על רגל אחת למי שהגיע רק עכשיו: אצל גוגול זה היה החוטם שפצח בחיים משלו ואילו אצל האחים גרים אלה האצבעות שקיבלו במה עד כדי ניתוקן הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתן. (וזה משנה, בטח, כי הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש).
נותרו עוד שלושה מופעי אצבעות מתוך שבעה שהבטחתי. ועוד נראה לאן זה יוביל.
*
- כמו שושנה בין החוחים
"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הקלות והקסם החלומי ששורים עליו עומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג, ולא בכדי; הוא עוסק בגילוי עריות באופן הכי ישיר וחזיתי. הקדשתי לו שני פוסטים בעבר – הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, וגם הנפש היא קוסמת גדולה – ואני מרשה לעצמי לדלג אל הסוף, שבו הגיבורה עובדת במטבחו של מלך. היא מסווה את יופיה בטינופת ובגלימת אלף פרוות. בכל פעם שנערך נשף היא מתרחצת ומסתננת לתוכו לבושה באחת משמלות האור שלה. בפעם השלישית עונד לה המלך בגניבה את הטבעת שהטילה לתוך המרק שלו. הוא מעכב אותה כל כך שהיא לא מספיקה להתלכלך כראוי, אצבע הטבעת נותרת צחורה ומסגירה את זהותה הנסיכית.
זה רגע יפהפה, הרגע שבו מתגלה האצבע הצחורה הענודה בטבעת מבהיקה בתוך שורת המקהלה המטונפת של אחיותיה. לחריגה מן הכלל יש עוצמה ריטורית ומוסיקלית, והלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד. (עוד על אמנות החריגה מן השורה פה).
תוספת מאוחרת: אני לא יודעת מה יש באצבעות האלה, שמציף אצלי כל כך הרבה חומרים. אבל פתאום נזכרתי שבשטיחי הקילים יש מוטיב מסורתי של יד, ולפעמים באופן מפתיע, אחת האצבעות ארוגה בצבע אחר, והצבע השונה הוא סוג ספונטני של הנצחה (כמו לחרות את שמך על עץ) האורגת מנציחה כך איזו דמות מיוחדת שהיתה לצדה. זה ההסבר הרשמי.
ובחזרה לאצבע של "כל מיני פרוות" – לרגע החשיפה יש צד סימבולי: הגיבורה נפרדת מזהותה המחתרתית כחיית אלף פרוות לטובת זהותה החדשה ככלת המלך – אין הבדל בין אלף פרוות לתשע אצבעות מטונפות, זה כמו שילדים סופרים: אחת, שתיים, שלוש, המון – ואי אפשר להתעלם מן האירוטיות של האצבע הרחוצה המעורטלת לעומת אחיותיה המושחרות. הטבעת הנענדת בטקס הנישואין מסמלת בין השאר את הנאמנות המינית, כשהאצבע (כמו בתנועה מגונה) מסמלת את אבר המין הגברי, והטבעת את אבר המין הנשי. וכבר הרחבתי על כך בסיפורים יכולים להציל, בפרק על סיפור המסגרת של "אלף לילה ולילה", שבו מאלצת חטופת השד את הגברים שהיא אונסת לתת לה את טבעותיהם. וכשהיא מסחררת על אצבעה בשחצנות את שללה, מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות גבריות, היא מדגישה את ההיפוך המגדרי: "האצבע, המייצגת את איבר המין הזכרי, שייכת הפעם לאישה, והטבעות העגולות והחלולות הם הגברים ש'השחילה'."
*
- אצבעות מתות מדברות
בסיפור "האדון הסנדק" מבקש אדם מזר גמור לשמש סנדק לבנו, ומקבל ממנו במתנה מי פלא שהופכים את הילד לרופא מפורסם. יום אחד מתחשק לו לרופא לבקר את סנדקו, אבל כשהוא נכנס לביתו מתרחשים דברים משונים: על גרם המדרגות מתקוטטים המטאטא והיעה ומרביצים זה לזה. לשאלתו איפה גר האדון הסנדק, הם עונים, "קומה אחת מעל." אבל בקומה הבאה הוא רואה רק המון אצבעות מתות מונחות, וגם אותן הוא שואל איפה גר האדון הסנדק, ואחת מהן עונה, "קומה אחת מעל." (וכך עונים לו גם הראשים מן הערימה בקומה הבאה, וגם הדגים המתים המיטגנים במחבת בקומה הרביעית, ורק בקומה החמישית הוא מציץ לחור המנעול ורואה את האדון הסנדק מעוטר בזוג קרניים ארוכות, וכשהוא נכנס סוף סוף לחדר מסתתר הסנדק מתחת לשמיכה…).
