על מיכאל קולהאס

היינריך פון קלייסט הוא אחד משלושת הסופרים האהובים עלי (ואל תשאלו מי השניים האחרים, יש יותר משלושה סופרים ברשימה הזאת, ועדיין). מיכאל קולהאס הוא אחד משלושת הספרים האהובים עלי (כנ"ל). עד כך כך שפיתחתי תסמונת שבה אני מחפשת את מיכאל קולהאס בכל חנות ספרים, מתוך דחף משונה לקנותו אף שכבר יש לי אחד.

ועם זאת, מעולם לא עצרתי לחשוב למה דווקא הוא מכל הספרים. אולי הנחתי שזה בגלל הכעס; במשך שנים רבות לא היה גבול לכעסי. מיכאל קולהאס היה מוכר לי מבפנים, כמו שהריאר רוצח הנשים של אלף לילה ולילה, וכמו הילדות של מרי דה מורגן ואומה תורמן של קיל ביל ו… יש עוד, אבל עכשיו אני במיכאל קולהאס. מעולם לא נתתי את דעתי לסוד קסמו עד שנתקלתי בחיתוכי העץ של יעקב פינס למהדורה של הוצאת תרשיש (תרגם מאיר חרטינר, 1953). חיתוכי העץ לחצו על איזה כפתור נסתר והקיר נפתח. זה לא פוסט על האיורים (כלומר גם, ברור), אלא על האיורים כראשי פרקים חזותיים למחשבות על מיכאל קולהאס.

*

צריך תקציר? על רגל אחת (אם לא על בוהן אחת): מיכאל קולהאס הוא סוחר סוסים שנדרש לשלם דמי מעבר באיזה גבול ונאלץ להפקיד שני סוסים משובחים כערבון. כשהוא חוזר לקחת אותם (אחרי שהתברר שהדרישה עצמה לא היתה חוקית) הוא מוצא זוג סוסים כחושים ומדולדלים שנוצלו לעבודה. הוא דורש שיוחזרו לו במצבם המקורי. כשמערכת המשפט המושחתת מכזיבה אותו הוא יוצא למסע הרס ורצח עד שיתוקן העוול.

*

ועכשיו לאיורים. דף השער של פינס הוא לגמרי סימטרי:

אייר, יעקב פינס. השער (השני מתוך שניים) של "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

קולהאס, כפי שמעיד עליו קלייסט, הוא אדם ש"רגש הצדק שבו שדמה למאזניים ששוקלין זהב", כלומר המאזניים המדויקים והעדינים ביותר. וקולהאס אמנם מממש את התיאור שוב ושוב, למשל בחקירה המדוקדקת שהוא עורך למשרתו כדי לוודא שלא היתה עילה לגירושו.

"מיכאל קולהאס" הוא סיפור על מאזני צדק שיצאו מאיזון ועל הניסיון המופרך של קולהאס להחזיר את האיזון בכוח.

פינס לא מצייר מאזניים (הוא לא מאייר נאיבי). הוא מצייר את שני צדדיו של קולהאס מאוזנים על חוד חרבו.

תמיס, אלת הצדק היוונית, מחזיקה ביד אחת מאזניים ובאחרת חרב. עיניה מכוסות כדי למנוע משוא פנים. (בדרך לפוסט קראתי שכיסוי העיניים הוא תוספת מאוחרת של קריקטוריסט גרמני במאה השש עשרה, במחאה על אטימות מערכת המשפט. למותר לציין ש"מיכאל קולהאס" לא רק מתרחש במאה השש עשרה אלא מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש באותה מאה).

לחרב הזאת, שמחלקת את קולהאס לשני חלקים שווים, יש לפחות חמש שכבות:

מצד אחד החרב היא העמוד שעליו מאוזנים שני חלקיו של קולהאס, ומאזניים שעומדים על חודה של חרב הם הפגיעים והרגישים ביותר.

מצד שני הוא מחזיק בחרבה של אלת הצדק (ראו למעלה).

מצד שלישי החרב כבר כומסת את האלימות במקום שבו עדיין שורר איזון – כלומר, זהו פורטרט מדויק של מיכאל קולהאס פי שהוא מתואר בפתיחת הספר: אדם שחוש הצדק שלו הוא שהפך אותו לשודד ולרוצח.

מצד רביעי, קולהאס אמנם שלם לכאורה בדף השער, אבל בו בזמן הוא גם שסוע, חצי ישר וחצי איום ("מן הכשרים שבדורו ומן המקולקלים שבו").

ולבסוף (הבטחתי חמש לפחות) זוהי גם חרב המגלומניה של קולהאס, שמכנה את עצמו, "נציבו של המלאך מיכאל שבא לענוש באש ובחרב", שמסתובב ברחבי גרמניה כש"חרב כרובים גדולה על כר עור אדום ענוד בציציות של זהב" נישאת לפניו, ושנים עשר עבדים עם לפידים בוערים צועדים מאחוריו.

רק תחשבו כמה מתח, אירוניה ודו משמעות מציע איור השער הפשוט הזה.

כריכה – הדיוקן החזיתי של קולהאס על עטיפת הנייר של הספר. האגרוף הענק כבר פוגם ביציבות ובסימטריה, כמין הבטחה עלילתית. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

הדבר השני שמשך את תשומת לבי באיורים, הוא קנה המידה הנזיל; גודלו של קולהאס משתנה כל הזמן כאילו היה עליסה בארץ הפלאות. בחלק מן האיורים הוא ענק בין גמדים, ובאחרים גודלו ממוצע ואפילו קטן מהרגיל.

הנה שתי דוגמאות של קולהאס הענק:

מימין, מיכאל קולהאס מול קבר אישתו, מתנשא מעל לכומר ולאבלים האחרים. משמאל, מיכאל קולהאס מול אנשיו הקטנים. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

ולעומתם קולהאס הממוצע ומטה:

משמאל, קולהאס כמעט בגובה שוביו (אחרי שהוא מועד וחובר לאיש שהוא מבזה), ומימין, קולהאס הקטן (הדמות הקירחת מימין) מול היונקר שעשה לו עוול. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

האיורים לא "מתעדים" את העלילה באופן אובייקטיבי. הרגש משנה את הפרופורציות (כמו בחיים). התפרצות הזעם והמגלומניה מגדילה את קולהאס וחוסר האונים ונמיכות הרוח מכווצים.

*

מורי ורבי יוסף הירש, התנגד לרישומים סימטריים, הוא טען שהצדדים השווים מבטלים זה את זה, שהם מעקרים את הדרמה (הו, כמה הייתי רוצה לדבר איתו על חיתוכי העץ האלה), אבל יש טעם בדבריו. סימטריה היא עסק גיאומטרי ומתמטי, יש בה משהו מוחלט ואובייקטיבי, לא נידף ומתעקם ומתלקח כמו לב אנושי.

ובהמשך לכך; אף שהמערכת המושחתת והמסורבלת מתוארת בלי שום הנחות, זו לא הבירוקרטיה השואבת, החתומה והאובדנית של קפקא (שאמנם העריץ את קלייסט והושפע ממנו). בבירוקרטיה של "מיכאל קולהאס" יש גרעין אידאלי עמיד לקלקולי המציאות. המחבר כמו גיבורו מגלים סבלנות לוהטת לכל מצעד הקורפירסטים והקאנצלרים, עורכי הדין הקיסריים, יועצי בית הדין, שרי החצר, נציבי המדינה, המזכירים העליונים והפרינצים, נכונות תמימה להתמסר לתהליך, להאמין בגרעין מזוקק וגבישי של צדק שנמצא, חייב להימצא, מעבר לתקלות. קולהאס (המדורבן על ידי מרטין לותר הנערץ) וקלייסט עצמו משליכים את יהבם על המערכת, שוב ושוב כמו מהמרים שלא לומדים מהנסיון. ובסופו של דבר, באופן ילדותי ונורא כאחד, אחרי כל הגזל והרצח, קולהאס אמנם בא על סיפוקו. רגע לפני שהוא עולה לגרדום, ובלי שום קשר, מתממשת הפנטזיה: הסוסים השחורים שכבר נמכרו לפושט הנבלות מושבים לו "כשהם מבריקים מחמת בריאות ורוקעים ברגליהם בקרקע" בתוספת התנצלות ודמי הריפוי של משרתו. והשופטים אף מוסיפים ודנים את היונקר לשנתיים מאסר. קולהאס הולך אל מותו שָׁלֵו ומאושר.

לתרגום ישראל זרחי שברשותי מצורפת מסה מאת מקס ברוד שעל פיה היה קלייסט הכבשה השחורה במשפחת האצולה הפרוסית שלו; שגודל לשרות צבאי או אזרחי ונכשל בשניהם, וחי חיי נוודות וחוסר מנוחה עד ששם קץ לחייו בגיל שלושים וארבע. ברוד אומר שקלייסט אהב מאד את משפחתו. מה שהגביר מן הסתם (ואת זה כבר אני אומרת) את התשוקה להאמין במערכת שבה האמינו ואת כאב בגידתה. פתאום אני נזכרת שגם משרתו של קולהאס וגם אישתו מוכים בחזה כשהם מנסים לעמוד לצדו, הם נפגעים במקום של הלב והנשימה.

רק אדם שסוע יכול להתפוצץ כך על המערכת, ובו בזמן לתאר אותה בהזדהות וערגה ולכנות את קולהאס "הטורף והשורף והמתהולל" כפי שקלייסט עושה. העוצמה הרגשית של "מיכאל קולהאס" נובעת מן השניות הזאת שאין לה פיתרון.

*

לא צריך להיות מיכאל קולהאס כדי להתנדנד בין השאיפה לסדר ושליטה ללב הפראי (למעשה התחלתי להתעניין במדע כשהתברר לי שהוא קובע שהעולם שואף לאי סדר). אבל במישור אחר מדובר בשתי אופציות אמנותיות; האופציה האפולינית והאופציה הדיוניסית כפי שקרא להן ניטשה על שם שני האלים היווניים: אפולו אל השמש ודיוניסוס אל היין.

"גם קו זה לא ייעדר בדמותו של אפולו[ן]," הוא כותב ב"הולדתה של הטרגדיה", "זו המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עינו מן ההכרח שתהיה שמשית לפי מוצאה; גם בזעפה, גם בהטילה מבטי כעס, תשכון בה קדושת התדמית היפה." (תרגם ישראל אלדד).

אפולו מייצג את האובייקטיביות, הבהירות, התבונה, החוק והסדר, המידתיות. לעומת הפראות הרגשית והיצרית, השיכרון הכאוטי של דיוניסוס. ("מיכאל קולהאס" אמנם נוטה אל הצד האפל של הדיוניסיות. כשניטשה אומר שהאדם "חש עצמו כאלוהים" הוא לא מתכוון למגלומניה אלא לחדווה אקסטטית ואחדות עם היקום).

לקלייסט, תבוא עליו הברכה, יש יכולת להיות דיוניסי ואפוליני בו בזמן, בלי תיאומים ושיופים, והמתח בין השניים הוא שיוצר את האפקט המוזר המהפנט של "מיכאל קולהאס". "המשורר," כותב מקס ברוד במסתו, כלומר קלייסט, "נחפז בדרכו קדימה ואף על פי כן תמיד יש לו פנאי."

כריכת "מיכאל קולהאס", אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953. המתח בין הקומפוזיציה הסדורה לכתב היד האקספרסיוניסטי של המפסלת מתקיים ברבים מן האיורים.

וגם את האיכות הזאת (הדיוניסי והאפוליני כתאומים סיאמיים) מחצין יעקב פינס. קחו למשל את קולהאס ומשרתו הארזא כשהם משקיפים על אש התופת שהבעירו בוויטנברג. האיור כולו מתקמר משתולל בקווים עקומים של להבות וצללים; הענפים, העשבים, השרירים. אבל שתי הדמויות נראות שלוות כמו צמד מטיילים של קספר דוד פרידריך שמשקיפים על נוף יפהפה. כשהכידון של קולהאס מתפקד כמעין מקל מטיילים שהוארך לאין שיעור. הכול בוער ויש פנאי להתבונן. זה איום ומרתק, והעין נתקלת שוב ושוב בקו הדק והישר הארוך מדי של הכידון שמחלק את התמונה.

אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953.

שני אנשים מתבוננים בירח, קספר דוד פרידריך 1830-35

נודד מעל ים ערפל, קספר דוד פרידריך 1818

קלייסט לא מחויב לנקודת מבט. זה סוד החיוּת, הדריכות שהוא מעורר בקורא; אי אפשר לדעת מתי ישתנה כיוון הרוח. אחרי שורת מאורעות שחולפים ביעף הוא יכול לתאר פתאום בפרטי פרטים,  בבהירות מצמררת שמתקיימת לפעמים בזמן מחלה, את שר החצר המתקדם אל פושט הנבלות בפסיעות גסות שמזעזעות את רעמת הקסדה שלו, ומשליך לו כיס של כסף. ואת פושט הנבלות שתופס אותו ביד אחת ומתבונן בכסף בזמן שהוא מסרק את שערו ומרחיק אותו ממצחו במסרק עופרת.

הוא יכול למתוח את היובשנות ובירוקרטיה ולהרפות בבת אחת במין דיוק קרקסי, לטובת מאורע פיוטי ועל טבעי: צוענייה מסתורית שחוזה עתיד בלתי אפשרי, צבי מת מהלך ופתק חתום מציל את חייו של קולהאס.

וגם יעקב פינס גולש בלי חשבון. איור המפגש הצוענייה הוא לגמרי נשף מסכות של ג'יימס אנסור (בתמונה מתחת).

הצוענייה אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

ג'יימס אנסור, "התככים" 1890.

*

פתחתי בסימטריה וגם אסיים. הספר נפתח כמעט באופן טבעי, בסוס שחור מטופח שפונה לשמאל, אבל לא מסתיים כצפוי בסוס מטופח (מחדש) שפונה לימין, כלומר מוחזר לקולהאס. אלא דווקא בסוס כחוש ומדולדל. זו לא סימטריה אמיתית, אלא סימטריה נוסח היונקר הגזלן. כמו בחלום פרעה בלע הסוס הכחוש של יעקב פינס את הסוס הבריא של קלייסט ולא נודע אל קרבנו, וכאילו אמר כמו עגנון, שגם אם הושב איזה סדר על כנו, "הרי אין בכך משום נחמה גמורה" (או משום נחמה כלל).

מימין העמוד הראשון, משמאל, העמוד האחרון, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953, אייר, יעקב פינס.

*

תודה מיוחדת למרון ארן שהשאיל לי את הספר, ולעדה ורדי שהזמינה אותי לדבר על ספר שפיצר. הפוסט הזה הוא חלק ממה שהתכוונתי לומר לפני שסטיתי מהדרך.

*

עוד באותם עניינים (רק מהם בדיוק אותם עניינים, ספרות? איור? בינתחומיות? סימטריה?)

הספר הנפלא בעולם

אמנות פלסטית ב"רשומון" של קורסאווה

איורי נפש – תמצית האמנות (על תום זיידמן פרויד)

סימטריות מוזרות בסיפור שמשון

סיפור איסלנדי שאין כמותו

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים