחת את סיפורה של המשוררת החולמנית והחולנית, המנוזלת תמיד, המכוערת, הדכאונית, הפוחדת להשתגע, המתאהבת-נכזבת הסדרתית, החרוצה, החכמה הלמדנית, הישרנית, היגעה, הנלהבת, המיוסרת, הנתונה להתקפי צחוק בלתי נשלטים והתקפי בכי…
כריכת הספר
אבל רגע, לא סמיט היא שכתבה את הביוגרפיה. היא נכתבה בידי שומיש, אחיינה של לאה גולדברג, שבא לעולם, כפי שהוא מספר, "לא בדרך המקובלת, אלא בדרך ניסית ופלאית שאפילו הייתי מעז להגדירה ככישוף."
כששומיש אומר "דרך ניסית ופלאית" הוא לא מתכוון רק לכוח הכישוף של המילה באופן כללי, כוח אדיר שבו נברא העולם ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר") או בלשונה של הברית החדשה, "בראשית היה הדבר" כלומר המילה (תמיד הקסימה אותי, ההכרזה הזאת שפותחת את "הבשורה על פי יוחנן"). הבריאה "הניסית והפלאית" של שומיש היא הרבה יותר ספציפית ופשוטה-כמשמעה; הוא נולד בספרה של לאה גולדברג "ניסים ונפלאות", ברגע שבו יעקב'לה הקטן שאל אותה:
"איפה הילדים שלך?"
"אין לי ילדים."
"ושל מי את דודה?"
"של שום איש."
"ומי זה שומיש?"
"שומיש זה שום איש."
ואז הלך יעקב'לה וסיפר לכל ילדי רחוב ארנון כי זאת בלי השיניים [ללאה גולדברג חסרו שתי שיניים קדמיות, אחת סתם נשרה ואחת נעקרה, מ. ב.] זאת שיש לה שוקולדה, זאת הגרה בקומה הראשונה מימין, היא דודה של שומיש.
וככה [מסכם שומיש] באתי לעולם.
כלומר, בין עושי הניסים והנפלאות נמצאים לא רק אלים ומכשפים אלא גם משוררים ובעצם גם ילדים, שהגבולות בין מילים למציאות ובין דמיון למציאות עוד לא התקבעו אצלם.
ולא רק לידתו של שומיש היתה ניסית ופלאית, גם ההחלטה להפוך אותו לביוגרף של דודתו היא ניסית ופלאית מצד השלכותיה.
אני לא זוכרת הרבה תקדימים לתעלול של שהם סמיט. הכי קרובה אולי היא "אוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס" שכתבה גרטרוד שטיין (1933). שטיין הזכורה לטוב מן המשפט המעגלי Rose is a rose is a rose is a rose היתה סופרת מודרניסטית קוביסטית ואישה רבת השפעה על חבורה נכבדה של ציירים וסופרים מפיקסו ועד סקוט פיצ'ג'רלד. היתה תקופה שבה הייתי חולמת עליה בקביעות אבל עוד לא יצא לי לכתוב עליה (למעט פוסט מחווה לסיפור הילדים היחיד שלה). אליס ב. טוקלאס על כל פנים, היתה חברתה לחיים. בעמודים הראשונים של "האוטוביוגרפיה", שנכתבה כאמור על ידי שטיין, מצהירה "טוקלאס" שפגשה בחייה שלושה גאונים: גרטרוד שטיין, פבלו פיקסו ואלפרד וייטהד. וזהו, מאותו רגע הספר פשוט עובר לגרטרוד ולא חוזר…
"האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס", על הכריכה מופיע פורטרט של גרטרוד שטיין שצייר פיקסו ב1906 קצת לפני שהכירה את טוקלאס, ומסגיר את התעלול.
לתעלול הזהויות של שטיין יש שלל השלכות קומיות ורציניות, אבל אנחנו בשהם סמיט ושומיש. רציתי לכתוב שזו הברקה להפוך אותו לביוגרף, אבל הברקה זו מילה קצרה מדי, כמו מטאור, נדלקת ודועכת, והבחירה בשומיש מוכיחה את עצמה לכל אורך הספר, כשהיא מחליפה צבעים ופנים והשלכות.
במישור הפואטי, הפקדת הכתיבה בידי דמות בדיונית היא הצהרת אמונים לספרות, לכוח הבריאה של הדמיון והלשון. שומיש, שנולד בטעות משיבוש לשון ילדותי, יצא מהספר כדי לכתוב את הביוגרפיה של מי שיצרה אותו.
מאוריץ קורנליס אֶשֶר, 1948
במישור העלילתי, הבחירה באחיין דמיוני מאירה את ערירותה של גולדברג, שהיא רק דודה של שום איש. (ואיכשהו, אף שזה לא נאמר בשום מקום, זה גם מבליט את כל אותם ניצולים עריריים, דודים של שום איש שהגיעו ארצה אחרי השואה).
ובמישור המיידי, הריטורי, שומיש חסר הגיל מממש את נקודת המבט הילדית וטוען את הביוגרפיה בחום, ברוך ובהומור. הוא קרוב לדודתו אבל לא יודע כל, ומרבה לשאול שאלות כשהחיים מסתבכים (והם תמיד מסתבכים, ככה זה עם חיים).
במידה מסוימת "דודה לאה" הוא שיחה רבת משתתפים שחלקם (לאה גולדברג) מתים, וחלקם (שומיש) בדיוניים, וחלקם נוכחים אבל נשמעים רק לעצמם (הקוראים הם חלק חשוב מהשיחה), וחלקם סמויים כמו שהם סמיט, סופרת הצללים שמנהלת דרך שומיש וגם בלחש מאחורי גבו, את השיחה הגדולה שלה עם לאה גולדברג. זה נשמע מסובך אבל זה דווקא פשוט וזורם ולעתים קרובות מצחיק.
על מה הם משוחחים, יקצר הפוסט מלמנות: על מהי מולדת, ומה הקשר בין שם לזהות, ואיך חיים בלי בית, ומהי קוסמופוליטיות, ואיך נלחמים בלי רובה, והאם אפשר לשנוא את מי שאוהבים, ומהו יופי, והאם הוא יכול להציל את העולם, ומה עושה דודה לאה בלילות? (חושבת, מה עושות עכשיו האיילות, כמובן).
בשלב מסוים מתלבטים שומיש ודודתו אם אפשר לספר לילדים דברים קשים ועצובים. וכמו אריך קסטנר בשעתו (עוד נוסע סמוי בשיחה), הם מגיעים למסקנה שיש דברים שאי אפשר להעמיד פנים כאילו לא קרו. ואז הם מחפשים בגלוי דרכים להקל ולאפשר את עיכולם.
וגם זו דרך להקל על הכאב, להסיט את המבט מן המציאות אל מעשה הכתיבה. שומיש אינו סופר מקצועי, שום דבר לא מובן לו מאליו. הוא מנסה להבין איך מתארים עיר, ואיך בוחרים מה להשמיט ומה לספר, והאם הסדר של הסיפור צריך להיות זהה לסדר של החיים, ואיזה מין שירים צריך לכתוב בשעת מלחמה, והאם כוס חלב יכולה להיות יתומה, כלומר, האם גם חפצים יכולים לחיות, בשירה? ומה לעשות שהקוראים לא ישתעממו ויברחו. לפעמים הוא נוזף בעצמו על דיבוק המסבירנות שנכנס בו אבל למרבה המזל הוא גם יודע איך להשתחרר ממנו ("היודעים אתם איך מוציאים דיבוק? פשוט מאד. צועקים לו: צא, דיבוק, צא!").
ומעל כל אלה מרחפת שאלת השאלות: מה יותר מעניין, מה שקורה בחוץ או בפנים? דודה לאה וסמיט חושבות שבפנים. שומיש נדהם אבל משתכנע בהדרגה. והקוראים? הו, כמה חבל שאני לא יכולה לחזור רגע ולקרוא את הספר כילדה.
