מוקדש באהבה רבה לידידי היקר הדס עפרת שזכה אמש בפרס ישראל לתיאטרון ולמחול
*

הסבון האדיר על נהר אוהיו, לאור הירח, קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן 1990
- סבון אדיר על נהר אוהיו, לאור הירח
ב1990 הציעו קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן להשיט סבון עצום מימדים בנהרות אוהיו והמיסיסיפי עד שיגיע לבאטון רוז' בגודל של סבון רגיל.
הפרוייקט לא יצא לפועל בגלל קשיי מימון ולוגיסטיקה, אבל מתחשק לי לומר עליו, או אולי דרכו, כמה מילים.
*
- טבע
אולדנבורג הגדיל את הסבון (כהרגלו) ובמין הומור פיוטי חיפש זרם מים שישווה לו, כדי שיוכל להישחק כמנהג סבונים, ובחר בנהרות אוהיו והמיסיסיפי.
אולדנבורג (כפי שחזרתי וכתבתי) נחשב לאמן פופ מוביל. והפופ ארט עוסק בתוצרי תרבות כמו קופסאות מרק, קומיקס וסבונים. טבע זה קמאי מדי, ראשוני מדי, רומנטי מדי, ז'אן ז'אק רוסו מדי בשביל אמנות שגדלה במרחב המלאכותי של הסופרמרקט והדירה המודרנית ומעדיפה חדרי אמבטיה מאובזרים על נהרות. ברגע שבו אולדנבורג שיתף את הטבע ביצירתו הוא כבר יצא מהקווים.

אנני ליבוביץ מצלמת את וופי גולדברג באמבטיה, מכאן (מתוך הסדרה שכתבתי בשעתו על הזיקה בין דיוקנאות הידוענים של אנני ליבוביץ לפופ ארט)
זאת ועוד. בציור הסבון האדיר על נהר אוהיו – הדבר הקרוב ביותר לתיעוד הפרוייקט שלא קרה – יש רק מים ושמיים וסבון וירח, מה שקושר בעדינות וכמעט בדרך אגב בין הסבון לירח. שני כתמים לבנבנים שנמצאים במילואם ומשתקפים בנהר ולאט לאט יתמעטו (ורק הירח יתחדש? רגע).
יש במסע הסבון יסוד קונספטואלי (שמתחבר איכשהו להוראות הנונסנס של יוקו אונו בספרה "אשכולית": Steal a moon on the water with a bucket./ Keep stealing until no moon is seen on the water)
ואפילו יותר מזה, יש בו משהו מן המגלומניות של הדמיון הילדותי, שעוד לא הפנים את המנטרה, "זה לא משחק"; בשביל אולדנבורג העולם כולו הוא עדיין משחק.
*
- הסיפור שאינו נגמר
הוא מצא את עצמו בחדר אוכל גדול, שנראה מוכר משום מה. רק הרהיטים נראו מוזרים – השולחן ובעיקר הכסאות היו כה גדולים, שמן הנמנע היה כי אי פעם יישב בהם.
"תאר לעצמך!" אמרה הגבירה איולה בצחוק מבודח. "בית השינוי ממציא תמיד משהו חדש. עכשיו סידר למענך חדר כפי שהוא מצטייר בוודאי בעיני ילד קטן."
"כוונתך," אמר בסטיאן, "שהחדר הזה לא היה כאן קודם?"
"מובן שלא. בית השינוי ערני מאד, אתה מבין. זו דרכו לקחת חלק בשיחה. אני חושבת שהוא מנסה להגיד לך משהו."
(מתוך הסיפור שאינו נגמר / מיכאל אנדה)
"הילד הוא אביו של האיש" כתב המשורר הרומנטי ויליאם וורדסוורת' (1770-1850), אמירה שתאומץ בעתיד על ידי פסיכואנליטיקאים במובן "טראומות הילדות מעצבות את אישיותנו הבוגרת", בניגוד גמור לכוונתו המקורית של וורדסוורת', שכמו משוררים רבים, מביאליק ועד אברהם סוצקבר, התייחס להווייתו הילדותית כאל הגרעין הראשוני ביותר של נשמתו.
