מעולם לא כתבתי כאן על קלאס אולדנברג. הוא הבליח פה ושם כדמות משנה (נניח כאן, או כאן, או כאן, או כאן), אבל מעולם לא כתבתי על הקסם שפסליו מהלכים עלי. בייחוד הרכים והענקים. ונתחיל ברכים.
הפסלים הרכים המוקדמים של אולדנבורג פשוט מתרגמים באופן פיוטי את החומריות של האובייקטים המקוריים.
שלולית אדומה של ויניל שמוטה על הצ'יפס כמו קטשופ. הצהוב של הצ'יפס פחות מבריק. הוא דחוס ומוצק מן הקטשופ. תפריו מדגישים את החיתוך הגיאומטרי, ואילו הצלחת יצוקה מחומר לבן קשיח כמו במציאות.
ה- good humors הם ארטיקים שמצופים בשכבה עבה של סוכריות, פצפוצים ושבבי השד יודע. אולדנבורג "מתרגם" את המרקמים הגסים והמנומרים לשלל פרוות סינטטיות. בעצם הבחירה בפרווה יש איזו סתירה מדגדגת; האם ציפוי פרווה מחמם את הגלידה או פשוט מזכיר כמה היא קרה? (תהייה שמייצרת מתח, אירוניה ודו משמעות, השילוש הקלסי המאפיין מטפורה טובה). הנגיסה לקוחה מתמונות הפרסומת שבהן היא מתפקדת כמעין חתך גיאולוגי שחושף את התוך המבטיח של הארטיק. הצבעוניות העזה המלאכותית של הטקסטיל מקבילה לזו של צבעי המאכל. וכמו הצלחת שלמעלה כך גם מקלות העץ הריאליסטיים הם פיסת מציאות שמבליטה את המרקם הרך של הגלידה.
חומרי הפיסול של אולדנבורג הם שמות תואר ממומשים, כאלה שאפשר לראות ולמשש. באחד מסיפורי עמליה כהנא כרמון לובשת אחת הגיבורות "שמלה שחורה ודקה כמו פיח." הפיח של כהנא כרמון מקביל לוויניל (נניח) של אולדנבורג, כאילו אמר שהקטשופ היה חלק ומבריק כמו ויניל. (רק שחלק משמות התואר חזקים יותר בלשון ואחרים דווקא כשהם מגולמים בחומרים, ונניח עכשיו לסיבות).
זאת ועוד: הארטיקים של אולדנבורג רופסים מעט, וביחד עם הזווית הנוטה של המקלות נוצרת תחושה שהם קצת רכים מדי, על סף נמסים. וזה כבר חורג משמות תואר חומריים וגובל באין אונות.
פעם בסדנת תיאטרון חזותי נתתי תרגיל, להחליף חומר של חפץ ולהשתמש בו. מישהי הכינה סכו"ם מפלסטלינה וניסתה להשתמש בו. אבל כשמנסים לנעוץ מזלג מפלסטלינה, גם בזהירות הגדולה ביותר, הוא עצמו מתקפל. היא ניסתה והרפתה, יישרה את המזלג ושוב ניסתה. קשה לתאר עד כמה פסיכואנליטי זה נראה. יד ראשונה מחלום.
ובחזרה לאולדנבורג – אני אוהבת את הארטיקים בזכות התרגום החומרי, ההתבוננות המחויכת (וכבר ציטטתי פה את גיתה, "המחשבה נעלה מן הידיעה אך לא מן ההתבוננות") וגם בזכות ההנפשה.
יש משהו באופן שבו הטלפון הרך נשמט שמזכיר את האופן שבו תווי הפנים נופלים ככל שמזדקנים. אבל הגופניות של הפסלים הרכים לא קשורה רק להזדקנות והתרוקנות, הם גם לגמרי אירוטיים, ולא רק בגלל שלוויניל יש יד ורגל במחוכים ושאר אביזרי מין.
השירותים הרכים של אולדנבורג הזכירו לי את הארנק הוואגינלי של מארני של היצ'קוק (סרט שעוסק באובססיביות חזותית ואחרת, בשלל זיקות בין מין וכסף. ראו תמונה בהמשך).
יש משהו כמעט מכושף בחפצים הרכים של אולדנבורג, נגיעה של היפהפייה הנרדמת, על סף סוריאליזם ומטמורפוזה, אבל בלי לחצות את הגבול. זאת לא מערכת תופים נמסה, זה לא אמיתי מדי, כמו השעונים הנוזלים של דאלי. לא אשליה שזקוקה לתאורה מסתורית, שתובעת את השעיית כוח השיפוט. זה אריג. רואים את התפרים. ובו בזמן זו גם מערכת תופים שנבלה, שאיבדה את קולה (כמה נורא בשבילה, כמו להתעורר בבוקר ולגלות שהפכת לג'וק). וגם זה יקר ללבי, הכפילות; האופן שבו אולדנבורג פורט על הדמיון ובו בזמן חושף את התחבולה.