"אוקסימרון מהלך" כך מכנה שומיש את דודתו (אחרי שהוא מסביר מה זה אוקסימרון: דבר והיפוכו). והוא מדייק, לא רק בתיאור הדמות אלא גם באמצעי; לא במקרה הוא מתאר אותה במונח שירי. כי בסופו של דבר על זה הספר, על הגבולות הפרוצים בין החיים לאמנות ועל האופן שבו הם משקפים ומזינים זה את זה; כשגולדברג ראתה את "הדיבוק" של הבימה, היא כתבה ביומנה, "אין מילים בפי! הרגשתי שאני אוהבת את 'הבימה' באיזה אופן משונה. ככה אוהבים אדם שקרוב מאד ללבך." ובמקום אחר היא מתאהבת בדיוקנו המצויר של סבסטיאן הקדוש, היא רצה אליו למוזיאון בהתרגשות גדולה, והוא, הנאמן, תמיד ממתין לה על הקיר… בסיפור ש(כמעט)חותם את הספר, מדברת הנערה המצוירת לצייר שברא אותה: "הלא אתה יצרתני… מה חשוב שאני מצוירת? הסתכל בעיני – הלא שם, ממש כבפני כל אחרת, חיים סודות העולם."
בתמונה למטה, הפורזץ הקדמי והאחורי של הספר. נטלי וקסמן שנקר איירה את לאה גולדברג. כמה זה יפה ועדין ומרומז, בשחור לבן של דף ודיו, בהתארכות של הצל. כשהיא ילדה הוא קצר כי השמש בצהרים ובערב הצללים מתארכים ונחתכים מהדף.
*
תם ולא נשלם. על איור אחד נפלא של נטלי וקסמן שנקר אכתוב בפעם הבאה, ורק הערה אחרונה בשולי הדברים: בסוף הספר מודה שהם סמיט לכל החוקרים והמלומדים שתובנותיהם התערבבו בשלה והטעינו את הספר. ואני מצטערת קצת בשבילה, שלא נתקלה בפוסט המכונן של מיכל שטיינר על "דירה להשכיר".
שטיינר שמה לב שרק נשים חיות בבית המשותף. ולא סתם נשים.
נשים שחיות לבד, נשים שמפנות גב לכל מה שמקובל ונורמלי, שעושות מה שבראש שלהן ולא מתנצלות: אחת שמנה שמתעקשת לחיות בלי דיאטות מייסרות. אחת שהיא אמנם אמא אבל האימהוּת לא בראש מעייניה, אחת כושייה יפיפיה שכל כולה בגדים ואיפור ואחת שתנו לה רק לפצח אגוזים וליהנות מהחיים. הבניין הזה מלא בנשים והן חיות בקודים הכי פשוטים של אחווה נשית: חופש אישי וקבלה הדדית.
הן מוכנות לקבל אל חברתן את כל מי שרוצה, ומי באים? נמלה וארנבת שהן שני סמלים לנשיות הכפופה לצווים הכי מחמירים: עבודת פרך וולדנות בלתי נלאית. לשני הדברים האלה אין מקום בבית הזה. אין בו מקום לשוביניזם הגזעני של החזיר ולא לסנוביות הפלצנית של הזמיר.
ויונת שלום אחת, שמגלמת את המיטב שבנשיות: יש לה עין שרואה הכל ומקבלת הכל, לב חומל ושמחה אמיתית.
*
עוד באותם עניינים
על שמוליקיפוד (לנצח אהיה אסירת תודה ללאה גולדברג שהוציאה את הספר בסדרה שערכה, על אפה ועל חמתה של מרים רות שזעמה על חוסר התאמתו "לעקרונות החינוך שנקבעו בתנועה.")
צנזורה של טעם? (פוסט שבו אני לא מסכימה בכלל עם לאה גולדברג ועם שהם סמיט)
טלטלה אסתטית וקיומית, על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי
ירמי פינקוס מאייר את לאה גולדברג
על המסע אל האי אולי של מרים ילן שטקליס, פוסט אורח מאת עמוס נוי
להשתיק את יואבי, או למה "לשבור את החזיר" של אתגר קרת זה כן לילדים
משהו קטן על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים
נפלא
רצה לקנות, איך לא?
ותודה על האיזכור, שימחתיני עד מאוד!
מרית יקרה
מרתק כתמיד. עלתה בדעתי פעילות שעשו בנוער העובד בנערותי- הסובבת סביב ההספנתעיר-
באותו הגיון ממש-
"ובכל ביצה
הספנתעיר
ישן לו…."
משירו בן האלמוות של ביאליק..ועלינו היה לתאר אותו , את התנהגותו ומראהו…
התוספת שלא הכרתי על הנשים במגדל בן 5 קומות היממה אותי- איך לא קלטתי זאת עד היום?
איריסיה, תודה!
מיכל ש, זה פוסט נפלא ומאיר עיניים, השמחה היא שלי.
מיכל שבאה אחריה, תודה רבה, גם אני שאלתי את עצמי, זה היה שם מתחת לאפינו… וההספתנתעיר הוא ללא ספק מפלצת המחמד של שומיש.
מרית, אני דווקא, הסיפור הזה בתור ילד עיצבן אותי מאוד. אני לא זוכר שהבנתי למה, אבל הנה, לאור הפוסט שלך ושל מיכל שטיינר, אני מבין. כתבתי את זה בבלוג של מיכל, אבל זה לא מתקבל שם, משום מה, אז אני חוזר על זה פה:
אולי לאה גולדברג לא מטשטשת. אולי היא רוצה להגיד שזה שיצא לה לתאר רק נשים זה בגלל שהיא אישה. והקביעה שהעכבר הסתלק בלי לשלם חשבונות, ושהוא פחדן, היא קביעה אישית שלך. את כל הנשים היא אפיינה עם תכונות כאלה או אחרות. את העכבר לא. הוא גר בקומה העליונה, שזה בניגוד לאיפיון הנפוץ שלו – כשוכן מרתפים, מקומות חשוכים, מסתוריים. אז היא דווקא מאפיינת אותו לא כעכבר אופייני. התרנגולת – אופיינית, בעיקר אם היא גדלה בלולים תעשייתיים. אבל אם בזמן כתיבת "דירה להשכיר" עוד לא היה בשיח הציבורי המונח "לולים תעשייתיים – הרי שלאה מבקרת את הלולים התעשייתיים באוונגארד. מפליא למה צריכה לאה להדגיש שהחתולה היא כושית נקיה. כושיים מלוכלכים בד"כ?
אין פה רק אהבת נשים וסימפטיה ענקית אליהן. יש פה גם שנאת גברים ונידויים מהחברה האליטיסטית של הנשים.
אם אותו הדבר היה נכתב ע"י גבר, וכל נקבה בסיפור הזה היתה זכר, וכל זכר היה גבר – הסיפור היה מושמץ מיד כשוביניסט.
האין הסיפור הזה שוביניסטי-נשי?
תיקון טעות: בפיסקה הלפני אחרונה – "וכל זכר היה נקבה". אמן שכל זכר היה גבר. גם זה לא שכיח במיוחד.
ועוד טעות: בגלל שכתבתי את זה למיכל, אז בפיסקה השניה שורה שניה צ.ל. "קביעה אישית של מיכל".
מצד שני (הנה, אני מתחיל), וזה מה שרציתי להגיד בעצם בתחילת דברי: זה שלאה מתייחסת להיי-סוסייטי הזאת כקבוצה זכרית – יכול להיות שהיא מתכוונת, כלשון הנפוצה באותה תקופה, שהקבוצה היא לאו דווקא נקבית. ז"א שלאה אולי בכלל לא חושבת פמיניסטית. הרי היא ידועה כאוהבת גברים (נאמר בפוסטים אלה). ז"א שאמירותיה האיפיוניות, החברתיות והתרבותיות אינן מכוונות ג'נדר בהכרח.
וגם נראה שבגלל שהדירה להשכיר היא בקומה העליונה, יכול להיות שכל השכנים מלמטה מחפשים להם איזה הנהגה, ואז מגיעה יונת השלום, וזו האוטופיה שלאה מאחלת לנו: שישב לנו איזה יונה (זה גם שם של גבר – מאושר רשמית בתנ"ך) שיביא כבר שלום: שזותי תוכל להשמין בשקט, שזותי תוכל לטפול את הילדים שלה אצל השכן האינטרסנט, וזותי תוכל להיות כושית נקיה עם סרט, וזותי תוכל לפצח פיצוחים בקולי קולות. חייבים איזה יונה בשלטון. כל היתר לא מסוגלים לשלוט על הקסטות הבלתי מופרעות האלה.
