היינריך פון קלייסט הוא אחד משלושת הסופרים האהובים עלי (ואל תשאלו מי השניים האחרים, יש יותר משלושה סופרים ברשימה הזאת, ועדיין). מיכאל קולהאס הוא אחד משלושת הספרים האהובים עלי (כנ"ל). עד כך כך שפיתחתי תסמונת שבה אני מחפשת את מיכאל קולהאס בכל חנות ספרים, מתוך דחף משונה לקנותו אף שכבר יש לי אחד.
ועם זאת, מעולם לא עצרתי לחשוב למה דווקא הוא מכל הספרים. אולי הנחתי שזה בגלל הכעס; במשך שנים רבות לא היה גבול לכעסי. מיכאל קולהאס היה מוכר לי מבפנים, כמו שהריאר רוצח הנשים של אלף לילה ולילה, וכמו הילדות של מרי דה מורגן ואומה תורמן של קיל ביל ו… יש עוד, אבל עכשיו אני במיכאל קולהאס. מעולם לא נתתי את דעתי לסוד קסמו עד שנתקלתי בחיתוכי העץ של יעקב פינס למהדורה של הוצאת תרשיש (תרגם מאיר חרטינר, 1953). חיתוכי העץ לחצו על איזה כפתור נסתר והקיר נפתח. זה לא פוסט על האיורים (כלומר גם, ברור), אלא על האיורים כראשי פרקים חזותיים למחשבות על מיכאל קולהאס.
*
צריך תקציר? על רגל אחת (אם לא על בוהן אחת): מיכאל קולהאס הוא סוחר סוסים שנדרש לשלם דמי מעבר באיזה גבול ונאלץ להפקיד שני סוסים משובחים כערבון. כשהוא חוזר לקחת אותם (אחרי שהתברר שהדרישה עצמה לא היתה חוקית) הוא מוצא זוג סוסים כחושים ומדולדלים שנוצלו לעבודה. הוא דורש שיוחזרו לו במצבם המקורי. כשמערכת המשפט המושחתת מכזיבה אותו הוא יוצא למסע הרס ורצח עד שיתוקן העוול.
*
ועכשיו לאיורים. דף השער של פינס הוא לגמרי סימטרי:

אייר, יעקב פינס. השער (השני מתוך שניים) של "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.
קולהאס, כפי שמעיד עליו קלייסט, הוא אדם ש"רגש הצדק שבו שדמה למאזניים ששוקלין זהב", כלומר המאזניים המדויקים והעדינים ביותר. וקולהאס אמנם מממש את התיאור שוב ושוב, למשל בחקירה המדוקדקת שהוא עורך למשרתו כדי לוודא שלא היתה עילה לגירושו.
"מיכאל קולהאס" הוא סיפור על מאזני צדק שיצאו מאיזון ועל הניסיון המופרך של קולהאס להחזיר את האיזון בכוח.
פינס לא מצייר מאזניים (הוא לא מאייר נאיבי). הוא מצייר את שני צדדיו של קולהאס מאוזנים על חוד חרבו.

תמיס, אלת הצדק היוונית, מחזיקה ביד אחת מאזניים ובאחרת חרב. עיניה מכוסות כדי למנוע משוא פנים. (בדרך לפוסט קראתי שכיסוי העיניים הוא תוספת מאוחרת של קריקטוריסט גרמני במאה השש עשרה, במחאה על אטימות מערכת המשפט. למותר לציין ש"מיכאל קולהאס" לא רק מתרחש במאה השש עשרה אלא מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש באותה מאה).
לחרב הזאת, שמחלקת את קולהאס לשני חלקים שווים, יש לפחות חמש שכבות:
מצד אחד החרב היא העמוד שעליו מאוזנים שני חלקיו של קולהאס, ומאזניים שעומדים על חודה של חרב הם הפגיעים והרגישים ביותר.
מצד שני הוא מחזיק בחרבה של אלת הצדק (ראו למעלה).
מצד שלישי החרב כבר כומסת את האלימות במקום שבו עדיין שורר איזון – כלומר, זהו פורטרט מדויק של מיכאל קולהאס פי שהוא מתואר בפתיחת הספר: אדם שחוש הצדק שלו הוא שהפך אותו לשודד ולרוצח.
