לא מזמן גיליתי שהכניסה לעיר-האושר נחסמת על ידי מסנן אתרים בשם "רימון". ראשית, נעלבתי שזורקים אותי לפח ביחד עם פורנוגרפיה, אלימות, סמים ופדופיליה. ושנית הצטערתי, כי עיר האושר יקרה לי כמקום של שיחה עם אלה שדומים לי ועם אלה ששונים.
אני יודעת שזה מקום מאתגר לפעמים בגלל הטווח הרחב של הנושאים, מספרי ילדים ועד אמנות רדיקלית. "מילא מרינה אברמוביץ' שהסתננה איכשהו למיינסטרים (ההוכחה האולטימטיבית שאין דבר העומד בפני הרצון), אבל מישהי כמו אנבל צ'ונג היא כבר יותר מדי. לא פעם שקלתי ניתוח הפרדה אבל אני תאומים סיאמיים שמחוברים באברים חיוניים." כפי שכתבתי פעם, במסגרת חשבון נפש. ומה לעשות שהילדות (כמו בפוסט הנוכחי) חורגת מאד מהגבולות שמתווחים לה ספרי הילדים.
ועם זאת, אין לי שום תשוקה להתקיל את מי שלא רוצה. אני משתדלת להתריע כשיש תוכן בוטה. אף שלפעמים קשה להחליט איפה עובר הגבול. היום למשל. ראו, הוזהרתם, ייתכן שהפוסט הבא דורך על גבול.
*
בעצם רציתי לכתוב על הקשר בין היְלָדוֹת שצייר בלתוס לילדות שצילם לואיס קרול. וכמו תמיד, כיפה אדומה שכמותי, ירדתי מהשביל לקטוף פרחים.
ובכן – פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה ומסתיים בילדה עם חישוק:
ברובד הישיר הריאליסטי: שיעור הנגינה של בלתוס טעון באלימות ומיניות.
ברובד השני, המטאפורי, זו ילדה-חפץ, ילדה-גיטרה: ידה האחת של המורה אוחזת בשערה כמו בצוואר של גיטרה וידה האחרת פורטת על הירך. ובהמשך לכך – הפסנתר הפתוח נראה כמציץ מבוהל מן הצד. (וכבר נגעתי פעם בבלתוס המנפיש, דרמטורג החפצים)
ברובד השלישי, שאני לא יודעת בדיוק איך לקרוא לו – זו מעין גלישה ארכיטיפית – התבנית הזאת של אישה שגוף מיוסר ומעורטל למחצה מונח על ברכיה, העלתה בדעתי אינספור פייטות, כל אותם ייצוגים של מרים המערסלת את בנה הצלוב בחיקה. אמנם יש כאן היפוך ותעתוע; אצל בלתוס המערסלת היא גם ובעצם המתעללת.
והחיבור בין שיעור הגיטרה לפייטה, הוביל אותי לציור של מקס ארנסט "הבתולה הקדושה מענישה את ישו הילד בפני שלושה עדים: אנדרה ברטון, פול אלואר והאמן עצמו" (1926).
אני מכירה את הציור הזה כבר שנים. תמיד ראיתי בו את החילון, את ההתרסה של ארנסט, בן למשפחה קתולית קשוחה. אם כי גם זה לא חד משמעי; השמיים אמנם ריקים אבל ישו הנענש מצויר בתנוחה/בזווית של מלאך נופל או צולל, ומזכיר גם את הputti אותם הילדים שמנמנים ומכונפים שהתגלגלו בסופו של דבר במלאכוני פרסים.
אבל עכשיו שאני מביטה בבתולה המענישה דרך "שיעור הגיטרה" והפייטה, נחשפת בלי משים עוד שכבה רגשית. פתאום שמתי לב שבאיקונוגרפיה הנוצרית ישו מופיע פעמיים בחיק אמו, פעם כילד אהוב ופעם כבוגר פצוע. ושני הדימויים התערבבו זה בזה (ובזכרונות ילדות פרטיים), כי הורים הם מקור אינסופי ומתעתע לעתים, של כאב כמו של חמלה.
