הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש.
רדאר האיברים שלי קלט אצבעות בסיפורי האחים גרים.
אני לא מדברת על איזכורים אגביים וסבירים של אצבעות – נניח סיפור שבו נאלצת הגיבורה לטוות עד שאצבעותיה זבות דם שמלכלך את הפלך, וכשהיא גוחנת לשטוף אותו הוא נשמט לבאר ומשם ממשיך הסיפור ("גברת הוּלֶה") ומתגלגל עד סופו המאושר.
אלא על השתהות על אצבע עד כדי ניתוקה הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתה.
אנסה לשרטט פה שבעה מופעי אצבעות, מן הריאליסטי (יחסית) אל הפנטסטי. יש לי אינטואיציה מסוימת לגבי פֶטיש האצבעות של האחים גרים, אבל עוד נראה לאן זה יוביל.
*
- הנזל והאצבע המזויפת
האצבע המפורסמת מכולן (שצצה כבר בשלהי הפוסט המבשר), היא האצבע המזויפת של הנזל מ"הנזל וגרטל". המכשפה מפטמת אותו, כזכור, ומכיוון שהיא כמעט עיוורת היא חייבת למשש כדי לבדוק אם השמין. היא מבקשת שיושיט לה אצבע והנזל מושיט לה עצם מבין סורגי כלובו.
האצבע-עצם הקטנה והמאוזנת שוברת את הקווים האנכיים של סורגי הכלוב. יש משהו לופת ברגע הזה, מצחיק ומבעית כאחת; זה תמיד מצחיק כשהחלש מערים על החזק אבל מה יקרה אם העצם תישמט ותסגיר את התחבולה?
זאת ועוד. הבחירה בעצם כתחליף לאצבע, מתקבלת על הדעת מבחינת הזמינות והמידות, אבל מבחינה מאגית זו סכנת נפשות; מדובר בסיפור שכולו זלילה: מן הציפורים שאוכלות את פירורי-סימני הדרך, דרך בית הלחם של המכשפה עם גג העוגה וחלונות הסוכר שהילדים מכרסמים, ועד לתנור המתחמם כדי לאפות את הנזל (אפילו בהערת הסיום של המספר יש משהו רצחני, "הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה").
כשהנזל מחליף את אצבעו בעצם, הוא מזמן לעצמו בלי משים, גורל דומה לגורלו של העוף שזלל. המאייר האלמוני של האיור הבא, ניסה להפעיל מאגיה נגדית כמדומה, ליצור הקבלה חדשה, בין אצבעה של המכשפה לעצם:
*
- האצבע כמפתח
ב"שבעת העורבים", גרסה אפלה ועזה של ברבורי הבר (עם קורטוב "שלגיה" וקמצוץ "כל מיני פרוות"), יוצאת נערה להציל את אחיה שהפכו לעורבים. היא לוקחת איתה "טבעת קטנה כמזכרת מהוריה, כיכר לחם קטנה לשבור רעבונה, כד מים קטן לשבור צמאונה, וכסא קטן להינפש מעייפותה."
אחרי שהיא נמלטת משמש שורפת וטורפת ומירח קר ומרושע המריח בשר אדם (ראו בתמונות) היא מגיעה לחבורת כוכבים ידידותיים שכל אחד יושב על כסא מיוחד משלו.
כוכב השחר נותן לה פולקע כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו לכודים האחים. כן, פולקע, "שוֹק של תרנגולת", זה מה שכתוב בתרגום העברי של שמעון לוי, אבל על פי האיורים שדגמתי מדובר רק בעצם, מה שמחזק את הזיקה בין גיבורת הסיפור להנזל; כי אחרי שהיא מאבדת את העצם היא כורתת את אצבעה במין אינטואציה מאגית ומשתמשת בה בתור מפתח. כלומר, מחליפה את העצם באצבע, במין תקבולת הפוכה להנזל.
מדוע צריכה האצבע להיכרת כדי להפוך למפתח?
אולי כשם ומשום שהאחים נכרתו ממשפחתם.
ואולי זאת דרך אקסטרימית וטוטלית להסיר את הטבעת ההורית (הגיבורה משליכה אותו לכוסו של אחד האחים). הטבעת היא לא רק אמצעי זיהוי והתוודעות, אלא סמל לתסבוכת המשפחתית; האב כעס על האחים שכשלו בהבאת מים להטבלתה של אחותם התינוקת ובכעסו הפך אותם לעורבים. הגיבורה כמו מעלה את אצבעה לקורבן כדי לכפר על חלקה באסון.
הנזל, המיר את אצבעו החיה באובייקט סמלי מן החי, ואילו גיבורת "שבעת העורבים" מבצעת מהלך הפוך: נסיגה מן התחליף הסמלי אל האיבר החי המדמם. זה ברוטלי שבעתיים, כי לא מדובר במיצגנית של דם וקרביים נוסח הרמן ניטש וקבוצת "האקציון" הווינאית, אלא בילדה טובה וביתית המצטיידת בכסא קטן לפני שהיא יוצאת להרפתקה.
ורק בסוגריים, מכיוון שזה בלוג רב תחומי והדרכים מצטלבות: נדמה לי שבזהות היצירתית המשותפת של ענבל פינטו ואבשלום פולק יש לא מעט מגיבורת "שבעת העורבים"; הצטיידות נוגעת ללב ומעוררת חיוך בכסא קטן, זו גם דרכם שלהם להתכונן למסע עצוב ומסוכן. זה נכון באופן כללי, וגם באופן ספציפי כפי שניתן לראות בתמונות הבאות מתוך אויסטר ומתוך ראשס.
*
- מפתח הזהב ואצבע האיסור
ב"שבעת העורבים" משתמשת הילדה באצבעה המדממת כמפתח, מה שמחזיר אותי לרגע ל"כחול זקן", סיפור שבו נשאת הגיבורה למלך שאין בו פגם "מלבד זקן כחול שעורר בהלה קלה". אחרי החתונה הוא יוצא למסע ומשאיר לה מפתח זהב קטן לחדר אסור. הוא אוסר עליה לפתוח את הדלת, וכשהיא בכל זאת פותחת אותה היא מגלה את גופות נשותיו המבותרות. מרוב בהלה היא שומטת את המפתח שמתלכלך בדם בלתי רחיץ ומסגיר אותה. (עוד על הסיפור כאן.)
ומכיוון שבאצבעות עסקינן ולא במפתחות, אני מדלגת ישר ל"ילדתה של מריה", הווריאציה המפתיעה ביותר על "כחול זקן" באוסף המעשיות: בסיפור מאמצת מריה הקדושה ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן בין המלאכים הקטנים. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל דלתות השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, והסקרנית הקטנה בכל זאת פותחת ורואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר ואש, וכשהיא נוגעת בזוהר אצבעה מזהיבה וכמה שהיא מקרצפת ומשפשפת הזהב לא יורד ומסגיר את פשעה.