מצד רביעי, קולהאס אמנם שלם לכאורה בדף השער, אבל בו בזמן הוא גם שסוע, חצי ישר וחצי איום ("מן הכשרים שבדורו ומן המקולקלים שבו").
ולבסוף (הבטחתי חמש לפחות) זוהי גם חרב המגלומניה של קולהאס, שמכנה את עצמו, "נציבו של המלאך מיכאל שבא לענוש באש ובחרב", שמסתובב ברחבי גרמניה כש"חרב כרובים גדולה על כר עור אדום ענוד בציציות של זהב" נישאת לפניו, ושנים עשר עבדים עם לפידים בוערים צועדים מאחוריו.
רק תחשבו כמה מתח, אירוניה ודו משמעות מציע איור השער הפשוט הזה.

כריכה – הדיוקן החזיתי של קולהאס על עטיפת הנייר של הספר. האגרוף הענק כבר פוגם ביציבות ובסימטריה, כמין הבטחה עלילתית. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.
הדבר השני שמשך את תשומת לבי באיורים, הוא קנה המידה הנזיל; גודלו של קולהאס משתנה כל הזמן כאילו היה עליסה בארץ הפלאות. בחלק מן האיורים הוא ענק בין גמדים, ובאחרים גודלו ממוצע ואפילו קטן מהרגיל.
הנה שתי דוגמאות של קולהאס הענק:

מימין, מיכאל קולהאס מול קבר אישתו, מתנשא מעל לכומר ולאבלים האחרים. משמאל, מיכאל קולהאס מול אנשיו הקטנים. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.
ולעומתם קולהאס הממוצע ומטה:

משמאל, קולהאס כמעט בגובה שוביו (אחרי שהוא מועד וחובר לאיש שהוא מבזה), ומימין, קולהאס הקטן (הדמות הקירחת מימין) מול היונקר שעשה לו עוול. אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.
האיורים לא "מתעדים" את העלילה באופן אובייקטיבי. הרגש משנה את הפרופורציות (כמו בחיים). התפרצות הזעם והמגלומניה מגדילה את קולהאס וחוסר האונים ונמיכות הרוח מכווצים.
*
מורי ורבי יוסף הירש, התנגד לרישומים סימטריים, הוא טען שהצדדים השווים מבטלים זה את זה, שהם מעקרים את הדרמה (הו, כמה הייתי רוצה לדבר איתו על חיתוכי העץ האלה), אבל יש טעם בדבריו. סימטריה היא עסק גיאומטרי ומתמטי, יש בה משהו מוחלט ואובייקטיבי, לא נידף ומתעקם ומתלקח כמו לב אנושי.
ובהמשך לכך; אף שהמערכת המושחתת והמסורבלת מתוארת בלי שום הנחות, זו לא הבירוקרטיה השואבת, החתומה והאובדנית של קפקא (שאמנם העריץ את קלייסט והושפע ממנו). בבירוקרטיה של "מיכאל קולהאס" יש גרעין אידאלי עמיד לקלקולי המציאות. המחבר כמו גיבורו מגלים סבלנות לוהטת לכל מצעד הקורפירסטים והקאנצלרים, עורכי הדין הקיסריים, יועצי בית הדין, שרי החצר, נציבי המדינה, המזכירים העליונים והפרינצים, נכונות תמימה להתמסר לתהליך, להאמין בגרעין מזוקק וגבישי של צדק שנמצא, חייב להימצא, מעבר לתקלות. קולהאס (המדורבן על ידי מרטין לותר הנערץ) וקלייסט עצמו משליכים את יהבם על המערכת, שוב ושוב כמו מהמרים שלא לומדים מהנסיון. ובסופו של דבר, באופן ילדותי ונורא כאחד, אחרי כל הגזל והרצח, קולהאס אמנם בא על סיפוקו. רגע לפני שהוא עולה לגרדום, ובלי שום קשר, מתממשת הפנטזיה: הסוסים השחורים שכבר נמכרו לפושט הנבלות מושבים לו "כשהם מבריקים מחמת בריאות ורוקעים ברגליהם בקרקע" בתוספת התנצלות ודמי הריפוי של משרתו. והשופטים אף מוסיפים ודנים את היונקר לשנתיים מאסר. קולהאס הולך אל מותו שָׁלֵו ומאושר.
לתרגום ישראל זרחי שברשותי מצורפת מסה מאת מקס ברוד שעל פיה היה קלייסט הכבשה השחורה במשפחת האצולה הפרוסית שלו; שגודל לשרות צבאי או אזרחי ונכשל בשניהם, וחי חיי נוודות וחוסר מנוחה עד ששם קץ לחייו בגיל שלושים וארבע. ברוד אומר שקלייסט אהב מאד את משפחתו. מה שהגביר מן הסתם (ואת זה כבר אני אומרת) את התשוקה להאמין במערכת שבה האמינו ואת כאב בגידתה. פתאום אני נזכרת שגם משרתו של קולהאס וגם אישתו מוכים בחזה כשהם מנסים לעמוד לצדו, הם נפגעים במקום של הלב והנשימה.
רק אדם שסוע יכול להתפוצץ כך על המערכת, ובו בזמן לתאר אותה בהזדהות וערגה ולכנות את קולהאס "הטורף והשורף והמתהולל" כפי שקלייסט עושה. העוצמה הרגשית של "מיכאל קולהאס" נובעת מן השניות הזאת שאין לה פיתרון.
*
לא צריך להיות מיכאל קולהאס כדי להתנדנד בין השאיפה לסדר ושליטה ללב הפראי (למעשה התחלתי להתעניין במדע כשהתברר לי שהוא קובע שהעולם שואף לאי סדר). אבל במישור אחר מדובר בשתי אופציות אמנותיות; האופציה האפולינית והאופציה הדיוניסית כפי שקרא להן ניטשה על שם שני האלים היווניים: אפולו אל השמש ודיוניסוס אל היין.
"גם קו זה לא ייעדר בדמותו של אפולו[ן]," הוא כותב ב"הולדתה של הטרגדיה", "זו המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עינו מן ההכרח שתהיה שמשית לפי מוצאה; גם בזעפה, גם בהטילה מבטי כעס, תשכון בה קדושת התדמית היפה." (תרגם ישראל אלדד).
אפולו מייצג את האובייקטיביות, הבהירות, התבונה, החוק והסדר, המידתיות. לעומת הפראות הרגשית והיצרית, השיכרון הכאוטי של דיוניסוס. ("מיכאל קולהאס" אמנם נוטה אל הצד האפל של הדיוניסיות. כשניטשה אומר שהאדם "חש עצמו כאלוהים" הוא לא מתכוון למגלומניה אלא לחדווה אקסטטית ואחדות עם היקום).
לקלייסט, תבוא עליו הברכה, יש יכולת להיות דיוניסי ואפוליני בו בזמן, בלי תיאומים ושיופים, והמתח בין השניים הוא שיוצר את האפקט המוזר המהפנט של "מיכאל קולהאס". "המשורר," כותב מקס ברוד במסתו, כלומר קלייסט, "נחפז בדרכו קדימה ואף על פי כן תמיד יש לו פנאי."

כריכת "מיכאל קולהאס", אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953. המתח בין הקומפוזיציה הסדורה לכתב היד האקספרסיוניסטי של המפסלת מתקיים ברבים מן האיורים.
וגם את האיכות הזאת (הדיוניסי והאפוליני כתאומים סיאמיים) מחצין יעקב פינס. קחו למשל את קולהאס ומשרתו הארזא כשהם משקיפים על אש התופת שהבעירו בוויטנברג. האיור כולו מתקמר משתולל בקווים עקומים של להבות וצללים; הענפים, העשבים, השרירים. אבל שתי הדמויות נראות שלוות כמו צמד מטיילים של קספר דוד פרידריך שמשקיפים על נוף יפהפה. כשהכידון של קולהאס מתפקד כמעין מקל מטיילים שהוארך לאין שיעור. הכול בוער ויש פנאי להתבונן. זה איום ומרתק, והעין נתקלת שוב ושוב בקו הדק והישר הארוך מדי של הכידון שמחלק את התמונה.

אייר יעקב פינס הוצאת תרשיש 1953.

שני אנשים מתבוננים בירח, קספר דוד פרידריך 1830-35

נודד מעל ים ערפל, קספר דוד פרידריך 1818
קלייסט לא מחויב לנקודת מבט. זה סוד החיוּת, הדריכות שהוא מעורר בקורא; אי אפשר לדעת מתי ישתנה כיוון הרוח. אחרי שורת מאורעות שחולפים ביעף הוא יכול לתאר פתאום בפרטי פרטים, בבהירות מצמררת שמתקיימת לפעמים בזמן מחלה, את שר החצר המתקדם אל פושט הנבלות בפסיעות גסות שמזעזעות את רעמת הקסדה שלו, ומשליך לו כיס של כסף. ואת פושט הנבלות שתופס אותו ביד אחת ומתבונן בכסף בזמן שהוא מסרק את שערו ומרחיק אותו ממצחו במסרק עופרת.
הוא יכול למתוח את היובשנות ובירוקרטיה ולהרפות בבת אחת במין דיוק קרקסי, לטובת מאורע פיוטי ועל טבעי: צוענייה מסתורית שחוזה עתיד בלתי אפשרי, צבי מת מהלך ופתק חתום מציל את חייו של קולהאס.
וגם יעקב פינס גולש בלי חשבון. איור המפגש הצוענייה הוא לגמרי נשף מסכות של ג'יימס אנסור (בתמונה מתחת).

הצוענייה אייר, יעקב פינס, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953.

ג'יימס אנסור, "התככים" 1890.
*
פתחתי בסימטריה וגם אסיים. הספר נפתח כמעט באופן טבעי, בסוס שחור מטופח שפונה לשמאל, אבל לא מסתיים כצפוי בסוס מטופח (מחדש) שפונה לימין, כלומר מוחזר לקולהאס. אלא דווקא בסוס כחוש ומדולדל. זו לא סימטריה אמיתית, אלא סימטריה נוסח היונקר הגזלן. כמו בחלום פרעה בלע הסוס הכחוש של יעקב פינס את הסוס הבריא של קלייסט ולא נודע אל קרבנו, וכאילו אמר כמו עגנון, שגם אם הושב איזה סדר על כנו, "הרי אין בכך משום נחמה גמורה" (או משום נחמה כלל).

מימין העמוד הראשון, משמאל, העמוד האחרון, מתוך "מיכאל קולהאס", הוצאת תרשיש 1953, אייר, יעקב פינס.
*
תודה מיוחדת למרון ארן שהשאיל לי את הספר, ולעדה ורדי שהזמינה אותי לדבר על ספר שפיצר. הפוסט הזה הוא חלק ממה שהתכוונתי לומר לפני שסטיתי מהדרך.
*
עוד באותם עניינים (רק מהם בדיוק אותם עניינים, ספרות? איור? בינתחומיות? סימטריה?)
אמנות פלסטית ב"רשומון" של קורסאווה
איורי נפש – תמצית האמנות (על תום זיידמן פרויד)
אחד מהשלושה שלי גם! (ולו בגלל הסיפור הזה ו"המרקיזה פון או") איזה כיף! תודה! (אקרא בשקיקה ולאט שלא ייגמר)
את האדם השני שאני 'מכירה' שמכתיר את מיכאל קולהאוס כאחד מהספרים הטובים ביותר שקרא, אם לא ה-. ומודה, לא התחברתי. לא לעוולות, לא לזעם הקדוש והשורף של מיכאל, לא לשום רובד בסיפור. אבל האיורים מאוד מרשימים ומרתקים, וכך גם הרשימה שלך.
כרגיל, תענוג גדול לקרוא את הפוסטים שלך. תודה. ותודה שאת מחזירה לשיח את יעקב פינס, שנדחק החוצה מתולדות האמנות הישראלית ולא בצדק. בביתו היה תלוי טריפטיך שמן גדול שהזכיר מאד את נשף המסיכות של אנסור, כך שהאסוציאציה שלך מדוייקת. היום היצירה הזו נמצאת במוזיאון לזכרו בהקסטר (אם כי לא הצלחתי לאתר אותה באתר http://www.jacob-pins.de/?article_id=301&clang=1).
מה שכתבת על החיפוש אחרי הצדק של קולהאוס הזכיר לי יצירה אחרת , עם התפתחות אחרת לגמרי – ״הסיפור של צ׳יו ג׳ו״ של ז׳אנג יימו.