הפופ ארט מחובר בטבורו לפרסום, לתקשורת המונים, למוצרי תרבות בלי הבחנה בין תרבות גבוהה לפופולרית. אני מאד אוהבת פופ ארט. את המהפכנות הקרה שלו, חוסר המכובדות, המחשבות שהוא מעורר, הצבעוניות, השעשוע, אבל החיוך שלו לא עובר דרך הנפש. ואולדנבורג הוא חריג. כי גם כשהוא עושה מחווה לצילום פרסומת של ארטיקים (הכי פופ ארט שיכול להיות) זה לא על פרסום ותקשורת, זו רק תחנת ביניים.
בנוכחות הייחודית שלו בפופ ארט, אולדנבורג מזכיר לי יותר את יואבי, גיבור לשבור את החזיר של אתגר קרת. הוא חי בעולם של ויניל וחזירי כסף, אבל בכוח הדמיון הפיוטי הוא מצליח לנטרל ולו חלק מן הניכור, להעביר אותם איכשהו מצד הקפיטליזם לצד הנפש.
*
יופיו של הפצע, רשימה שנייה על קלאס אולדנבורג
הילד הוא אבי המבוגר – רשימה שלישית ואחרונה על קלאס אולדנבורג
*
עוד באותם עניינים
מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות
בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן
קרקס התלושים של חליל בלבין ומרב קמל (וגם תעלומת האווז הדו-ראשי)
שני גנים, על גיא בן נר וטמיר ליכטנברג
וגם
*
עוד 9 ימים למי שלא רוצה להפסיד את ההדסטארט הנהדר הזה
מישהי שיתפה הבוקר בפייסבוק את התיקים של האמנית ההולנדית Rommy Kuperus.
נראה לי שתיקים כאלה לא היו יכולים להיווצר ללא פריצת הדרך האמנותית של אולדנבורג. הם מזכירים את הפסלים שלו, אמנם לא בַּרכּות, אלא בהגדלה של אובייקטים יומיומיים (במקרה הזה בעיקר עוגות) והפיכתם לתיקי יד תוך שימוש בחומרים שונים.
והנה הקישור…
https://www.etsy.com/ca/shop/rommydebommy
חנה, לגמרי. ולאולדנבורג יש ברזומה גם המון עוגות, זה התחיל כמתנת חתונה לחברים…
http://www.gettyimages.com/detail/news-photo/swedish-born-artist-claes-oldenburg-arranges-plaster-cake-news-photo/167997262
ובכלל, יש משהו מעורר מחשבה/חיוך/אנחה בגלגול מן המוצר היומיומי אל הפסל ובחזרה אל המוצר.
וואו! 🙂
מגניב…
זה מלא הומור…
גם הניגוד בין הדברים הקשים שדורשים פעולה ״קשה״ כמו להכות בתוף או להקליק במכונת הכתיבה, לבין רכות החומר הכריתית….
אבל גם ריבוי הפרטים הקטנים, הטכניים שיש ביצירות. כמו למשל ה״פקקים״ שבתחתית מושב האסלה, והאסלה היא בדיוק בזמן שטיפה… ולכן הידית מורדת… או חלקי מערכת התופים והמעקה…
מגניב… חן חן…
איזה כיף להיות שם כשאתם נפגשים. ואפילו לא חשבתי על זה, כמה אתם מתאימים 🙂
מרית, עלו בי כמה אסוציאציות…..
קודם כל, הייתי שמח לראות גרסא רכה, רפוסה קצת, של המקומות הקדושים 🙂
שנית, אני חושב שהרכות שבעבודות לא מבטאת חידלון ואין אונות, ושלצד ההומור יש בה גם הבעת עמדה וככזאת יש בה הרבה כוח.
חוצמזה, זה הזכיר לי כותרת שראיתי השבוע:
http://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium-1.2845110
ודבר אחרון, נזכרתי בסרט שיצא לא כל כך מזמן, "6 גיבורים". מרכז הסיפור הוא יצור ענק ורך, טוב לב ובעל כוחות ריפוי. אלא מאי, היוצרים, כנראה, נבהלו מהכיוון החריג שהסרט פנה אליו, ובאיזשהו שלב הסיפור המקורי מתעקם ונזנח לטובת עוד אקשן טיפוסי. בעיניי זו היתה בגידה, עצובה נורא, בליבם הרך:
ברזל מנזל, משאלתך התגשמה (לפחות קצת).
(זה פסל של חליל בלבין ומרב קמל מהפוסט הזה http://wp.me/pSKif-kFV)
ושנית, מה שנפלא בפסלים האלה, מה שהופך אותם לשירה, זו דווקא הרב-משמעות. אני כן רואה אין אונים וכישוף לא בהכרח טוב, ביחד עם הומור ועם גלגול עוצמתי מדומם לחי, בקיעת הנפש. ואתה לגמרי צודק בקשר לעוצמה של הרוך. שמתי לב שאתה השומר שלה בעולם…
מרית, אילו ידעתי שמשאלות מתגשמות מהר כל כך 🙂 והלוואי שהייתי כזה…..
אי אפשר לצפות מהירות של משאלות. הן יכולות לשבור אפילו את שיא הזריזות (שהוא כידוע לנעול מגירה ולהספיק להכניס את המפתח לתוכה).
ואתה כזה. המשאלה הזאת כבר התגשמה.