הציור גרם בשעתו לנידויו של מקס ארנסט מהכנסייה. לא בגלל המכות שישו חוטף מאמו (עד שאחוריו מאדימים) אלא בגלל ההילה שנפלה. וכפי שאפשר לראות למטה בתקריב, היא מקיפה עכשיו את חתימתו של האמן.
וזה מתחבר גם לשלושת האמנים שבחלון (שני משוררים והצייר עצמו) שמחליפים את שלושת האמגושים שבאו על פי הברית החדשה, לסגוד לישו התינוק.
ההמרה הזאת של הדת באמנות מחזירה אותי לעוד ילד מוכה; ויטו אקונצ'י (עוד אמן עם חינוך קתולי) ולזכרון הילדות המכונן שלו מסביבות גיל חמש: הוא שוכב על ברכי אביו שמכה אותו. במצוקתו הוא מקיא את ארוחת הערב שלו, ובזמן שהוא מקיא הוא מתפלא על צבע הקיא: הספגטי שאכל היה ברוטב אדום, ועכשיו כשהוא נפלט לרגלי אביו, הוא לגמרי לבן כאילו סונן בקרבו.
וכך, במין קדימון לעתידו האמנותי, ממיר אקונצ'י את עולם החטא ועונשו במעבדה לחקר צבעים. כלומר מחליף בדרכו שלו את הדת באמנות (ואקונצ'י היה זה שהצביע על המהפך שעברו המרחבים שבהם מציגים אמנות. פעם גלריות היו ארמונות והיום הן חללים לבנים סטריליים דמויי מעבדה).
ולסיום השרשרת המאד אישית הזאת, הציור של מקס ארנסט הזכיר לי את "מסתורין ומלנכוליה של רחוב" שצייר ג'ורג'ו דה קיריקו, ממבשרי הסוריאליזם עוד ב1914 (ראו בתמונה משמאל. הפכתי את כיוון הציור של ארנסט כדי להבליט את הדמיון בין המרחבים).
יכול להיות שמדובר בדמיון מקרי. אבל זו לא רק הסימטה הכמעט חסומה והצללים הגיאומטריים החזקים. אפילו התיבות שעליהן יושבת הבתולה מתקשרות איכשהו לקרון הריק של דה קיריקו.
אבל לא הייתי מטריחה אתכם לולא ההילה שנפלה אצל ארנסט ונאספה על ידי ילדה שחשבה אותה לחישוק של משחק.
אז מה רציתי להגיד? שכמו שבמאים אמריקאיים יוצרים לפעמים את סרט ההתחלה של סדרה אחרי שורת המשכים. כך גם במיתולוגיה האמנותית שלי – הציור של ארנסט הוא הפרק שקדם למסתורין ולמלנכוליה של דה קיריקו. והגלגול הזה של ההילה טעון בכל כך הרבה דברים שאני חושבת על דת ועל משחק ועל אמנות ועל ילדות ועל החיים ופלאיהם וסכנותיהם, שהמבין יבין.
*
עוד באותם עניינים
רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום
*
אם יש לך בעיות של צנזורה, מדוע את עובדת עם בלתוס וישו "מחולל"? גם לדוס כמוני פוסט כזה נתקל בהתנגדות, אבל אני נאמן לעיר האושר.
אביב, אני שמחה שאתה נאמן! אני כותבת על מה שמרתק אותי ונוגע לי. וזה לא ישתנה בגלל צנזורה. לעומת זאת אשמח למלא כל בקשה להתרעה. לפעמים באמת קשה לי להחליט איפה עובר הגבול.
לא בהמשך לנאמר כאן, האם את עדיין מקבלת את הפוסטים מהבלוג שלי? הוא עבר שינוי וזה לא ברור לי.
http://www.explorations-photographiques.com/2016/02/29/%D7%97%D7%A6%D7%99-%D7%9B%D7%9C%D7%91-demi-chien-half-dog/
כבר עניתי לך קודם כששאלת, שאני נכנסת דרך המועדפים 🙂
עכשו הכל ברור לי, אני הוא שלא מצליח לעקוב אחרי מה שקורה אצלי…אנסה לתקן
אוהבת את הלך המחשבה שלך ואיך הדברים משוחחים אלו עם אלו ואת משוחחת איתם. ואיתנו. ומי שמעדיף לחסום את כל השיח, הדיאלוג, היופי והידע הללו, ההפסד כולו שלו.
לצערי לא יוצא לי לקרוא את הפוסטים הנהדרים והמעניינים שלך כפי שהייתי רוצה מפאת חוסר בזמן פנוי אך כל פעם שאני קוראת כפי שקרה הפעם אני מתמוגגת מהידע ומההקשרים שאת רוקמת באופן קסום. תודה!
איי, מרית. איזה פתיח מצחיק ומעציב בו-זמנית. לכל גיסיי יש כמובן אינטרנט רימון (זאת תכנת סינון שרוב מנוייה הם דתיים-לאומיים וחרדים, במידה שיש להם אינטרנט בביתם) והם כמה וכמה פעמים בעבר הופתעו כיצד אנחנו מחנכים את הילדים עם אינטרנט פרוץ. מצד אחר, גיסה שלי פעם שאלה אותי בתמימות כיצד אני נותן לילדים לקרוא מיתולוגיה יוונית, הרי זו עבודה זרה.
מה שצריך להבין הוא שלמרבה הצער לא לחינם מי שביקש להיעשות אמן בתחילת המאה העשרים השאיר את הדת מאחור. לא רק אדיקות של החברה גרמה לכך, אלא גם תחושת בדידות גדולה של האמנים עצמם. איך אפשר להתבונן בציורים, ואז לגלות שכל יקיריך אינם יודעים דבר ממה שכה יקר ללבך?
מה שמזכיר לי, מעשה נאה. באיזה ליל ישבתי על שיירי בקבוק ויסקי עם מוסיקאית ועם קולנוען. סיפר הקולנוען על ספרו. סיפרה המוסיקאית על הקלטותיה. סיפרתי אני על ספריי (אלו שאני קורא) ועל הישיבה מול המחשב. אמרו לי: אף פעם לא חשבנו שבכתיבה ובמחקר יש כל כך הרבה בדידות.
כמעט ציטטתי להם את איציק מאנגער השואל: "אך לאן יברח אדם בליל מן הבדידות?"
וגיליתי עכשיו שיש גם "אתרוג פלוס" גירסא מתקדמת יותר של אינטרנט רימון (כנראה חוסמת יותר). : http://www.etrog.net.il/pnimi.asp?id=47
ענת, זהו בדיוק! שכבות וחוטים ושרשראות ורשתות של שיחות. זו הגרסה שלי לתשוקת התמונות והדיאלוגים של אליס בארץ הפלאות (אם לחזור רגע לתחילת הפוסט). זה אושר להיות מובנת.
ובאשר לצנזורה – אני לא מצטערת על מי שבא והחליט לוותר, רק על אלה שלעולם לא יגיעו כי משהו שעליו הם סומכים החליט בשבילם שזאת תועבה.
בלהה תודה מעומק הלב!
הו שועיקי, בדידות לא חסרה בעולם, כמו שאמרה אמא של אהוב לבי (לא קולנוענית או מוסיקאית או כותבת) פעם כשרציתי לעזור לה, "את הבדידות שלי אף אחד כבר לא ייקח ממני."
המחשבה היא הדבר היחיד החופשי באמת, גיליתי את זה עוד בילדות, זה היה העוגן שלי. (ולמה אתה עושה להם פרסומת?)
הזכרתם לי שניכם קצין, לאו דוקא ממעמיקי המחשבה, שאמר לנו פעם, לפני המון שנים "חבר'ה, לא לאבד את היאוש, את התקוה כבר אבדנו"
אביב, כשמאבדים גם את הייאוש קורה דבר יפה.
אביב, קבל שיר נפלא של אפולינר עם מלאך שלבוש כקצין (זה מה שנשאר מהצרפתית שלי, רק קובץ שירים שאני זוכרת בעל פה) http://www.poetica.fr/poeme-782/guillaume-apollinaire-la-blanche-neige/
שועיקי, אתה מדבר מניסיון?
השאלה הגדולה יותר שגם עלתה פה לדיון לא פעם היא שאלת הצנזורה של המבוגרים את התכנים שרואים/קוראים ילדים. זו שאלה חשובה במיוחד בעידן הרשת, שכן ההחלטה אם לתת לילדים (ומאיזה גיל) לשוטט ברשת – והיום אפשר לעשות את זה מכל טלפון חכם, צריכה לקחת בחשבון שהם יגיעו לכל התכנים האלימים והמיניים שמצויים שם. כי ילדים סקרנים, וטוב שכך, ואם זה שם הם יראו את זה.
ברור לי שאת מצרה שהם מאפשרים למישהו אחר להחליט עבורם (וסתם מעניין אותי מי עושה את זה, מי קורא/עובר על אתרים ומחליט מה נכנס ומה לא ועל פי אילו קריטריונים). אבל מנקודת המבט שלהם זה פיקוח נפש, לא פחות. ואני בטוחה שהם פועלים לפי הכלל 'אם יש ספק אין ספק'. אני מקווה שכשהם יגדלו ויגיעו במקרה או שלא לתכנים שלך, הם יוכלו להשתלב בדיון פה, על התכנים הפגניים, הפוגעניים (לכאורה) והפגניניים (אמנם גיטרה ולא כינור אבל לא יכולתי להתאפק).
פגנינית, זה תמים לחשוב שמישהו יושב וקורא אתרים. יש בטח איזו תוכנה שעושה את זה לפי נתונים טכניים. היא מזהה מילים מסוימות ולא איכפת לה ההקשר. וכשחוסמים את עיר האושר חוסמים גם המון פוסטים "תמימים" מ"העץ הנדיב" ועד החלום בהקיץ מהפעם הקודמת. ואיזה מין פיקוח נפש זה כשרוב הילדים חשופים לתוכניות ריאליטי וילדות שמצטלמות בפוזות מיניות כדי למכור מוצרים? וזה רק מחזק את דעתי שאי אפשר להיות תלוי בסביבה כשמגדלים ילדים, צריך להתרכז בילדים, לתת להם כלים לחשוב ולהחליט, וכאן עיר האושר גם במופעיה האקסטרימיים ביותר היא בצד של הטובים.
מניחה שאת צודקת, ושזו תוכנה כלשהי, כמו של הסי איי איי שקוראת מיילים ונזעקת רק כשנתקלת במילים מסומנות מראש. לגמרי איתך בעניין של כלים, והרי זו מהות החינוך, לתת לילדים כלים להתמודד עם כל מה שיבוא מולם בעולם. אבל הילדים שאת ואני גידלנו (גם את עצמנו) גדלו בסביבה אחרת, הרבה פחות חשופה. הריאליטי וההזנייה של הילדות (כולל התחפושות של ילדות קטנות שמתחפשות לדמויות מפתות שונות מעולם הפורנו. סתם משהו שנתקלתי בו בשבוע האחרון שהדחקתי) זה כלום לעומת האלימות והמיזוגניה וגם הפדופיליה שאורבים ברשת. ודווקא לחלשים ביותר, הפגיעים. והשאלה איך מתמודדים עם זה לא פשוטה. אני חושבת שהתשובה איננה רימון או אתרוג או כל פרי אחר שנבחר כדי לכנות תוכנה מסננת תכנים. אבל אני שמחה מאוד שלא הייתי צריכה להתמודד עם זה בזמני. הילדים שלי צריכים לחשוב על זה עכשיו כשהילדים שלהם קטנים, ואני רואה את הלבטים.
ברור לי שעיר האושר מכילה תכנים נפלאים לילדים. אבל לא רק. היא טיול נפלא במוח שלך, על נבכיו, הקשריו וסטיותיו הנפלאים, אכן עיר האושר. ואין מקום לצנזורה עצמית, גם לא נראה לי שאת מסוגלת אפילו אם תרצי. אבל את מודעת לכך שגם אם תשימי אזהרת תוכן כמו שעשית בפוסט על אנבל צ'ונג זה יפעל בדיוק הפוך כי זה מגרה את בלוטות הסקרנות עוד יותר, לפעמים נדמה לי שזה מה שרצה האל כשאסר על אדם וחוה לאכול מפרי הדעת. אלה אינם תכנים שאני הייתי נותנת לילדים לקרוא, גם לא לעצמי הילדה (זו השאלה שאני תמיד שואלת את עצמי). בעיני יש בהחלט דברים שמבוגרים מסוגלים ואפילו צריכים להחשף אליהם, והם כוללים אלימות ומין מסוגים שונים ועוד כהנה מציאויות שרובצות לפתח, וילדים עוד לא.
מרית, לפני כמה שנים הבן שלי ואני לימדנו את עצמנו לשחק "גו", משחק סיני
(ככה זה נראה:
https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/2/2a/FloorGoban.JPG)
ב"גו" המטרה היא לכתר את היריב ולחסל לו את כל ה'חירויות'. אבל מה שמעניין הוא, שלפעמים היריב נדמה כמכותר – או אף מכתר את עצמו – ורק לאחר זמן מגלים שלמעשה במשך כל הזמן הזה הוא כיתר את השחקן שמולו וחיסל את כל חירויותיו.
ואם להגיע סוף סוף לנמשל, נדמה שמרוב שהחברה הדתית מכתרת את עצמה, כביכול, בונה סביבה מחיצות וחומות, היא למעשה מכתרת את כל מי שסביבה (שלא לדבר על חיסול חירויות……)
….באשר לילדים, מידע תמיד זולג אליהם בלאו הכי, אבל נדמה לי שהדבר שלא מדברים עליו, שלא ממללים אותו (ושלא ממוללים באצבעות), הוא הדבר המפחיד מכל (והמסעיר מכל)
וגם אני רוצה להגיד תודה , על פוסט מרתק ומופלא ממש.
מרית האהובה. הטקסטים של "עיר האושר" עם אכזריותם וחוכמתם ופגיעותם מלאת האהבה מזכירים לי את המילים והתרגילים ממזמן מזמן, מהחזותי. את מורה אמיתית, והבלוג הזה הוא מעין המשך בשבילי. ספר של חוכמה ופנים. אף פעם לא כתבתי לך את זה. תודה.
תודה על הכול, ובמיוחד על ההורים שהם מקור אינסופי לכאב ולנחמה, ועל ההמרה של חטא ועונש במעבדת צבעים, ועל כל המעֵבר שגם בלי להיות המבין שיבין, מרגישים בו…
(ואני בכלל לא ידעתי על כל הרימונים והאתרוגים הללו)
פוסט מרתק. כל כך יפה איך שהתנועה עצמה הנראית ביצירות (הרגשתי כאילו "הפעלת" לי אותן) מזרימה גלים מעבודה לעבודה. ממש הנפשה של 'איך נוצרת אסוציאציה'.
וההילה ההופכת לחישוק – חיבור מרגש ממש.
תודה על פלח הרימון הזה 🙂
כמו מניפה, הבן הצעיר שלי הוא בן שש עשרה. הוא כבר גדל בעולם שאת מתארת ומעולם לא צינזרנו אותו. קרה שאמרתי לילדים שלי שאני לא חושבת שכדאי שייחשפו למשהו. ועדיין השארתי את הברירה בידם. וכיוון שזה היה כל כך נדיר והיה אמון הם סמכו עלי. ואת צודקת בקשר לפיתוי, זה באמת חשוד מצד האל, כמו תרגיל החדר האסור של כחול זקן 🙂 (ואני עדיין מאמינה בבחירה).
תודה רבה איש הברזל המנוזל. אתה המבין יבין.
סיון, וואו. כל כך יפה תיארת את הטקסטים שלי. תודה תודה.
לי שמשוטטת פה ואוספת צדפים משפת הים, תודה מיוחדת. (וגם אני לא ידעתי על הפירות עד לאחרונה. לא מזמן קראתי שארגון הבריאות העולמי אסר לכנות מחלות זיהומיות על שם אנשים ומקומות, כי אנשים ששמם יעקב קרויצפלד למשל נעלבו שקוראים להם כמו למחלה נוראה. רק לפירות אין אירגון שֶיִמחה על כתם הצנזורה).
נועלו, אשרי שיש לי קוראים כמוך.
ולכולם, זה היה פוסט שקליפתו פרובוקציה ותוכו נפש. זה מאד מרגש לראות אותו משתקף בתגובות.
מרית, אני תמיד רוצה לשאול אותך ותמיד שוכחת. "עיר האושר" בגלל אורסולה ק. לה גוויין ואומלס שלה? או מסיבה אחרת?
מרית,
1. דומני שהכנסיה היתה צריכה לנדות את מקס ארנסט לא על כך שההילה של ישו הילד נפלה, אלא על כך שהוא השאיר אותה בראשה של מריה, אבל בהחלט יתכן שבעיני הכנסיה ההילה הולמת להפליא את הבעתה הצדקנית 🙂
2. הציור גם מוכיח את סיבות נפילתם של המלאכים הנופלים: לא התנהגותם שלהם, אלא ההתנהגות הנפשעת של הסמכות הגבוהה יותר
3. ומוזר, אבל נדמה שכשהופכים את הציור לכיוון השני, משהו מכוחו מתמעט..
4. מלבד זה, הדימוי שנחרת בראשי הוא היד שמורמת למעלה בעיוות מוחלט – עיוות כזה זכור לי רק מהסרט (המצוין והקשה) "גברים במלכודת", ברגע של מוות אלים וחסר פשר:
http://vignette3.wikia.nocookie.net/cinemorgue/images/d/df/Ronnycox.jpg/revision/latest?cb=20131001182449
שם דווקא ה"טבע", שמצופה ממנו להיות יפה ופסטורלי , מתגלה כזה אשר יוצר מצבים מעוותים.לכל תקופה יש כנראה אֵל מכזיב משלה 🙂
אוף רק בשביל זה היה שווה לשוב. אני מאוד אוהב את שביל הפייטות שפרצת ולאן שהוא לוקח. מאוד אוהב גם את המדונה שמלקה את בן האלוהים של מקס ארנסט והחיבור שיצרת בינו לבין הציור של בלתוס. ובכלל אל תוותרי לצרי האופק ההולכים ומתרבים כעשבים שוטים בחברה הישראלית. אשרי יולדתך
דולי, לא ולא. יש לי עיר אושר משלי בבנות הדרקון.
בהקדמה לפוסט (האקסטרימי) הזה יש הסבר חלקי http://wp.me/pSKif-iX5
ברזל מנוזל, מסכימה עם 1, 2, 3. באשר ליד – לי היא נראית כמו יד גומי כבדה וכואבת. אבל קראתי איפהשהו שזאת מחווה לאישה המתפללת בתנוחת orans. למשל
.
דודו, משיב נפש אתה! לדעתי אתה צריך להעביר שיעורים בהתלהבות.
.
נהדר, חשבתי גם על מייבריג׳ בהקשר http://youtu.be/cxEXFfd-RWs
יפה מאוד מרית יקרה,
עוד דבר פעוט:
אצל ארנסט- מרייה יולדת בתמונה קוביית עץ, שידו של ישו מתחברת אליה (אל הקובייה) ונעלמת בה (בקובייה) דרך קפלי האריג…
העיוות ביד נראה לי גם כהתאמה ל״פרספקטיבה״ המעוותת של סמטת הפשע של הציור…
תודה על הפוסט המעניין.
מרית, אני לא רואה קשר בין היד הכבדה, המפלצתית, לאישה בתחריט שהבאת…..
יתכן שזו נקודת מבט של ילד, כי הורה מכה עשוי להיראות מפלצתי ומעוות – או שהזרוע המכה תיתפס כמעין תותב שהורכב על גוף ההורה, כביכול לא קשורה אליו ופועלת על דעת עצמה.
הקשר ליד שב"גברים במלכודת" נוצר מכך שבאמצעות שתי הידיים פועלים כוחות האמורים לייצג את הטוב והיפה והנה הפכו פניהם וגילו את צדם האיום ומזרה האימה: הטבע והדת. (אילו מריה היתה לפחות מעוותת את פניה, מכעס וחימה, היה הציור מקבל מימד אנושי יותר, אבל הבעתה החסודה – ההילה שלא זזה מראשה -היא הזוועתית..)
אבי, תודה רבה! אני עוד חושבת על המייברידג'…
חולי, יולדת קוביה? (זה נשמע מאד כואב). ואתה לגמרי צודק על הקשר בין היד לעיוות בפרספקטיבה (כולל הביטוי המדויק סמטת פשע). ותודה לך על הנדיבות והפרטים.
איש הברזל, גם אני לא רואה קשר לאישה המתפללת, הבאתי בשם אחרים. ואין ספק שהורה מכה נראה מפלצתי ומעוות (וזרועו כמו תותב גומי כואב, גם זה מהזיכרון.) ואני מסכימה גם בקשר להילה, אבל פניה לא נראים לי חסודים. היא נראית בוהה ומנותקת ושלווה באופן פסיכי.
ככה זה נראה בציור… יולדת קובייה.
היא לא יושבת עליה. הישבן שלה מעבר לקובייה. והקובייה מודגשת בקפלי השמלה. נראה לי שזה לא מקרי.
נראה לי שהיא מכה את ישו כי יחד אתו היא ילדה ״קובייה״… המשקל והעול של לידה כזו כבד מדי, ובטוח שזו הייתה לידה קשה…
אולי משהו כזה…
אבל אולי אני הולך רחוק מידי…
זה נשמע הזוי כשחושבים על הבתולה הקדושה (על מה שהיא מייצגת על כל פנים, כי האנומליה הזאת של ההריון הטהור כבר מבשרת סיבוך). ומצד שני (ובעצם שלישי) – ארנסט היה סוריאליסט, ומצד הסוריאליזם אין שום רבותא בלידת קוביות. וזה גם מתחבר לארכיטקטורה המעוותת, מסנכרן את החוץ והפנים, את הנוף עם הדמויות (וזה עדיין מאתגר אבל קצת פחות).
הפייטה היא קולב, כל אמן תולה עליו את דימוייו שלו, כאילו מתח עליו את עורו הפנימי
זה יפה מה שאמרת (אף שטכנית דווקא הצלב הוא הקולב)
מרית, מי שבאמת רוצה, ימצא דרך לעקוף את מה שצריך. התרעה מצידך בדרך כלל מסקרנת. ואיפה עובר הגבול זו שאלה מעניינת. שאני מניחה שאתקל בה בהמשך כשאהיה אחראית למה שהילדים צופים. יש בזה מורכבות חינוכית דתית אבל אינטרנט רימון חוסם הרבה דברים פשוטים רגילים ונאיבים ולא רק את הרשימה שרשמת למעלה. אני אשתדל לחשוב על מה שרשמת פה לפני שאשים "רימון" על האינטרנט שלי
שושי, את אישה אמיצה ומיוחדת.
[…] פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס […]