בעצם רציתי לכתוב על הקשר בין היְלָדוֹת בציורים של בלתוס לילדות בצילומים ובכתובים של לואיס קרול. וכמו תמיד, כיפה אדומה שכמותי, ירדתי מהשביל לקטוף פרחים.
הנה אחד מהם. חלום בהקיץ של צייר לא ידוע, משנות השבעים של המאה התשע עשרה.

חלום בהקיץ, צייר לא נודע, שנות השבעים של המאה התשע עשרה
ילדה בוהה בריק. משני צדדיה רובצים בעלי חיים; הכלב הוא מעין הד שלה, בצבעוניות הלבנה-ערמונית שלו, באוזניו המקבילות לתסרוקתה ובכפתו ההפוכה כמו סוליית נעלה. החתול מתבדל מעט (כדרך החתולים) על כריתו. לפניהם רצפה בצבע חול, כמעט ריקה למעט חוברת דקיקה ושטוחה ופקעת צמר שהתגלגלה.
מאחורי גבם לעומת זאת, הכול דחוס ומגובב כמו בוידם או מחסן. ערבוביה של חושך וחפצים קטועים (על ידי הפריים ועל ידי חפצים אחרים) מתרוממת כמו נחשול שמאיים לגרוף אותם. פיתולי הקש של כסא הנדנדה הקטוע מזכירים סימנים אלכימיים ובדלי הגבעולים הכהים כמו שרבוטי דיו רק מדגישים את איכות התת מודע של התפאורה.
וזאת רק ההקדמה, כי הרגל המורמת של הילדה יוצרת מעין צללית של ארנב מאחורי גבה (הרבה בזכות החותלת השחורה שהתרופפה וניתקה מעט מנעלה). זה מובהק יותר ככל שמתרחקים. הנקודה המבהיקה על הנעל מסמנת את העין שלו.
הפרוותיות של השמיכה מחזקת את הארנביות (סילואטה+פרווה=ארנב), אבל כשמביטים בשמיכה פעם נוספת מתגלים בתוכה ארנבים נוספים. ובעצם, השמיכה כולה היא מעין ארנב ענקי שרובץ מאחורי הילדה (בפרופיל, פרצופו כמעט נוגע בחתול), כולל שתי אוזניים ועין עצומה, מופשט וברור כמו צורות שרואים לפעמים בעננים.
התאפקתי לא לקרוא לפוסט הזה "ארנבים" או אפילו "ארנבים בהקיץ". זה כמו לרתום את פתרון לפני החידה; זה חושף אותה טרם זמנה, מפזר את העמימות וההשהייה, את תחושת החלום בהקיץ של משהו שאיננו וישנו בו בזמן, של ריק והיבלעות, שהחזירה אותי ללואיס קרול. לאליס שלו, לחלום בהקיץ שמתחיל בארנב, ויש בו חתולה ממשית בשם דינה וחתול מתבדל ונעלם (כמו ענן ארנבי), ואפילו כלב בתפקיד אורח. הצייר לא ידוע. אפילו לאומיותו לא ידועה, רק התאריך ידוע, סביבות 1870. רפתקאות אליס בארץ הפלאות יצא ב1865.
*
עוד חלומות בעיר האושר
חבל טבור מזהב – על חלומות המלך הצעיר של אוסקר ויילד
אנטומיה של חלום (עוד פוסט שהתחיל מבלתוס)
מה עושות הנסיכות בלילות? (על הנעליים השחוקות ממחולות)
אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (נעדר, נעדר) על "לילה בלי ירח" של אתגר קרת ושירה גפן
*
ואי אפשר להגיד ארנבים בעיר האושר, מבלי להזכיר את תום זיידמן פרויד ואת סדרת הפוסטים על ספר הארנבות המופלא שלה. למשל זה.
*
ובשולי הדברים – עוד משהו חלומי: אני לא מכירה את מירב בן דוד, מעולם לא פגשתי אותה, אני סתם מנסה לתקן קצת את העולם שלא איכפת לו על פנינים שנעלמות בין סדקי הרצפה. ועכשיו זה לא רק אני. שניים מן האנשים שהלכו למופע בעקבות מה שכתבתי עליו, חזרו לספר איך היה:
"הייתי שם אתמול," כתב מגיב בשם מ. "ואני רק מצטער שאין תאריך נוסף להצגה כדי שאוכל לשלוח את כל ידידי ומוקירי זכרי. קסם אמיתי."
ו"הופכת צדפים" כתבה, "… מופע מהפנט. קשה להסביר במילים את החוויה. אולי מעשה כישוף, צללים וצלילים. תודה על ההמלצה ותודה ענקית למירב בן דוד ויוצרי המופע המוכשרים."
המנון לקופסה: תיאטרון חיפה, יום ה| 10.3 | 20:30| כרטיסים
תיאטרון הפרינג', באר שבע: יום ד | 16.3 | 20:30| כרטיסים
*
זה היה כמו קסם: ראיתי בעיקר את הפנים של הילדה, ואז כל הדברים שהארת הופיעו לנגד עיני זה אחר זה… 🙂
("כיפה אדומה שכמותי" זו אמירה נהדרת, ברשותך אאמץ אותה בפעם הבאה שארד מאיזשהו שביל… :))
לי, חלום בהקיץ זה קסם. ואנחנו יכולות לייסד חבורה 🙂
וגם תודה. ואם אנחנו כבר מדברות – איכשהו לא התחשק לי לפזר את הפוסט, אז אני מזכירה רק פה את "הרווי" הסרט הנלבב בשחור-לבן עם ג'ימס סטיוארט בתפקיד איש שהחבר הדמיוני שלו הוא ארנב ענקי.
http://www.moviepostershop.com/harvey-movie-poster-1950/AE8201
אוי, הרווי, שכחתי אותו לגמרי! וחבורה, הידד 🙂
מבחינה היסטורית, המחצית השניה של המאה התשע עשרה היא התקופה שבה "המציאו" את הילדות, ובערך בשנות השבעים התחילו לצאת ספרי ילדים מאוירים שבהם האיור שווה ערך לטקסט (כמו שרואים בחוברת כאן). נראה לי שהציור הראשון הוא מין ניסיון גיבוש חזותי של ה"ילדות": איך נראה עולם הילדים (אולי על זה היא חולמת), איך מעצבים חדר ילדים. למשל – כל החיות כאן נראות לי כמו גורים ולא כמו חיות בוגרות.
רוני, זה לא מדויק. אפילו מעשיות האחים גרים שנקראו במקור "מעשיות הילדים והבית" וחלקן אף שונו כדי להתאים אותן לילדים – יצאו כבר ב1812. ואני לתומי חשבתי שהיא חולמת על ארנבים 🙂
את צודקת שאיורים סתם היו כבר מהמאה השמונה עשרה ויש גם דוגמאות מוקדמות יותר. אולי זה לא היה ברור – מה שהתכוונתי לומר שהתחיל ספציפית בחצי השני של המאה התשע עשרה הוא ספרים שבהם האיור שווה ערך לטקסט (כמו בחוברת בציור, שרואים בה עמוד טקסט ועמוד איור). מה שכתבתי נסמך על המקור הזה (בפסקה "Nineteenth Century Illustrators"):
http://www.childrensbookgallery.net/shop/childrens/about-childrens-books.html
זה לא איור עד כמה שאני יודעת. זה לא נלקח מספר. זה ציור של צייר אנונימי. (אולי זו אני שהטעיתי אותך לא בכוונה. אני משייכת את כל מדרשי התמונה, כולל ג'וטו, גויה וכיו"ב לשתי קטגוריות, גם אמנות, וגם מה אומרים האיורים…)
התייחסתי לחוברת המצוירת הפתוחה שהיא נשענת עליה עם המרפקים, שכנראה היתה מהראשונות מסוגה.
אווו איזה יופי. הרגשתי כמו בתמונות האלה שרואים צללית של נערה צעירה ואופנתית ופתאום זו צדודית של זקנה. ואיך לא ראיתי קודם. אכן קסם.
כמו מניפה, תודה! אני הרגשתי כמו פרויד כשהוא גילה את הציפור של לאונרדו 🙂

את כמעט בבחינת מי שרואה את מה שאין, ובעצם מצביעה על הרבה יש. הצעת כאן התבוננות מודרכת מרתקת. היה לי כיף לקרוא ולעקוב אחרי הדברים שהצבעת עליהם.
איזה כיף לי, תודה!
"ירדתי מהשביל לקטוף פרחים"- שם נפלא לעוד ספר שלך, מרית, מכיפה אדומה ועד אליס (הציור האנונימי הזכיר לי את הסרט של שוונקמאייר ואכן הציור הזה טריפי מטריף). לא הצלחתי לראות את הציפור בליאונרדו וזה תסכל אותי. יותר הצלחתי לדמיין ראש של דג
שלום מרית,
לא יודעת איך הגעתי לבלוגים שלך, אבל מאז התמכרתי. מרגישה כאילו כל רשימה שלך לוקחת אותי לטיול מענג בין עולמות המציאות, הדמיון, ומה שביניהם (סוג של מרחב פוטנציאלי- ויניקוט, השלישי- ג׳סיקה בנג׳מין, או הפונקציה הטרנסדנטית- יונג).
במסגרת שיטוטים קדימה ואחורה במה שכתבת ראיתי את הרשימה על ״לילה בלי ירח״, ועל ההשוואה ל״ויהי ערב״, וממליצה לקרוא את הניתוח של יהושע זיו ל״ויהי ערב״- נותן עוד רובד ומשמעות למסע ששתי הבנות עושות בלילה (ואולי גם זו שבציור…)
תודה!
מקסים. גם הציור וגם מה שכתבת. לא חושבת שהילדה בוהה בריק. זו בדיוק תנועת העיניים של הסתכלות פנימה, של חלום בהקיץ.נסי לדלות מזכרונך משהו, אפילו טריוואלי ( מה אכלת בארוחת בוקר שלשלום) ושימי לב לתנועת העיניים.
ואני (אמר איש הברזל המנוזל בצניעות אופינית) ראיתי מיד את הארנב….
ונדמה לי שאין זה לגמרי חלום בהקיץ אלא שהילדה צופה בחיזיון: בארנב שעומד לפניה ומטיל את צילו מאחוריה, צל שהיא עצמה יוצרת. זו בעצם יצירה על יצירה, ארס פואטיקה. וכמה נפלא שהגיבורה שלה היא ילדה, ושגלוי לעין שיש בתוכה עולם עצום.
…..על גלוק המוזיקאי, שגדל ביערות (אביו היה יערן) נאמר ש"אהבתו לציפורים, נחלים ועצים דמתה לאהבה שכל נער אחר רוחש לאחיו ואחיותיו". ועם כל הביתיות הזאת שיש בתמונת הילדה אני מרגיש את המשפט הזה רוחש בעומק, כמן משאלה
איש הברזל שרואה ארנבים, כמה נפלאים הדברים שכתבת, בשתי התגובות. וראית את הסרט "הרווי", שמרית הזכירה קודם? עכשיו שאני נזכרת בו, הוא היה מקסים. (ואם אבא שלי היה, בטח היה לו מה להגיד על גלוק… ולי יש להגיד שהשם שלו נשמע דומה לאושר).
לי, תודה…..! לא ראיתי את הסרט (ויש לי וידוי: אני רואה אותך שם, בציור, כמו היתה זו ילדוּתך……)
שלום מרית,
לא יודעת איך הגעתי לבלוגים שלך, אבל מאז התמכרתי. מרגישה כאילו כל רשימה שלך לוקחת אותי לטיול מענג בין עולמות המציאות, הדמיון, ומה שביניהם (סוג של מרחב פוטנציאלי- ויניקוט, השלישי- ג׳סיקה בנג׳מין, או הפונקציה הטרנסדנטית- יונג).
ועוד משהו, במסגרת שיטוטים קדימה ואחורה במה שכתבת ראיתי את הרשימה על ״לילה בלי ירח״, ועל ההשוואה ל״ויהי ערב״, וממליצה לקרוא את הניתוח של יהושע זיו ל״ויהי ערב״- נותן עוד רובד ומשמעות למסע ששתי הבנות עושות בלילה (ואולי גם זו שבציור, דרך הבהיה…)
תודה!
איריסיה, נתפשר על "חבורת כיפה אדומה" 🙂 יש לציור הזה איכות של קלף טרוט חדש. ולא מצאתי שום שרטוט הגון של הציפור, כולם, כולל זה שהבאתי, דורכים על קווים ומעגלים פינות. תתחילי מהמקור שלה מאחורי הגב של מריה…
תמר, תודה רבה, ברוכה הבאה! אשמח לקרוא את יהושוע זיו. זה נמצא במרשתת?
מחסנאית, לגמרי, הריק הוא של המתבונן החיצוני. ברור שהיא חולמת בהקיץ. ותודה!
איש הברזל, זהו, זה מה שניסיתי להגיד בקשר ל"הרווי" והצל, ולא הצלחתי! תודה. בסטיל הזה מהסרט זה אפילו יותר ברור.

את כותבת כל כך יפה, המילים שלך כמו צליל מנגן שזור ביצירה.
מרית, הסטיל נהדר! לרגע אדם אחד יוצר שתי צלליות 🙂 (ושוב אני חוזר לדֵמון…..)
ואם צלליות, אז הנה kumi yamashita היפנית , במקום אצבעות היא משחקת עם דברים אחרים,. הבן שלי הכיר לי אותה:
http://www.kumiyamashita.com/light-and-shadow/
אבירו לילו (איזה שם מתנגן), תודה רבה!
איש הברזל, לגמרי דמון (אנחנו לא מצליחים להתרחק מהם לאחרונה). והיאמאשיטה מגניבה וגם מעוררת מחשבות רבות על אחיזת עיניים ותחליפים ותרגומים.
נהדר.
תודה.
תודה
רבה
דרורית
מרית ק', ישר חשבתי על הרוי, ואז ראיתי שהוא ממש השתולל בתגובות, ואז חשבתי לי עוד קצת על ויטגנשטיין ב"חקירות פילוסופיות" על דימוי הארנב הברווזי.
🙂
(פעם טענת שיש פה המון ארנבים ברחובות)
שלום מרית.
תודה על הפוסט הנהדר.
יכול להיות שזה רק בדמיון שלי אבל אני רואה את החתול והכלב בתוך הספר. החתול בפינה השמאלית העליונה של הספר והכלב (קצת פחות ברור, אבל צבעי הפרווה דומים) בתחתית הימנית. הקומפוזיציה של הספר דומה לזו של ציור רק שבספר חסרה דמות הילדה בין החיות. נראה כאילו הילדה חולמת בהקיץ את הספר והושיבה את עצמה בין הדמויות.
תודה רבה ניר! נשמע מקסים. חיפשתי גירסה גדולה יותר של הציור כדי לראות מה יש בספר ולא מצאתי. עיניך כנראה חדות משלי 🙂
הצלחתי להגדיל כשקראתי את הפוסט באייפון. קסם שתי האצבעות המתרחקות שמגדילות כל תמונה. 🙂
בינתיים אין לי אפילו נייד פרימיטיבי שלא לדבר על הקסם. פעם רק בספרים אפשר היה לעשות את זה 🙂 http://wp.me/pSKif-k2d