דברים שאמרתי ביום עיון על הורים רעים בספרות ילדים.
הלינקים הזרועים בדרך מובילים לפוסטים על אגדות.
*
זאת השנה הצפופה ביותר בחיי, אבל כשהתבקשתי לדבר על הורים רעים באוסף המעשיות של האחים גרים לא עמדתי בפיתוי. יש כ240 סיפורים באוסף. 200 סיפורים ועוד 10 מעשיות נוצריות ו28 פרגמנטים שרובם הם בעצם סיפורים לכל דבר. ואמרתי בלבי שזאת כמות סטטיסטית שאפשר לזהות בה תבניות, ואני הרי אוכלת תבניות לארוחת בוקר. אבל כפי שאומר הפתגם האנגלי (ומוכיחות המעשיות) …Be careful what you wish for
ובכן "הורים רעים" זו לא בדיוק הגדרה מדעית. כדי להימנע ממחלוקת הקשחתי את הקריטריונים. אני אתחיל ממי שלא נכנס לרשימה, מהקל אל הכבד מאד:
הורים שמעדו ברגע של כעס לא נכנסו לרשימה. נניח אב שמתעצבן על שבעת בניו ומקלל אותם שייהפכו לעורבים, וברגע שזה קורה הוא "מתחרט," כמו שכתוב באלף לילה ולילה, "במקום שחרטה לא תועיל" נשאר בחוץ.
גם הורים שהם סתם חלשים ומיואשים, פנטזיונרים ושקרנים נשארו בחוץ; נניח אמא שמאבדת את סבלנותה ומכה את בתה העצלנית, וכשהמלכה שואלת מה קרה היא משקרת ואומרת שבתה פשוט חרוצה מדי, היא לא יכולה להפסיק לטוות. או טוחן אידיוט שמתרברב בבתו שיודעת לטוות זהב מקש. או אב שנותן לבנו חמישים טאלר שיילך ללמוד מה שהוא רוצה ובלבד שלא יספר מי אביו כי הוא מתבייש בו (הנער עצמו מקבל את התנאי ברוח טובה ועניינית: "כן אבא," הוא אומר, "איך שאתה רוצה. אם אינך דורש יותר מזה אוכל לקיים זאת בקלות".)
לא כללתי גם הורים שנולד להם ילד חריג – קיפוד קטן או חמורון, ויש להם יחס אמביוולנטי כלפיו, או בני זוג פסיביים של הורים מתעללים, מכיוון שהסיפורים עצמם בקושי סופרים אותם.
וגם לא אבות פטריארכליים שמשתפים פעולה עם המחזרים הדחויים של בנותיהן, בתנאי שהם לא עוברים את גבול הפסיכיות; כלומר אב שמכריח את בתו להכניס למיטתה צפרדע סחטן, בטענה שהבטחות צריך לקיים, לא נכנס לרשימה (וכשאני מנסחת את זה ככה, אני שוב מתמלאת ספקות) אבל אב שכולא את בתו בצינוק לשבע שנים כי סירבה להינשא לחתן שהועיד לה, נכלל. המסכנה פשוט התאהבה במישהו אחר.
השמטתי אפילו אם שהמשיכה "לחנך" את בנה גם אחרי מותו והיכתה במקל את היד הקטנה שהזדקרה מן הקבר (למה השמטתי? למען שלום בית עם המְסַפֵּר. בשבילו זה סיפור על "ילד עקשן" שאפילו המוות לא לימד אותו לקח ואמו המסכנה "נאלצה" לנקוט באמצעים כדי שישכב במנוחה.
ולבסוף השמטתי גם את הזאב של כיפה אדומה, וזאת אולי ההשמטה הכואבת מכולן, כי אין לי ספק שמדובר באב מתעלל (כל הפרטים בספרי סיפורים יכולים להציל).
מה נשאר? רק הארד קור, דברים שאין עליהם מחלוקת: אימהות מנוכרות וסדיסטיות, שהודפות את ילדיהן ברגליהן, שכשהן מביטות בהם "כאילו ננעץ סכין בלִבּן", אימהות שנוטשות את ילדיהן בלב יער. שמלבישות את בנותיהן בשמלות נייר ושולחות אותן לשלג לקטוף תותי שדה, ששופכות עדשים לאפר ודורשות מהן למיין, שמצוות עליהן לרוקן בריכה בכף מחוררת. הכנסתי אימהות שמציתות ומטביעות את בנותיהן, או סתם מנסות לרצוח אותן באמצעות כישופים, חפצים מורעלים או מתנקשים בשר ודם. השארתי אם שהופכת את בנה לטלה ומצווה על הטבח לבשל אותו, ואחרת שכורתת את ראש בנה ומכינה ממנו תרביך. וגם לאבות אין במה להתבייש. אחד מחליט לרצוח את שנים עשר בניו אם תיוולד לו בת ואפילו נערך לכך מבעוד מועד ומכין תריסר ארונות מתים עם כריות קטנות. שני מתאכזב מבנו שלמד שפת-חיות במקום מקצוע הגון, ומצווה להרוג אותו. שלישי מתעקש להתחתן עם בתו שלו על אפו ועל חמתו של כל העולם ורביעי מוכר את בתו לשטן וגם סוחט אותה רגשית ומבקש שתבין אותו ותסלח לו.
ואחרי כל זה – יש הרבה פחות הורים רעים ממה שחשבתם. הרבה פחות ממה שחשבתי אני. בין המאות הרבות של הדמויות שמסתובבות בסיפורי האחים גרים יש פחות משלושים הורים רעים באמת. וגם אם מגמישים את הקריטריונים לא מגיעים לחמישים. הדימוי של אוסף המעשיות כמאגר-על של אמהות חורגות, מעיד על עוצמתם של הסיפורים יותר מאשר על שכיחותם.
והתבניות? הן כבר מסתמנות, בהירות כשמש ומגרדות.
ראשית, יש הרבה יותר אמהות מתעללות מאבות מתעללים, ביחס של שלוש לאחד בערך.
שנית, כמעט כל האמהות נענשות, רובן בעונשים גרפיים ונוראים: ראשה של אחת מרוסק באבן ריחיים, שתיים נאלצות לרקוד עד מוות – האחת בתוך שיח קוצים והאחרת בנעליים מלובנות. מרשעת רביעית נכלאת בחבית מסומרת שנקשרת לזנבו של סוס דוהר. מסיתות ומציתות עולות על המוקד בבחינת עין תחת עין ואחרות סתם טובעות. פה ושם נשאלת מישהי על העונש הראוי לה, וכמו המן בשעתו היא טועה בזיהוי הנמען וממציאה לעצמה יסורים ציוריים. באחד הסיפורים התבלבל מְסַפֵּר נלהב ודן אם רעה לחבית של שמן רותח ונחשים ארסיים. מסכנים הנחשים.
אבל אף אחד (אני חוזרת: אף אחד) מן האבות הרעים אינו נענש.
לפעמים באותו סיפור יש אם מתעללת ואב מתעלל (של שני גיבורים שונים) וגם זה לא משפיע על מדיניות הענישה. בכל הנוגע לאחים גרים, אל תאמר "מבחן בוזגלו", אמור "מבחן האם החורגת". מה שמביא אותי לממצא השלישי והאחרון:
למעט אחת או שתיים – כל האמהות הרעות הן חורגות (לפעמים באמצע סיפור חולפת איזו מרשעת, אֵם של גיבור משני, ומיד נאמר שהיא חורגת). לרבות מהן יש בנות ביולוגיות שמשתפות איתן פעולה. (אחים חורגים ממגדר צולב לעומת זאת, נחלצים זה לעזרת זה.)
ואילו האבות? ביולוגיים כולם. לא רק הרעים ביולוגייים, גם הרעים למחצה וגם הטובים. אין בכלל אבות חורגים באוסף המעשיות של האחים גרים.
אני מודה שהופתעתי. תמיד הגנתי על המעשיות מן הסטריאוטיפיות המגדרית שטפלו עליהן. זה דיסני שעוות את התמונה כשהעדיף עלמות במצוקה ונסיכים אמיצים, ופגע תוך כדי כך בשני המינים: לא רק בכל הגיבורות הנועזות באופן עוצר נשימה, העוצמתיות, הנאמנות, רבות הדמיון, החכמות והדעתניות של המעשיות, אלא גם בכל האנדרדוגים והאנטי גיבורים, כל אותם שוליות ואחים קטנים וטמבלים שזכו בנסיכות.
את האפליה המגדרית-הורית לעומת זאת, אי אפשר לתלות בדיסני. וגם לא קל להסביר אותה.
קחו את החורגוּת למשל. יש ויכוח נושן בין היסטוריונים ופסיכואנליטיקאים על הסיבות לשכיחותם של הורים חורגים באגדות:
ההיסטוריונים אומרים שהאגדות משקפות את המציאות שבה נוצרו; במאמרו "משמעותה של אמא אווזה" מונה ההיסטוריון רוברט דרנטון את קשיי החיים במאות ה17 וה18 – המגיפות, הרעב, תמותת הילדים והתינוקות: "נישואין," הוא טוען, "נמשכו בדרך כלל רק כחמש עשרה שנים ובאו אל קיצם במוות יותר מאשר בגירושין. המשטר הישן היה חברה של אלמנות ויתומים, של אימהות חורגות וסינדרלות."
בשביל הפסיכואנליטיקאים לעומת זאת, החורגות היא פנימית ורגשית; "חורג" לדידם, זה שם קוד להורה שנוא. וכבר נדרשתי פעם בהזדמנות אחרת, למה שעולל אינגמר ברגמן (אם יורשה לי לסטות לרגע), לאביו הכומר העריץ: בתחילת "פאני ואלכסנדר" הסרט שיצר על ילדותו, מת אביהם הטוב של הילדים ואמם נישאת לכומר עריץ שמתעלל בילדיה. וברגמן אינו מסתפק בהרחקת האב המתעלל ומינויו לאב חורג, הוא גם מעניש אותו עד כמה שאני זוכרת, ושורף אותו חיים.
ואילו באוסף המעשיות, המנגנון הזה של ההמרה והנקמה חל רק על אימהות משום מה.
גם תיאוריית השיקוף ההיסטורי וגם תיאוריית השיקוף הנפשי, אינן יכולות להסביר את ההטיה המגדרית. למה רק האימהות חורגות? ולמה רק הן נענשות?
אין לי תשובה משכנעת, רק קצות חוט שנקרעים כשאני מושכת. אני אשמח לכל עזרה. ובינתיים אני ממשיכה הלאה, לשאלה המתבקשת, האם החומרים האפלים האלה מתאימים לילדים?
אני חושבת שאין בכלל ילדים (או כמו שאומרת חברתי ציפור, אין בכלל מבוגרים), יש בני אדם שחלקם נמצאים פחות שנים בעולם. כתבתי על זה לא מעט ב"עיר האושר". למשל ב"זכרונות עתידניים". וגם ב"איך מגוננים על ילדים?", "להשתיק את יואבי", "המוצא של הילדה אילת" ועוד. לא ניכנס לזה עכשיו.
אני אתמקד הפעם בתשובה שנתנו האחים גרים עצמם. כי מתברר שאין חדש תחת שמש וכבר לפני מאתיים שנה כמעט, ב-1819, הם נאלצו להגן על האפלה.
במבוא שכתבו לאוסף המעשיות מצהירים האחים שמעבר למיתוס ולשירה זה גם אוסף חינוכי (כלומר מתאים לילדים), בזכות הזיכוך והישירות של הסיפורים "שאינם מסתירים שום עוול בריסון", כלומר בצנזורה. חינוך, על פי האחים גרים – "אינו הטוהר המושג באמצעות השמטה חששנית של דברים … המתרחשים יום יום, ובשום פנים אינם יכולים להישאר מוסתרים. אילו כך היה, אפשר היה להיגרר לאשליה שמה שמסלקים מסֵפֶר ניתן לסלק גם מהחיים הממשיים." (…hear hear כמו שצועקים הבריטים בפרלמנט).
מקור האופל על פי האחים גרים, אינו נמצא בסיפורים אלא בחיים עצמם. הם משווים את המעשיות לפרחים: כמו שצריך להכיר בכל מה שהצמיח הטבע ואי אפשר לדרוש ממנו לשנות את צבעי הפרחים או צורתם, כך צריך להכיר גם בסיפורים שהצמיחו החיים.
"זה מועיל כי זה יפה," אמר הנסיך הקטן על מלאכתו של מדליק הפנסים. "זה חינוכי כי זה אמיתי," אומרים האחים גרים על אוסף המעשיות.
והם לא מתכוונים לאמת ליטרלית כמובן. הם עצמם הלא משייכים את האגדות לשירה ולמיתוס. ארונות המתים עם הכריות הקטנות, שמלות הנייר והכפיות המחוררות אינן אלא יחסים ורגשות שלבשו צורה קונקרטית ועלילתית. זה אותו מנגנון שגרם לקן קיזי, סופר ריאליסטי בתכלית, להקדיש את הרומן הריאליסטי שלו "קן הקוקייה", "לוויק לובל, שסיפר לי שדרקונים אינם קיימים ואחר כך הובילני למאורותיהם."
"יש הורים שאינם מבינים באהבה," כתבה אסטריד לינדרגן הנפלאה ביושר, לנערה שאיתה התכתבה. כמה נורא לגדול בתוך האמת הזאת. וחלק ניכר מן הספרות הריאליסטית למבוגרים אמנם ממפה את נזקיה. אבל בעוד ששם זה שיח של האשמה ופצעים, באגדות זה גם מקפצה לצמיחה וגילוי עצמי.
בהמשך אותו מבוא מציינים האחים גרים במין דרך אגב, שאינם מכירים "אף ספר בריא וחזק שנועד לחנך בני אדם, ובכלל זה התנ"ך, שבו לא מופיעים עניינים רגישים אף במידה רבה יותר."
וזה תפס אותי במיוחד, כי גם אני חשבתי על התנ"ך במהלך הכתיבה. בייחוד על סיפורי האבות ומשפחותיהם הבלתי מתפקדות. סיפור אברהם ושרה למשל, תואם לגמרי את התבנית של אוסף המעשיות, שבה האם החורגת (שרה) מתעללת בבנה החורג (ישמעאל), בעוד שהאב (אברהם) עוקד את בנו הביולוגי (יצחק). על פי הקוראן דרך אגב, הנעקד היה דווקא ישמעאל. זה לא תרם לאופטימיות שלי כשגיליתי שהמחלוקת בין יהודים למוסלמים היא גם על את מי אבא יותר אהב, כלומר את מי הוא עמד לרצוח.
ובכל מקרה, התנ"ך לא חס על קוראיו ולא ניסה להגן עליהם ממעללי האבות. ומה שמרשים אותי אפילו יותר: גם על האבות עצמם הוא לא ניסה לחפות.
ובהמשך לכך אפשר לשאול, להגנת מי בעצם, נחלצים מתנגדי האגדות? לכאורה הם חסים על נפשם הרכה של הילדים, אבל כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שהם מגנים בו בזמן – אם לא בראש ובראשונה – גם על תדמיתם של ההורים. האגדות (אם תסלחו לי על פלישת האקטואליה, נהיה יותר ויותר קשה להדוף את המציאות), האגדות הן "שוברות השתיקה" של היחסים בין הורים לילדים. והבעייתיות של הביקורת רק גדלה במשך השנים. כי פעם שררה מעין הסכמה שבשתיקה; אם רעה נקראה חורגת וכבודן של הביולוגיות נשמר. אבל יום אחד נמאס לאמהות החורגות לשמש כליא ברק של זעם ושנאה. הן התמרדו בחסות התקינות הפוליטית, והתוצאה המצערת היא התפלה והעלמה של האגדות.
*
ועכשיו לחלקה השני של הטרגדיה (כמו שאמר פרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת"), כלומר לחלק השני של הרצאתי ביום העיון.
*
עוד באותם עניינים
(וכל הלינקים שזרועים למעלה)
מרית הנהדרה
הגעתי לבית אריאלה היום בעקבות הזמנתך בבלוג עם קבוצת חברותי הביבליותרפיסטיות. זה היה בוקר מענג לאוזניים, וממלא השראה לכל השאר שבין הלב לראש.
תודה ותבורכי
מיכל
מעולה ומעניין כתמיד מרית,
אם לגבר יש ילדים ולגברת גם באותו מספר, אז אם חורגת ואב חורג יש באותה כמות…
🙂
אני חושב אבל שהדגש על האם חורגת הוא אולי, כי הגברות היו אחראיות על הבית והגברים היו בחוץ. כך שמגע הגברות עם הצעירים היה תחוף (למה אין מילה כזאת?) יותר, ואולי גם חזק יותר, ולכן גם עם יותר אפשרויות לקונפליקט…
בנוסף גם הרי לגבר עם ילדים (מבוסס עם הכנסה) היה לבטח קל יותר אז(?)למצוא אשה צעירה מאשר להפך…
למה העונש מגדרי? נבצר גם מבינתי…
אחלה פוסט…
אני רואה האפליה המגדרית הזט משהו מאוד פרודיאני – האבות חסרי משקל ולכן אינם נענשים. האמהות לעומת זאת לא יכולות להתכחש למשמעות תפקידן, ולכן נענשות בחומרה כשהן בוגדות בו. יש פה מישטור של דמות האם בגלל האחריות המובנה בו.
(חבל שאי אפשר לערוך, סליחה על השגיאות וחוסר הבהירות)
תודה, מרית.
חכם וכתוב נפלא!
דרורית אמיתי-דרור
תודה מרית על כל הפוסטים שלך שאני קוראת בשקיקה. אני מקבלת ממך ולא תורמת כי בתחום הזה אני ענייה ואין לי משלי.
הפעם נגעת בליבי וגם דיברת לחלק החושב שבי.
ממתינה להמשך.
תבורכי
מיכל, איזה כיף לי, תודה!
חולי, חן חן. גם קצות החוט שלך נקרעים כשאני מושכת. תעלומה.
מיקי, אני איכשהו לא מצליחה לקרוא לאב שמוכר את בתו לשטן או שמתעקש להתחתן איתה – חסר משקל (ואל תצטער על השגיאות).
דרורית, תודה רבה!
ורד, גם את נגעת בלבי. תודה.
מרית, הייתי בהרצאה, היה מרתק, ממגנט, וגם מעורר סערה רגשית, בגלל התכנים הקשים וההזדהות וגם הדברים האישיים שאמרת. בעקבות ההרצאה והמלצה בדיון אצלי בפייסבוק, הזמנתי מעם עובד את "סיפורים יכולים להציל". מקווה מאוד שעוד אראה הרצאות שלך.
אבות הם תמיד חורגים. ואם הם לא חורגים עפ"י איזושהי אובייקטיביות, הם כבר יסדרו את החורגיות שלהם במוקדם ו/או במאוחר. כך שבכלל לא צריך להגיד אב חורג. אב = חורג.
וואו, מרית, איזה פוסט נפלא. קשה לחכות להמשך 🙂 הרשימה בהתחלה, של מי שלא נכנס לקטגוריית הורים רעים – היא כמו שיר אפל. ורציתי להגיד משהו שכבר מופיע בדברים של חולי ושל רג'ול ורדי. כגודל הציפייה כן גודל האכזבה, ובווריאציה על רייצ'ל לינד מהאסופית – אבא זה לא קרוב משפחה ממילא, אבל לא מצא חן בעיניי שרציתי להגיד את זה, ואני אפילו לא לגמרי מסכימה עם עצמי :)).
ריקי, תודה רבה! לא ראיתי אותך. ישבתי בצד וגם הסערה הרגשית טשטשה. היה משהו מאד יוצא דופן באווירה. אני חושבת ש"הורים רעים" זה כמו ססמא שסיננה את הבאים.
הו רג'ול… (באמצע החלק השני של ההרצאה שלי, נפלטה מגרונה של אחת השומעות אנחה כה עמוקה. כמעט כמו שלי כרגע).
לי, שיר אפל ותהלוכת בושה (ותודה רבה). וחשבתי שדווקא את שייכת לצד האחר אבל אולי זה היה כמקרה הדשא. מה רייצ'ל לינד אמרה במקור?
מה זה מקרה הדשא? ואיזה צד? 🙂 היא אמרה שבעל זה לא קרוב משפחה…
הוי, זה כמו דיאלוג מאלף לילה ולילה. מהו מקרה הדשא? כך הם בדיוק שואלים לפני שהם מתפצלים לסיפור חדש 🙂 נו, זה ירוק יותר אצל השכנים בצד של האבות הטובים. ומעניין שרייצ'ל לינד לא הצחיקה אותי בילדות.
אוי, אני צוחקת. ואני חשבתי משום מה על הדשא של יהודה עמיחי (לא כברוש, לא בבת אחת, לא כולי, אלא כדשא…) ויש עוד צד (בטח יש עוד כמה), כזה שלא עושה רע וגם לא עושה טוב, פשוט רחוק. 🙂
תמיד יש עוד צד… ועל הצד ההוא כתבתי פעם פוסט, "אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר?" (נעדר, נעדר! צועקת הילדה הפנימית ששומעת אותנו מדברות) http://wp.me/pSKif-hV0
אני זוכרת, אבל אני באה לקרוא שוב (איזה כיף), ותמסרי לה שהיא צודקת, וחיבוק.
נעדר על פני מדכא (או מדוכא, או מרחף כצל וחובט כהוריקן) והכי עדיף אבא נהדר.
מאד מעניין מרית. בימים עברו היו פחות נשים מגברים. רבות היו מתות כשהיו יולדות, והייתה נשארת משפחה, לפעמים ילדים רבים ללא אמא. זה קרה הרבה. סבתא, אמא של אמא גדלה כך ועוד סיפורים משפחתיים שהכרתי (והספקתי לשכוח) אישית. הגבר שנפל עליו עול משפחה בנוסף לעול פרנסה, התחתן מהר עם אשה צעירה,שתטפל בילדיו. כי אלמנות או גרושות היו מעט. לאישה הצעירה היה מהר מאד תינוק משלה, והיא היתה מטופלת גם במשפחה הגדולה שקיבלה במתנה מבעלה. בדרך כלל העדיפה את הילדים הביולוגיים שלה. מה גם שהיתה מעין משרתת בבית, וגדוד הילדים, כמו ילדים, לא ששו לעזור. תחזוק הבית היה קשה ומרובה יותר מאשר היום. וכיוון שהגברים שלטו, איך נאמר, בטעם המוסר עם כל הדעות הקדומות המקובלות והאנטי פמיניסטיות (שעדיין מחלחלות ללא בושה בחיינו ויוצאות מדי פעם מעומק הדעות הקדומות כשלא שמים לב) – אז הסיפור על האם החורגת הוא מעין אזהרה, שיימיניג, אם יקרה כך וכך.
והאב, יצא נקי. הלוא גברים רבים הם קורבנות ולא אשמים בכלום. אפילו אברהם שכמעט עקד את יצחק, וכך לאורך כל ההיסטוריה. ואם הם לא אשמים, צריך למצוא אשם אחר….
מרית, גם אני בצד של רג'ול ולי (לי!), בעולם העתיק גברים לא יכלו להוכיח את אבהותם, אולי מכאן נבע הצורך הנפשי להזיר את כל השאר.
אבל הורים רעים רעים לילדים, בעוד שלספרות הם טובים מאוד 🙂 (כמה מרחב יש בערגה לדבר שלא נמצא! וכמות הפתרונות האפשריים….!)
היי הבוער בלי כובע, שמך נהדר ודבריך נהדרים 🙂 והסוגריים פותחים הרבה כיוונים למחשבות דוהרות…
רג'ולי, לחיי אבות נהדרים!
אריאלה, תודה על הניסיון אבל גם קצה החוט שלך נקרע לי. לא מאמינה שאב שמכר את בתו לשטן יצא נקי. בעיני אף אחד. והסיפורים עצמם הם לפעמים פמיניסטיים באופן עתידני (גם היום עתידני) למשל זה http://wp.me/pSKif-dl9 שלא לדבר על החלק השני של הפוסט. חכי, חכי 🙂
הגנב הבוער, גברים לא יכלו להוכיח את אבהותם, נכון, בכיוון הזה בכלל לא חשבתי. אני עדיין מנסה לעבד את ההשלכות…
ובאשר לסיפא – כבר מזמן אני רוצה לכתוב על זה משהו שמצריך יותר זמן משיש לי. יום אחד זה יקרה.
פוסט מכאיב מרית. את יודעת. לגבי מדכא או נעדר, גם הייתי מעדיפה נעדר. אבל מדכא זה כולל גם חגורה וזין? וגבי המקפצה (אסטריד לינדגרטן) הייתי מוותרת על המקפצה (זה כמו בנג'י- את עפה אבל חוטפת באבי אביך. תרתי…), אז הייתי מעדיפה רק גובה דשא רענן…
מחכה להמשך
הייתי צריכה להזכיר לעצמי לנשום תוך כדי קריאה, ותודה על הניתוח המרתק שמפתיע אכן הן מצד הכמות (לא הרבה הורים מתעללים. יחסית לרושם) הן מצד האיכות (נשים מתעללות ובעיקר חורגות, לעומת אבות מתעללים שאינם חורגים אף פעם). (גם?) אני חושבת שמהצד ההיסטורי היו יותר נשים שמצאו את עצמן במעמד אמא חורגת מגברים. חושבת למשל על סיפורו של אליעזר ונשותיו האחיות, דבורה וחמדה בן יהודה, או על דמויות ספרותיות של נשים שניות שצריכות להתמודד עם דמות האישה בעליית הגג, כמו ג'יין אייר או האישה בסיפור 'רבקה' של דפני דה מורייה. לא יודעת אם לא היו אבות חורגים בכלל, אבל הם נעדרים לא רק מהספרות. לא מכירה מההיסטוריה, הכללית או האישית שלי, סיפורים הפוכים. דוגמה קרובה במיוחד, מהמשפחה המצומצמת שלי: סבתא שלי, אם אמי, נזרקה מהבית בגיל צעיר עם שתי אחיותיה, כשהאם החורגת שלהן ילדה שתי בנות משלה ולא רצתה בהן עוד.
מעניין!
ובלי אף תמונה…. איך הצלחת להתאפק…?!
איריסיה, החלק השני מכאיב יותר. לפחות לי. חגורה וזין זה מאד נוכח. ההפך מנעדר ומדכא מאד. רציתי לאחל לך תהילים כ"ג בגלל הדשא, ואז נזכרתי שזו בחירה לא מוצלחת של מילים…
כמו מניפה, תודה רבה. גם סבתא שלי נשלחה לגור עם סבא שלה כשאמה האלמנה התחתנה עם אלמן ועשרת ילדיו. וזה עדיין לא מסביר את העדר העונש… לאן נעלמו הזעם והצדק הפיוטי?
עדי, תודה! והאמת היא שלא התאפקתי. התמונות שמצאתי פשוט לא נדבקו. הן היו כמו קישוטים או כמו סרח עודף. אחת (איור נהדר של רות גווילי) היתה זוועתית מדי ולא רציתי שתסיח את הדעת. רישום של מוניקה גאלאב (זאת שעשתה את הסרט הנפלא הזה http://wp.me/pSKif-ijp) סיפר סיפור מורכב מדי. והשאר נבלו איך שחשבתי עליהם. אולי יש פה איזה כישוף.
לי, תודה נבוכה (אבל, אהמ, מאושרת)
וכמו שאמר לחי-חמור, המשורר הכנעני הידוע (כלומר, כנעני במובן המילולי של המילה; למרות הפצרותיו של שמשון הוא סירב להושיט לו את הלחי השניה):
"החסר מכיל הכל בדמיונו,
אבל השלֵם חסר דבר אחד – את חסרונו"………
נשיקה בלחי :))
אי אה! או במילים אחרות:
אוי, איזה תענוג! (ונזכרתי ביהודה הלוי: "דעי כי נעורים כנעורת ננערו…" :))
תודה על ההרצאה הכתובה לטובת אלו שפספסו את הכנס 😦
שאלה לי אליך, על איזו גרסה או גרסאות של סיפורי האחים גרים את ממליצה, איזו את אוהבת במיוחד?
תודה 🙂
מרית, אברהם , שעל אהבתו מתחרים היהודים והמוסלמים, פשוט קיים את מה שאמר אוסקר ויילד, שאדם הורג את מי שהוא אוהב.. ועל הורים רעים בכלל אפשר לומר שגם התפוח המורעל אהב את אוכלהו, אבוי 🙂
נטע(סט?), בבקשה 🙂
אני משתמשת באוסף המלא בתרגום שמעון לוי http://www.kibutz-poalim.co.il/product?c0=38711
לאחרונה יצא אוסף מקוצר, חמישים מעשיות בולטות שנבחרו על ידי פיליפ פולמן (מ"חומריו האפלים") ותורגמו בחן על ידי אברם קנטור. היתרון הוא שבסוף כל מעשייה יש מידע על סיווגה, מקורה, וסיפורים מקבילים. החיסרון הוא שפולמן הרשה לעצמו לעבד ולשנות קצת… ולא תמיד יש לי סבלנות לפשפש בכל משפט ולהשוות http://www.kibutz-poalim.co.il/Grimm_Tales
ויש גם מבחר נהדר באנגלית (תרגום יפהפה במיוחד וגם איורים של מוריס סנדק שהיה שותף בבחירת הסיפורים) http://www.amazon.com/Juniper-other-tales-Grimm-volumes/dp/B0018QQO8M
ישנן התריסר האלה שאוירו להפליא על ידי עפרה עמית http://wp.me/pSKif-iZT (אבל שמעתי שקשה להשיג אותן…)
וישנו גם המבחר שאייר להפליא דיוויד הוקני http://wp.me/pSKif-kNs
הגנב הבוער, אהבת תפוח זהב היא לגמרי מן האגדות (אפילו הזכרתי אותו אני חושבת, כשכתבתי על אח קטן, אחות קטנה, שם יש עופר שנמשך לציידים) אבל באשר להורים וילדים…
דבר ראשון, זה זמן טוב להודות לך על "סיפורים יכולים להציל" שאהוב עלי מאוד?
עשית לי חשק לחזור ולקרוא את האגדות הפעם מנקודת מבט בוגרת יותר. אני לא חושבת שקראתי בהם מילדות ולמעשה אני לא חושבת שחיבבתי אותם במיוחד כילדה. מעז קראתי לא מעט ניתוחים אך מעולם לא שבתי למקור. דווקא את אלף לילה ולילה אהבתי מאוד כבר אז.
אז את האוסף המלא יש לי ומיד אחזור לחטט בו, את רשומה שלך על "זאב, נסיכה ושבעה גמדים" אדחה לאחר שאמצא ואקרא את הספר. (אסור לאתגר אותי עם ספרים שקשה להשיג, זה האתגר החביב עליי.
האוסף באנגלית מוסיף על האוסף המקומי?
ושוב המון תודה 🙂
נטע (בלי סט…)
אני מכיר אבא אחד שגם לנוכח האפשרות להוכיח חד משמעית את אבהותו הוא מעדיף לשמור על חורגיותו, ואף לטפחה עד לכדי הפיכת בנו לבועל אשתו (של האב, אמו של הבן). זה חלק בלתי נפרד מאישיותו, והבטחון שאכן הוא הוא האב של הבן הזה הזה מאיים על קיומו הנפשי בריקון מכל תוכן.
נכון מרית, הייתי כבר שם, בדשא כ"ג ההוא:) וזה לא בדיוק חיבק:) וחוץ מזה כשכתבתי מכאיב לא התכוונתי שאני נמנעת מלקרוא בגלל כאב.. אין דברים כאלה. רציתי לכתוב לך על סבפר שאני קוראת שנראה תפור עליך, אבל בהזדמנות אחרת
נטע, אלף לילה ולילה בתרגום ריבלין זה עונג ופלא. את הראשונה שאני מכירה (מלבדי) שיש לה את כל שלושים הכרכים. באשר לאחים גרים תרגום שמעון לוי מכסה הכל כל. כל היתר הם רק מבחרים מענגים או מעניינים מסיבה זו או אחרת. ותודה!
רג'ולי, אנחה כבדה וחיבוק כשניפגש.
איריסיה, אחכה בסבלנות…
הלוואי, יש לי את האוסף המלא של האחים גרים, על אלף לילה ולילה אני עדיין עובדת 🙂 אגב נראה לי שזאב, נסיכה ושבעה גמדים מופץ שוב בחנויות.
חלק ניכר מהתרגום של רבלין הועלה לפרויקט בן יהודה. בתקווה הם יעלו עם הזמן את התרגום כולו
תבוא הברכה על פרויקט בן יהודה, וגם עליך! לא ידעתי. ומצד שני הלכתי לבדוק, ו"חלק ניכר" זו הגזמה פיוטית, הם העלו פחות משני כרכים מתוך שלושים… ומצד שלישי – הבשורות המשמחות הן שזו התחלה נפלאה, וגם ארבעת הסיפורים שעליהם כתבתי (שניים ב"סיפורים יכולים להציל" ושניים וחצי כאן – כולם שם…)
מרית ק', זה שיש הורים לא-מתעללים זה נכון (יש אנשים שאפילו אינה אותם מזלם הטוב לגדול אצל כאלו) אבל האם יש הורים לא רעים? (פיות טובות ומלאכים זהובים) כל פעם כשנדמה לי שכך, וכי בן או בת שיחי עברו ילדוּת נעימה, ככלות איזה זמן מתחילים לנבוע מעיינות תהום רבא. מה שבטוח, יש ילדים שאוהבים ללא-תנאי את הוריהם, ויש ילדים אחרים שמזמן נשברו כליהם, ומאז הם לא משחקים את המשחק הזה.
שועיקי, איפה שיש אנשים יש הפתעות. גם טובות. ואפילו סבא וסבתא הנפלאים והאהובים מכל שלי לא היו פיה ומלאך (הם היו הרבה יותר ממשיים). חיבוק גדול ואנחה.
אני עם שועי, גם כן באנחה. אבל גם מסקרן אותי האם אי פעם נכתבו סיפורים על סבלותיה של האם החורגת? זה לא פשוט לקבל ילדים, למשל מתבגרים, "מן המוכן" מפרק ב', כשהילדים עושים הכל לסלק אותך ואין לך סיכוי אף פעם להיות מלאך או גואל או סתם אמא טובה נורמלית ואז כותב הסיפורים שתמיד בעד הילדים היתומים יעלה את האם החורגת (הלא ביולוגית) תמיד תמיד על המוקד. ומה באמת שורף בליבה המתוסכל של האם החורגת? מקווה שלא חרגתי מהנושא יותר מדי.
או הורים לא חורגים אבל מתקשים להתמודד עם נשמה מורכבת של ילדה שנולדה להם כי הם "נורמאטיבים" והילדה הזו מייסרת אותם ומעוררת אצלם כעס שמתפרש מבחוץ כהתעללות, ואולי זו באמת התעללות אבל הם לא יודעים איך להתמודד עם מה שעולה מתוכם ואין להם מספיק אינטליגנציה או משאבים לטפל בזה, ועל ההתעללות הזו נכתבים סיפורים ושולחים למשרפות בעיקר את את האימא. אולי נסחפתי.
אז הדברים מורכבים
איריסיה, נכתבו סיפורים. בוודאי. ניל גיימן למשל כתב את שלגיה מנקודת מבטה של האם החורגת וזה אפילו תורגם בתרגום אנאלפבתי לעברית… זאת לא חריגה מהנושא, זו בדיוק הבעיה, שאין דבר כזה מבוגרים. גם הורים רעים הם בעצם ילדים יתומים עם אמהות חורגות. הורות זה לא זהות, זה תפקיד. (כשכולם שנאו את אמה של רוז פיזם ואת אביה החורג בעל השם המצמרר רוני רון, אני חשבתי על רוז עצמה. נניח שלא היתה נרצחת, איזה סיכוי היה לה לפרוץ מהמעגל הזה ולהיות אם נורמלית?).
"הורות זה לא זהות, זה תפקיד" – אולי זה כאילו מובן מאליו, אבל וואו! פוקח עיניים ומחשבה 🙂
נורמלית? אוי וועי. רק לא נורמלית, בבקשה!
מרית, לפני 3 שנים השתתפתי ביום עיון שנערך בתל אביב בהשתתפות רופאי ילדים ופסיכולוגים של ילדים על התעללות רגשית ופיסית (לא מינית) והסתרתן/השתקתן. אחד הנתונים שעלו באותו יום הוא שלהערכות שונות מעל ל-80% מהמקרים שנמשכים שנים על שנים כלל לא מדווחים, וגם רופאים שחושדים בילד שמגיע עם סימנים מחשידים לא ממש יודעים מה לעשות, ואיך ליצור קשר עם הילדים שלפעמים לאחר מספר פעמים שתלונותיהם נבלמו (או שלא האמינו להם; או שהוצגו כפנטזיונרים או כלא לגמרי בסדר על ידי הורים שעוסקים במקצועות חופשיים) כבר לא מוצאים פה לדבר. רוז פיזם ז"ל היא מקרה קיצוני ומצער ביותר, אבל ישנם המון מקרים קטנים יותר ומצויים הרבה הרבה יותר, שלא מסתיימים ברצח (לפחות לא רצח שבו הילד מפסיק לחיות הלכה למעשה ושמשאירים גופה אחריהם), הם לא מדווחים ולא נחקרים, והחיים ממשיכים להתגלגל. גם ככלות שנים, מי שהיה שם, צריך למשות את עצמו ולמשוך את עצמו קדימה מדי כל רגע נתון. וזה בסדר. בחברה שאנו בוחרים לחיות בה את חיינו– מקרים שכאלו הם לגמרי בסדר.
צודק לגמרי. וככה כל מי שמתלונן על עוולה שנעשתה לו נמצא מניה וביה אשם בהפרעה לסדר הציבורי הזה. ככה גם בכביש, ככה בכל תחום. הצווי הוא "ספוג את העוולה, ובהחלט מותר לך להעביר אותה למישהו אחר".
רג'ול, בדיוק היה לנו ויכוח משפחתי על מה זה נורמליות (לא בהקשר הורי). בני חשב, כמוך כנראה, שנורמלי זה נורמטיבי ולפיכך מוגבל ומשעמם. ההגדרה שלי אחרת. אני חושבת שנורמלי זה מי שמודע לשריטות שלו ולא מנוהל על ידן. זאת לא קללה אלא ברכה.
שועיקי, רג'ול, ברור ועצוב לאין שיעור. וכפי שמעיד כאב שצף פה המעשיות עדיין רלוונטיות ואמיתיות. אני עברתי בשלום את החלק הזה של ההרצאה, רק בחלק השני קרסתי. (ועדיין יש הורים שמבינים באהבה. או לפחות בכבוד לילדים. וזה המון).
באבולוציה של השפה זה כמובן במשמעות חיובית. רק כשמדובר כל הזמן כאן על כמות כזאת וכזאת, אז המילה "נורמלי" כבר נושאת את משמעותה הלועזית המקורית יותר בגאון.
מרית, רג'ול, יש הגדרה משפטית הנקראת "חזקת האדם הסביר", כלומר מהי תגובה סבירה למצב מסוים, כיצד אדם סביר אמור לנהוג כאשר הוא נתקל בדילמה או בעוול או בכל דבר. הרבה פעמים מצאתי את עצמי מקבל החלטות על פי הדגם הזה (המקום בו גדלתי ספק אם ענה על "חזקת האדם הסביר"). פשוט שואל את עצמי מה אותו אדם סביר היה אמור לעשות כרגע. אם תרצו האדם הסביר הוא הנורמטיבי. הוא לאו דווקא משעמם כמו שנניח מתעלל סדרתי אלכוהוליסט או פוגע-בורח אינם בהכרח טיפוסים מעניינים.
כן, כן.. אחלה תפקיד. נתראה בפוסט הבא שלך לטובה מרית
כמו תמיד, תענוג לקרוא.
אם אני זוכרת נכון, לסינדרלה, למשל, יש נוסח עתיק יותר בו "סינדרלה" (או בת דמותה בעלת שם אחר) כבר חיה עם אם חורגת, וגם אומנת אהובה. סינדרלה מחליטה לרצוח את האם החורגת כדי שאביה יתחתן עם האומנת – וזה בדיוק מה שקורה. אלא שהאומנת מביאה את הילדים שלה ומתעללת בסינדרלה, כמו בכל הגרסאות המוכרות.
אז מה שיש כאן הוא תחרות על לב האב, שמתקיימת תמיד בין אימהות לבנות – חורגות או לא – והבנות מפסידות. הן יצטרכו למצוא אבא אחר. אני מאמינה שגם למעשיות אחרות של האחים גרים יש נוסחים אחרים מוקדמים, גרועים יותר ומרושעים יותר (כמו כיפה אדומה והזאב הצרפתי), ורק אמא אמיתית מוכנה "לסלוח" לבתה על התחרות – וגם זה לא תמיד.
למה האב לא נענש בסיפורים? כי הוא לא אבא. הוא זאב. בשביל להעניש זאב צריך צייד. או חתן. רצוי נסיך…
מרית, המשכתי לחשוב על "הורות זה לא זהות. זה תפקיד" – ואני חושבת שזה לא מובן מאליו כי זה תפקיד שלא נגמר אף פעם, כלומר גם חסר הפוגות וגם תקף לנצח, ובמובן הזה הוא כבר הופך גם לזהות, לא? זה כמו ללבוש בגד אבל לא להסיר אותו לעולם, באיזשהו מובן זה כבר חלק מהגוף שלך.
(אמא שלי פעם התעוררה משינה עמוקה במיוחד, וכנראה מחלום קדם-תפקידי, ואמרה בתמיהה: "מה, אני האמא בבית הזה?!").
לי, אני מסכים אתך מאוד…. בעיניי הורות היא תפקיד כמו שעור הוא בגד – אפשר לדון בו מטאפורית וסמלית אבל קשה עד מאוד לפשוט אותו. מצד שני, כל מה שמתבוננים בו כבר זוכה למרווח מסוים. כמו שהגיבור של מקס פריש ב"יהא שמי גנטנביין" גילה, שכשהוא משחק את תפקידו הוא נעשה בו הרבה יותר טוב.
מה לעשות ושוב נזכרתי בגיבור של הסיפור מ"אלף לילה ולילה" שבכל פעם העבירו אותו בשנתו מביתו לארמון, ובכל פעם הוא קיבל את מצבו החדש כאמת ואת מצבו הקודם כחלום. אנחנו יכולים להיות גמישים לגבי הרבה דברים אבל חלק מהם נחרטים בכל זאת עמוקות בנפש והופכים לזהוּת. לפני כמה שנים היתה כתבה על בחורות אנגליות שהפנטו אותן ואנסו אותן. האונס הלא מודע לחלוטין הותיר בהן עקבות של דכאון עמוק, וכך הסיפור התגלה. אני תמיד תוהה על הורים- במקרים רבים אלה אבות – שמתנתקים לגמרי מילדיהם הקודמים ומקימים משפחה חדשה. איפה הדכאון, אני תוהה….?
(והחלום נפלא :))
הי!! 🙂 רציתי לכתוב כמו כובע אבל התאפקתי וכתבתי בגד 🙂 לגבי המרווח – אני חושבת שזה מה שנפלא בסיפור על אמא שלי, שכשכתבתי אותו לא הבנתי עד הסוף למה אני כותבת אותו כאן אבל הנה הסברת :). ולגבי מקס פריש, לא קראתי אבל שוב אני נזכרת בסרט הדוקומנטרי שאהבתי, "קומארה הגורו המתחזה", שבו הבחור שהתחזה לגורו היה גורו כל כך טוב משום שהוא היה מודע להיותו מתחזה, בניגוד לגורואים אמיתיים 🙂 והמרווח שבינו לבין התפקיד היה אצלו מרווח של ענווה.
ולגבי הדיכאון הוא באמת פחות מדובר (אני נזכרת באנה קרנינה ואפי בריסט, אבל לא בשום מקבילה גברית/אבהית).
ועם ובלי קשר, הדר נפרדה ממני הבוקר בברכה: "אמא, אל תשכחי את כל מה שאת זוכרת!"
עדי, תודה רבה. לא מכירה סנדרלה כזאת אבל זה לא אומר שאין.
מן הסרט עור החמור (גרסת פרו, של האבא שמחליט להתחתן עם בתו) זכורה לי איזו סנדקית שמעוניינת באבא (עניין שלא קיים בגרסה הכתובה), וב"שלושה גמדים ביער" האם החורגת מפתה את הבת לשדך לה את אביה ומבטיחה לה שהיא תשתה יין ותרחץ בחלב, כשבתה הביולוגית תקבל רק מים, אבל תוך שלושה ימים הסדר מתהפך וגולש להתעללות חמורה.
לי והגנב הבוער (ושועיקי, ורג'ול, וכולם), הפוסט הזה הוא כמו בקבוק עם שד, אני לא בטוחה שאני כשירה להתמודד עם כל מה שיצא ממנו. ובכל זאת בעניין זהות או תפקיד – אני חושבת שזהות זה עניין שכבתי. יש אנשים שאצלם הגרעין של ההורות נמצא כבר בשכבות הקדומות ביותר ורק מחכה להתממש. אצלי זה לא כך. ומצד שני יש מפגשים שמחלחלים לשכבות העמוקות ביותר. אני חושבת שהמינון (זהות או תפקיד) תלוי בהורה ובילד. אני נוטה לצד התפקיד, שהוא להעצים ולשחרר, ולכן זה גם לא אינסופי מבחינתי. האהבה היא לתמיד אבל לא האחריות. אני חושבת שיותר קשה למי שחווה את זה כזהות, הכול יותר אינסופי ודרמטי ופגיע ומדמם. בתפקיד יש משהו ענייני וצלול ומרגיע לכל הצדדים.
החלום נפלא. והדר הגאונה הזכירה לי את השורות של בילי הולידיי:
You promised that you'd forget me not
But you forgot to remember
אני מכירה את חוויית הבקבוק-עם-שד והספק לגבי הכשירות להתמודד עם מה שיוצא אחר כך…
מרית, אני לא יכול לחשוב על תפקידים בלי לצרף להם מיד משחקי(תפקידי)ם. ולשחק אני אוהב; לו רק יכולתי לשחק את הענייני והחכם והצלול…. ! 🙂
לי, הסרט מסקרן נורא; וגם אני רציתי לשאול אותך אם זכרת לא לשכוח….. 🙂
אני מזדהה עם המשאלה לשחק את הענייני החכם והצלול… 🙂 אבל היום, עכשיו, טוב לי איך שאני…
לסינדרלה המקורית קוראים זזולה או זוזולה או משהו כזה (גרסה איטלקית על חתולת האפר), ואם אני זוכרת נכון גם האמא בשלגייה הייתה במקור האמא האמיתית. אני חושבת שהאחים גרים דווקא מאד ריככו את כל האגדות.
הבוער, במשחק (תבוא הברכה על ההמצאה הזאת) יש משהו פורמלי, מין רווח וכללים שבהם צריך להציץ. ואין. (כלומר יש כללים כנראה, אבל רק בדיעבד. גדול עלי להסביר).
עדי, את מתכוונת אולי לקובץ של ג'מבטיסטה באזילה מהמאה השבע עשרה? קראתי רק את גרסת היפהפייה הנרדמת שלו, שבה הנסיך אונס אותה בזמן שהיא ישנה ונולדים לה תאומים מתוך שינה והיא מתעוררת רק כשאחד מהם נושך את אצבעה (נורית זרחי אמרה לי פעם, זה מה שילדים עושים, הם מעירים אותנו…) הסיפור של המעשיות של האחים גרים הוא כל כך מורכב וכל כך לא קשור לדימוי של הסתובבו בכפרים ואספו, שקל לאבד בו ידיים ורגליים. האוסף הוא פרק באבולוציה של המעשיות ובשום פנים לא מקור המקורות (אם יש בכלל דבר כזה), אבל יש לו נוכחות תרבותית ברורה, וגם אישית בשבילי. אני מאמינה למעשיות האלה, ואם נותר איזה ספק הוא יוסר בפוסט הבא…
מרית, את לא צריכה להסביר….. 🙂
[…] […]
זו מן הסתם תגובה מאחרת.
נכון שהאמהות מתפקדות בדרך כלל באגדות כמגבילות ומענישות ואף מתעללות.אך מצד שני הן מניעות את העלילה .בלי הדחיפה הזו היו ילדיהן נשארים כנראה בתומתם ולא עוברים מסע של התפתחות.למה כבר לוהק הנסיך? להגיע כפרס עטוף יפה לקראת הסוף הטוב.
האם זה לא ברור שאף אחד מהאבות לא נענש מטעמים מיזוגניים? בעולם מאד פטריארכלי בו נשים וילדים הן חפצים ורכוש של הבעלים ושל האבות, איך ייתכן להעניש את הגברים? זה בלתי נתפס שכותבי הסיפורים יענישו את עצמם ואת בני דמותם ולכן גם לא קורה בצורה גורפת.
כי אב או בעל יכולים לעשות ככל העולה על רוחם ברכושם (אם יעשו את הדברים שהם עושים לילדיהם/בנותיהם/נשותיהם לחיות המשק למשל – היעלה על דעת מישהו להעניש אותם על כך?) ואמהות לעומתם או נשים בכלל חייבות לתפקד את ייעודן – כלומר להיות אימהיות, לטפל, להזין (במזון טוב), לשרת. אם הן בוגדות בייעודן – מגיע להן עונש. בבחינת חפץ שלא מתפקד ואף עושה נזק ולכן חובה להחזירו למוטב או להענישו למען יראו וייראו.
פשוט עוד השתקפות של המיזוגניה ששררה בתקופה ההיא (וגם היום) ומתבטאת בבירור דרך האגדות.
אסנת, אימהות מתעללות מזינות סיפורים. על זה לפחות אנחנו יכולות להסכים 🙂
אריאל, אני איתך בזעמך על הילדים והנשים כרכוש (בדיוק השבוע חשבתי על לוט שמציע לאנשי סדום לאנוס את בנותיו במקום את האורחים ועל אלוהים שרואה באיש כזה צדיק) אבל מעשיות עלו על הכתב רק בשלב מתקדם ורבות מהן חוברו על ידי נשים.