למטה, שני איורים של אוסקר הרפורט: משמאל, "ילדתה של מריה" – ושימו לב איך המאייר קושר בין מפתח הזהב לאצבע האיסור. מימין, "שבעת העורבים", הגיבורה הקטנה מקבלת את עצם-המפתח מכוכב השחר.
לא רק הגיבורות זהובות הצמות כמעט זהות בשני האיורים, גם הסביבה משוכפלת בהבדלים זעירים (מלאכונים בין כוכבים, במקום ילדי כוכבים) וגם הסיטואציה: המפתח שמריה מראה לאחת מקביל לעצם שמראה כוכב השחר לאחרת. ולא ברור לי אם המאייר התעצל, או שמא ביקש להבליט את הדמיון בין הסיטוציות, ואולי רק חשף אותו בלי משים (כי סהדי במרומים, עד שהתחלתי להתעמק באצבעות גם אני לא הבחנתי בזיקה המשונה בין הסיפורים, שתוסיף ותתעצם כששתי הגיבורות יגשו לדלת הנעולה).
בתמונה למטה, אוסקר הרפורט מאייר את הכניעה לפיתוי. שימו לב שהמלאכונת מאחורי הילדה מחבקת בובת שטן קטן אדום (ואגב, בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שהיא מכניסה את אצבעה לחור המנעול).
במין היפוך מוזר מלוהקת מריה הקדושה לתפקיד כחול זקן (ואם לא די בכך, היא תלוהק בהמשך הסיפור גם לתפקיד החמות הרצחנית). כתם הזהב על האצבע הוא מעין תשובה מאוחרת לכתם הדם על מפתח הזהב של כחול הזקן; גם הוא כמו הדם עמיד לכל קרצוף. (עוד על הסיפור, ועל השאלה, האם אור יכול ללכלך? כאן).
*
- גולדפינגר
בסיפור "הנס ברזל" מאיים המלך להרוג את מי שיפתח את כלובו של איש הפרא. ואז מתגלגל כדור הזהב של הנסיך הקטן אל הכלוב. איש הפרא מסכים לשחרר את הכדור רק תמורת שחרורו שלו, והילד גונב את המפתח החבוי מתחת לכריתה של אמו, ומרוב אשמה ופחד הוא נס עם איש הפרא ליערות. שם הוא מופקד על באר צלולה שנחשי זהב ודגי זהב משתכשכים בה. אלא שאצבעו של הילד כואבת. היא נצבטה בזמן שפתח את הכלוב והוא לא מתאפק וטובל אותה במי הבאר, וכשהוא מוציא אותה האצבע זהובה כליל.
שוב כמו ב"ילדתה של מריה" וב"שבעת העורבים" נכרכת האצבע באשמה ובפתיחת דלת אסורה או מכושפת. היא לא נכרתת אמנם כמו ב"שבעת העורבים" אלא רק נצבטת, וכמו ב"ילדתה של מריה" מוכתמת בזהב-תמיד.
עוצמת הפיתוי של הדימויים האלה (כולל התרמית הקטנה של הנזל), טמונה באופיים המתעתע; מצד אחד פריצת גדר והפרת איסור, ומצד שני, המניע, שמשתנה אמנם מסיפור לסיפור, נותר קצת עמום מבחינה מוסרית, משתמע לשני פנים. וזה ניכר גם בהשלכות. זהב מקושר בדרך כלל לפרסים ולא לעונשים.
הארכתי דיי. ההמשך בפעם הבאה. ועד אז, שיר הפתיחה המזהיר-ובו-בזמן-מפתה של "גולדפינגר" (1964) השלישי בסדרת סרטי ג'יימס בונד, בביצוע שירלי באסי. גולדפינגר הוא הנבל שרוצח נשים על ידי צביעתן בזהב, אבל בכרזת הסרט, וגם בתחילת הפתיח ובסיומו מוצגות דווקא אצבעות הזהב של האישה המתה. יש משהו מתעתע ושואב בשניות הזאת.
*
*
עוד באותם עניינים (מסלולים שונים באוסף המעשיות של האחים גרים):
מחשבות על הורים רעים במעשיות האחים גרים
וישנה גם סדרת עצי הפלא של האחים, זה הראשון
"פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם", על הערות סיום במעשיות האחים גרים
הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (על הגירסה המדהימה והאולטרה פמיניסטית של "כחול זקן")
*
ובלי שום קשר:
נמשכת ההרשמה לחממה של תיאטרון הקרון.
אמנים מכל התחומים מוזמנים!
*
אהבתי את המסלול האסוציאטיבי, אינטואיטיבית הוביל לאצבע אלוהים בבריאת האדם בקפלה הסיסטינית
יש ים אצבעות:
האצבע של הנס הקטן שסותם את החור בסכר ומציל את הולנד משיטפון:
כאן הוא או-טו-טו סותם את החור:
וכאן הוא מפספס את החור:
האצבע (המוזהבת) של (בעיקר) פסוקו של יום (כמו שהרצל הוא רחוב).
ובכלל המילה אצבע בעברית מאוייתת כמו מה שבתרגום לאנגלית הוא i will paint.
וטבעת זהב שמים, כמנהג מולטי-תרבותי (על אף שאצל היהודים (אני לא יודע איך זה אצל העכו"ם) אין הכרח בזהב, אלא שתהיה שווה פרוטה), על האצבע כאות להתאחדות זוגית – אולי באמת במקום צביעה (חֶנָה) או קעקע – עידון של הצביעה ו/או הקעקוע, וספק החרפה (טבעת כאזיק קטן) או הקלה (ניתן, לרוב, להורידה) של סמליות הקשר, ולכן אפשרות אי-נצחיותו. ובכל מקרה – הכל על האצבע המסכנה הזאת.
והשפה של האצבעות – זה בכלל מגניב: יש נו-נו-נו, יש בוא הנה, יש מצויין, יש תקווה ואיחול, יש המורה אני רוצה להגיד משהו, יש נַבָּה, יש דולה ברוסית שזה פאייג באידיש.
ויש דברים שאפשר לעשות רק עם אצבעות.
ויש את השמות שלהם בכלל עולם ומלואו: אגודל במריבה התמידית עם הבוהן, אצבע מורה (לא פלא), אמה (משרתת?) קמיצה (מה זה?), זרת לכולם עוזרת. ובאנגלית הכי מהמם – pinky – לא רק בזהב צובעים את האצבעות, והכי משעמם – middle finger.