רג'ולי, מה שבאמת הרעיש אותי בפוסט ובבניין זה לא הבנות נגד הבנים, זה יותר מדי סכמטי ולכן לא מעניין, אלא הגילוי של אוסף הנשים הלא נורמטיביות כל אחת בדרכה, שגרות במשותף באחווה, מול שתי הנשים הנורמטיביות.
בקשר למר עכבר, תראה את זה https://mirishacham1.wordpress.com/2016/08/15/%d7%9e%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a8-%d7%a2%d7%9b%d7%91%d7%a8/
מרית, אני לא רואה מה לא נורמטיבי באוסף הנשים האלה. תרנגולת שמנה זה רגיל (וזו אולי ביקורת על גידול תרנגולות), וחתולה שחורה ונקיה זה רגיל (היה לי כזה אפילו שקרא לעצמו שווארצע – כ"כ נקי, שבמלחמת המפרץ לא הסכים להשתמש בבית שימוש ביתי שקניתי לו כי פחדתי שיצא החוצה, התאפק התאפק, נתתי לו לצאת – ולא חזר יותר לעולם. השתכן לו כנראה בבית של הרב השכונתי, ורטן מולי בטינה אחרי כמה שנים כשעברתי שם ברחוב – טיפוס לא פחות מהחתולה הכושית עם הסרט), וקוקיה מתרוצצת בין משפחות אומנות של ילדיה זה רגיל, וסנאית מפצחת – זה רגיל. לא? מה שאפשר באמת להגיד בעד הפירוש הזה הוא שלא כולם באמת יכולים לחיות בסבבה עם מה שלא דומה להם או כמוהם. אבל להגדיר את אלו כנורמטיבים ואת אלו כלא נורמטיבים – אני לא מצליח.
ותודה על ההפניה. אני קורא שם את הקריאה במובנה הרחב ביותר. והתאור יפהפה.
ובל נשכח שהקוקיה וולדנית, והסנאית כנראה צריכה להשיג לעצמה אגוזים – אז היא כנראה עובדת, וגם השמעיינע צריכה להשיג אוכל – יכול להיות שמקצבת רווחה, והשווארצע מסתדרת גם. כל השוכרים הפוטנציאליים פשוט פאיינשמעקערים – הם נראים לי הכי אקסצנטרים. אם כבר.
משום מה (ואולי זו השומה של שומיש)? ההברקה עצמה לא משכה אותי, אבל אחרי הפוסט שלך אני משתוקקת מאוד לקרוא את הספר הזה, קודם כל הפיסקה הפותחת שלך היא אהבה במילים, וגם השאלות שהאחיין והדודה דנים בהם נשמעות לי מאוד קרובות לשאלות שהעסיקו אותי בילדותי (התייחסת לשאלה באיזה סדר מתארים, ואני בגיל צעיר מאוד תהיתי ואף התייסרתי בשאלה אם צריך לתאר הכול, גם את הדברים המשעממים…)
ואם הפעם וורדפרס לא יעיף אותי החוצה (תקלה טכנית שהייתה לי בחלק מהפוסטים הקודמים) זו הזדמנות להגיד, למרות שעבר המון זמן, שהיה נפלא לראות אותך בפסטיבל.
מרית, צודקת לגמרי לי, שאני מיד מבין כמה שאני מגעיל שבכלל שכחתי לספר לך את מה שכבר נהיה לחם חוקי: כתיבתך, כרגיל, מַטְעָם בלתי רגיל, ועל אף שאת דירה להשכיר לא אהבתי כצעיר – את שומיש אני רץ לקרוא כבגיר. אז תודה למכביר!
מרית, הפוסט נפלא וגם הספר מצטייר כך 🙂
רק רשימת התארים של לאה גולדברג העציבה אותי קצת. במיוחד הביטוי "התקפות צחוק ובכי"…. אני מעדיף לראות אותה כמי שצחק ובכה הרבה, ובקיצור, כמי שהחיים נהרו דרכו.
כמו שנכתב באפיגרף אחד:
הָיה הָיָה אדם.
לא שֵם תואר לו,
וכולו הדר.
לפני המון שנים יצאתי מבניין ביטוח-לאומי ובידי רשימת קורות חיי התעסוקתיים, בתמצות אכזרי. חיי נהפכו לשרבוט מקרי על דף, פלט מחשב בשתי שורות. כמו בניסויים של אנה מ"מר אל, כאן אנה", שבהם מקרינים צל של חפץ על נייר, גוזרים את הצל ומסתכלים בו מן הצד, והנה החפץ נהפך לקו, והקו – לנקודה.
וכמו בשיר של ויסלבה שימבורסקה "כתיבת קורות חיים" שנדרשתי פעם, מזמן, לנתח:
"….תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים.
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.
מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,
וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ.
…מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה…"
וסליחה אם בניגוד ללי (לי! 🙂 ) אני נטפל לזוטות במקום לראות אהבה 🙂
צרצר אוצר, אבל זה כל כך נכון. והיחס שלך לצחוק ובכי הוא מופלא ומרחיב עולם (אני ובכיותיי מעידות על כך שוב ושוב). "לא שם תואר לו, וכולו הדר" – זה יכול להיות מוטו מצוין בשביל לזכור את זה (במיוחד בשבילי :)))
..שכחתי לומר כמה הניתוח של מיכל שטיינר מבריק ונפלא 🙂
ותודה, לי…. 🙂
צרצר, טוב שצצת, תרשה לי לקחת את הנאום הנפלא הזה שלך ולצטט (לצצצ) אותו בפני תלמידי כשאני מלמד אותם ללמוד להתעמל ו/או לרקוד?
'ניסים ונפלאות' היה אחד הספרים שהכי אהבתי לקרוא בילדותי, והרעיון של שומיש שיוצא מבין דפי הספר 'כדי לכתוב את הביוגרפיה של מי שיצרה אותו' הוא נהדר. חבל שאני כבר לא ילדה, אבל אולי אקרא בכל זאת… וכמובן, כמוסבר (נדמה לי שרק בעקיפין) ב'ניסים ונפלאות', גם שומיש הוא מישהו.
רג'ולי, אין לי שום צורך לשכנע אותך (לא שזה היה עוזר), ובכל זאת, רק לשם ההבהרה, אני לא בטוחה שאתה מבין כמה זה חריג. בספרי ילדים יכולה להיות דמות בודדה או מתבודדת, אבל המצב הבסיסי וגם מחוז החפץ, הוא משפחתי. וכאן יש בניין שלם שכולו נשים לבדות שלא עורגות למשפחה ולא מנסות ליישר את עצמן כדי להתאים. ובניסוחה של מיכל: "אחת: תרנגולת שמנה ששמה פס על דיאטות. שתים: קוקיה, גם אמא וגם חופשיה. שלוש: חתולה שחורה גנדרנית, ארבע: סנאית נהנתנית". הקוקייה זה אולי השיא, כי בהקשר המשפחתי (מטילה את ביציה בקנים זרים) זו לא יכולה להיות דמות חיובית או נורמטיבית בספר ילדים, והיא כן. גולדברג לא שופטת אותה. אם כבר, היא שופטת את מי ששופט אותה. אני מעולם לא החזקתי מלאה גולדברג כמהפכנית, היא היתה יותר מדי בסדר לטעמי, והפוסט הזה סילק את המחסום שהצבתי ביני ובינה. ואני מבינה שאתה קורא את זה לגמרי אחרת, מרכז הכובד הרגשי והאידאולוגי שונה, וספרות זה ראי, אז מי אני שאתווכח, אני רק מראה לך את שלי.
לי, אוי (לי) ואבוי (לי) על הוורדפרס שהעיף אותך! לפעמים הוא מתנהג כמו בעל בית מרושע. וגם אני שמחתי להפגש והתגעגעתי. טוב שחזרת.
צרצר, אין מקום להתנצלות, פרופורציות זה דבר גמיש ולא צפוי וזוטות יכולות לגדול עד אינסוף. אני שמחה שאמרת את מה שאמרת על הצחוק והבכי, ועם זאת, אני מצטטת את השורות הרלוונטיות:
"היא סבלה מהתקפי צחוק בלתי נשלט, צחוק שכאילו התנפל עליה וסחט ממנה את כל כוחותיה. (לאחר התקף כזה היה עליה לשכב במיטה שבוע שלם)."
ואני לא יכולה להחליט אם מה שאמרת זה האמת העמוקה והנדיבות או עצימת עין. קרוב לוודאי ששניהם.
עדה, אני חושבת שזה ספר גם למבוגרים. נכון שאי אילו דברים לא נאמרים במפורש אבל קל לנחש ולהשלים. חייה של לאה גולדברג מתועדים למכביר ביומנים שכתבה מילדותה, במכתבים ובמסמכים, זה יותר מדי פרטים שיכולים לקבור ובמידה מסוימת גם קברו כל ביוגרף מבוגר שנגע בה. קהל היעד אילץ את שהם לדלל ולבחור, והיא עשתה את זה בחוכמה וברגישות (שקשורה אולי גם לאיזו קרבת מזג ונפש ביניהן), והתוצאה היא לא פישוט ורידוד אלא זיקוק וזיכוך, כמו בשירה.
מרית, בדיוק אני רואה עכשיו כרגע בדיוק סרט על זותי שכתבה את מרי פופינס ונאבקה עם וולט דיסני על ההפקה שלו (עם אמה ת'ומפסון). נורמטיבי ורסס לא נורמטיבי; ילדות ורסס בגרות; רוח ורסס חומר; חלום ורסס מציאות, ומה לא נגד מה. יש שם קטע שהסופרת מוחה בתוקף האופייני לה על הצורך בשיר spoon full of sugar ומוסריותו החינוכית, בהיותו מבשר לילדים שהחיים קלים, פשוטים ויכולים להיות מתוקים מאוד. או-אז דיסני תמה איך היא, שהעיפה את מרי פופינס באויר, ונתנה דברים בפי התוכי שבידית המטריה שלה, יכולה לטעון שלא זה (קלות הקיום ומתיקות החיים) מה שהיא ניסתה ללמד את הילדים בסיפורה.
לכאן ולכאן את הכל אפשר לראות בדרכים שונות.
אני גם לא בטוח שלאה שופטת (במובן חורצת דין לרעה) את המבקרים (תרתי משמע) השוכרים הפוטנציאליים. היא מציגה אותם כאקסצנטרים יותר משוכני הבנין, בהיותם בלתי מסתגלים. וזה כבר מוביל אותי אל עצמי – חלק מהפרופיל שלי בצבא עסק ביכולת ההסתגלות שלי.
אז אני לא יודע את נפשי – אני גר בבנין או לא מוצא דירה? אני בעדי או נגדי? ולאה?
לפחות עכשיו אני מבין עוד יותר למה לא אהבתי את הסיפור בקטנותי ההיא, ואני גם מבין למה אני מתאהב בסיפור בקטנותי הזאת.
והכל תודות לזאת שלא יודעת מי היא שתתווכח.
ראיתי את הסרט ההוא, ואני זוכרת שהוא הקפיץ אותי (בגלל ענייני אבות, זה כפתור מאד רגיש אצלי) אבל בלי קשר (ואולי עם, רק שאני עוד לא יודעת לתמלל אותו) הסתכלתי אתמול בתמונה של אליס ב. טוקלס המבוגרת וחשבתי כמה היא דומה למרי פופינס המקורית הנרגנת של טרוורס.
רג'ול, אם יש מה ששוה צ צ צ ציטוט, אז בשמחה 🙂
מרית, גם אני שאלתי את עצמי (אבל רציתי לומר מה שהרגשתי..)
ולגבי מרי פופינס ויוצרתה, גם אני ראיתי את הסרט. מה שהתחוור לי שם עוד יותר הוא התיקון שעושים סופרי הילדים לילדותם (ואגב כך, לילדותם של אחרים). לא ברור לי לגמרי למה התרעמה פמלה טראוויס על השיר, אבל אולי זה משום שבספר (בתרגום של דליה רביקוביץ), כשמרי פופינס משקה את הילדים בתרופה מסתורית, היא פועלת כמן, וכל אחד טועם בה את הדבר שהוא עצמו הכי אוהב. הילד – גלידת תות שדה, והילדה – "עסיס ענבים".
מרי פופינס המקורית היא אכן נרגנת, מרבה להיעלב ולדמום; אני חושד שהשפעותיה של "עליסה בארץ הפלאות" ניכרות בספר. גם שם כל יצור ויצור נרגן בדרכו הייחודית (אגב, כשהילדים שואלים את מרי פופינס מאין שבה (אחרי טיול לתמונה המצוירת על המדרכה), היא עונה שמארץ הפלאות, ושלכל אחד יש ארץ פלאות משלו..)
ולעניין התקפת צחוק, מי שמכיר את הדוד הצוחק של מרי פופינס מבין שריחוף סמוך לתקרה בלוויית פרצי צחוק בלתי נשלטים הם עניין מתיש למדי, ושעל כן יש להיטען מחדש בעזרת שולחן מלא במגדנות 🙂
אמן סלה שהתקפות צחוק יהיו ההתשות היחידות שלנו, ומגדנות בלבד יתדלקו אותן.
פמלה (בל נשכח שאצל דיסני פונים בשם הפרטי בלבד) התרעמה כי היא היתה בשוונג של התרעמות. כמו שאומר לה וולט (תום) בפגישתם בביתה – היא כועסת בעיקר על עצמה. אז כל מה שהיא יכולה להתרעם עליו וגם לעשות איזה פרובוקציה ודרמה ולהתלונן, כמו המבקרים-המבקרים השוכרים הפוטנציאליים, אז היא עושה. היא גם בן אדם. לא רק יצירת אמנות. היא הנמלה של לאה, אבל בבנין הזה יש זמיר שרמנטי שאליו היא כמהה, והוא ימשוך אותה בחוטי קסם להישאר, והיא תעשה לו את המוות, ותציג לו את כל נפשה המסוכסכת בספקטקל אחד גדול, והוא יוכל לה, ה-midas הזה. ובסיפור האחר הזה הוא אפילו יהפוך אותה לארנבת. חזיר שכמוהו. והם יגורו באושר ועושר בשכונת וילות, מנותקים מהשכנים האקסצנטרים האחרים, ובעיקר משכונת הבניינים המשותפים הבזויה.
מרית, אליס היתה קצת הרבה המרי פופינס של גרטרוד. על אף שאת הפלאים נראה שגרטרוד עשתה. רק נראה. מאכילת היונים ליד הקתדרלה דומה לה גם קצת, ולו רק בגלל השמאטעס והגיל:
צרצר, אתה צודק בקשר לנרגנות של יצורי ארץ הפלאות. משהו לחשוב עליו… וכמה אהבתי את סצנת הצחוק בילדותי. כל כך רציתי להיות שם.
רג'ול וצרצר, לא היתה לי סבלנות לכתוב על "להציל את מיסטר בנקס" בשעתו, אבל הייתי כל כך עצבנית שהשארתי תגובה באיזה בלוג קולנוע, ועכשיו מצאתי אותה ונזכרתי. חשבתי שהמתח הוא בין שני אבות שצריך להציל במאוחר מדי, של דיסני ושל טרוורס, כי אי אפשר להציל את הילדים בלי להציל את האבות שלהם, אלא שאלה שני אבות הפוכים: של דיסני עריץ ומכה ושל טרוורס מלא אהבה ודמיון ושירה אבל אלכוהוליסט שאי אפשר להישען עליו. ומכאן הפער הבלתי ניתן לגישור בין השניים. דיסני רוצה לברוח לפנטזיה, ואילו טרוורס רוצה קצת יום-יום ונורמליות. המאבק על השפם הוא המאבק על איזה אבא יצילו פה. דיסני מנצח ואני איתו וטעמי עמי, אבל פער כזה אי אפשר ליישב בשיחה קצרה וכמה קלישאות כמו "עלייך לסלוח לעצמך".
וזה גם סרט על כסף. על מה עושים בשני פני. אם צריך להפקיד אותם בבנק או להאכיל את הציפורים ולתקן עפיפונים. טרוורס נמסה כשהם משמשים לתיקון העפיפון. אבל דיסני דואגים להציג את מנהל הבנק הזקן כאיש חביב ומלא חמלה. כך שגם בנק זה בסדר, ואבא זה מעל לכל. דיסני חייב להצליח כי הוא בסך הכל מקיים הבטחה לבנותיו, ומותר להגיד שאבא של דיסני היה אדם נפלא, שנייה אחרי שמספרים איך העביד את בנו והקפיא אותו והיכה אותו בחגורה. רגע כל כך חשוף של זיוף ויפיוף נדיר אפילו בסרטים של דיסני (האולפנים, לא היוצר).
ורג'ול, טוקלאס היתה באמת המרי פופינס של שטיין. התלבושת של אשת הציפורים מתאימה בול אבל לא פרצוף הסבתא הטובה שלה…
מרית ורג'ול, אבל הרבה מהסיפור מתעסק בכסף, או יותר נכון בהיעדרו. כבר בתחילת הסיפור מתגלה שלאב יש ימים שבהם הוא מרוויח מעט מאוד, בגלל ש"הבנק פשט רגל באופן זמני"…. כולם בחסרון כיס מסוים; האושר הוא להכנס לתוך ציור שיש בו שולחן מלא בעוגות, בחינם, או לקבל ערימת צעצועים ולגלות שהזבן בחנות לא דורש מהם כסף….
הספר נהדר אבל לא פחות ממנו גם הסרט, בעיניי. וכבר מתחשק לי לראות שוב את שניהם 🙂
צודקת. איזה אף! מכשייפלה רעה (ראה – תחתונים וגופיה? או תחתונים של בחורה?).
בטח שאפשר לספר על אבא שהוא מפלצת ואחרי שניה שהוא נפלא. זה מה שהם. לדוגמא ההבה שלי, ואינני רוצה להפוך את זה שובפם לספת הפסיכיאטר שלי. לא נעים לי.
אגב, אני חושב שכל האבות הוצלו שם, או לפחות חלקים מסויימים מנפשותיהם. אללי.
הכסף שהסיפור מתעסק בו נראה לי מטאפורה לאמצעים בכלל: מה עושים עם כישרון? מה עושים עם צורך? עם דחף? עם מזל? עם קצת ממשהו מכל אלה? אז אולי זה על מינוף (סליחה על גסות הרוח).
ונראה לי בעיקר שהסרט מתעסק באמצעי תודעה ומימדי התנועה הנפשית: היכולת הרוחנית להתפתל, להסתלסל, להשתלח, לנוע עד בלי סוף, שיכולה לשמש דוגמה ליכולות הפיזיות, להובילן. למעלה, למטה, ארובה, טינופת, נקיון, דו מימדיות (קרטונס) ותלתה (התזמורת שמסביב לגוף של דיק ואן דייק), אפסטיירס-דאונסטיירס, תעופה, מעקה כמשטח החלקה למעלה, תיק ללא תחתית, דגים פעורי פה – אנחנו?
יופי, משמח להיווכח שהספר 'דודה לאה' לא טובע בתוך זרם הספרים וזוכה למבטך החם. היה לי העונג להיות נוכחת בהרצאתה של שהם סמיט אודות הספר הזה ואודות ספרה האחר, שעסק גם הוא בלאה גולדברג, "יקינתון (סיפור על חברות ושיר), והעניק גם הוא פרשנות רעננה להפליא לשאלת הכתיבה הביוגרפית לילדים.
אני זוכרת מהילדות, במעומעם, את השאלה אם לפרופסור כלומבראש ('ניסים ונפלאות') יש כלום בראש או שאין כלום בראש, ואז זה סימן בדוק שדווקא יש שם משהו; כמעט על אותו משקל ניתן לומר שדודה של שומיש הפכה כבר מזמן להיות דודה של כלאיש, דודה לא ספציפית. מרגשת אותי המטלה ששהם סמיט לקחה על עצמה, להביט בלאה גולדברג מתוך שרשרת הדורות (ושרשרת הדודות..) של הכתיבה לילדים, של נשים יוצרות. זו לא בדיוק החייאה, מעולם לא איבדנו את לאה גולדברג, אבל הנכחה חשובה. אולי עירוי הכרחי.
לעניין אחר, שאלת הנורמטיביות הנשית ב'דירה להשכיר' שעלתה כאן בדיון – אני לא יודעת אם את מכירה את הזווית של שמעון אדף, שפרסם בגיליון העשירי של הו! סיפור קצר שנקרא "והחתולה הכושית, בחייאת", שכן עוסק בשאלת מקומו של הגבר בסביבה הכל-נשית של המגדל, ואני לא רוצה לקלקל את חוויית הקריאה בספוילרים מדושנים, אז הנה הסיפור במלואו
http://ha-pinkas.co.il/%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%AA/
טעות. הקישור הוא לרשימה של עדנה אברמסון על הספר יקינתון. הקישור לסיפור המלא של אדף כאן http://e.walla.co.il/item/2755522
רג'ול, אני עדיין חושב שכסף הוא כסף וכולי, אבל ענין התנועה הנפשית והתעופה קסמו לי מאוד…….
מרית, סליחה שאני כזה נטפל. מקסימום תדלגי מעלי בקפיצת חמור 🙂
המילה 'מכוערת' כואבת לי נורא, אני מסתובב עם זה כבר כמה ימים. ההאם זו עצימת עיניים, כמו שכתבת? או שפשוט אין מהות כזאת ששמה 'כיעור', שמסתובבת בעולם ונדבקת לאדם כמו נקניקיה לאף. אני נוטה לאפשרות שהדבר שקרוי כיעור – אם ישנו – הוא תוצאה של סבל נפשי. יש לי שתי דוגמאות:
לפני כמה שנים ליוויתי חבר לבדיקה רפואית. הוא פחד נורא מהתוצאות, וכל עורו נהפך לאפור ומחוספס – לא על דרך המליצה אלא בפועל. ואילו אחרי שהרופא בישר לו שהכל בסדר, חזר עורו לזרוח. התבוננתי בזה נדהם.
אחר כך, קרה שקרובת משפחה מבוגרת שלי שכבה בטיפול נמרץ כמה ימים, בלי הכרה. עברו עליה שנים רבות של סבל – נפשי ופיסי, אבל באותם ימות בלי הכרה נמחה מעליה הכל באחת, ופניה היו חלקות ונוהרות כאילו שבה עשרות שנים אחורה. אחר כך, כשהתעוררה, היה זה כאילו נפלה שוב לגיהנום, ופניה שבו להיות חרושות קמטי סבל.
לפעמים אדם נתון בסד של עצמו. המפתח תקוע בשלשלת אבל הוא לא מסוגל לסובב אותו. באים אנשים ומסובבים אותו לכיוון השני ומהדקים עוד יותר את השלשלת על ידיו. לאה גולדברג כנראה לא ראתה את עצמה כאישה יפה. אבל מהו יופי? אדם שמוסיף כל כך הרבה יופי לעולם שבו אנחנו חיים, יכול בכלל להיחשב כמכוער?
שוב, סליחה על דוגמאות בנאליות:
אני נוסע הרבה באוטובוסים. פעם עלתה בחורה נורא יפה לאוטובוס עם חברתה, אבל ברגע שהן התחילו לדבר, ירדה על האוטובוס ועל יושביו אוירה רעה וקשה. ופעם אחרת עלתה אמא אחת עם שני ילדיה, וכולם פטפטו בעליזות (והלב ממש הואר.) אבל לפניי ישב זוג חרדים, גבר ואישה, גם הם יפים למראה; אבל עניין האישה המפטפטת בעליזות עם ילדיה צרם לאוזניהם, והם צקצקו בלשונם וגינו אותה בינם לבין עצמם עד שהתרומם מעליהם ענן אפרפר.
ב"ניסים ונפלאות" הדודה מעידה על עצמה שהיא משקה את "צבא הצברים שעל אדן חלוני". ככה, בדיוק – באה לכאן גולָה שמעולם לא הפסיקה להתגעגע לארץ ילדותה, ומשקה את הצברים…..
כמו שכתבה נורית זרחי,
"כל יום מגביר את אי הנחת של היצורים המכונפים
שעפים בכבדות והומים מעבר לשדות נוכריים".
אילו יכולתי, הייתי כותב את זה על מצבתה:
היא עפה בכבדות מעל שדות נוכריים, אבל היתה יצור מכונף.
צרצר אוצר, איזו תגובה יפהפייה… וחשובה וגואלת, צריך להעתיק ולהדביק אותה בכל מיני מקומות.
והמשפט הנהדר והחכם הזה יכול להיות גם פתיחה של סיפור:
"לפעמים אדם נתון בסד של עצמו. המפתח תקוע בשלשלת אבל הוא לא מסוגל לסובב אותו. באים אנשים ומסובבים אותו לכיוון השני ומהדקים עוד יותר את השלשלת על ידיו."
פתיחה של סיפור, או פשוט – פתיחה… 🙂
צרצר, צרצור כזה צריך לצרצר בצרורות. שאפו גדול לפניך על הנאום הזה על היופי. יישר כוח. חוויתי כאלו דברים עם אנשים שנראו במבט ראשון "מכוערים":
אני זוכר שכשהייתי קטן נכנסה משפחה לגור בבנין לידינו (….). לאם היו כל תווי הפנים שנתפסו אצלי כלא נעימים, מכוערים. לאחר זמן מה אני זוכר שסיפרתי לאמי ששמעתי את השכנה מדברת, ופתאום, ברגע אחד – היא היתה כל כך יפה בעיני.
כשהייתי בצבא, קרתה לי אותה חוויה עם מישהו חדש שנכנס לעבוד בחדר שבו עבדתי, ישב מולי, ונתפס בעיני כממש מכוער. כעבור מספר שניות הוא התחיל לשיר. הוא נהיה ברגע אחד יפהפה בעיני. התחלתי לשיר איתו ונעשינו חברים קרובים ביותר תוך no-time.
תודה על זה. זה כל כך מרגש.
לי ורג'ול, תודה רבה….!
כל העניין עורר אצלי כמה תהיות:
קודם כל, האם סיווג אדם כ'מכוער' לא מצמצם עוד יותר את מושג היופי (שהוא ממילא תלוי תרבות, אופנה וזמן), במקום להרחיב אותו (ואגב כך אותנו) ,
ומצד שני, קיימת השאלה הפשוטה – האם על כל דבר בעולם להיות יפה; הרי הצורך לעמוד באיזשהו קריטריון של יופי גם הוא סד בפני עצמו. והאם חוסר ההכרה בכיעור אינו אלא התחסדות מצדי, צביעות או עיוורון-מרצון.
מצד שלישי, אני חושד שהשחרור הטמון בסיווג אנשים כ'מכוערים' עשוי להתהפך – והרבה יותר על ראשן של נשים מאשר על גברים (כי יש לענין שורשים עמוקים בתרבות.)
ומצד רביעי, כיעור ויופי יכולים להיות נזילים מאוד -לא רק במעבר בין תקופה לתקופה ומאופנה לאופנה, אלא מרגע לרגע. והנפשיוּת שביסוד העניין נוגדת , בעיניי לפחות, את ההחתמה הכל כך נחרצת. והיא זו המרתקת, בעיניי.
מירי, נכון, גם "יקינתון" היה מיוחד בפיוט הטבלאי שלו (כתבתי קצת עליו, אבל רק בדרך אגב, כהקדמה לאיור אחד נפלא של רוני פחימה https://maritbenisrael.wordpress.com/2015/06/27/roni-fahima/). לא הכרתי את הטקסט המצמרר למדי של אדף. נראה שהוא זיהה אותם דברים שמיכל זיהתה רק צבע אותם בשחור (מישהו אמר האדונית והרוכל?). יש משהו מלבב ברעננות של דירה להשכיר, בסירוב שלה להידחק אל מחסן הנוסטלגיה. (אפילו "מגדל" שפעם היה שייך לאגדות וזהו, סופח להווה במין טוויסט קפיטליסטי). וזה כבר הגבר השני שמספיק מוטרד מהסתלקותו של מר עכבר כדי לכתוב עליה. ועדיין, הכי אהבתי את הנימוק הפואטי – שמר עכבר הוא היחיד ששמו לא מתחרז עם הקומה שלו, ברור שיצטרך לעזוב. 🙂
צרצר, לפני זמן לא רב קראתי ראיון עם איזה שחקן (יסלח לי שאיני זוכרת את שמו) שהשווה את שוברים שתיקה לצרצר של פינוקיו. זה היה מדויק ונוגע ללב ומצחיק והאיר מחדש גם את הצרצר של פינוקיו וגם את שוברים שתיקה. ולא סתם מוסיקת המקרה גרמה לך להיות צרצר פה הפעם. אתה צודק ומבורך, היופי והכיעור אינם קבועים ונתונים מראש. וגם שומיש אגב שב ומתווכח עם דודתו שרואה את עצמה כמכוערת, אבל היא לא מוותרת. אני עצמי נמצאת תחת השפעת התמונה שלה בויקפדיה, נדמה לי שכך ראתה את עצמה. זה מכאיב בדיוק כמו שאמרת, "לפעמים אדם נתון בסד של עצמו. המפתח תקוע בשלשלת אבל הוא לא מסוגל לסובב אותו. באים אנשים ומסובבים אותו לכיוון השני ומהדקים עוד יותר את השלשלת על ידיו." וגם אני בין המהדקים, כי אין לי מנוף, לא הייתי שם ברגעי היופי שלה, ואני פחדנית שחוששת מיפיוף, מזהירות עד כדי מחיקה. מזל שאני לא לבד פה. מזל שאתה בא.
אתה חייב לקרוא את המחזה הקצר המופלא של ז'ירודו, אפולו מבלאק. בכלל כדאי לך לקרוא את ז'ירודו, וביחוד את אמפיטריון 38 וגם את המשוגעת משאיו (היחיד שתורגם לעברית למיטב ידיעתי). אתם יכולים להיות חברים.
וגם פתאום נזכרתי שפעם רצית לעבד את דירה להשכיר, והיונה שלך היתה היפית זרוקה ומסוממת שעושה פיס באצבעות 🙂
פעם, בגלל נוכחותה של יפהפיה בלונדינית כאחת מתלמידי הסטודיו שלי, והיותה קצת סלבריטי, היו מתנהלים, גם איתה, ובעיקר מאחורי גבה, דיונים בנוגע לשאלה למה אנחנו חושבים שבלונדיוניות הן טיפשות (או מטומטמות – תלוי תרבות ומקום). הקונצנזוס היה שאנחנו תופסים בלונדיניוּת כמשהו יפה, ומכאן היה כבר קל לדבר.
בדיון אחד מהדיונים המצחיקים האלה אני הצעתי שאנחנו תופסים את היופי כמשהו מתוחכם, ולכן, אם אותה בלונדינית אומרת משהו, אנחנו מצפים לרמת תחכום מכל משפט שלה, שתנסה לפחות לגרד את רמת התחכום של היופי או הבלונד שלה. ובמקרה שזה לא מגרד לפחות את הרמה הזאת – היא מיד נתפסת כמטומטמת.
מישהי אחרת הציעה שאנחנו כל כך מקנאים ביופי ו/או בבלונדיניות, שאנחנו ממש בשום אופן לא מפרגנים שהיא גם תהיה יפה וגם חכמה, וכבר יש לנו התנגדות מובנית לכל מה שהבלונדינית היפהפיה תגיד.
מי שפתח את הדיונים האלה מלכתחילה היה אותה בלונדינית יפהפיה וגם כנראה חכמה מאוד, בהערות ציניות על הציפיות שיש ממנה להיות מטומטמת.
הכי מצחיק היה כשקרה מעשה שקרה כך: היה בסטודיו מתעמל אחד, שחי בזוגיות עם חברו, והם באותה תקופה אימצו ילדים מרחבי העולם, וגם נולד להם ילד אחד מאם פונדקאית. אותה בלונדינית והוא היו יום אחד באותו שעור. היא חקרה אותו על אוסף הילדים שלו, והוא סיפר שהילד הזה מפולניה, והילד הזה מארץ זו, והילד הזה מארץ זו, וכו'. ואז היא שאלה אותו על הילד שרק הרגע נולד (שהיה מאם פונדקאית). אז אני אמרתי – הוא מזרעוֹ. אז היא שאלה: "איפה זה זרעוֹ?"
וזה כבר נהיה לדראון עולם בדברי הימים.
צרצר, האם יש טמטום? האם יש טפשות? האם יש חושך? לאוכלוסיה מסויימת החושך ממשי לחלוטין – למוני סניקט נותן לו פה. והחושך הוא גם ילד טוב לפעמים, לא? אפשר להגיד שכל אלה הם חוסר של ההפוך להם. יכול להיות שהם גם ברירת המחדל (בראשית…). דיכאון, כך שמעתי, הוא ברירת מחדל, שללא חומרים כמו למשל סרוטונין – הוא זה שמורגש.
יש גם כיעור. את לאה אנחנו יכולים לראות עכשיו רק דרך תמונות שצילמו צלמים או ציירו ציירים. יכול להיות שאם היינו מסתכלים עליה עכשיו חיה – כבר היינו יודעים לראות אותה יפה, אפילו אולי למגינת ליבה החשופה, ובטוח שלאושרה החבוי.
טוקלאס קורנת יופי פנימי, עדינות ושבריריות. והאף שלה זוועתי בעיני, לפחות איך שאני מסיק את מראהו מהצד. אך זה הוא האף שנתפס בעיני הצלם שצילם אותה. זה האף שהוא ביקש להראות לנו. אך כנראה גם ביקש להראות את אותו יופי פנימי שאני רואה.
ויש כיעור. דעאש זה כיעור, רוע זה כיעור. ויש גם מי שטבע את הצירוף "קיטש ומוות" בקשר לנאצים (אם קיטש זה צורה של יופי מעורבב עם כיעור). סביר להניח שאת הפעילות של דעאש יש מי שהיום רואה כיפה, ויש מי שבעתיד כבר ידע לייפף, אפילו את הסצנות הכי מחרידות שהוא מנפק.
שלוש הערות
איכשהו אף פעם לא חשבתי לעומק על כיעורם של בני אדם, אולי משום שהוא בדרך כלל כל כך נייד ונזיל (יעקב שבתאי אמר פעם שבגיל ארבעים כל אחד מקבל את הפרצוף שמגיע לו. קצת נכון וקצת יהיר), וניידות ונזילות הן התגלמות החירות והחיים. המוות הוא תקיעות. אבל לעומת זאת חשבתי לא פעם על גורלם של חפצים "מכוערים" וחומרים "מגעילים" שסובלים מגזענות גורפת חסרת עכבות ובושות. כתבתי על זה כמה פעמים, למשלhttp://wp.me /pSKif-hJI
ובקשר לבלונדיניות טיפשות – דולי פרטון (החביבה עלי מאד) אמרה שלא איכפת לה שאנשים קוראים לה בלונדינית טיפשה, כי היא יודעת שהיא לא טיפשה והיא יודעת שהיא לא בלונדינית.
ובקשר למשוואה רוע=כיעור, זה קצת פשטני. הרוע הוא פתייני לעתים קרובות ולכן הוא נזקק ולא פעם ניחן בסוג מתעתע של יופי. תחשבו אפילו על אמא של שלגיה, או להבדיל, על סרטו של פזוליני, סאלו, או הימים האחרונים של סדום, שהמיזוג בין רוע מזוקק לבין יופי שקשה לתאר הוא שקורע את הלב.
ובסופו של דבר, איפה שיש אנשים יש הפתעות וזה חל גם על יופי.
מרית: אני מתווכח, וכמו דולי פרטון, אני אומר לך שלא אכפת לי שאנשים יגידו שאני פשטני. כי אני יודע שאני לא פשטני וגם לא רע.
מרית, תודה……! בקשר ל"דירה להשכיר" זה נכון, אבל אני לא זוכר את היונה ההיפית, אולי זה רעיון של מישהו אחר…? (והחזיר הנפלא של "דירה להשכיר" מזכיר לי שמתישהו גם רציתי לעבד את "שלושת החזירונים", ולהביע את מלוא חזיריותם…. ככלות הכל, גם להם מגיע בית 🙂 )
חוצמזה, מרית, התכונה האחרונה עלי אדמות שניתן להדביק לך (אבוי, דימוי הנקניקיה נדבק אליי….!) היא פחדנות 🙂 והעכבר שלא מתחרז עם הקומה שלו, נהדר 🙂
….ורציתי גם לומר ש"דודה של כלאיש" של מירי הוא אבחנה נפלאה (וגם 'שרשרת הדודות' 🙂 )
רג'ול, אני לא מכחיש את קיומם של חושך, רוע, דכאון וכיעור, שכמובן אין שיוויון ביניהם, במובן זה שהם לא חלקים של משוואה אחת. הרעיון של עולם שכולו הרמוניה פרברית מתקתקה מחריד אותי. לבקשה "הגביהו את קורת הגג", הייתי מוסיף גם את "העמיקו את המרתפים"…. ואיך בכלל אני יכול להכחיש טמטום, זוהמה, אכזריות ורשעות, אם אני מוצא אותם בתוכי….? מה גם שאני מאוד נהנה מנוכחותם בהמון יצירות, מכל הסוגים 🙂
אני רחוק מצדיקוּת, בכל התחומים, אבל יש דבר אחד שאני לא יכול לעשות, וזה להתיחס לגופם של אנשים, למראם ואפילו לבגדיהם….. אולי זה קשור לניסיון חיי, אולי זו השלכה שאני עושה, אבל ככה זה. זה כואב מדי.
רג'ולי, לא אמרתי שאתה פשטני, אני מכירה אותך, רק המשוואה נראית לי פשטנית, כי בחיים היופי והכיעור והשמחה והכאב והטוב והרע ובני אדם בכלל הם מאד מעורבבים ורבי שכבות ודליפות ואיים, מה שתרצה. אני מרגישה כמו הצרצר.
צרצר, היפית סטלנית ועוד איך, פשוט צירפת אותה לחבורת השוליים השרוטים. כמה הצחקת אותי עם זה.
בדיוק כשאני חושב לעצמי איך הבלוג הזה נהיה עבורי כבר 24/7, מתחרה אמיתי לסופר-פארם ולהרבה פיצוחיות, אני קורא את הסיפור של שמעון אדף, ובסוף הסיפור יש פרסומת בלשון זאת (אי אפשר להדביק לכאן צילום מסך): "4 טיפולים ואין חרדות. לטפל בחרדה מהשורש אחת ולתמיד. נטרול מטענים רגשיים. חובה להכיר!" ואז יש סרט פרסומת לסופר פארם. אי אפשר לברוח מהיופי הזה.
מרית וצרצר, יופי בשבילי זה עולם שבו יש קול המוסיקה ללא פרסומות, צעקניות פחות או צעקניות יותר. יופי בשבילי זה בלוג כזה (איך אין בו פרסומות?). לא רק ורוד ומתקתק הוא יופי. יופי זה גם סופיה לורן, אין ספק, ובעיקר אם אוהבים אותה כשחקנית. יופי יהיה כשתהיה תחנת מוסיקה קלאסית חלופית לתחנה המידרדרת הנוכחית. אותו יופי של התחנה, של הבלוג הזה, של הכתיבה שלך מרית, ושל הכתיבה שלך צרצר, הוא גם יופי של פנים, של גוף, ושל כל דבר אחר. באמת בן רגע (כמו בן לאדן) כל דבר יכול להיהפך למכוער. כל בנין – לתל חורבות. כל תל חורבות יכול להיות יפה אם יהיה מי שיכריז עליהן כיפה. שכחתי מי אמר שמשהו הוא אמנות אם מישהו אומר שהוא אמנות.
זו לא היתה משוואת כיעור=רוע. זה היה משפט, ויכולה להיות לו משמעות של: כיעור כפועל הוא רוע. רע לכער. כיעור הוא דבר שעושה רע (לי). רוע הוא דבר מכוער בעיני. אין מצב שאראה במשהו שאני מזהה כרוע – משהו יפה. אין מצב. אין מצב שמשהו שאני מזהה כיפה יסתבר כרע. יש מצב להסתכל על משהו יפה ולבחון ולהבחין כמה עמוק היופי. ואם איננו עמוק – מניה וביה זה לא יפה. זה יכול לקרות במבט ראשון, בשמיעה ראשונה, בהרחה ובטעימה ראשונה – זה אפשרי.
אפשר להתנהל עם תודעות שונות – עם תודעה אחת שכל הזמן מפשפשת בקרבי כל מושג ועושה לו מה שנקרא ביידיש משעפעצאך, תודעה קונספטואלית שבה כל המושגים יכולים להיות מעורבים עם כל המושגים האחרים. ויש רגעים שצריך להחליט איך אתה רוצה שהבית שלך יראה, איך העולם שלך יראה, איך אתה תראה: תלבש היום חולצה ירוקה או חומה? יש רגעים שצריך להחליט מה יפה, מה אהוב וגם מה שנוא. כדי לנוע במרחב פיזי צריך להיות קונקרטי.
אני יושבת בארומה קניון מודיעין, שזה אחד ממדורי גיהינום אך אהוב על הדרדסית שמולי (הדר שתתה ברד ועכשיו היא כחולת לשון) והדיון על יופי וכיעור מהדהד בי, והבחנתי שכל המוכרים הנערים והנערות החיישנים נאים בעיניי, ומבין היושבים, אלה שמכוערים בעיניי הם אלה שמקרינים זחיחות ואטימות רגשית.
לי, דווקא אלה שמקרינים זחיחות ואטימות רגשי בדרך כלל מעוררים בי חמלה. אני יש מתחילה לחשוב מה קרה להם שהם נהיו כאלה…
לי וגם רג'ול וצרצר, נדמה לי שאני זוכרת איך זה התחיל. בתיכון היה לי מורה לתלמוד, טיפוס מאוס, זחוח, מפלה וסדיסטי, מצויד בפנקס ציונים שחור קטן, שהיה מלטף אותו ומנפנף בו וקורא לו בשילוב רומזני של איום וחיבה "הפנקס השחור הקטן שלי". כמעט סילקו אותי מהגמנסיה בטענה שאירגנתי מרד נגדו, מה שלא היה נכון, כי המרד פרץ מעצמו כשמלאה הסאה. איך שלא יהיה כשהייתי בטיפול אצל המכשפה היא שכנעה אותי להיכנס לתוכו או לדמיין אותו תינוק, או משהו כזה, לא זוכרת בדיוק, הפרטים לא חשובים. עשיתי את זה באי רצון, כי חשבתי שאני יודעת למה היא מצפה, שאגלה שאני לא טובה ממנו, רק מסתירה יותר טוב. אבל הסכמתי. דמיינתי אותו תינוק ופעוט בין בני משפחתו, זה לא היה משהו ריאליסטי אלא לגמרי בדיוני ודימויי אבל פתאום מבלי שציפיתי שטפה אותי אהבה גדולה אליו, הבנתי שהוא טוב וטהור, שהוא בדיוק כמוני התינוקת, הרגשתי אחת איתו. ואם הייתי צריכה לבחור רגע שבו אני רוצה להישאר, זה היה ללא ספק הרגע ההוא. בלי מחיצות, בלי שיפוט, בלי כיעור רק אהבה ויופי ואחדות ושלמות.
אז יכול להיות שיפה זה כל מה שכבר אין עוד דרכים לתאר את הכמיהה אליו.
מרית, כל כך מרגש מה שתיארת. וכשכתבת שאלה מעוררים בך חמלה יותר מכול זה הזכיר לי את האמירה (הנכונה מן הסתם) שאלה שהכי קשה לחבק אותם הם אלה שזקוקים יותר מכול לחיבוק.
ורג'ול – המשפט שלך פיוטי ויפה… (משפט יפה על היפה :))
לי, תודה!
לי ומרית ורג'ול, אני קורא ומזדהה מאוד עם הכל…..
לי, אני מניח שישנם הזחוחים-באמת, וישנם אלה שזהו השריון שלהם…. כך שבפעם הבאה שתראי זחוח ברחוב, קצת נחמד וקצת נבזה, תדעי שהוא אולי, פשוט –
🙂
זה הכל,
נראה לי שזה אחד השירים הכי פורנוגרפיים שצה"ל ניפק. למשל דוגמא, הבית הזה:
הוא הרים אותי לגובה
אל הטנק אותי הביא,
שם נתן לי את הכובע
ולקח את לבבי.
אני מתעלף.
:)))))
רג'ולי (וצרצר) (( 🙂 ))
זה אושר כשכל הכיעור נעלם, אני עדיין לא בטוחה אם זה נקרא יופי. פנחס שדה כתב פעם שבלונדון הוא היה מאושר כי הוא היה משוחרר מכל מה שהוא שונא, והסביר שמה שאתה שונא הלא קונה שביתה בתוכך ומעכיר אותך. וזאת באמת הצרה, שאי אפשר להדיר מהנפש את מה ששונאים.
לי, נכון. בארצות הברית הייתי שותה תה ג'ינסינג שעל כל תיון שלו היה תלוי דבר חוכמה (קצת כמו עוגיות מזל) וזה שהכי אהבתי היה משהו כמו
be kind to unkind people, they need it the most
לפעמים קשה מאד לקיים את זה, אבל ככה הייתי רוצה להיות.
מרית, סליחה שאני נדחף לשיחה שלך עם לי, אבל דבר החוכמה הזה מזכיר לי הרבה דברי חוכמה קנונייתיים, שמטרתם ו/או שמספיק שיש אפשרות כזאת להבינם אינה בהכרח טובת הכלל כמצבור של פרטים, ולא טובת אלו שנדרשים על פי אותו דבר חוכמה להתנהגות מסויימת. סתם דוגמא אחד שהוא אנטיפת צמרת, ומכיר את דבר החוכמה הזה, יכול לנצל את הנשמעים לדבר החוכמה כדי לשלוט, להתעלל וכו', ולהשיג לעצמו בכך עוד הון פוליטי ו/או כל הון אחר. גם החלק השני – זה שהם צריכים את זה – האם הצורך שלהם בזה יכול להוות עבורי, למשל, סיבה מספקת בכדי לספק להם את זה? והאם עצם הקיום של החלק הזה בדבר החוכמה הזה, כנימוק לחלק הראשון, אינו מעיד על כל שאין סיבה אמיתית להיות kind to the unkind? אני הייתי מציע משהו כמו kindly teach the unkind kindness. זה מרחיב את האפשרויות במקום הנכון, מצר אותן במקום הנכון, ותולה אותן, ולא מסכמט, בנפשות הפועלות.
רג'ולי, אני לא רוצה להיות מחנכת של אף אחד (אם כבר אני מעדיפה להיות קוסמת או פיה סנדקית). ואני גם לא רוצה להתווכח, אז רק סיפור קטן. ויטו אקונצ'י אהובי, שעליו ועל דויד גרוסמן כתבתי את הספר שהתחיל כאן כסדרת פוסטים, "כתוב בגוף", הפך בסופו של דבר לארכיטקט. בזמן הכתיבה נתקלתי בראיון שנתן על בנייה במרחב הציבורי: והוא אמר שכשהוא מתכנן פרוייקט הוא חושב קודם כל על האנשים שישתמשו בו: "…האם אנשים יושבים פנים אל פנים בכיכרות? ומה באשר לאדם הרוצה להיות רוצח סידרתי?" המראיין לא טרח משום מה, להתעכב על ההערה המוזרה. כשאקונצ'י הגיע ארצה, לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו, האומנם אמור האדריכל להתחשב בצרכיו של רוצח? והוא אמר, אני לא יודע, אולי אם יתחשבו בו הוא לא יהיה רוצח…
מרית, אין בזה שום סתירה למה שאני אומר. איך שניסחתי את זה זה נהיה מתאים גם לי. ובכל מקרה, כל אחד בוחר את מי שיחנך אותו ואת מי הוא יחנך, מי שיחייך אליו, ואלי מי הוא יחייך.
יפה שרק אות אחת מפרידה בין חיוך לחינוך. ובפרפרזה על משהו שאמרה דמות בסדרה אהובה עליי, אני מבטיחה להיות נדיבת-לב אל הלא-נדיבים בכל פעם שיתחשק לי. (כי כשזה באמת מתחשק, זה מרחיב את הלב).
מרית, את לגמרי פיה סנדקית!
לי 🙂 ואני כבר בעד הסדרה הזאת, בכל פעם שיתחשק לי.
אבל ניצולת החינוך שבפנים מזהירה שבין חינוך לחיוך יש תהום.
אמן
אני באמת לא כל כך מבינה בזה (בחינוך). ונדמה לי שזה מזלי 🙂
את פשוט נטולת חינוכיות וזה המזל של כל מי שאת בסביבתו.
תודה!
היבט על נשים. זה מעניין… עכשיו מתחשק לי לצייר את זה…
וואוווווו נפלתי. איזה פוסט, איזה עניין. איזה ספר. נהדר לגלות הברקות ויצירתיות בעולם שנכבש יותר ויותר על ידי הסטנדרטי-תקין-משעמם-נורמטיבי. בהזדמנות ראשונה אקרא בו.
איזה יופי, כיף להצביע על דברים שווים! (בהתחלה כתבתי, כיף לכוון אור… ומחקתי בגלל כפל הלשון המפוקפק 🙂 )