מה ששובה כל כך אצל קלייסט זה טון המספר, השליו והאולימפי, הצונן ומדוייק, שמתאר זוועות וטירוף דעת גמור. נדמה לי שזה גם היסוד שקפקא ירש, מעבר לעיסוק בביורוקרטיה.
ומה לגבי הקשר בין קולאהס לבין הגיבורה האחרת של קלייסט, המריונטה? יכול להיות שגם קולהאס הוא סוג של מריונטה, שבה אנו מביטים מכושפים, שכל תנועותיה העוויתיות מושלמות, בדיוק בגלל שאין לה (לו, לקולהאס) שמץ של מודעות עצמית?
אני לא חושבת שיצא לי לכתוב את זה, אבל פשוט תודה ונעים כל כך לקרוא אותך
(ורוצה לשאול, תכתבי על יאן פאבר?)
טלי, ואצלי בגלל קולהאס ואמפיטריון (אחד המחזות שכתב) וכמה מהאנקדוטות, והמסה על תיאטרון המריונטות שהיא בבחינת כתבי קודש לכל מי שיש לו נגיעה בתיאטרון בובות, אף שהיא בסופו של דבר לא על בובות אלא על בני אדם.
כמו מניפה, אשרייך שלא התנסת בזעם מאכֵּל (ומצד שני הפסדת את מיכאל קולהאס…) ותודה רבה.
אנונימי, תודה לך! ושמחה שקלעתי בעניין אנסור 🙂 לא מכירה את צ'ו דו (מאז שהפנסים האדומים הרס אותי לא התקרבתי לז'אנג יימו אבל אולי אתן לו עוד הזדמנות? אולי).
עידן, אני לא בטוחה שהמספר של קלייסט צונן ושלו. חלק מהעוצמה שלו זה שיש כמה מספרים. הצונן והשלו הוא הרשמי, אבל מתחתיו נמצאים האחרים, שטוענים אותו ומבליחים בלי התראה. אני חושבת שיש בו איכות של מדיום (שהוא משתמש בה אמנם במשורה והתוצאה קצת מתעתעת, היה או לא היה) יציאה כמו "הטורף והשורף והמתהולל" היא לא צוננת. היסוד התיאטרלי בכתיבה שלו הוא חזק (לא רק במחזות) ודרמה זה אף פעם לא שלו וצונן.
ובאשר לקפקא – נדמה לי שמה שחיבר ביניהם הוא גם החוויה הדומה של להיות הבן המכזיב והלא משתלב. אני זוכרת כמה הצחיק (במובן העציב) אותי כשקפקא כתב לאביו, אתה "קפקא אמיתי, שכולו חוסן, בריאות, תיאבון, עוצמת קול, כשרון דיבור, שביעות רצון עצמית, שליטה בהוויות העולם, התמדה, תושייה…" הזמן אמנם הפך הכול על פיו.
ובאשר לקלייסט המריונטה – אוה אילוז הציעה שהוא מריונטה שמופעלת בידי הכעס שלו, וזה בוודאי נכון ברגעים של המגלומניה אבל יש לו גם רגעים של צלילות ודכדוך שנובע ממודעות. אני חושבת שהקסם של "מיכאל קולהאס" נובע דווקא מזה שנותר בו משהו לא פתור ולא מפוענח. הפתק הזה שקולהאס בולע כדי שלא יפול לידי אויבו הוא במידה מסוימת הפיצוח האולטימטיבי של הסיפור. קלייסט בולע אותו ולעולם לא נוכל להיות בטוחים.
רותם, תודה רבה! ולא אכתוב על יאן פאבר כי לא ראיתי… אי אפשר לתאר באיזה עומס אני חיה השנה וזה כולל הרבה החמצות.
הספר מתאר יפה את התפיסות הפילוסופיות של התקופה. "השילוב בין האינדיבידואל לבין החברה, מטרתו הייתה להעצים את מעמדו ויכולותיו התבוניים של הסובייקט המצוי בתוך סביבה חברתית. הסובייקט נתפס כבעל רצון ויכולת להיחלץ מ"מצבו הטבעי", האינטרסנטי, בדרך אל "אמנה חברתית" – מצב מדיני מאורגן, שבאמצעותו משיג הסובייקט חירות ושוויון. ההבניה הרציונאלית של החברה המשמשת את רעיון הסובייקט ההומניסטי, הביאה לבניית מערכת טוטאלית, אותה כינה הובס "לויתן". כך כותב: "שהרי מכוח האומנות נוצר אותו לויתן גדול הקרוי מדינה (ובלטינית סויטס) שאינו אלא אדם מלאכותי, שאמנם גדול הוא בקומתו ובעוצמתו מן האדם הטבעי אשר להגנתו ולהצלתו נועד ואשר בו הריבונות היא נשמה מלאכותית, באשר היא מעניקה חיים ותנועה לגוף כולו…" . על-פי תפיסה טוטלית קיים מכלול של אמיתות כלליות, שיש ביכולתו של הסובייקט לקשור ביניהן על-ידי הוכחות והיקשים (מתודה דדוקטיבית), וליצור תיאוריה מכניסטית, חובקת כל. בספרו "לויתן", מתווה הובס את האפשרות לכינונה של תיאוריה אחת בעלת כללים "מדעיים", דטרמיניסטיים, שתתחיל בחקר הגיאומטריה, ושממנה ניתן יהיה להשליך על ההתנהגויות החברתיות-פוליטיות, שישמשו את הסובייקט ההומניסטי, ויסייעו לו בדילמה בין חייו האישיים והחברתיים. הובס טען שכל האירועים ביקום מתבצעים בדרך מכאנית, כולל הטבע, החברה והאינדיבידואל. הגדרה זו מנתקת את הסובייקט ההומניסטי מכל תפיסה שאינה קשורה למדע עקיב ושיטתי" (מתוך ספרה של אילנה רוזן באר, "שחרור הסובייקט בסייברספייס".
אגב, מאד אהבתי בבצלאל את השיעורים בביתו של פינס ברחוב החבשים.
פוסט נהדר. לכשעצמי, בקלות אוכל לנקוב בשמות שלושת הסופרים האהובים עלי: היינריך פון קלייסט, ניקולאי גוגול ופרנץ קפקא. הקשר האפל ביניהם הוא עניין לעבודה רצינית.
ואיך הם נלחמים באי צדק…מיכאל קולהאס (הספר מלווה אותי שנות דור, בתירגום "העתיק") הוא טוטליטרי, יוסף ק' נלחמם באופן שהיינו מכנים אותו היום פסיב – אגרסיב, וציציקוב? מלעיג על כל היבט של אי צדק, הופך את סדרי החוק וסדר לפארסה אחת גדולה. אכן, כולם יצאו מאותה אדרת:))
כל כך מצא חן בעיניי שהוא אחד משלושת הסופרים שאת הכי אוהבת (ויש יותר משלושה…)
הזכיר לי קצת את קת מ"ז'ול וז'ים" שהלכה עם בתה לרופא והתחננה שירפא את הילדה, כי היא בתה היחידה. הבת לחשה לה "אבל יש לך עוד בת" וקת השיבה – "והיא בתי היחידה השנייה…"
מאוד אוהבת את הרשימה, ואת הציורים של יעקב פינס, רק כשאבי רוזן כתב שביתו היה ברחוב החבשים, נזכרתי שגם אני הייתי שם עם הכיתה בתיכון. זכורים לי חיתוכי עץ בסגנון יפני שלו, שראיתי בתערוכה גדולה, ואכן, זכורים לי נשפי מסכות ובכלל אנשים עם מסכות רבים.
באשר לקלייסט, לא יצא לי לקרוא אותו, אבל יצא לי לראות תיאטרון צלליות של פטריסיה אודונובן לסיפור ׳רעידת אדמה בצ׳ילי׳, שם רעידת האדמה (אם אני זוכרת נכון) מתרחשת בזמן ששני הגיבורים כמעט מתנשקים. תיאטרון הצלליות שלה מתבסס על סדרה של חיתוכי עץ שעשה (אם אני לא טועה) דוד שלה. זאת גם סדרה מעניינת ויפה.
בקשר להפנייתך בהמשך ל׳אשה שרצתה להיות מלך׳ לפוסט של עץ השיער, קראתי את כולו, הסיפור הותיר בי רושם גדול, פראי ויצרי, אלים, נקמני. יש בו המון קסם, אבל יש בו גם דברים דוחים. עצם התמונה של עץ שמגדל שיער, משום מה ממש דוחה אותי. אבל זה רק אומר שיש בזה עוצמה. והסיפור בתוך סיפור כמו חלום במציאות, הזכיר גם את חלום ליל קיץ. תודה על התרגום, אפילו לא שמעתי את שמה של מרי אן מורגן…
אבי, אני לא יודעת. קלייסט דווקא נראה לי עכשווי או לכל הפחות על זמני, והוא גם מתנתק פה ושם ממדע עקיב ושיטתי וגולש לפנטזיה…
קלמנט, תודה רבה. זה כיף לראות איך אחרים ממיינים את הסופרים שלהם…
אנונימית, בדיוק 🙂
רות, בשיער מנותק מגוף יש תמיד משהו מרתיע, וכמו שאמרת גם עוצמתי. (ושמה מרי דה מורגן, לא כמו אהובתו של רובין הוד…)
מרית ק' (קלייסט?), דווקא קלייסט לא משורש העץ שלי; אבל אני רואה בברור את הקשר הגדול בינו ובין הלדור לקסנס ומרי דה מורגן [הרבה יותר מקפקא, אגב, שאצלו אני רואה הרבה יותר רוברט ואלזר; והוא אפילו הודה בחייו, דבר נדיר אצל סופרים, כי הוא חב חוב גדול לואלזר].
אני צריך מתי שהוא לכתוב משהו על התנועות המשיחיות החילוניות בגרמניה במאות ה-15 וה-16; סיפור זוועות השווה לכל נפש פצועה עם 50 יגון על 50 אחוז אנחה. בכלל, המאה השש עשרה היתה אחת התקופות המטומטמות ביותר בתולדות המין האנושי ומי שנוח לו להיות נאות לאורם של דה וינצ'י, מיכלאנג'לו, ארסאמוס, תומס מור, קופרקניקוס, קפלר וגלילאו (כבר אל תוך המאה השבע עשרה) חייב לזכור שכל האישיים הללו היו בודדים, חלקם אף נרדפים, בתוך אירופה פונדמנטליסטית שסועה ומטורפת שבהרבה מאוד מובנים הזכירה ברוב חלקיה את הח'ליפות האסלאמית של דאע"ש.
יוצא מן הכלל!
פוסט נהדר וקשה.
(הכי נגעה לליבי ההודאה לגבי הצורך לרכוש אותו בכל חנות – למרות שכבר יש לך. אצלי זה גם ככה עם "לוליטה"… לא מפקירים ספר פצוע בשטח!)
שועיקי, את אהבתו והערצתו של קפקא לקלייסט (בעיקר לקטעי הפרוזה הקצרים) הבאתי מפי מקס ברוד. כשאני מסתכלת על קולהאס אני רואה את הזיקה כמו את הנתיבים השונים שכל אחד בחר (קצת כמו שכתבתי פעם על המהפך שעבר בית החרושת ב"מטרופוליס" של פריץ לאנג כשצ'רלי צ'פלין עשה ממנו את זמנים מודרניים https://maritbenisrael.wordpress.com/2014/10/10/shafan/ ). אתה צודק בעניין לקסנס, יש קשר משפחתי כמעט, מרי דה מורגן מקורבת אליו פחות, רק מצד קדחת הסיפור.
ואחרי שקראתי את ספרה של ברברה טוכמן על המאה הארבע עשרה (האהובה עלי עד מאד מצד האמנות) השתכנעתי שזו התקופה הגרועה ביותר לחיות בה, אבל אולי גם לשש עשרה אין במה להתבייש 🙂
רוזה מרציפן, תודה רבה!
נועה, תודה (ולמה קשה?). זה באמת מקסים להתוודע לשריטות הספרים של אחרים.
אני קראתי את לוליטה לראשונה בכיתה ח', מספר סגול שמחירו ננקב בפרוטות או בלירות ארץ ישראליות. התרגום ההוא התעלם מלשונו של נבוקוב ולפיכך היה הרבה יותר חם וזול. על הכריכה נכתב שזו אלגוריה ליחסים בין אירופה הזקנה לאמריקה הצעירה, ואני זוכרת שחשבתי, המבוגרים האלה, איך הם לא מתביישים…? זה היה כמו בשיעור תנ"ך כשאמרו על רחב מוכרת מזונות…
מרתק הפוסט. לא קראתי את קלייסט ואת מיכאל קולהאס ראיתי בסרט וגם רק חצי סרט. נראה כמו מאבק על זכות הקנין. ענין תנכי ועתיק ותמידי.היום בבריטניה למשל הרבה אנשים הרגישו כי איבדו את זכות הקנין ובבריסל מחליטים איך יראו חייהם.הם איבדו את האפשרות לבחור איך לחיות ולכן ההצבעה הייתה כמו שהייתה.מיכאל קולאס סוחר סוסים ובעל חוה קטנה חוזר ממסעו המפרך עם שני סוסים יפהפיים ומטופלים היטב . ובכניסה לכפר עוצר אותו היונקר ואומר שהשתנו החוקים ועליו לשלם מס . הוא אומר ליונקר שישאיר אצלו את משרתו והסוסים ויחזור לקחתם לאחר שיביא את הכסף. כשהוא חוזר מיתברר שהתעללו במשרת והתעללו בסוסים והזניחו אותם. הוא זועם ויוצא למאבק מישפטי…כנגד כל הסיכויים ..לא מגאלומני ורגש די בסיסי וביהדות יש על זה הרבה מידרשים…המעבר לקפקא הוא בגלל סיפורו של מאבק שלדעתי זה ארכיטיפ. וככה נראים מאבקים כל המאבקים.
לא הבנתי את ענין הטורף השורף המתהולל בגלל שלא קראתי.
אבל מעבר לזה כל השיח האומנותי עם חיתוכי העץ פשוט מרתק ומדהים.
קראתי את קולאהאס לפני כמיליון שנה ולא השאיר עלי שום רושם וזכרונות, מה שכן שמחתי להתוודע מחדש לקספר דויד פרידריך, לרומנטיזיזם, קראתי שקספר נולד בפומראניה, עברתי לשם, וכך למחוזות פולין עד שהיגעתי למחוז מוצאי, שעה לקח לי הטיול
תודה
את הסרט לא ראיתי, אני לא יודעת כמה הוא נאמן. אבל זה לא כל כך פשוט כמו שאת מתארת. זה מסתבך ברגע שקולהאס מתחיל להצית ערים ולבזוז ולקרוא לעצמו נציבו של המלאך גבריאל עלי אדמות ולהסתובב כש"חרב כרובים" נישאת לפניו על כרית עור אדומה עם גדילי זהב, ומשמר של נושאי לפידים צועד אחריו. וזה גם השלב שבו קלייסט מתחיל לקרוא לו הטורף והשורף והמתהולל ועוד כהנה שמות. (ונדמה לי שגם בבריטניה זה יותר מסובך ומערבב לאומנות ופחד מפליטים). ועל כל השאר תודה מעומק הלב.
אה, אז יצא מדעתו. בלי קשר לבעיה המקורית. אז לא חלק ממאבק קפקאי למעשה הפוך מקפקא. לא יסודות יהודי ם. אולי נוצרי צלבני משיחי…בענין בריטניה אכן בעיות אבטלה וכלכלה מעורבבת בלאומנות ופחד מפליטים. בענין הגלובליזציה אני די חושבת שמדינה צריכה לשמור לעצמה את המשאבים התזונתיים שלה ולא למכור לחברות זרות וגם שאר המשאבים צריכים להימכר אבל עם ערבויות. תנובה לסינים לא היו צריכים למכור לדוגמא ומשאבי הגז לדאוג לערבויות ושאי אפשר יהיה למכור את זה הלאה בלי אישור ישראלי. זה נישמע לאומני אבל צריך לדאוג לחקלאים ולאזרחים המקומיים זאת מחשבה ביטחונית אסראטגית עתידית אבל הרחקתי מהנושא ומסקרן יהיה לקרוא כדי להבין מה היה שם איזה סוג של מאבק.
סקירה מרשימה ביותר..👌👍
זכיתי וברשותי הספר המכיל את כל הנובלות של היינריך פון קלייסט, לרבות הנפלאה ביותר –
מיכאל קולהאס, בתרגומו המופלא של רן הכהן, שגמעתי בשקיקה..
הנובלה על מיכאל קולהאס ממחישה אל נכון את העומד מאחורי הניב "חמתו בערה להשחית.."😉😉
וילי, אכן להשחית
ותודה רבה
[…] […]