האסוציאציה שלי היא טקס כריתת האצבע ביאקוזה, yubitsume. טקס של הטלת מום עצמי כעונש על סטיה מהדרך. ביצוע הטקס מאפשר ל״עבריין״ לחזור לחיקה של משפחת הפשע. היסטורית אפשר לקשר את הטקס להצגת נאמנות, מהספוקו (הרקירי) הטוטלי, ועד לקיצוץ תלתל שיער כאות לאהבת אמת.
מרית שלום,
אני עוקבת בעניין רב אחר הפוסטים שאת כותבת.
מבקשת לדעת, אם את מרצה? אם כן, היכן?
תודה,
פנינה.
מרית,
1. אני רוצה להזכיר סיפור אחר של האחים גרים, "החתן השודד", שבו טוחן מבטיח לתת את בתו למחזר עשיר, אבל כשהיא מגיעה לביתו מזהירה אותה אישה זקנה שזוהי מאורת מרצחים ומורה לה להתחבא בתוך חבית. כשהחתן וחבריו חוזרים הם גוררים איתם נערה אחרת וקוצצים את גופה לחתיכות, ומכיוון שהם לא מצליחים להסיר את טבעת הזהב שלה מעל אצבעה, הם כורתים את האצבע, שעפה ונוחתת היישר בחבית שבה מסתתרת הכלה. הזקנה, כד להסיח את דעתם, קוראת מהר:
"בואו לאכול, הרפו מהחיפוש עד מחר: האצבע לא תברח לכם"….. 🙂
אגב, האצבע לא מופיעה כך סתם בסיפור; ביום החתונה דורשים הקרואים מהכלה שתספר להם סיפור, והיא מספרת להם על קורותיה המזוויעים באותו ערב ("יקירי, רק חלמתי את זה", היא מרגיעה את בעלה מדי כמה משפטים), והיא מסיימת כך:
"והנה האצבע עם הטבעת" –
בסגנון המזכיר את תמר, המוציאה לפני יהודה את הפתיל והחותם ושואלת אותו "המכיר אתה את אלה" –
והיא שולפת את האצבע ומראה אותה לנוכחים. החתן קופץ על רגליו חיוור כסיד, אבל כולם תופסים בו ומוסרים אותו למשפט; האצבע מצביעה על הנאשם 🙂
2. בשיר השירים מופיע הפסוק "דודי שלח ידו מן-החור, ומעיי, המו עליו: קמתי אני, לפתוח לדודי; וידיי נטפו-מור, ואצבעותיי מור עובר, על, כפות המנעול" –
בסיפור כנעני מופיע מוטיב דומה מאוד על ענת ההולכת לחפש את אהובה בעל, וכשהם נפגשים מתואר מעשה האהבה שלהם באופן סמלי על ידי אצבעו של בעל ופיה של ענת –
מה שמאיר את הקטע בשיר השירים – על חור המנעול והמפתח – באופן ברור למדי 🙂
3. אבל מלבד זה, היד היא הכלי הראשון שבו אנחנו משתמשים, השלוחה שלנו אל העולם. במיתולוגיה היוונית, ריאה התוקעת את אצבעותיה אל האדמה כשהיא כורעת ללדת בכאבים יוצרת כך את עם הדקטילים שהיו מרפאים, קוסמים וחרשי ברזל:
"וְהַקּוּרֵיטִים – שֵׁבֶט אֶחָד, מְגֻדָּל בְּמִקְצָת, מִגֶּזַע הַדַּקְטִילִים הַקְּטַנִּים, אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם יְסֻפַּר: בְּלֶדֶת רֵיעָה אֶת הָדֶס, חָזְקוּ צִירֶיהָ עַד-מְאֹד. מֵעֹצֶם-מַכְאוֹב נָעֲצָה אֶת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ בָּאֲדָמָה, וּמֵרֹשֶם הָאֶצְבָּעוֹת צָצוּ אִישִׁים קְטַנִּים, חֲמִשָּׁה זְכָרִים כְּנֶגֶד יָדָהּ הַיְמָנִית וְחָמֵשׁ נְקֵבוֹת כְּנֶגֶד יָדָהּ הֵשְּׂמָאלִית; וְהֵם אֲבוֹת גֶּזַע-הַדַּקְטִילִים (כִּי דַקְטִילִים אֶצְבָּעוֹת יִתְפָּרַשׁ), אֲשֶׁר אַנְשֵׁיהֶם חָרָשֵׁי נְחֹשֶת וּבַרְזֶל, וּנְשֵׁיהֶם מְסַיְּעוֹת עַל-יָדָם בַּאֲמִירוֹת לַחַשׁ וָקָסֶם"……..
אגב, אם היה ניתן להפריד גוף מנפש (בנוסח הימי ביניימי) היה לנפש חוב עצום לגוף על השפה והתרבות שהוא חולל ומחולל, על היותו גם העולם וגם זה שמספק אופני התיחסות לעולם – ממש כשם שהאצבעות הן חלק מהגוף ובו בזמן ישויות כמעט עצמאיות (לפני המון שנים, בשיעור הילינג מסוים, המורה שלנו ביקש שננתק בדמיוננו את כף היד מן הזרוע ומן הגוף כדי שתהפוך לכלי עצמאי לריפוי……)
….ועל המעשיות המפתיעה באגדות, כמו נשיאת כיסא כדי לנפוש עליו ושימוש בעצם כמפתח, קראתי בזמן האחרון ספר מרתק שחברי ח' נתן לי ברוב נדיבותו, "טבח החתולים הגדול" – הפרק הראשון מתיחס למעשיות במאה ה-18 ועל הקשר שלהן לחיי האכרים ופשוטי העם אז -חיים של עוני מחריד, שבהם עצם של תרנגולת, אם לא גרמת אותה עד הלשד, עוד היתה עשויה לשמש למשהו, וכיסא -ונופש מעבודה קשה – הם מותרות בל ייאמנו, מותרות חלומיים, פנסטסיים:
http://www.carmelph.co.il/%D7%A1%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99-%D7%A2%D7%AA/%D7%A1%D7%93%D7%A8%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA-%D7%90%D7%91%D7%99-%D7%A9%D7%92%D7%99%D7%90/detail/11-%D7%9E%D7%A6%D7%92%D7%AA-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA/youbooks/1301-%D7%98%D6%B6%D7%91%D6%B7%D7%97-%D7%94%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C?sef=hcfp
….הנה עוד אצבע עטוית טבעת זהב המעופפת לה כרותה באויר, מתוך "שר הטבעות" (בדקה ה-2:49):
…רג'ול, ה-middle finger האומללה מזכירה את יום רביעי הגרמני, ה-mittwoch. ילדי סנדביץ' שכאלה…. 🙂
צרצר, כן, כמוני במקרה. אפשר למעוך אותם מכל הכיוונים, כולל האמא והאבא אנכיים לשורת האחים.
מקווה שאצבעות רגליים גם נחשבות. אמי היקית סיפרה לי את אגדות האחים גרים מתוך ספר גרמני. ובגירסה ההיא האחיות הרעות של סינדרלה רוצות למדוד את הנעל שנשכחה על מדרגות הארמון אך רגליהן גדולות וגסות. ביאושן שהן כורתות לעצמן חלקים מהאצבעות (זוועה) כדי שהנעל תתאים ורק הדם מסגיר את נסיונן הנואש לזכות בנסיך.
החלק על האחיות החורגות שכורתות לעצמן חלקים מהבהונות ומהעקב זעזע גם אותי בתור ילדה (וזה עוד לפני שהציפורים מנקרות את עיניהן…). כמה שנים מאוחר יותר קראתי לראשונה על רגלי הלוטוס של הסיניות, וישר נזכרתי באחיות החורגות. עד היום אני מוצאת את עצמי קוראת עוד ועוד טקסטים שמתעדים את התופעה הזו המחרידה הזו של קשירת רגליים. אני מזדעזעת מהמנהג האכזרי של שבירת אצבעות כף הרגל (פרט לבוהן) לילדות צעירות, אבל גם סקרנית להבין מדוע זה היה נחשב לדבר יפה ומושך, ונגעלת מתיאורי הריקבון שהתלווה לתהליך. אני מתקשה להאמין שאמהות הטילו מום כזה בבנותיהן, אבל גם נדהמת לגלות כמה קווי דימיון יש בין המנהג הזה לאחיו המודרני והמעודן, נעילת עקבי סטילטו.
כתבתי על זה פעם שלישיית פוסטים. הראשון היה "הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת" http://wp.me/pSKif-i3o ואני לא חשבתי דווקא על סטילטו אלא על רקדניות בלט קלאסי, אם כי הן מתקשרות בסופו של דבר לבת הים הקטנה יותר מאשר לסינדרלה….
ועוד איך נחשבות. זה קורה יום יום, גם אצל בנים.
לכולם, וואו, איזה יופי! איש יקר מאד אמר לי בעקבות הפוסט הזה שלפעמים הוא שוכח כמה אני מטורללת (במובן כמה מוזר מצדי להשתקע פתאום באצבעות), ואז אני מגיעה לכאן ורואה את האוצר שהנחתם. מתברר שאני לא היחידה. תודה לכולכם!
אבי, תודה ונכון! אלה בטח האצבעות המפורסמות בעולם (של אדם היא אצבע-ונטיל לרוח שאלוהים מפיח בו).
רג'ולי, תודה על השפע המסחרר. האצבע של הילד ההולנדי זה באמת מקום שני אחרי מיכלאנג'לו 🙂 . האצבע של התורה היא סוג מינימליסטי של תיאטרון בובות (כמעט הבאתי פה תכשיטי אצבעות של רקדניות בטן הודיות שהם מעין אצבעות זהב שלובשים על האצבעות). וגם יפה מה שאמרת על הצביעה ועל הטבעת, אם כי בקשר לזה יש לי מחשבות אחרות, אבל נדבר בפוסט הבא… ומעבר לשפת האצבעות שאמרת – כל הדיבור החירש אילם עובר דרכן, והשמות, זה באמת עולם ומלואו (אני חשבתי "אמה" בגלל הגובה, לא בגלל השירות ובאמת מסכנה הmiddle finger אם כי אם רוצים לגאול אותה אפשר לשייך אותה ל-middle ages),
פנינה, תודה רבה לך! אני לא מרצה בשום מקום באופן קבוע, רק בהזדמנויות מיוחדות, ואז אני בדרך כלל מודיעה פה לפני (אם זה פתוח לקהל) ומעלה את זה בצורת פוסט אחרי, אם זה לא ארוך מדי…
כל הצדי"קים בשם אחד, אתה ואני חלמנו אותו חלום… הרבה ממה שכתבת זה ספוילרים לפוסט הבא 🙂 האצבע של "החתן השודד" – הספקתי רק 4 מתוך 7 סיפורים – וגם הדקטילים תוכננו להתארח :), ועצמאות האצבעות, ואפילו את טבח החתולים הגדול התכוונתי להזכיר, אם כי בהקשר אחר…
שיר השירים יפהפה, ולא צריך כנענים כדי להבין איזה מור טפטף שם.
אסנת, נכון, איך שכחתי את הבהונות! ואגב, רק אחות אחת כורתת את הבוהן, השנייה לשם איזון, חותכת את העקב ויש תיאור מזוויע-פיוטי של הדם המטפס וצובע את הגרב באדום (כמו בסיפור אחר, שבו מאיים מישהו "אצבע את גבך בכחול בלי צבע, רק במקל שבידי…"). וזוועה, כמובן, ומצד שני, דווקא בימינו זה נהיה שוב טריוויאלי עם כל תעשיית הניתוחים הפלסטיים והברבורים.
פוסט מעניין מאד, הערותיו של ורדי גם כן.
אם לא דילגתי כאן על משהו, אני מזכיר את האצבע הפלאית של אי-טי, אשר מראה לילד עולמות מסתחררים, חבל שאין לי קישור.
מרית, הסיפורים הכנעניים , מלבד יופיים, גם שופכים אור מאז שהתגלו על ביטויים מוקשים בעברית התנכ"ית – וזה נפלא….
….ולאצבע האמצעית יש עוד שם, האהוב עליי מאז שהופיע בספרי ילדותי – "אצבע צרדה" 🙂
אצבע צרדה זה לא פעולת הנקישה בין האמה לאגודל?
רג'ול, כלל אצבע הוא שהאצבע האמצעית קרויה אצבע צרדה, ואין הדבר מצוץ מן האצבע 🙂
חלילה מצוץ, אך זירת קרבות כמו בין מצדדי האגודל בלבד לבין מצדדי האגודל והבוהן – כן. שאלתי את האקדמיה. נראה מה יגידו הם.
מרתק. כלומר, הבלוג בכלל, שהתגלה לי לאחרונה, וזה בפרט. תודה על כך.
בפרשנותי ניסיתי ללכת לכיוון אחר עם עקרון-הדומות המאגית, אל אפיסטמולוגיה שמקובל לתארה כמי שפעלה כך – זו של הרנסנס. כידוע, פוקו מנגיד ב'המילים והדברים' שלו בין הרנסנס, שבו ייצור הידע וניהולו מתבסס על מערך של דומויות ביקום כולו, ובין הבארוק והנאורות, שהעמידו אפיסטמה של הבדל ואיימו לבקע את מערך הכפילויות לטובת שפה אחת ודברים אחדים (כמובן שגם פה קיימת התנגשות מובנית בין שני האידיאלים האחדותיים של העולם מזה ושל השפה מזה; נניח לכך). באופן דומה, גם בסיפור על הנזל וגרטל אותה אצבע-עצם אופקית השוברת את מערך הכפילויות האנכי והמסורג (תרתי משמע) היא תעלול כנגד המכשפה, סובייקט השואב את הווייתו מאשלייתן של הכפילויות והדומויות. גם בגלל המאגיה, אך גם בגלל הניסיון לחקות/למלא/לייצג מחדש את האם הנעדרת, מה שקיבל ביטוי נפלא באיור שמשך את עינו של בטלהיים ובו הצללית הדקיקה שמטיל ראשה של האם החורגת על הקיר הוא בצורת כובע מכשפות. כלומר, מערך הדומויות החמקמק נשבר לטובת הפיגורה האחת, המאיימת והמטלטלת, של המכשפה; ובכך גם מתפוגג משהו מקסמה.
יש סיבות היסטוריות להניח שרוח-הרפאים של הרנסנס נכחה כך או אחרת במוחם של האחים גרים. די להיזכר בוריאציה הדמונית של גתה למאגוס הרנסנסי, הבאה בדמותו של פאוסט (אגב דא, נושא הכפילויות מופיע שם בסצנת החצר בפתח הספר השני). אבל כמובן, מכל מקום, שערי פרשנות לא ננעלו, וכו' וכו'.
צרצר, אמרו שצדקת.
חן חן 🙂
אגב עניין מציצת אצבעות, לפני כמה ימים קניתי לראשונה לכלבי האנרגטי נוזל הקרוי "מרה", המיועד בעצם למריחה על אצבעות של פעוטות שמתקשים להיגמל ממציצת בהונותיהם. קצתו נמרח על אצבעי ולרוע המזל גם התגנב לפי (אני מכחיש בהחלט שאני מוצץ את אצבעותיי! הדבר פשוט אופייני לבישי מזל כמוני), ואכן הנוזל הוא המרור בהתגלמותו. נכמר לבי על פעוטות שמגלים שאצבעותיהם הפכו פתאום לקטב מרירי.
אביב, תודה, נכון. והנה אי טי בשבילך 🙂
רג'ול וכל הצדי"קים אצלו, גם אני חשבתי שצרדה זה רק כשמחככים אותה ויוצא צליל צרוד (פחות או יותר) אבל מתברר שהיא קרויה על שם עיר מבצר בראש מצוק בנחלת שבט אפרים…
וצ', בינתיים גם בדקתי מה זה שעון צירקדי, ןהתברר שלא המצאת אותו 🙂 וכשאתה אומר קטב מרירי, זה נשמע כמו קרטיב מר. כל העגמומיות השדית מתנקזת.
aviadm1210, תודה רבה! כפילויות ומאגיות בוודאי, אבל איבדתי אותך באם הנעדרת. איזו אם, ומהו סיפורה? כפי שנוהגים לשאול באלף לילה ולילה.
מה שאמרה זותי מהאקדמיה זה משהו שטעון עדיין בירור – וזה בעיצומו ביני ובינה. אז ככה היא אמרה (לו):
"שלום וברכה,
אכן אצבע צרדה היא האמה. תיאור פעולה זו בעברית: להכות בְּאֶצְבַּע צְרֵדָה. מקור הביטוי במשנה במסכת יומא – בדרך זו היו משמיעים קול לפני הכוהן הגדול שלא יירדם: "ביקש להתנמנם , פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה" (יומא א, ז). והמפרשים מתארים את הפעולה: מכים באמה (באצבע האמצעית) על האגודל. ומשמע צרדה הוא צרתה דדא – כלומר צרתה של האגודל, האצבע הסמוכה לאגודל. כאן השימוש במילה צרתה הוא בהשאלה, שכן במקור, בתנ"ך, כאשר לאיש יש שתי נשים כל אחת מהן היא צרתה של השנייה.
בברכה,
צופי שקלים"
אז אני אמרתי לה לכי תתרגלי איתה. אני, אצלי, האצבע האמה לא סמוכה לאגודל. מה לשות? לא יודע איך זה אצלך.
אני מחכה לתשובה. ממתין. בינתיים המצאתי תשובה ככה: האצבע המורה היא הבעל, והאגודל והאמה הן שתי הצרות. קמיצה וזרת – הילדים. יד רוחצת יד, שתי ידיים רוחצות פנים. כולם חיים בשלום בשכונת חיים.
ומכיוון אחר: יהושע הפרוע, שדמותו ארוכת הציפורניים רדפה אותי בילדותי, שכלל גם סיפור על ילד שמצץ אגודל למרות שאסור, אז חתכו לו עם מספריים.
כדברי צרצר, נכמר לבי, אך לא רק על פעוטות וגו', וגם לא רק על הילדים כילדים, אלא על כל התרבות הזאת שצומחת עם הדשן הסיוטי הזה. אני לא מבין איך זה שמקובל למנוע מילדים מלהחשף לפורנוגרפיה, אך מקובל גם מקובל לחשוף אותם לתאורי עינויי התופת בכל הסיפורים האלה. באיזשהו מקום עמוק כעומק המקום שבו שוכנים זכרונות הסיפורים האלה, מה שדעאש עושים מקבל לגיטימציה. בהיותי ילד של ניצול שואה, כשהתאמצתי לפתח יכולת להיגמל מהאובססיה לבלוע כל פיסת אינפורמציה על השואה, היה שלב שבו הבנתי שהאובססיה הזאת מולדת מתשוקה, ואפילו במובנה הצר, שלא שונה בהרבה מתשוקה לפורנוגרפיה.
אם לפנטז אוטופיה – הייתי רואה עולם שבו החשיפה לסיפורי הזוועה האלה באמת נתפסת כמו החשיפה לפורנוגרפיה, והקונסנזוס הוא להגביל לגיל מסויים או עפ"י קריטריון משוכלל יותר. או-אז יש מצב שאף אחד לא היה מתעניין בהם. בצירוף עוד כמה שינויים כאלה ואחרים, יש מצב שילדים לא היו לא מסוגלים להיגמל ממציצת אצבע, גם בגלל אי החשפותם לסיוטים האלה, וגם בגלל שלא היו נחשפים להורים מסוייטים.
רג'ולי, צרדה כפי שלמדתי, זה שם של עיר בראש מצוק. זה כמו לקרוא לאצבע הגבוהה ביותר אוורסט, להבדיל (אבל אני מעדיפה את המחזה שהעמדת).