ביאליק כינה את זכרונות הילדות המוקדמים שלו "מראות שתִיָּה לנפשי, צורות יסוד, שנִתְּנוּ לי משמים חִנם, נִדבת אלֹהים וחסדו, עקב רֹךְ שָנַי וקֹצר ידי ועֵקב אֵלֶם שׂפתַי וכליון לבבי." ואילו סוצקבר המשורר היידי הגדול, כינה את שלו "תמונות יהלומים שהמשיכו לנצוץ בתוכו ולפניו מבעד לכל המחשכים" (כולל המחשכים הגמורים של השואה) ובשלב מסוים התחילו לתבוע ממנו שיאכיל אותן במילים. בכל שירתו, עד סוף ימיו, כך טען, "נוצצת והומה ילדותו".
ובחזרה לקלאס אולדנבורג – חפצי הענק שלו מתנדנדים בין אובדן הפרופורציות של התקריב הקולנועי לבין האיכות הגוליברית של חפצים בילדות. וזאת רק ההתחלה.
*

רוי ליכשטנטיין, מקדש אפולו, 1964. המקדש של ליכשטנטיין מספח את העבר להווה מבלי להפנות את הראש.
4. מיתוס וארכאולוגיה
באופן כללי הפופ ארט אדיש לזמן; הוא לא מתרפק על שום עבר, וגם העתיד לא מרגש אותו במיוחד. הוא לא חרד מפניו ולא מתפעם ממנו כמו הפוטוריסטים. העבר והעתיד של הפופ ארט הם תלושים, פיקטיביים ורטוריים כמו ה"לפני ואחרי" של מודעות הפרסומת.
אולדנבורג אמנם התוודה בשעתו על העדפתו לחפצים מיושנים כמו מכונות כתיבה וכלי נגינה, ש"עיצובם פחות קר". אבל אף שקשה לדמיין את אנדי וורהול מסגיר רגשנות כזאת, לא הייתי חולמת להשתמש במנוף כל כך קלוש. נחזור אם כן למסע הסבון.
זמן המסע הוא גם הזמן האמיתי (המשוער?) הנדרש לשחיקתו של הסבון, וגם זמן מיתולוגי בזכות הקולוסליות ובזכות הקשר העדין ללילה ולירח. הפרוייקט המופרך כמו רומז על איזה הקשר סיפורי או טקסי סמוי. כשמנשלים טקס מן המשמעויות הסימבוליות שלו, נותרת בדרך כלל פעולה מופרכת ובלתי שימושית בעליל עם חפצים. (נניח שבירת כוס בחתונה, או מסע סבון).

קלאס אולדנבורג, מכוש, דוקומנטה 7 קאסל, 1982
ובעצם לרבים מפסלי החוצות של אולדנבורג יש נופך או אולי טעם לוואי מיתי-ארכאולוגי. את המכוש הענק שיצר לדוקומנטה של קאסל ב1982 הוא מיקם כאילו הושלך על ידי פסל הרקולס הענק (מעל 70 מ') הניצב בראש הטירה הסמוכה (אולדנברג בפסליו תלויי המקום, הוא לא פעם "טפיל על שיטה קיימת" על פי הגדרתו הקולעת והמצחיקה של ויטו אקונצ'י).

פסל הרקולס הענק בראש הטירה ליד קאסל. משם למעלה הוא השליך את המכוש.
ולא רק המכוש, גם החוט והמחט העצומים שתופרים את אדמת מילנו, האופניים האדירים ששקעו באדמת פריז, הפנס הענקי שהתהפך ו"עדיין" דולק משום מה אל תוך קרקע לאס וגאס, המשור האימתני שהתחיל לנסר את אדמת טוקיו, ורבים אחרים מפסלי החוצות הענקיים של אולדנבורג, מצטרפים למעין ארכיאולוגיה בדיונית, שרידים חידתיים של תרבות נפילים שנכחדה.

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, אופניים (פרט) 1990 (בהמשך הפארק מבצבצים מן האדמה גם קצה כידון עם פעמון אופניים וגם מושב).
*
- הילד הוא אבי המשורר
ביוגרפיה: אולדנבורג ואחיו הרבו לשחק בעולמות דמיוניים בילדותם. העולם שהמציא האח נקרא Humbolt ושל אולדנבורג נקרא Neubern. רבות מיצירותיו של אולדנבורג למבוגרים נולדו בNeubern.
