על הכריכה האחורית של החושך מצוטט הטיימס: "המקוריות של 'החושך' עוצרת נשימה".
צודק הטיימס; מתוך התבנית השחוקה של ספרי ההתגברות על הפחד מזדהרים הטקסט של סניקט והאיורים של קלאסן. לא מדובר באחד מ"ספרי עזרא ונחמיה" (על פי הכינוי הקולע של עטרה אופק), אלא ביצירת מופת קטנה עם הרבה מרחב לנפש ולרוח.
ובכן, כך זה מתחיל:
לזלו פחד מהחושך.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן
החושך ולזלו גרו באותו בית, בית גדול עם גג חורק, חלונות חלקים, קרים, וכמה גרמי מדרגות. לפעמים החושך התחבא בארון, לפעמים הוא ישב מאחורי וילון האמבטיה. אבל רוב הזמן הוא בילה במרתף.
כל היום חיכה החושך בפינה, הרחק מהשקשוקים והגניחות של מכונת הכביסה, דחוק בין כמה קופסאות ישנות ולחות ושידת מגירות שאיש לא פתח.
בלילה כמובן, יצא החושך החוצה והתפזר עד לחלונות ולדלתות בביתו של לזלו. אבל בבוקר חזר החושך למרתף, מקומו הטבעי.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן (הצד הימני של הכפולה הוא מעין נגטיב ותקבולת הפוכה לשמאלי).
לזלו הציץ בחושך כל בוקר. "שלום," הוא אמר. "שלום, חושך."
לזלו חשב שאם הוא יבקר את החושך בחדר של החושך, אולי החושך לא יבקר אותו בחדר שלו.
אבל לילה אחד הוא בא.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.
כך זה נפתח, בלשון צלולה ומדויקת (תרגמה רחלה זנדבק) ברגישות גותית, בקשב חרד ולופת, במין ריאליזם קריר עם נגיעה של חמלה; כי על אף האימה, קשה לא לחמול על החושך שנאלץ להידחק בין כמה קופסאות ישנות ולחות ושידת מגירות עזובה.
"לזלו," אומר החושך, בחושך. הוא רוצה להראות לו משהו. ולזלו לוקח את הפנס שלו ומתלווה אל החושך. בכל פעם שהם חולפים על פני ריכוז של חושך, לזלו שואל, "כאן?" אבל לא, זה למטה. הכי למטה, בעמקי המרתף, בשידת המגירות שאליה מתקרב לזלו לפי הוראותיו של החושך.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.
ואז, בשיא המתח, נקטעת פתאום העלילה בנאום של המספר (כך לפחות זה נשמע ברגע הראשון) עמוד שלם עמוס בטקסט:
אתם אולי מפחדים מהחושך, אבל החושך לא מפחד מכם. לכן החושך הוא תמיד קרוב.
החושך מציץ מעבר לפינה ומחכה מאחורי הדלת, ואתם יכולים לראות את החושך למעלה בשמיים כמעט כל לילה, הוא מתבונן אליכם בעוד אתם מתבוננים למעלה אל הכוכבים.
ללא גג חורק היה הגשם יורד על המיטה שלכם, וללא חלון חלק וקר לא הייתם יכולים להביט החוצה, וללא גרם מדרגות לא הייתם יכולים לרדת למרתף שם החושך מבלה את זמנו.
ללא ארון לא היה לכם מקום לשים את הנעליים, וללא וילון מקלחת הייתם משפריצים מים בכל חדר האמבטיה, וללא החושך הכול היה אור ולא הייתם יודעים אם אתם צריכים נורה.
הפסקה מתודית: יש מי שתמה על המקום הרב שאני מקדישה לספרי ילדים. יש לזה כמובן טעמים עמוקים – הילדה שהייתי לא מוכנה שאתנשא על ספריה – אבל גם טעמים מעשיים; כדי לנתח ספר צריך להסביר קודם במה המדובר, וזו משימה מתישה כשמדובר ברומן למבוגרים (רק לעתים רחוקות אני לא מתאפקת, למשל כאן, ואפילו כאן או כאן). ספרי ילדים הם קצרים יותר. קל יותר לחצות את משוכת ההקשר ולהגיע לאמנות.
ובחזרה ל"נאום" הנפלא בכל כך הרבה רמות:
מבחינה ריטורית, עוצר למוני סניקט רגע לפני הפואנטה ומחזיק ומאריך את המתח שלא יתבזבז (נדמה לי שבאילידה יש קטע כזה, כשבשיא המתח משובצת פתאום רשימה ארוכה של ציוד וספינות?). ובו בזמן זה גם קטע מדויק מבחינה רגשית – זה הפחד שמיתרגם לפרץ דברנות. והוא נפלא גם במהלך הפנימי שלו, בטרנספורמציה שבה הוא מחליק מידיו של המספר הסמכותי אל תוך התודעה של לזלו. הטיעונים שנשמעים בהתחלה הגיוניים עם נופך פיוטי (בזמן שאתם מביטים בכוכבים החושך מביט בכם), נהיים יותר ויותר מופרכים. כי הגג אמנם מגן עלינו מהגשם, ומהחלון אפשר להביט החוצה, אבל מי צריך גרם המדרגות (ועוד בסיפור על פחד) שכל ייעודו להוביל לחושך שבמרתף? ושיא הנונסנס (לפחות לכאורה, תיכף נגיע לזה) נשמר לסוף: מה זאת אומרת, ללא החושך לא הייתם יודעים אם אתם צריכים נורה? הרי ללא החושך לא היה שום צורך בנורה!
ואמנם הנאום המתהפך לא סתם גולש לתודעה של לזלו, הוא חושף ומכין את הפואנטה של הסיפור: כי בתוך מגירת השידה יש נורות, זה מה שהחושך רצה להראות ללזלו. ולזלו אמנם לוקח נורה ואומר תודה, וכשהוא חוזר לחדרו החושך כבר לא נמצא שם.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.
למעלה: ברגע שלזלו מקבל את מתנת החושך הוא כבר לא זעיר ומפוחד, היד עם הנורה היא ממש ענקית. ברקע רואים את השידה מחייכת בפיה המגירתי עם שיני הנורות הצהבהבות והעקומות.
ובמילים אחרות: מאחורי הטקסט האגדתי על החושך שבא לבקר את הילד, יש סיפור ריאליסטי שאינו מסופר במילים, רק נרמז באיורים, על מנורת לילה שנשרפה ועל ילד אמיץ שירד למרתף לחפש נורה להחלפה, ואחרי שחזר ממסעו הוא כבר לא פחד מן החושך.
וזה לא הכול, כי הנאום גם חושף ומציף את היחס האמביוולנטי של לזלו לחושך. מלכתחילה הוא לא רק פוחד מן החושך. הוא מרבה להרהר בו ואפילו נמשך אליו. כל בוקר הוא מבקר את החושך "בתקווה שהחושך לא יבקר אותו בלילה", זה התירוץ הרשמי, תירוץ מפוקפק אם חושבים על זה, או לפחות דו משמעי; הרי הנימוס דורש שמי שאנחנו מבקרים שיחזיר לנו ביקור מתישהו…
ולזלו הוא אמנם נציגו של למוני סניקט (שם העט של דניאל הנדלר שכתב כזכור גם את "סדרה של צרות" האפלולית והחכמה וקורעת הלב והמצחיקה). סניקט הוא זה שנמשך אל המרתף ומצא בו עוצמה ואור.
אם צריך לסכם את תוכנו של הספר בלשון אגדתית (שימי לב, עטרה אופק היקרה): בלב לבו של החושך (בעמקי המרתף החשוך, בתוך שידת המגירות העוד יותר חשוכה, במגירה התחתונה שהיא המרתף של השידה) מצוי אור גדול (של נורה קטנה), וגם חיוך (קצת אפלולי).
המהלך הזה – מאפלה לאור גדול, כמו שכתוב בהגדה של פסח – מסוכם בשבעת העמודים הראשונים של הספר. כשמניחים אותם זה בצד זה הם יוצרים רצף אחד:

רצף מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן. מהחושך והפנס אל האור.
בזמן הדפדוף ב"החושך" צפו בראשי שוב ושוב שורות מ"זוהר" של ביאליק. בראש ובראשונה קריאתם של הצפרירים אל ביאליק הילד (המסודרת גם היא בשורות יורדות כמו מדרגות):
נִטְבָּלְךָ בַּזֹּהַר,
נוֹרִידְךָ נְבִיאֶךָ
אֶל-מַטְמוֹן אוֹר גָּנוּז
. בְּמַעֲמַקֵּי תְהוֹם.
ונתחים גדולים מן הפתיחה:
בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי,
וָאֶשְׁאַף כָּל-יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה;
מִגּוּפוֹ שֶׁל-עוֹלָם אֶל-אוֹרוֹ עָרַגְתִּי,
דְּבַר-מָה בַּל-יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה.
וָאָתוּר מַחֲבֹאִים. שָׁם דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי,
כְּמוֹ צֹפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל-עוֹלָם;
…
וַחֲבֵרַי מָה-רָבּוּ: כָּל-עוֹף הַפּוֹרֵחַ,
כָּל-אִילָן עִם-צִלּוֹ, כָּל-שִׂיחַ בַּיָּעַר,
פְּנֵי סַהַר צָנוּעַ לָאֶשְׁנָב זוֹרֵחַ,
וַעֲלֶטֶת הַמַּרְתֵּף וּשְׁרִיקַת הַשָּׁעַר;
…
עֲלִיַּת הַגָּג, פִּנַּת קוּרֵי עַכָּבִישׁ,
תַּעֲרֹבֶת הָאוֹר עִם-הַחֹשֶׁךְ הַמְּתוּקָה
וַאֲיֻמָּה כְּאַחַת בְּתוֹךְ בְּאֵר עֲמֻקָּה…
ועוד כמה מילים על האיורים עוצרי הנשימה של ג'ון קלאסן.

קספר דיוויד פרידריך – מתוך בואי, אמא
בתור ילדה שהתקשתה להרדם אני זוכרת היטב את הארכיטקטורה הפלאית שמשרטט האור על הארכיטקטורה הגסה הרשמית. אני זוכרת את מלבני האור שנסעו לאורך התקרה בכל פעם שמכונית חלפה למטה ברחוב, ואת אלכסוני האור שפלשו מן המסדרון וחתכו את רצפת החדר. קלאסן יודע שמרחבים וחפצים נמחקים ונחתכים ומתגלים ומשתנים כשהארכיטקטורה הנודדת של החושך נפגשת בארכיטקטורה היציבה של הבית, והוא חוגג את העושר הזה.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.
למעלה, רגע נדיר של הרמוניה שבו הקווים של קורות הרצפה חופפים לקווי הקרניים של השמש.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.
קלאסן מפסל באור, ובעצם מקפל אותו שוב ושוב למעין אוריגמי שמתכתב עם הקווים הקבועים של הבית. המרחב הדרמטי והרגשי שהוא יוצר הוא בו בזמן גם מופשט ופורמליסטי. ירידתו של לזלו אל שאול המרתף "החושך" היא בו בזמן גם מסה חזותית על אור ומרחב, ואפילו מבוא לסופרמטיזם המיסטי של מלביץ.
ועוד כמה הערות חזותיות:
לפני ואחרי:
בספרו הנפלא גורילה חקר אנתוני בראון את היחסים בין מרחב לאור לרגש. בצמד האיורים שלמטה למשל מצוירת הגיבורה שלו חנה, במיטתה עם הגורילה הקטן שקבלה, רק שמשמאל, ברגע של עצב ומחנק היא מצוירת בלונג שוט, מאחורי סורגים שנמשכים מתקרת האיור ועד לרצפתו וכוללים סורגים קדמיים וסורגיים אחוריים שגם הם עצמם מוכפלים על ידי צִלם, ואפילו כיסוי הטלאים אנכי כחומה. בעוד שמימין, ברגע של אושר ושחרור, היא מצוירת בתקריב, שמראה רק את הצעצוע האהוב ואת ראשה המואר באור החם של הבוקר (שכמו הושאל מן המנורה הצהובה, החלק היחיד המאושר בתמונה שלפני). היא ממש "זורחת" מן הכר בזכות הקמטים של הציפה הצהובה שבוקעים מראשה כמו קרני אור.

מתוך גורילה, כתב ואייר אנתוני בראון
וג'ון קלאסן הולך בעקבותיו בסדרת "לפני ואחרי":
אותו חדר, אותה מיטה רק שבתמונה המוקדמת לזלו מחזיק פנס קרוב-קרוב על הכר, ואחרי הביקור במרתף הוא כבר לא זקוק לו. מנורת הלילה גדלה, ובעזרת זווית "הצילום" (ומתיחת המציאות) הושאר החלון החשוך מחוץ לתמונה. המיטה כמעט מרחפת וקווי הרצפה "זורחים" ממנה בזכות הפרספקטיבה.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן. משמאל – לפני, מימין – אחרי

"שלום חושך", מימין – לפני, משמאל – אחרי. מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.
והתמונה הפותחת והסוגרת את הספר: הטקסט שמעיד שהחושך לא הטריד אותו יותר כתוב בחלון (זה כמו שלט שהחלון בטוח לשימוש עכשיו). לזלו אינו מציץ מעבר לכתפו ואינו זקוק יותר לפנס. הוא יודע שהחושך בעדו. הוא נתן לו נורה.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.
*
עוד באותם עניינים:
איך נראית ילדות? ביאליק ובתיה קולטון
על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד
צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי
איור אחד נפלא – לנה גוברמן ונורית זרחי (עוד פחד לילה)
האם מאיירים חייבים להיות צייתניים?
ועוד המון
*
ובלי שום קשר, מי שרוצה לדעת עוד על היקום החלופי של פסטיבל ישראל
מוזמן למפגש עם איציק ג'ולי המנהל האמנותי.
המפגש ייערך ב16 במאי, בשעה 17.30, בגלריה-תיאטרון "החנות" ברחוב העליה 31 תל אביב.
תודה מרית על כל פוסט שאת מעלה. נהנית לקרוא. אני מאד אוהבת אגדות וסיפורי ילדים. הם מלאים קסם. כל כך מהנה ומעשיר. חג שמח.
"אני זוכרת את מלבני האור שנסעו לאורך התקרה בכל פעם שמכונית חלפה למטה ברחוב, ואת אלכסוני האור שפלשו מן המסדרון וחתכו את רצפת החדר." גם אני. כך בדיוק. בכל הבתים של ילדותי. אבל במיוחד ברחוב דרך פתח תקווה פינת מא"זה. המלבנים הנוסעים האלה נצרבים כל כך עמוק וממשיכים לנסוע בעליית השנים. איורים נפלאים. וגם טקסט. ובעיקר איך שאת מביאה את הדברים.
מרית, זה פוסט נפלא….. ומאוד מצא חן בעיניי החושך המכנס את איבריו וזולג מן הקירות החדרים והמסדרונות אל משכנו הקבוע, המרתף.
בילדותי לא פחדתי כלל מהחושך, אבל בבגרותי מצאתי את עצמי הרבה פעמים מייחל ברתת לבואו של היום. בכלל, אני חושב שכשם שגלי האור נשברים בעוברם דרך מים ומתעקמים, כך הדמיונות נשברים ומתעקמים בעוברם דרך החושך.