ואם נניח רגע לסיפור הרָווּי באימה חלומית ובאווירת ניוול משונה, לא משוללת הומור (שחור ויומיומי כמו של גוגול, ב"החוטם"), ספק משכנות עוני, ספק גיהנום או בית רוצח סדרתי. האצבעות המתות המדברות הן גלגול עצוב של האצבעונים ההרפתקנים מן הסיפורים "אגודלי" ו"נדודי אגודלוני".
כשראיתי את rhythm 10 (1973), עבודת הסכינים והאצבעות של מרינה אברמוביץ, מיד נזכרתי בקטע שבו מקפץ אגודלוני בין סכיני הקיצוץ של הנקניק (לחסרי סבלנות, האקשן מתחיל בדקה 1:15).
*
- הומונקולוסים* של כאב
* הומונקולוס היה איש זעיר שנברא באמצעים אלכימיים. כיום נקראת כך מפת איברי הגוף על קליפת המוח. כך נראה למשל ההומונקולוס התחושתי על פי ויקפדיה (בחיי. ישר מן האגדות).
בסיפור "החתן השודד" מגלה נערה שחתנה משתייך לחבורת רוצחים קניבלים. היא מסתתרת ורואה אותם משקים עלמה ביין לבן אדום וצהוב עד שליבה מתפקע ואחר כך ניגשים לקצץ אותה. מכיוון שהם לא מצליחים להסיר את הטבעת מאצבעה הם קוצצים את האצבע כולה והיא מתעופפת, אבוי, ישר לחיקה של הנערה. איכשהו היא מצליחה לחמוק לביתה. כשהחתן מגיע לביקור היא מספרת לו מה ראתה בתור חלום שחלמה, עד שהיא מגיעה לאצבע הטבעת ושולפת אותה כראיה. וכך, על דרך הסינקדוכה (דימוי שבו הפרט מייצג את השלם, כמו למשל בביטוי "ביקש את ידה") "מצביעה" הנרצחת על רוצחהֹּ.
באוסף המעשיות של האחים גרים יש לפחות שני סיפורים אחרים שבהם מצביע מת על רוצחיו:
בסיפור "העצם המזמרת" הורג הגיבור את חזיר הבר שמציק למלך. אחיו הבכור מטביע אותו ונושא את בת המלך במקומו. אחרי שנים מוצא רועה צאן עצם קטנה ליד הנחל. הוא מגלף ממנה פייה לקרן, וברגע שהוא נושף בה הקרן מתחילה לשיר:
אהה רועה צעיר
בעצמותי נושף אוויר
אחי שהרגני
תחת הגשר קברני
למען נבלת חזיר
בת מלך וכבוד כביר.
ב"מן הערער" (סיפור מצמרר ומופלא) רוצחת אם מופרעת את בנה החורג, מבשלת אותו ומגישה לבעלה. אחותו הקטנה אוספת את עצמותיו במטפחת משי. היא יוצאת לחצר ומשתרעת מתחת לעץ ערער שענפיו מתנועעים כאילו מחא כף. ענן בוער עולה מתוכו ומתוך הענן פורחת ציפור יפהפייה ומתחילה לשיר:
אמי היא הרגתני
אבי הוא אכַלָני,
אחותי, מרלינכן הקטנה,
קִבּצה כל עצמותי,
במטפחת משי היא קשרתן,
תחת עץ ערער הניחה אותן
קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!
בסוף מסעה של הציפור, אגב, חוזר הקורבן לחיים.
גם העצם וגם הציפור הן הרבה יותר פיוטיות מאצבע הטבעת. על שירה של העצם הלבנה שורה איזו תוגה של בלדה. והציפור המזמרת נולדת מן הערער במין מופע פלאים אור-קולי. באצבע הכרותה מ"החתן השודד" יש משהו הרבה יותר נא וחשוף. הרבה יותר טרנטינו ודיוויד לינץ'. (ואני זוכרת גם במעורפל עניין שלם עם "אצבע הטבעת" ב"תוף הפח" של גינטר גראס, אני משוכנעת שזה קשור ל"חתן השודד". אם יש מישהו שזכרונו צלול משלי, הוא מוזמן להשלים את הפרטים).
לא שאין פיוט ב"חתן השודד", הוא פשוט נדחק למחוזות אחרים. למשל לשביל המוביל אל בית הרצח ובחזרה. החתן מסמן את הדרך באפר, ואילו הנערה שנתקפת פחד לא ברור זורעת אפונים ועדשים בדרכה, ועד שמגיע זמנה לחזור הם כבר נובטים ומסמנים לה את הדרך, שביל של חיים לעומת שביל של מוות.
אפשר לראות באצבע הטבעת של "החתן השודד" בובת אימים של תיאטרון בובות עכשווי (גיבורת הסיפור בתסריט הזה היא המפעילה). ואפשר לראות בה גם סוג של רוח רפאים אצבעונית.
יש משהו עצמאי ואוטונומי באצבעות; יותר מכל האברים אולי, מלבד אבר המין הגברי כפי שהראה ויטו אקונצ'י במיצג Trappings (1971), כשישב עירום בתוך ארון בקצה מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, ספוג ועץ, והלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו כי "יש לו חיים משלו… הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו." בבחירה של אקונצ'י במרתף ובארון יש משהו מן האשמה, האפלה והמסתורין הטוענים רבות ממעשיות האצבע שהזכרתי וגם אחרות באוסף האחים.
תהליכים אלכימיים אוירו באופן סמלי, באמצעות ציורים של בני אדם קטנטנים בתוך כלים. וזה הוביל לאמונה ביכולת לברוא הומונקולוסים (ננסים שכאלה) באמצעים אלכימיים. במיתולוגיה היוונית מסופר על הטיטנית ריאה שכרעה ללדת, ובכאבה נעצה את אצבעותיה באדמה וכך נבראו הדקטילים, אנשי האצבעות. לפעמים יש לי הרגשה שזה קורה גם במעשיות. האלכימיה של הכאבים ומצוקות מייצרת, או אולי מותירה אחריה אצבעונים כאלה לעדות.
*
עוד באותם עניינים
חיילים מתעלפים, או החיים והאמנות בראשי פרקים
מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות
*
http://www.tilda.edu-negev.gov.il/oded/kurt1.htm
מרית, נפלא…..!
ההומונקולוסים מזכירים מאוד את המפות שבהן משתמשים בטיפולים אלטרנטיביים, למשל זו של כפות הרגליים:
למפה יש הגיון דומה להקצרה (המופלאה) שעשה מנטניה:
כלומר, אם מנמיכים את המבט עוד יותר, בסופו של דבר רואים את כפות הרגליים שמכסות – תרתי משמע- את הגוף כולו.
הנה עוד מפה, של האוזן, שבה אפשר לראות אדם שלם מקופל באופן דומה:
אגב מוח (ההומונקולוס התחושתי..) ואצבעות – העור נוצר מאותה הרקמה שממנה נוצר המוח. בספר "ה'אני' עור" המרתק – על אף שנכתב בידי פסיכולוג, ר"ל 🙂 – כותב המחבר ש"המוח והעור הם ישויות של שטח-פנים, שטח-פנים פנימי" ומכאן נובע עד כמה החשיבה היא תלוית גוף ומגע. האצבעות הן מחושים של המוח וגם – לאור המפות הנ"ל – יצורים בפני עצמם (מה גם שלכל אצבע מראה ואישיות משלה) שגם להם עשויות להיות מפות משל עצמם 🙂
חולי, איפה אתה מוצא את הדברים האלה? קבל בתמורה כמה בְּלֶמים (היו המון כאלה בימי הביניים)
צרצר, תודה! (הבלמים הם גם בשבילך). תמיד אהבתי מפות ואלה מופלאות במיוחד. והאצבעות כמחושים מזכירים לי את החלזונות הנפלאים האלה מימי הביניים (התמונות בתחתית הפוסט). http://wp.me/pSKif-kd4
(ובכלל, יכול להיות שלא תהיה לי גישה למחשב בימים הקרובים. אחזור ברגע שאוכל).
מרית קרובתי, במסע האצבעות יש להביא בחשבון כי אצבעות מסמלות בכל התרבויות שפה בלתי מילולית (לא רק שפת חירשים/אלמים) אלא מארג שלם של מה שכינה מרסל מוס (1950-1872) טכניקות גוף הייחודיות לתרבות ולחברה נתונה; והנמצאת בתוך מסורת הנתונה להעברה. למשל,
המודרות ההינדואיסטיות, ברכת כהנים ביהדות, סימן הצלב במסורת הנוצרית, הנפת האגודל מעלה ומטה במשחקי הגלדיאטורים בתרבות הרומאית כדי לסמן האיש הלוחם יחיה או ימות, הוצאת אצבע משולשת לגנאי (Fiche באיטלקית, נזכר בפעם הראשון ב"תופת" לדנטה אליגיירי).
תיקון קטן: באיטלקית fiche זה כשמוציאים אצבע משולשת בשתי הידיים; Fica ביחיד.
לגמרי! לולא חששתי ללכת לאיבוד הייתי ממשיכה וממשיכה (לא שזה עזר, גם ככה זאת היתה הצפה, אבל אין דבר, זה סיבוב ראשון, יום אחד עוד אמצא את המסלול המדויק. ובינתיים קבל את אפס קצהו של מילון המודרות (שפת האצבעות) של הקטקלי, תיאטרון המחול ההודי.
אהה, אבל מה עם הטפרים, כלומר הציפורניים….? אחת התמונות הכי זכורות לי מילדותי היא האיור המרשים של יהושע הפרוע:
ומה עם פו מנצ'ו….? 🙂
צרצר, את פוסט הציפורניים הגדול כבר כתבתי http://wp.me/pSKif-jQF (וגם אז הזכירו לי את יהושוע ששכחתי). אבל אם כבר מדברים על זה, יש מי שמציע לצייר את שבעת העורבים על ציפורנייך (תמורת מזון, סחר חליפין שכבר נשמע קצת אגדתי).
http://www.willpaintnailsforfood.com/2015/01/the-digit-al-dozen-does-fairytales-day.html
ואפרופו פו שציפורנו מתחרזת עם חצי שפמו
http://www.nifnaks.com/2009/07/dali-finger-stash/
מרית, נכון, טיפשי מצדי……
כפיצוי, הנה קטע נפלא שכולו אצבעות:
אגב, לאצבעות היה תפקיד אחד חשוב לא פחות – לספור. מלבד השיטה העשרונית יש עוד שיטות חישוב שנסמכות על אצבעות שהבסיס שלהן הוא חמש או עשרים. בספר "חיתוך הזהב" של מריו ליביו הוא כותב ש"אצל האינואיטים, לדוגמא, המספר 'עשרים' מיוצג בביטוי שפירושו "אדם שלם".." בצרפתית, למשל, המספר 'שמונים' הוא עדיין צירוף מילולי של ארבע-עשרימיות, ושרידים לזה יש גם בדנית ובאירית.
חוצמזה, נזכרתי בסצינה מתוך "היפה והחיה" שבה נחלצת החיה מכישופה והופכת לאדם, ואור בוקע מאצבעותיה (ליתר דיוק, בדקה ה-3:32):
(מנסיוני הדל, האצבעות באמת שולחות אור, לפעמים….)
וסתם כך, גם באאוס, השחר, שנקראה "וורודת האצבעות" 🙂
צרצר וכולי, איזה יופי של תוספות. מעולם לא חשבתי עד כמה מוסיקה תלויה באצבעות. אפילו יותר מציור; כשרנואר הזקן לקה בשיגרון הוא קשר מכחולים לאגרופיו. למוסיקאי זה לא היה עוזר…
וגם פתרת לי מסתורין של שנים! תמיד תהיתי למה הצרפתים אומרים ארבע פעמים עשרים במקום שמונים, חשבתי שזו רוחה העתידית של פצפונת (מפצפונת ואנטון) שעונה על תרגיל בתרגיל, אבל משהו נותר סתום ושרירותי.
ואני באמת מאמינה לך על האצבעות והאור, אבל אצל איאוס תמיד חשבתי שזה הדמיון בין כף יד פרושת אצבעות לשמש שמזריחה קרניים…
צרצר, תודה רבה על הקונצרט הנפלא הזה.
מרית, תודה! לגבי אאוס – אולי זה הדדי, לא רק האצבעות מייצגות אותה, גם היא מייצגת את זריחת האצבעות…. 🙂
רג'ול, בשמחה 🙂
נהדר, מרית. תודה רבה!
ההערה שלך על מרט אופנהיים ושלל-כל-מיני-פרוותיה ממש נופלת לזרועותי הפתוחות. כל כך נכון (:
והמספריים של BARBACCIA – מעין אוקסימורון. נהדרות
בכלל, אצבעות זה חתיכת נושא חביב ומסתורי, כמו עיניים לנפש.
תנוכי האזניים שהביא צרצר, למעלה, הם חלק מתורת אפיון מוסרי (אנתרופומורפיה) שהפכה, בצ'יק לתורת הגזע באמתלאות שונות, אותה ייסד אלפונס ברטיון 1914 – הכוללת זיהוי באמצעות טביעות אצבע, ועוד כמה מדדים פיזיולוגיים מעניינים, וכמובן, צורות התנוכים – שמתכתבות לצורות עוברים של הקל)
קישור ראשון למזוודת כלי המדידה שפיתח ברטיון
ועוד,
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%A1_%D7%91%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%95%D7%9F
ואחרון, ארנסט הקל ועוברי האזניים שלו:
דורית, תודה! גם אני הרגשתי כמוך, שיצאתי לחפש את אצבעות ומצאתי את מרט אופנהיים 🙂 אולי יום אחד עוד ארחיב על זה. כלי המדידה האלה מקפיאים לי את הנפש, אבל טביעות אצבעות, נכון ומופלא! כל כך מינימליסטי וכל כך עשיר. יש משהו מנחם בחותמת היחודית שלהן.
כן, כלי המדידה חותכים בבשר החי למרות שאין שם להבים. כמו פינצטות לנפש
ולחשוב שמאוחר יותר קצרה הדרך משם (מהמקום השיפוטי של אנשים על פי תוי הפנים שלהם, תוי האיברים שלהם) לתורת הגזע..
יש מוזיאון לפרנולוגיה, למכשור הרפואי המוזר בעולם – טיול מלבב בפני עצמו *
http://www.museumofquackery.com/index.htm
ואם לחזור למארט אופנהיים – העבודות שלה, לגמרי, אבל לגמרי עושות (לפחות אצלי) עיסוי תת קרקפתי.. גם בחומרים הרכים שהיא משאילה לתכנים הקשים שמטפלת בהם, וגם הדימויים הסופיים, בדיוק שלהם
———————————-
* משם הגעתי לכף היד הענפה הזו:
ולמפת הגולגולת (ואנחנו אוהבות מפות) הזו:
כשהייתי בבית ספר יסודי אמא שלי למדה משפטים, והייתי עוזרת לה לפעמים להתכונן לבחינות. ואני זוכרת שהיא למדה מין תיאוריה כזאת על תווי פנים ומבני גולגולת של פושעים, וכמה הזוי זה היה בנונשלנטיות ובקלות שבה זה התקיים כאילו לא היתה שואה.
ומפת הגולגולת נראית כמו מפה של קצבים…
[…] באיזו טבעיות מתחרז "שטיח" הכפפות עם שטיחים מסורתיים. עוד על זיכרון ומוטיב האצבעות באריגה במסע בין אצבעות. […]
את מכירה את האגדה על עלמת ההדסים?
אני לא בטוחה. היתה תקופה שבה קראתי כל מה שהצלחתי לשים עליו יד מהרומנטיקה הגרמנית (ועד היום יש לה אחיזה בלבי), אבל כשאומרים עלמת הדסים אני רואה את הפלורה שלמטה :). למה?
כי בעלמת ההדסים יש קטע שהנערה שחייה בתוך ההדס נרצחת על ידי תשע יריבות מרושעות ועוד אחת קצת פחות. כהוכחה לזה שהם הרגו אותה כל אחת מהן לוקחת לה אצבע אחת ומטמינה אותה בכד. בהמשך צומח מכל כד כזה ענף של הדס.
הנסיך משקם את ההדס ההרוס שבו חייה הנערה, אבל הרוח שלה מסבירה לו שהיא לא תוכל לצאת מהעץ בלי האצבעות שלה (נשארה לה רק אחת.). הנסיך מבקש שישלחו אליו את ענפי ההדס היפים ביותר. היריבות שבטוחות שזה מבחן חתונה, מביאות בלי להבין את ענפי האצבעות. הנסיך מחזיר אותן להדס ועלמת ההדסים חוזרת.
שירה, וואו! תודה רבה על הסיפור הזה. הוא נמצא בקובץ של הנסיכה ברמבילה שקראתי לפני עידן ועידנים. לא האמנתי שאני יכולה לשכוח כזה סיפור, אבל כשחזרתי אליו – מצד אחד יש בו תמונות ומשפטים שנחרטים בחודי מחטים בזוויות העין, ומצד שני חומר מילוי סיפורי שמדלל אותו. הוא קרוב רחוק של "עץ הערער" אחד הסיפורים (המזעזעים ו)היפים ביותר באוסף האחים גרים.