הגרעין הילדי מסיט מן הסתם את מרכז הכובד של היצירה, מתַגבר נפש ופנטזיה ומגמיש את הזמן על חשבון תקשורת ושיווק. אבל אין שום סנטימנטליות בפסלי הענק של אולדנבורג. מעבר לצבעים "העליזים" ולפיוט המחוייך יש יסוד אפל ומלנכולי, מרכיב כמעט סמוי של ניכור ואלימות שמשבש את התום. כמו הירח שבשמיים גם הסבון של אולדנבורג "ייתחדש", אם לא בדרך הטבע אז על פס הייצור, עם כל המחירים והזיהומים.
אולדנבורג הוא אולי אמן הפופ היחיד ש"מדבר" עם הטבע אבל זה לא דיאלוג רומנטי. זה לא דומה לגישה הפוסט-היפית-אקולוגית-ניו-אייג'ית של אנדי גולדסוורת'י למשל. גולדסוורת'י מנסה לדבר עם הטבע בשפתו, להסתנכרן עם הזמן שלו, עם חילופי העונות וחומריו המתכלים והמתפרקים, בעוד שאולדנבורג נותר זר.
אנדי גולדסוורת'י מנסה לדבר עם הטבע בשפתו או לפחות להתאים את התדר. זה רק הטריילר לסרט תיעודי ארוך שכולו נמצא ברשת, שנקרא נהרות וזרמים…
אין לי מושג מה היו ההשלכות של מסע הסבון על הנהר לו התקיים, אבל גם אם לא היו מצטברות לאסון יש משהו מזהם בערבוב. כשאני רואה את המשור הענקי נעוץ באדמה (קראתי שהמשור הזה הוא חפץ חידתי ביפן, אין שם כאלה) אני חושבת בין השאר על האלימות של "המִדְבָּר, אנו דרך בו נחצובה, הביצות אנחנו נייבשן", וכשאולדנבורג תופר אותה במחט ענקית אני נזכרת בתמונת הפתיחה של "מיתה ורודה" (1985) הצגתו היפהפייה של אלי דור כהן (אלאס, אין תמונות ברשת, כל השולח לי מארכיונו הפרטי יבוא על התודה והברכה!): גבר בסרבל עבודה ומשקפי מגן מנסה לרתך שברים של כד חרס בעזרת מכשיר יורה גיצים. בפרק הקודם כתבתי על יופיו של הפצע בחפצים של אולדנבורג, אבל הכישלון, האבסורד, המלנכוליה והמוות מובלעים גם בחפצים השלמים והחדשים כביכול, במגע שלהם עם העולם.
*
- מעבר לקשת בענן
השורה "הילד הוא אבי המבוגר" נלקחה מן השיר לבי מנתר שבו נרעש וורדסוורת' מקשת בענן, עדיין נרעש כמו שהיה בילדותו וכמו שהוא מקווה להישאר בזיקנתו, אחרת מוטב לו למות. ואני קוראת בהארץ על העבודה הבאה של הדס עפרת:
עפרת מצדו מתכונן עתה למופע שיעלה ביום חמישי הקרוב בווילה שרובר בירושלים עם פתיחתו של שבוע העיצוב. בעבודה, שנקראת "ברית, 2017-1967", הוא מתכנן להדליק אש בקמין הווילה הנטושה, להטות את העשן מהארובה מזרחה ולהקרין עליו תאורה צבעונית כדי ליצור קשת מלאכותית.

ג'ודי גרלנד והקשת בענן
*
ובשולי הדברים, המילים "הילד הוא אבי המבוגר" יכלו להיות מוטו של עיר האושר לולא הסירוב להתקבע על אחד. זה הפוסט החמש מאות. כמעט שמונה שנים. שמחה גדולה להיות פה. שינה את חיי. תודה מעומק הלב לכולכם.
*
עוד באותם עניינים
על הדס עפרת כתבתי פה כמה פעמים, למשל בגברים במיצג, וגם האדם הצוחק
עוד פרוייקט מרתק שלא התממש – לפוצץ את בית הספר?
כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו
עוד שיחות עם הטבע:
שני גנים, על טמיר ליכטנברג וגיא בן נר
*
תודה לך מרית! תודה לך על מקור בלתי נדלה של השראה ויופי. בכל פעם שהשטף היצירתי שלי נתקע, כשאני זקוקה לתמרור, כשדימוי לא מתפענח לי, אני פונה לעיר האושר. כל כך הרבה קיבלתי פה, ואנחנו בכלל לא מכירות. אפילו כשאני חולמת חלום מיוחד עם דימוי בלתי צפוי, עיר האושר עולה במחשבותיי. פלא פלאים, תודה. תמשיכי לנצח.