זו (גם) הסיבה שהזדהיתי כל כך עם הקטע הזה, למשל, ב"הרוח בערבי הנחל", שבו חֲפַרְפָּר וידידו עַכְבּוֹרֶש צופים באור השחר העולה בהתרוממות רוח. באוזניהם מנגן חליל הפאן האחוז דרך קבע בידי האל, שאת דמותו הם רואים לרגע קט:
"ואז נפלה פתאום על חפרפר יראה גדולה… בטוהר המוחלט של אור השחר המֵנֵץ, כשהטבע כולו עצר נשימה, נוהר בשפעת גווניו הבוערים, הביט אל תוך עיניו של הָרֵעַ הגדול, הידיד והמושיע. הוא ראה את הקרניים המתעקלות לאחור, מתנוצצות באור הבוקע; ראה את האף הנשרי והתקיף בין העיניים הטובות, שהביטו בהם מלמעלה בחיבה משועשעת, ואת הפה עטור הזקן, שחיוך קל בקצותיו; ועוד ראה את אדוות השרירים בזרוע שהונחה על החזה הרחב, את היד הארוכה והגמישה, האוחזת עדיין בחליל פאן, שזה עתה נשמט מן השפתיים הפשוקות; את הקימורים האדירים של רגליו השעירות, הנחות על העשב בשלוה מלכותית; ואחרון-אחרון, ראה דמות מכורבלת בין פרסותיו ממש, שקועה בשינה עמוקה – דמותו הזעירה, העגלגלת והשמנמונת של גור כלב המים. כל זאת ראה ברגע עז ועצור נשימה, נחרט בעוצמה על שמי הבוקר; וככל שהביט, פעמו בו החיים, וככל שנמלא חיים, נמלא פליאה.
…פתאומי ומפואר הופיע כדור הזהב של השמש מעל האופק מולם. וקרניו הראשונות, שנשלחו על פני חלקת המים והאחו, פגעו היישר בעיניהן של החיות וסנוורו אותן. כאשר שבו לראות, נמוג החיזיון…"
(תרגמה יעל רנן)
ושמחתי עד מאוד למצוא את הקטע הזה בסיפור "מעשה בבן מלך ובן שפחה שנתחלפו", כאשר שני הגיבורים תועים בלילה ביער:
"לפנות בוקר שמעו קול הצחוק הגדול מאוד עד שכל האילנות היו מזדעזעים. והסית העבד את בן המלך האמיתי שהוא אדוניו לשאול את איש היער מה זאת.
ושאלו: מה הוא קול הצחוק הגדול הזה סמוך לבוקר?
והשיב לו: זה מה שהיום צוחק מן הלילה. שהלילה שואל את היום: מדוע כשאתה בא אין לי שֵם? ואזי היום צוחק בקול גדול, ומאיר היום."
הצחוק מניס את החושך 🙂
ממש כמו ב"מפלצות בע"מ" המבריק: שם, עיר המפלצות ניזונה תחילה מפחד – צרחות הילדים הרואים את המפלצות בלילה מייצרות אנרגיה חשמלית – אבל המפלצות מגלות שלהצחיק את הילדים הרבה יותר משתלם; הצחוק מייצר הרבה יותר חשמל….:
אבל, בכל זאת, המשפט הפשוט הזה מ"הבובה זהבה" חתר תחת אור היום המיטיב: "למה לגרש החושך? והרי הוא ילד טוב"…..
ועכשיו אני חושב שמשל המערה של אפלטון מגלם את כל דעתו השלילית על אמנות. אמנות ניזונה מצללים. היא כמובן לא שואפת לגרום לאיש להאמין בהם. היא משחקת בהם.ממש כמו בשיר הנפלא של לי עברון (!), "קונצרט":
בָּאוּלָם הַמוּחְשָךְ אֲנִי
מִתְרַפֶּקֶת עַל גוֹּף שֶאֵינֶנּוּ שֶם
כְּמוֹ מְלַוִים אוֹתִי מִיַּלְדוּתִי
גַמָּד בַּכִּיס וְצִפּוֹר עַל הַכָּתֵף
וְחוֹשֶבֶת שֶאַפְּלָטוֹן צָדַק
הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא צֵל
אֲבָל לְגַבֵּי הָאָמָּנוּת הוּא טָעָה
הָאָמָּנוּת הֲכִי קְרוֹבָה
ָלָגַעַת
גם אני הייתי פה בבוקר וחשבתי שהפוסט נפלא, וגם הטקסט וגם האיורים, אבל חיכיתי עד שיהיה לי משהו עם קצת יותר תוכן לכתוב… וזאת מחשבה כל כך יפה ונכונה: "אני חושב שכשם שגלי האור נשברים בעוברם דרך מים ומתעקמים, כך הדמיונות נשברים ומתעקמים בעוברם דרך החושך." גם אני חשבתי על בובה זהבה, וההפתעה בסוף התגובה גרמה לי לצחוק משמחה והפתעה – אז ייצרתי חשמל? 🙂
חוץ מזה חשבתי על הדר שכשיש פסי אור בלילה היא קוראת לזה "צל" ופוחדת מזה, כלומר כשיש חושך אז האור הוא הצל… ועלי שנדדה שנתי בלילות הארוכים לאין קץ בחדרי מלון בחוץ לארץ עם הוריי ולבסוף הייתי קמה לחסל איזה ספר באור הפלורסנט של השירותים.
(ואגב, לשמוע מוזיקה עם מישהו שממש חשים איך הוא חווה את המוזיקה, בצורה כזו שמבטלת כל תהייה פילוסופית אפשרית לגבי קיומן של תודעות אחרות בעולם, זו החוויה השלמה ביותר. כשכתבתי את השיר חסרתי אותה בלי ממש לדעת.)
לי, צחקת ושמחת – איזה אושר 🙂
ובממלכת החושך האור הוא צל….. נהדר!
עברו עלי בחיי כמה לילות שבהם הרגשתי כמה השגעון קרוב, ממש כפסע, ובכל זאת לא הדלקתי בהם אור. קשה לי להסביר למה. אולי כדי שלא לחלל דבר מה. אחרי כמה זמן קראתי מאמר של אריאל הירשפלד שבו הוא תיאר חויות דומות, את פחד הלילה, מצד אחד, ומצד שני את הסירוב העיקש להדליק אור. אבל היום – כלומר, הלילה 🙂 – יש אורות דיגיטליים שמפתה להדליק, והבדידות העמוקה, החייתית, מסתלקת בבושת פנים ואינה משאירה מאחור את מתנותיה.
(………..)
זה מרתק. ואורות דיגיטליים… כשהם בוקעים מלבבות ערים, הם טובים.
(והמשפט האחרון – שיר…)
כתבת "יש מי שתמה על המקום הרב שאני מקדישה לספרי ילדים", ואני דוקא מתענג מכל מפגש שאת מביאה עם ספרי ילדים, שיכולים לפעמים לנגע במקומות הכי עמוקים ורגישים
חיה תודה לך וחג שמח!
איריסיה, גם אני, בכל הבתים ובייחוד ברח בן יהודה 167 בתל אביב, בדירה של סבא וסבתא שלי, שם זה היה מלווה גם ברחש התסיסה של מעצורי האוויר של האוטובוסים. היתה תחנה של 4 מול הבית. ותודה מיוחדת.
האריה בלי המכשפה, לפנחס שדה יש שורה כזאת בשירת ירושלים החדשה אני חושבת, שבה הוא מדמה את השתקפות הגשרים בתמזה להזיות מתכת מעוותות… ותודה על כל השפע והצחוק ובייחוד על השיר של לי.
לי, הגוף שלי מגיב על המילים "הפלורסנט של השירותים", הרגליים נזכרות ברעד 🙂 וכשיש פסי אור יש גם פסי צל (אחרת זה היה כתם ולא פסים), זה כמו בבדיחה על חצי הכוס המלאה או הריקה…
גיא, כל ספרי הילדים שאני כותבת עליהם נוגעים לי עמוקות. אבל יש גם פליאה מצד חלק מהאנשים. אני מקווה שהיא פוחתת ככל שקוראים פה.
מרית, למעשה עד ההערה שלך על ספרי ילדים בפוסט הזה, לא עלה בדעתי להתפלא :))
אושר קטן
איזה יופי – הספר והדברים שכתבת עליו באהבה
(ומחשבות פתאום. אם החושך הוא פחד, האם העיוור חי בפחד מתמיד?)
מרית קרובתי, למה לגרש החושך והרי הוא ילד טוב. או כפי שכתב ניק דרייק:
Safe in the womb
Of an everlasting night
You find the darkness can
Give the brightest light
רשימה מרתקת ומלאת אור 🙂 תודה, מרית!
לי, ומצד שני גם לא עלה על דעתך להתנשא על ספרי ילדים 🙂
יעקב, לונג טיים, תודה! (ובאשר לתהייתך, כל התשובות בקצה הפוסט הזה http://wp.me/pSKif-js1 בראיון עם לורטה, ילדה עוורת בת 12 מתוך הספר הבאמת מופלא נהגה בחשיכה.)
שועי, אני חשבתי להוסיף גם את טים ברטון אבל זה היה ארוך מדי להסביר. ניק דרייק מסכם את זה בפשטות.
יותם, תודה לך!
גם אני התאהבתי ב"סדרה של צרות" של למוני סניקט ובזכות הפוסט שלך, מרית, בטוחה שאקנה את הספר הזה. כמובן התבקש מהנושא שהאיורים היפהפיים יהיו כהים עם אלומות אור, וזה לקח אותי למשהו ששמתי לב אליו תוך כדי ליקוט של ספרי ילדים מכמה מדינות. לא בחנתי זאת מדעית, אך התרשמתי שיש נטייה שונה במזרח ובמערב אירופה בנושא הצבעוניות המיועדת לקהל ממש צעיר, מה שנקרא picture books הרבה איורים ומעט טקסט. התרשמתי שבמזרח-אירופה המאיירים, וכנראה גם הוצאות הספרים, אינם חוששים להשתמש בצבעוניות כהה על גווני הביניים שלה (גוונים כביכול "קודרים" וכביכול "מבוגרים") וזאת בלי קשר לנושא. לעומת זאת, במערב אירופה (וגם בישראל ובארה"ב) יש העדפה ברורה לצבעי בסיס קונטרסטיים ואו לגוונים בהירים (כביכול "עליזים ואופטימיים"), אלא אם כן מדובר בנושא ממש "כבד". מקווה שהצלחתי להסביר את כוונתי ואדגיש שמדובר בספרים בני זמננו. אשמח לשמוע בנושא זה את התרשמותך, מרית, ושל אוהבי איור אחרים בספרות ילדים.
עפרה, יכול להיות, ההיכרות שלי עם ספרים מאוירים מחו"ל היא אקראית מכדי לחוות דעה.
"ריאליזם קריר עם נגיעה של חמלה" – איזו הגדרה מדויקת ללמוני סניקט. מכירה את הטריילר הפרטיזני לסדרת הטלויזיה ההו-כה-מצופה? https://www.youtube.com/watch?v=mHFsex5GBoU
אני הכי אוהבת שאת כותבת על ספרי ילדים.
אני חושבת שבזכותך (כלומר בלינקבלוג שלך) נתקלתי בטריילר היפהפה הזה. לדעתי היה צריך להפקיד ביד מי שעשתה אותו (משום מה נדמה לי שזאת היתה אישה) את בימוי הסדרה. קשה לי להאמין שמישהו ידייק כמותה. ותודה 🙂