עדי וגם רג'ול, אני מכירה אישה יקרה שגדלה במשפחה נורמטיבית לכאורה. והוריה שהתקשו לגמול אותה ממציצת אצבע הזמינו את דודה הנגר עם המשור החשמלי. קשה לתאר מה עבר עליה. ולעומת זאת, סבי היה מאיים עלי מדי פעם שיכה אותי בשוט רכיבה מרשים (ידית בצורת ראש כלב) שהיה שמור בביתו. והמחשבה שסבי האהוב יעשה משהו שיכאיב לי, ולא משנה כמה הרעמתי אותו, היתה כל כך דמיונית שהאיום הזה התקבל בהשתוממות לא מבינה, אפילו לא כבדיחה, ובטח לא כמשהו שיכול לקרות באחד מן היקומים הקיימים. ומצד שלישי, שום דבר מחריד שקראתי בספרים או שמעתי על השואה לא הגיע לדברים הנוראים שדמיינתי, והיו לי סיבות לדמיין אותם, והן לא היו ספרותיות.
רג'ולי, הבעיה היא לא בסיפורים אלא בבני האדם, בהורים. הסיפורים לא נותנים לגיטימציה לכלום, הם רק משקפים, ובסופו של דבר מרפאים יותר מאשר מצלקים. אחרת לא היתה עיר האושר.
מרית, לא ידעתי שהאצבע נקראה על שם העיר הכי גבוהה, זה נהדר 🙂 גם לי האצבע נשמעה צרודה תמיד והדבר בלבל אותי, כי צרידות התקשרה אצלי דווקא עם האצבע המורה (תופעת לוואי של מורים 🙂 )
רג'ול, אני חושב שאגדות – וארץ פנטסיה בכללותה – מנשקות את המציאות הפנימית שלנו ומשיבות אותה לחיים. זה המקום שבו האשמה שלנו מקבלת סוף סוף צורה של צינוק טחוב, הכאב המר מתגלם – כפי שתמיד רצה- בגלות ארוכה.. הצער דומע (או, כמו במקרה של האול מ"הטירה הנעה" – הופך לנזלת ירוקה המציפה את הבית), השובע הוא שק אינסופי של מאכלים *, האהבה היא יופי….. ומשום שהמקום הזה הוא החי ביותר, ממנו נובעים בסופו של דבר הרעיונות העמוקים והמעניינים ביותר.
(* מרית, רציתי לומר לך עוד בהתחלה שהטרלול שלך הוא שק כזה של שפע)
….כלומר, באופן פשטני במקצת, רעיונות גבוהים זקוקים לתחתיות עמוקות (אבוי, זה נשמע כמו הנחיה עיצובית לכלי מטבח 🙂 )
1. זה מזכיר לי שהבן שלי סיפר לי לפני זמן מה שהר האוורסט הוא לא הגבוה ביותר בעולם, יש הר גבוה ממנו – אם מודדים לא מפני הקרקע אלא ממרכז כדור הארץ (!). ההר הזה הוא הצ'ימבוראסו באקוודור.
2. ומה, בעצם, עם "אצבעוני" של האחים גרים (ו"אצבעונית" של הנס כריסטיאן אנדרסן), הגיבור שכולו אצבע שיצאה יום אחד אל העולם….? אגב, ב"טבח החתולים הגדול" יש התיחסות רבה לסיפור (וגם למקבילו האנגלי החולמני הרבה יותר: "הפיות הניחו על ראשו מגבעת עשויה עלה אלון והלבישוהו כתונת ארוגה מקורי עכביש (פעם מזמן בניתי בעיר האושר סוכה עשויה מקורי עכביש ומודבקת מסטיקים….), מקטורן של מוך הדרדר ומכנסי נוצות. גרביו היו עשויים קליפת תפוח, קשורים בקצותיהם באחד מריסי אמו ונעליו היו עשויות עור עכבר, השיער מלבר"….
לפני כמה שנים ראיתי את הגרסא הנהדרתhttps://www.youtube.com/watch?v=k02RCw2aIMg הזאת:
כלומר, הזאת:
🙂
מרית וצרצר, גם אני ראיתי את הפירוש של צרדה כעיר על מצוק. מה שהבאתי זה ציטוט מדבריה של זותי מהאקדמיה, מילה במילה, כולל ברכותיה בהתחלה ובסוף.
בקשר להצדקת השילוב ההכרחי בין איגרא רמא לבירא עמיקתא (כבר יש מותג בירה עמיקתא?): ברור שצרות צרורות וזוועות מחרידות הן בעצם הסיפור של האבולוציה והציוויליזציה. או שמישהו סבל והתגבר, או שמישהו סבל כדי שהאחר יתגבר. הראיה של הצרות וגו' האלה, בפרקטיקה ו/או בתאוריה כסגולה לחיים טובים ושקטים בלעדיהם נראית לי כמבוססת באמונות שאני רואן כעתיקות ו/או פרימיטיביות ו/או סאדומזוכיסטיות. גם ה"אשמה" שאתה, צרצר, מדבר עליה, היא מולדת אותה תפיסה. זה שיש עדיין אשמה בימינו ועוד המון דברים רעים אחרים – אני מסכים לגמרי. האם סיפורים כאלה צפויים לתת לכל האשמה וגו' האלה פורקן – זה ניתן לוויכוח עם תפיסה שהסיפורים האלה עלולים ללבות את כל האשמה וגו' האלה. אני חושב שיש איזושהי הסכמה שלא כל כך טוב שילדים רואים סרטי פעולה אלימים, לא? אלה שמאפשרים לילדיהם לצפות בדברים כאלה, נראה שתפיסתם היא (אני מקווה) שדי יהיה לילדים האלה בזוועות האמנותיות, והם לא יזדקקו ליצור כאלה בעצמם. אשרי המאמינים.
רג'ול, אני לא מדבר על פורקן, וגם מושגים כמו "אשמה" וכולי הם מושגים גסים במקצת, כי אני מתכוון לכל אלפי הנימים של רגשות ותחושות הנמצאות בקרקעית הנפש. מבחינתי זה לא פורקן אלא, בפשטות, האמת – שהם אכן קיימים שם; והגיוון העצום שלהם הוא הריפוי עצמו – העובדה שאני יכול למצוא שם כל הד לנפשי.
(והדוד עם המסור החשמלי הצחיק אותי נורא. סליחה 🙂 )
רק עוד משהו אחד: החברה החרדית ניסתה לנהוג בדיוק כך, כלומר לגדל את חבריה בטוהר; בעיניי זו אחת החברות המדכאות שיש (גדלתי בחברה דתית וחלק גדול ממשפחתי הוא חרדי.) האימה, הפחד והבושה, הזעם והקנאה, שלא לדבר על מיניות, זולגים פנימה בלאו הכי. רק שאי היכולת לבטא אותם או למצוא להם הד הופך לאומללות מחניקה. ובכלל, מה יהיה השלב הבא….? הלוא מישנו יכול לקום ולטעון שצריך לאסור על מוזיקה מסוימת, שגם היא יוצרת פחד/ארוטיות/התרסה וכולי, ומכאן לצנזורה הולכת וגוברת -גם זה דבר שקורה בחברה החרדית ובחברות דתיות בכלל, אפקט כדור השלג על הדברים שאין לאומרם. באופן פרדוקסלי, ככל שחברה מנסה להחציר בעניני טהרה, כך היא מקימה עליה עולם שלם של צללים.
צרצר וכולי, לפעמים נדמה לי שאנחנו תאומים שהופרדו בלידתם.
(והמסור היה אימה צרופה בשביל הילדה.)
צרצר, לפני שאני מועלה על מוקד 106 באשמת(!) המלצה לשריפת ספרים, אני מבקש לקבל את יומי בביהמ"ש הזה כדלקמן:
לא כי! כדבריך גם – "לא התכוונתי" לא לאפשר חשיפה למשהו ע"י כל מאן דהוא. לקחתי טרמפ על הקונצנזוס לפיו לא חושפים ילדים לפורנוגרפיה, ובחלק מהמקרים גם לא לסרטי פעולה אלימים. אני רק מביע תמיהה איך זה שלסיפורי תופת כאלה, כשהם באים דרך המילה הכתובה, כן מקובל לחשוף ילדים, בעוד שלסיפורי תופת כאלה, כשהם בסרט ו/או כשהם בפורנוגרפיה, רכה ככל שתהיה, מקובל לא לחשוף ילדים. קרטליזם ספרותי?…
ואם להעמיק את השיתוף בהיסטוריה משפחתית, הרי שעוונתי לגדול (לקטון, להתחנך) במשפחה מסורתית, ימנית קיצונית ביותר, שמרנית-מוסרנית ואלימה, כששורשי הצד של אבי בהונגרי בני-ברק ובנטורי קרטא, ואילו אמי, הנאורה יותר, מפולניה, שבדיוק כשהיא נולדה – היתה רוסיה, ולא נופלת בקיצוניותיה מההונגרים של בני ברק. היא ראתה בעין מאוד יפה, ואפילו עודדה, שאני בולע את כל ספרי ק. צטניק, כולל "בית הבובות" ו"פיפל" עד גיל 12. לעומת זאת, היא בשום אופן לא הסכימה שאני אראה את התפוז המכני – אז ראיתי בלי שהיא ידעה, והתנגדה בתוקף שאקנה את כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול – אז קניתי דווקא, וגם קראתי (to be on the safe side). המרד שלי התבטא גם בזה שבשום אופן לא הסכמתי לקרוא את אנה פראנק, ולא קראתי עד היום.
אז אתה צודק לגמרי – תראה מה יצא ממני.
שני הורי אמנים – אבי ויטראז'יסט מהמם – שפעל רק אחרי צאתו לפנסיה, ואילו אמי ציירה, פיסלה וכתבה כל חייה.
לכשעזבו הורי את ביתם לבית אבות בשנה האחרונה, עשה אבי את כל המאמצים שיכול היה כדי שאקח עבודת ויטראז' גדולה שעשינו ביחד, עפ"י "האקרובט" של פיקאסו, ודאג לחסל את כל גוף האמנות הענק של אמי, ללא ידיעתה, כמובן – המון ציורים, פסלים וכתבים, מימי נערותה ועד היום – נזרקו לזבל בהוראתו.
כך שאני יודע על בשרי מה היא צנזורה, ומה היא שריפת ספרים – ולא לאלה התכוונתי.
ואם כבר, אז מה עם האצבעות של האקרובט של פיקאסו?
לא אקרובטיות באופן מיוחד.
ובעיקר לעומת האצבעות באקרובטים האחרים או ההכנות להם בסדרה, לדוגמא:
https://encrypted-tbn3.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcQ7c7XAg_SwTApETTCPia8NEVZd9u9eVZ7PK_l6sdtVWVE_F1wo
מי צך את האחים גרים אם יש פיקאסו?
מרית, בגלל האימה התנצלתי….. 🙂
רג'ול, המוקד הצחיק אותי נורא, ופיקאסו התמנוני נהדר. פורנוגרפיה היא מכאנית ביסודה – היא מניחה שהנפש בנויה מכמה כפתורים שלחיצה פשוטה עליהם תשחרר תגובה מתאימה. ספרות, לעומת זאת, שולחת בנפש אדוות שמתפשטות עד אין קץ. היא ניזונה מכל הספרות שנוצרה לפניה ומזינה את הספרות שבאה אחריה. אני רוצה להביא לך דוגמא שהיא אולי משונה מעט:
לפני זמן נתקלתי באחד הדברים הנפלאים ביותר – ככה נדמה לי- ששפה יכולה לעשות. קראתי את השירה של אלחריזי, שהיה יוצר גאון ועשה שימוש כביר בביטויים תנכ"יים. באחד השירים הוא מתאר את האביב – נושא שגור בשירה של אז – דווקא באמצעות אחד הביטויים המרים ביותר בתנ"ך. בספר במדבר כתוב כך על מרים שנענשה בצרעת:
"ויאמר יהוה אל משה – ואביה ירוק ירק בפניה, הלוא תיכלם שבעת ימים; תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף".
אלחריזי לקח את הביטוי "ירוק ירק בפניה" והשתמש בו כדי לתאר את מראה האדמה המתעוררת לחיים, שהירוק צבע מחדש את פניה. יש דבר מופלא מזה….? 🙂
ובאמת שלא התכוונתי להאשים אותך בצנזורה מכל סוג (המעשה על אביך נורא ומכמיר לב), אלא הבעתי את דעתי..
צרצר, אפרופו היריקה, ויהוה ואבאים: האלימות הפיזית האחרונה של אבי כלפי היתה בקיץ 2014 ככה: הוא לפת את הלסת שלי וניסה לעקם אותה (לא לראשונה), ירק לי בפנים (רוק לבן) ממרחק זעום, וצרח עלי: "דופק את אמא שלך, לא מתבייש? תסתלק מכאן, נבעיילע". יחי חופש הביטוי!!!!
ומי צך את האחים גרים ואת פיקאסו אם יש אבא?
צרצר וכולי, הירוק ירק בפניה, זה מה שמייפלת'ורפ ניסה לעשות בצילומים שלו (מבחינת גודל ההיפוך). זה נפלא אבל אני עדיין תוהה על הפיסיקה, על גודל המאמץ הנדרש ואיפה הוא ניכר. כי למילים ולמחשבות לפעמים אין משקל אבל לרגשות יש ויש.
ורג'ולי, כשאתה טוען נגד הוריך והדברים שבחרו לצנזר או להעמיד על כן, אני מזדהה ומסכימה. אבל באופן עקרוני (מעבר לשיקוף ותיקוף נימי הנפש, הצרצר פשוט דובב אותי ברמה של מדיום), אני לא מתעסקת בצנזורה ולא נבהלת ממה שהילדים שלי רואים או קוראים. אני מתעסקת בילדים עצמם, מנסה להעצים אותם ואת מה שהם, לתת להם יכולת להתבונן ולחשוב ולהרגיש, וגם ידיעה שיש למי לפנות ועם מי לדבר, זה הרבה פחות מתיש והרבה יותר בטוח מאשר להסתכל כל הזמן לצדדים ולנסות לשלוט על העולם שמסביבם.
בהקשר של זהב כפרס מול עונש, לא יכולתי שלא לחשוב על מידאס…
מרית, צודקת לחלוטין, כשיש אמא כמוך, שנראה לי שזה נדיר קצת, ויכול להיות שילדים להורים מהסוג שלך כבר מובנים פרלימנרית להחשף ולא להיפגע. זה כמו ויכוח שניטש על ברית מילה. אני שומע טענות כמו "אז מה יהיה בבית ספר?" וכד'. אז אני עונה – אם יש בסיס טוב בבית, אין שום סכנה שמשהו רע יקרה בבית הספר. אני מדבר על קונצנזוס ועל הורים שלא כל כך דעתנים ויודעים בעצמם, ושוקלים טוב ורע עפ"י מה שהם רואים אצל אחרים. להם צריך לעזור.
ומה שמענין זה הקשר בין האגדות והמיתוסים לבין המציאות. הפעולות של אבא שלי נהפכות למיתוס, גם מבחינת הסיפור (כפעולה) וגם מבחינת המשמעויות האינסופיות שאפשר להוציא ממנה. הוא, כגיבור אמיתי ביותר של הישרדות בתנאים אולי הקשים ביותר שהיו אי-פעם, נהפך לגיבור מיתולוגי גם בתפיסתי אותו עוד בהיותי ילד. לכן כל מה שהוא עושה לא באמת כואב אף פעם, לא פיזית, ואולי אפילו לא נפשית. זה כמו סיפור, אגדה, מיתולוגיה.
אולי גם בגלל שאני נושא את הגנים שלו (שלטענתו – לא – עוד פרק באודיסאה שלו, ושלי), אני נהפך בעיני עצמי לבן אלים כזה.
אז הקשר הזה והריפרוף-זיפזוף בין מה שאגדה, שמרוחק, שניתן לניתוח קר כמעט, לבין מה שמציאות – שכואב, חם, מרתיח, זז ממש – מהפנט, מרתק וכובש אותי, והוא הוא בעצם המציאות בהא הידיעה בעיני.
וזאת תשובת זותי מהאקדמיה על תמיהתי בקשר לסמיכותה של הצרדה לאגודל:
"שלום וברכה,
אכן. אבל ייתכן שמשום כך הם כתבו סמוכה, ולא סמוכה אחרי או סמוכה לפני.
בברכה,
צופי שקלים"
מה שהמילים יודעות לעשות
מרית, אם הבנתי נכון אני מסכים לגמרי….. (אגב, צרצר וציקדה אשמים בדיבוב שלך אבל השעון הצירקדי חף מפשע.)
רג'ול, אני מתקומם על הניסיון להדביק לאצבע הצרדה את הכינוי "צרתה" (לצורות עתיקות קטנות מוחין יש יכולת הישרדותית נבזית ממש, כמו לתנינים.) בעיניי היא תשאר עיר הצופה אל הנוף ממרום שבתה.
ובקשר למציאות, אגדה ומיתוס, אני רואה את זה בצורה מאוד דומה (ואוי…….)
צרצר, תודה על הסימפטטיות. כרגיל, זו לא הכוונה. אני מניה וביה מודיע לצופי שקלים על התקוממותך, וסמוכני (צרדתני) ומובטחני ( – ) שהענין יעלה באחד המליאות הבאות של האקדמיה ללשון העברית, אלא אם כן לא יוכל להתחרות חשיבותית בדיונים הסוערים המתנהלים כעת בדבר הצורך להוריד את הגרשיים מחבל"ז, ולאשר לאלתר לומר וכד' במקום וכדומה, מילה המפגרת אבולוציונית פיגור עתק אחרי וכו' ובטח שאחרי וגו'.
מרית, בהיות שבע מנות לארוחה הזאת, יש מצב לעשות מנת ביניים קטנה בדמות אצבעות שוקולד? יש כאלה אצל גרים ברוס?
טל, נכון, נכון. הוא עלה גם בדעתי… (כתבתי פעם שהוא "נגע בבתו והיא נקרשה והפכה לזהב, וכשאומרים את זה ככה ה"נגע בבתו" נשמע פתאום מפוקפק ומצמרר." בייחוד שאחוז לא ייאמן של סיפורי המטאמורפוזות הם סיפורי אונס כפי שגילתה נטעלי בראון.
רג'ולי, אני באמת חושבת שהדבר הכי טוב שהורים יכולים לעשות לטובת ילדיהם זה לטפל בעצמם, לרפא את השריטות או לפחות להיות יותר מודעים.
ומה שאמרת על מיתוסים ומציאות קרוב מאד למה שאני חושבת על ספרות ואמנות, על הסגולה המופלאה שלהם להרחיק ולהעמיק בו בזמן.
יחסיך הבלתי אמצעיים עם האקדמיה גורמים לי לחייך כל פעם מחדש, אבל אצבעות השוקולד יצטרכו לחכות. בינתיים אני רק שוקעת יותר עמוק.
וואו איזה שפע גם של הפוסט וגם של התגובות. יש לומר שלא הספקתי לעבור על כולן ועוד מקוה להגיע לזה.
אבל עוד מהכותרת הסתובבה בראשי שורה משיר של חזי לסקלי האהוב.
אולי לא לגמרי קשור, אבל הרי באסוציאציות עסקינן…
אז הנה כל השיר:
השראה מתוקה
אין דבר בעולם
לבד
מאמנות.
אין רעב
אין מדיניות
פנים וחוץ
אין גיהוקים ושיהוקים
אין ורדים
אין נעליים לוחצות
אין אצבעות נפלאות ידים מצוינות אצבעות נהדרות
אין מחית תפוחי
אדמה
אין גשם, אין שרב או פחד
מות. רק אמנות.
זה כל מה שנכתב כאן בתמצית לסקלית, כמו הקטטוניה של ניז'ינסקי.
פולי, בטח שקשור, וגם נהדר. תודה.
ויש פתאום, ישתבח שם היוצרים, גם את זה: https://www.tmu-na.org.il/?CategoryID=220&ArticleID=4178.
ראית את זה?
כן. השבוע. מסתבר שזה כבר קצת ישן.