נפלא כרגיל (קוראת כולם – לא מגיבה תמיד).
מדהימה היכולת שלך לראות ב360 מעלות ולפרוס מניפות מדהימות, לקשור ולסרוג.
איזה אושר ב"עיר האושר"…. ת ו ד ה
תודה על המילים הנושמות רחב ופתוח…
מיכל
מרית את מרתקת! עוקבת אחרייך בשקיקה ומתהפנטת מהידע המילים והויז'ואלס. תודה על כל אלו ועוד!
לכולם, הרבה זמן לא הייתי פה, קצת התפרקתי מהעומס שהוא באמת עמוס במיוחד השנה. והיה קצת חגיגי לחזור, אפילו וורדפרס שלח לי טלגרמה לכבוד הפוסט ה500.
תודה לך ש' (בנסיעות היינו משחקים פעם במשפטים שכל המילים שלהם מתחילים באותה אות, וש' היתה החביבה עלי ביותר בגלל "שלום שבזי שרק שירים שקופים"). במיוחד אני שמחה על החלומות. בלוח הניהול של וורדפרס, או איך שהוא נקרא, אני רואה דברים שאנשים חיפשו בעיר האושר, ובשבוע האחרון אהבתי במיוחד את "בחלום הבן של הנפטרת מניח על ראשה כתר זהב".
לוסי, תודה, כיף גדול לשחק במניפות. לסבתא האהובה שלי היה אוסף, זה כמו לשחק בטווסים.
מ"א (ל"מ), ת ו ד ה ל ך !
מיכל, רחב ופתוח, אמן! ותודה.
תודה רבה לך אילת.
ברכות מכל הלב וואוווו ענק לפוסט ה 500 והזדמנות להודות על הבלוג הנהדר שלך- המחכים המעניין החכם המגוון הגאוני הרגיש שלך
אני בחרתי בו לבלוג הטוב ביותר בעולם ולהוכחה הטובה ביותר שבלוג יכול בהחלט להוות תחרות קשה לספרים
ברכות לרגל הפוסט ה-500!
וגם: ב"הארי פוטר" יש חדר נסתר בביה"ס הוגוורטס, ושמו: "חדר הנחיצות". הוא חדר שנגלה רק למי שאינו מחפש אותו (כמובן), ויש בו בדיוק מה שאותו אדם/ילד צריך באותו רגע יותר מכל. יש לחדר הזה גם תפקיד שימושי וחוזר בעלילת שבעת הספרים בסדרה.
ברכות מקרב לב!!! אנחנו לא מכירות, אבל מדי פעם אני נכנסת, מתבסמת ומשתבחת. וואו, 500 רשימות וכל אחת ואחת פנינה בפני עצמה. יישר כוח!
פוסט מדהים.לא הכרתי את היוצרים. תחושה גוליברית מסעות גוליבר.אני צריכה לקרוא את הספר הזה שוב במבט מבוגר ואינני זוכרת . הספר מלבד הרפתקאה . מבט כאוטי ופוליטי על החברה.והרגע שליפני.. שהוא אינו הרגע המכריע כמו בצילום אלא רגע ארוך בזמן. תקופה. . .ומיצירות והוידאו משהו עומד להתהפך ולקרוס.הסבון כבר ארכיטיפ ומושג רחב שואתי תעשיתי וכזה שנישחק וניסחף עם המים.ההפך מחלודה שרק צוברת.והירח אישון.
ברכות ל500 יפה הדרך. ותודה ושוב וואוו על המחשבה.
האישה מהיער
וואו, עירית, תודה מעומק הלב על הברכות ועל הקריאה ועל המחמאות שאני כבר משיטה על המיסיסיפי עד שיתכווצו קצת ואוכל להכיל אותן.
נועה, יכול להיות שאת משווה בין עיר האושר לחדר הנחיצות?! (טוב שאני לא רוצה לפרוש בשיא 🙂 ) תודה מיוחדת.
תרצה, תודה רבה וברוכה הבאה בכל פעם!
האישה מהיער, גוליבר זה באמת המון דברים (כבר יצא לי פה לכתוב על בלאני ברבי, כן, ברבי, הארץ שבה החליטו להחליף מילים בחפצים, וכל אחד מסתובב עם שק השיחה שלו על גבו). במקרה הזה התכוונתי למובן הכי שחוק של גמדים מול חפצי ענק. תודה על הברכות ועל הירח האישון.
מרית יקרה, אם 500 אז נחגוג גם את ה- 1000. מזל טוב!
יפה. נוגע, תודה. ומשום מה נזכרתי בסבון של דני, הסבון שבכה מאוד כי דני לא
רצה בו עוד..
תודה על הפוסטים המרתקים מעשירים ומזל טוב. חמש מאות? נפלא. ועדיין לא אמרת הכל
מירי פארי
מזל טוב לפוסט ה500! אני גיליתי אותו לפני לא הרבה זמן, ויש לי עוד הרבה מה לקרוא כאן. מאוד מאוד נהניית מהניתוחים, מן הקשר בין פירוש טקסט לתמונה לפעמים לוידאו. מחכים ומעורר השראה!
על הכל תודה,
איריסיה, אמן ותודה וביחד.
אלישבע תודה לך (עד היום אני יכולה לדקלם את שיר הסבון מכף רגל ועד ראש 🙂 )
מירי (יפה לך הזיידמן!), ברור שלא אמרתי הכל וגם אין לי סיכוי בגלל תסמונת ג'ימיני – נדמה לי שככה קוראים לכישוף בהארי פוטר שבו כל נגיעה בחפץ משכפלת אותו, רק שאצלי התודעה היא שקוללה. כל נגיעה ברעיון או בנושא מיד מעלה שניים חדשים… ואיזה יופי שבאת.
רות, ברוכה הבאה והמשמחת. תודה!
מרית קרובתי, פעם נצטרך לשחק כדורגל באקווריום עם אורי מלמיליאן. הדגים בו יהיו מבהיקים, מבהיקים ממש, ישר מן המיסיסיפי, רחוצים בסבונו של אולדנבורג. על הרצפה יִקָּווּ שלוליות חלום (בועות סבון).
זהו אחד הבלוגים היחידים שאני קורא באופן כמעט קבוע, הרבה למדתי כאן, תודה לך ותמשיכי בהצלחה.
נראה אם אצליח להעביר לכאן את הקישור-מתנה
שועיקי, ובלבד שניסים קיוויתי ישדר לצופים בשחור לבן…
אביב, שמחה שאתה בא, ותודה גם על המתנה המפתיעה 🙂
מרית, ובלבד שנסים קוויתי ישדר לצופים בשחור לבן באדום (והוא אפילו לא הכיר את קורט שוויטרס) (-:
בעצם נדמה שלאנשים יש יותר צורך לדבר מאשר כוח להקשיב. יוצא מכך שהרבה מילים מרחפות בעולם ואין להן קולט. לכן חשוב לי להצטרף ולומר שאני מקשיבה כמו תלמידה וגם מארגנת לעצמי שיעורי בית לצלול עוד מעבר לגירוי שבבלוג. יש קולטת למילים הללו כל שבוע קבוע. קבענו?
תודה רבה לך! מאוד, מאוד נהנית מהבלוג שלך.
שועיקי, מילא קורט שוויטרס אבל אנא בלומה…
(למי שמצותת בקימוט מצח http://wp.me/pSKif-hXF)
אסנת, זה באמת פלא שיש מי שמקשיב, תודה.
הלל, איזה יופי, תודה.
תודה לך, מרית, על הסלון התרבותי הפתוח והמהדהד. מזלטוב גדול למנין הפוסטים
וגם הפוסט הזה, כהרגלך, נפלא ומרחף. תודה!
דורית, יקירת העיר את, תודה!
מרית. תודה. לכבוד הוא לי ((:
הפוסט הזה וקודמו עוד ידוברו כאן. תודה
אם ככה, עיר האושר היא מהיום "יער ת"ק הפוסטים"! הידד 🙂
איחור יקר, יער ת"ק פוסטים, כמובן!
ויש את מאיר אריאל – "ענן שם בירח מסתבן"..
🙂
[…] ככאלה. רק לעתים רחוקות יוצא לי לנסוע בכיוון ההפוך. אולי כאן במידה מסוימת, או כשאתגר קרת ודוד פולונסקי הגישו לי את […]