air shutter release fashions היא סדרה של 17 תמונות שצילמה סינדי שרמן סטודנטית בת עשרים ואחת, כתרגיל בכיתת הצילום של ברברה ג'ו רֶוֶל. המשימה היתה להתמודד עם משהו שגורם לך אי נוחות, ושרמן, שהיתה ונותרה ביישנית על פי עדותה (היא עצמה נוקטת בכינוי הקשוח יותר, "מתחסדת") בחרה להצטלם בעירום.
(במאמר מוסגר, מתברר שזה היה מקובל בשעתו, שכיתת צילום תצא לטבע לסופשבוע שבו כל המשתתפים, כולל המורה, יתפשטו ויצלמו זה את זה. היום זו עילה לפיטורים ואפילו למעצרו של המורה, אבל אז, אומרת רֶוֶל, במרחק נגיעה משנות הששים, זה נראה לגמרי טבעי).
air shutter release למי שלא יודע (אני לא ידעתי) הוא הכבל שמתחבר למצלמה ומאפשר להפעיל אותה מרחוק. שרמן כרכה אותו סביב גופה ויצרה קווי מתאר של תלבושות שונות. היא השתדלה להשתמש בכל הכבל שאורכו עשרים רגל, מה שאילץ אותה להיצמד למצלמה פחות או יותר; היא הציבה ראי מולה והתמונות הן בעצם של השתקפותה. אחרי הצילום היא צבעה את הנגטיבים בלכה אדומה כהה של ציפורניים כדי למחוק את פניה ואת כל הפרטים שנותרו ברקע (כולל המצלמה שהשתקפה בראי). בכל הצילומים רואים את שני קצותיו של הכבל: את שַׁלָט האוויר מחזיקה שרמן בידה, הקצה שהתחבר למצלמה נעוץ בחלל הריק.

סינדי שרמן, air shutter release fashions, 1975 (פרט) לא רק בגדים דרך אגב; בתמונה הימנית למטה הכבל הופך בין השאר, לשערות ערווה.
הסדרה כולה פחות או יותר הודחקה. היא הוצגה לראשונה ב-2004 כמעט שלושים שנה אחרי שנוצרה.
*
שש הערות על air shutter release fashions:
1. לפני
ברברה ג'ו רוֶל דרבנה את הסטודנטים שלה להשתמש במצלמה ככלי רעיוני. שיעור הצילום היה מחובר בטבורו לאמנות קונספטואלית, לתיאוריות פמיניסטיות ולבודי ארט. הנה יצירות של כמה אמנים שקדמו לair shutter release fashions.
ויטו אקונצ'י: ב1971 "שכנע" אקונצ'י את קאתי דילון (בתמונה למטה) לקשור את עצמה. אקונצ'י שעבודות הגוף שלו נוצרו בעיצומו של הגל הפמיניסטי השני, הגדיר את עצמו באירוניה כ"קולוניאל של מגדר". הוא השפיע מאד על שרמן על פי עדותה.

קאתי דילון מתוך – remote control 1971, העבודה היחידה של אקונצ'י שתמיד עוררה בי אי נוחות.
רבקה הורן: בבגדים המפוסלים של הורן מוטמעות אמנם גם מחלה, תחבושות ונכות. שתי עבודות לדוגמא:

משמאל, רבקה הורן Arm Extensions 1968, מימין רבקה הורן Overflowing Blood Machine 1970.
אבל איכשהו, יותר מכל, נזכרתי ברודולף שוורצקוגלר מקבוצת ה"אקציון" הווינאית. בדרך כלל אני שומרת מרחק מן האמנות הפולחנית המדממת והמרטשת של הווינאים. וככל הידוע לי, גם שרמן עצמה לא מנתה את שוורצקוגלר בין האמנים שהשפיעו עליה; אולי בגלל הפער הרעיוני; המניע והתכלית שלהם שונים, אבל קשה להתעלם מהזיקה החזותית.
ובעצם אני לא מדברת רק על air shutter release fashions. שוורצקוגלר מבליח גם מן הפילם סטילס של שרמן. ובכלל, ככל שהמרכיב הסיוטי והאלים בעבודותיה הוחצן כך היא התקרבה לשוורצקוגלר ול"אקציון" גם מבחינות אחרות.
2. אחרי (1)
סדרת air shutter release fashions שונה לכאורה מעבודתה העתידית של סינדי שרמן. היא יותר רזה וסינקדוכית (סינקדוכה – דימוי שבו החלק מייצג את השלם, כמו ב"דרושות ידיים עובדות" או ב"נפל הכתר"), יותר מופשטת ממה שתצלם בהמשך. אבל יש בה כבר קצות חוט של העתיד; קחו את מחיקת הפנים למשל (שאותה תבצע גם אחר כך, רק באמצעים אחרים) שיש בה גם מידה של שמירה על פרטיות וגם סוג של התעללות ומחיקת האני. ברבים מצילומיה העתידיים היא תמשיך "לכרות איברים", לא באמצעות לכה לציפורניים אמנם, אלא באמצעות חיתוך הפריים ובחירת אביזרים. וגם לכבל שבו היא משתמשת יש פנים כפולים: הוא לא רק קו וחבל טבור של מצלמה, יש בו גם פוטנציאל אלים של כובלים וחונקים. ולבסוף – לא רק שמחיקת הפרטים ב- air shutter release fashions לא מוסווה, היא אפילו מודגשת על ידי הראש הכרות, קצה הכבל הנעוץ באוויר וכן הלאה. וגם בעתיד תמציא סינדי שרמן שלל דרכים להסגיר את הזיוף. בשני הפילם סטילס שהבאתי למעלה אפשר למשל לראות איך הכבל של השלט מבצבץ ונחשף "בלי משים". שרמן המשיכה להשתמש בו אגב, עד שפותח השלט האלחוטי.
*
3. בת האיכר החכמה
"לא לבושה ולא עירומה" כך ביקש המלך מבת האיכר החכמה להופיע לפניו, במעשייה הפמיניסטית עד העצם של האחים גרים. וגם סינדי שרמן בדרכה נענתה לאתגר; הלבוש שיצרה לא מסתיר שום דבר שבגדים (מאז עלי התאנה של אדם וחוה) אמורים להסתיר. אבל יש תשומת לב מענגת לפרטים: הקפל בגרבי הברך, דוגמת החצאית המפוספסת או הצווארון הפרפרי (פרט צנוע ומהוגן בימים כתקנם, שמופקע מהקשרו כמעט כמו עניבת הפרפר של שפנפנות הפלייבוי) והומור מטריד שלא מבדיל בין בגדים לשערות ערווה (ראו בתמונה השנייה בפוסט)
*
4. בקו אחד
אופנת הכבל של שרמן היא בעצם רישום תלת ממדי בתוספת מגבלה משחקית של "לצייר הכל בקו אחד". מבחינה זו הוא קרוב של הפסלים הקוויים של אלכסנדר קלדר מסוף שנות העשרים. רק שהקו של קלדר לא טעון בכלום מלבד חדוות הרישום והמשחק.
*
5. יונה וולך וסינדי שרמן
משהו באופנת הכבל של שרמן העלה באוב הפרטי שלי את שיר התפילין של יונה וולך. זו אותה חתרנות ואפילו אותה התרסה מגדרית, אחרי שמקזזים את הבדלי הטמפרטורה (שרמן קרה כמו מקרר) והמזג האמנותי ההפוך.
תפילין / יונה וולך
תָּבוֹא אֵלַי
אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם
אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת
תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי
אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין
אֶתְפַּלֵּל
הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי
כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי
חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב
בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי
עַלֵּף אוֹתִי בַּתְּחוּשׁוֹת
הַעֲבֵר אוֹתָם עַל הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי
קְשֹׁר בָּהֶם אֶת מָתְנַי
כְּדֵי שֶׁאֶגְמֹר מַהֵר
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
קְשֹׁר אֶת יָדַי וְרַגְלַי
עֲשֵׂה בִּי מַעֲשִׂים
לַמְרוֹת רְצוֹנִי
הֲפֹךְ אוֹתִי עַל בִּטְנִי
וְשִׂים אֶת הַתְּפִלִּין בְּפִי רֶסֶן מוֹשְׁכוֹת
רְכַב עָלַי אֲנִי סוּסָה
מְשֹׁךְ אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
עַד שֶׁאֶצְוַח מִכְּאֵב
וְאַתָּה מְעֻנָּג
אַחַר כָּךְ אֲנִי אַעֲבִיר אוֹתָם עַל גּוּפְךָ
בְּכַוָּנָה שֶׁאֵינָהּ מְסֻתֶּרֶת בַּפָּנִים
הוֹ עַד מַה תִּהְיֶינָה אַכְזָרִיּוֹת פָּנַי
אַעֲבִיר אוֹתָם לְאַט עַל גּוּפְךָ
לְאַט לְאַט לְאַט
סְבִיב צַוָּארְךָ אַעֲבִיר אוֹתָם
אֲסוֹבֵב אוֹתָם כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב צַוָּארְךָ, מִצַּד אֶחָד
וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי אֶקְשֹׁר אוֹתָם לְמַשֶּׁהוּ יַצִּיב
בִּמְיֻחָד כָּבֵד מְאוֹד אוּלַי מִסְתּוֹבֵב
אֶמְשֹׁךְ וְאֶמְשֹׁךְ
עַד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ
עַד שֶׁאֶחְנֹק אוֹתְךָ
לְגַמְרֵי בַּתְּפִלִּין
הַמִּתְמַשְּׁכִים לְאֹרֶךְ הַבָּמָה
וּבֵין הַקָּהָל הַמֻּכֶּה תַּדְהֵמָה.
אני יודעת: רצועות התפילין הן חפץ טעון ומקודש שיונה וולך מפקיעה בברוטליות, ואילו שלט של מצלמה הוא אביזר של טכנולוגיה וחולין. אלא שרדאר המאגיה שלי, מה לעשות, מצפצף בקרבת air shutter release fashions. זה צפצוף קצת מצחיק כמו של ברווז גומי, ועדיין: יש משהו טקסי באופן שבו שרמן כובלת את עצמה למצלמה ולראי, סוג של חתונה ושבועת אמונים (שלא הפרה עד כה).
*

מימין, רבקה הורן, מסכת עפרונות 1972. משמאל, שתי תמונות מתעשיית האופנה העכשווית, צילום של מריו סורנטי (באמצע), ושל Jurgi persoons – שתיהן מפה (לחצו להגדלה!)
6. אחרי (2)
מרינה אברמוביץ תירצה את פרוייקט העבודות הקלות שלה בתשוקה לעשות צדק היסטורי עם אמני מיצג, בעולם שבו הרעיונות שלהם מועתקים ללא קרדיט וללא רחם על ידי עולם האופנה והפרסום. אני חושבת על זה לפעמים כשאני נתקלת בתמונות כמו השתיים שלמעלה, ואפילו יותר מזה כשאני מתבוננת בצילומי המיצגים של שוורצקוגלר שהבאתי למעלה. למרות כל מה שאני יודעת על הדם והכאב והפעולה האמיתית הם נראים היום כמו עוד הפקת אופנה מן השורה.
*
עוד על אופנה ואמנות:
חבל טבור מזהב (המייקאובר של אוסקר ויילד)
מאנדרסן עד רוברט אלטמן – על בגדי המלך החדשים
שמלות של כאב – הקולקציה של נלי אגסי
עוד על סינדי שרמן: סינדי שרמן מתחפשת לתמונה, על הפילם סטילס, ועל הגוף העצוב של סינדי שרמן
*
ובלי שום קשר כמה הודעות
יצא גיליון גרנטה חדש בנושא קרוב לבית! ויש גם קול קורא למשלוח יצירות לגיליון הבא.
אקס חמותי החורגת חוזרת! הצגות בתמונע ת"א –
בשישי-שבת, 6,7 בנובמבר ב-20:00, ובשישי-שבת 5,4 בדצמבר ב-20:00
להזמנת כרטיסים: 5611211 03
בירושלים – באולם ליאו מודל (ז'ראר בכר) ביום ג' 17 בנובמבר ב20:30
להזמנת כרטיסים: 02-6783378
יואל אמר נפרדת מסיימון סטאר היקר שחוזר לאוסטרליה!
הזדמנות אחרונה לראות ולשמוע אותו בשבת ה-7/11 במוזיאון תל אביב
שימו לב, עקב הביקוש המשמח נוספה הצגה! (אותו יום, אותו מקום)
הצגה ראשונה 11:00 (אזלו הכרטיסים!!)
הצגה שניה ב12:30 (לא אזלו הכרטיסים!!)
כרטיסים (בציון קוד "מפלצת") אפשר לרכוש בטלפון 03-6077020
(אל דאגה, ההצגה לא נעלמת. דניאל ספיר הנהדר בצורה אחרת, ייכנס לנעליו הגדולות!)
*
פנטסטי. תודה מרית, לא הכרתי את העבודות של סינדי שרמן (כנראה משום שלא פורסמו:)). אהבתי את הקישורים שעשית בין כל הקשירות כולל התפילין. מה שקושר הוא הקשירה, ודווקא מעניין להשוות כי בעבודות של סנדי שרמן, כמו בשיר של יונה וולך, יש, מעבר לסיפוק יצר המציצנות של הקורא/צופה, גם קריאת תגר על טאבו חברתי.
היה לי מרתק לקרוא על נושא לא מוכר לי כמעט בכלל, ושמחתי שלא רק אני נזכרתי מיד ב"תפילין"… 🙂
ורד, תודה רבה. העבודות נמצאות בספר הזה http://www.amazon.com/Cindy-Sherman-Catalogue-Raisonn%C3%A9-1975-1977/dp/377572981X (ביחד עם עוד עבודות מתחילת דרכה, אבל אלה הכי מרתקות, לטעמי לפחות, בפער גדול מהשאר). ובדיוק, ואפילו יותר מזה – מעבר לטאבו חברתי, אצל שתיהן זה גם קשור למגדר.
לי, איזה יופי, תודה. וכנראה התרשלתי (אם הנושא לא מוכר לך כמעט בכלל 🙂 )
אולי החמרתי עם עצמי 😉
מרית קרובתי, ביסוד כבל המצלמה וקשר התפילין ורצועותיו עומדת העדוּת. המצלמה מצלמת ומתעדת את הניצב לפניה; הגבר היהודי מצווה לומר קריאת שמע עטוי בטלית ועטור בתפילין כמי שמצווה להעיד, ולהלכה הקורא ק"ש (קריאת שמע) בימי חול ללא טלית ותפילין כמי שמעיד עדות שווא בבוראו. עניין העדוּת קשור גם בשורש שה"ד בארמית ובמיוחד בבנין שלישי בערבית: שַאהַדַ (צפה ב… העיד על…) לפיכך השאהִד הוא מי שצופה באלוהיו ובד-בבד מעיד על בוראו. גם אצל וולך וגם אצל שרמן אני רואה שוב את הנטיה של מיצגני הגוף שאת מרבה להביא, להעיד כמו מארטיר בשם האמנוּת (לא בשם הדת; נגמרה הדת).
איזו הערה מקסימה. ואפשר להוסיף על זה שהאמנות הקונספטואלית והמיצג נולדו במחאה והתרסה נגד מסחור האמנות. זה היה ניסיון ליצור אמנות שמבוססת על רעיונות ופעולות (בניגוד לפסל או תמונה שאפשר לסגוד להם ולמכור אותם) ולפיכך התיעוד הוא בעצם הדבר היחיד שמעיד על עצם קיומה של האמנות ומשמר את נוכחותה בתודעה (ואף ששרמן בהחלט מייצרת חפצי אמנות ומוכרת אותם היא עדיין לא ניתקה את חבל הטבור הקונספטואלי).
מרתק האופן שבו ניתחת את יצירותיה של שרמן, כאן ובפוסטים נוספים. תודה רבה! אני אוהבת את שרמן כבר שנים רבות והתמזל מזלי שהייתי בפריז בדיוק בזמן שהוצגה שם רטרוספקטיבה גדולה שלה. התיאטרליות שלה וירטואוזית ממש. האמת היא שמכלול יצירתה מעולם לא הזכיר לי את שירתה של וולך. אוקיי, "תפילין" והעבודות המוקדמות של שרמן, אבל פרט לכך נדמה לי שאין דמיון במוטיבים או בדרכן האמנותית של השתיים, או… תקני אותי.
…..בעניין התפילין: הנחת תפילין היא באופן סמלי עקידת השמאל והכפפתו לימין. שמאל מייצג ביהדות גם את האישה, בין השאר. חולשתה של יד שמאל היא תוצאה של ניוון מתמשך ומכוון של איבר בגוף – גם זה סמלי ועצוב. אם מתעקשים למצוא קשר בין סינדי שרמן ליונה וולך, אולי הוא המרי של יד שמאל שמתירה את הכבלים ועושה בהם כל שימוש שמתחשק לה. (אלא מאי, עכשיו יבואו ויגידו לה, "אבל למה את מתעקשת לעשות מה שיד ימין עושה? לכל יד יש את התפקיד הביולוגי שלה……" 🙂 (זה היה עוד חיוך עצוב.)
עפרה תודה רבה! מעולם לא קישרתי ביניהן עד כה. הטמפרמנט והטמפרטורה שלהן, כאמור, הפוכים. אבל עכשיו שדרכיהן הצטלבו באמצעות הכבל והתפילין אני חושבת שזה לא לגמרי מקרי. אני מדברת קצת בקלות דעת כי את שרמן אני מכירה מבפנים ואת וולך מבחוץ, ועדיין – וולך היא משוררת פרפורמטיבית, בימתית (פתחתי עכשיו את ספרה "מופע" באקראי, ונפלתי – איך לא – על השורה "יש לי תיאטרון שלם בראש") גם לשרמן. וולך אמנם מעדיפה לאמץ זהויות גבריות בעוד ששרמן נוטה לנשיות, אבל אצל שתיהן זה סוג של תגר וויכוח עם גבולות המגדר. הן עדיין שונות ככל האפשר אבל אפשר לחפור ביניהן מעברים בקלות חשודה.
ננו, חיוך (1974), כך נקראת העבודה הזאת של לינדה בנגליס, אמנית פמיניסטית ששרמן מציינת כאחת מאלה שהשפיעו עליה (טמפרמנט וולכי למדי).

מעניין, בדיוק עכשיו מוצגת תערוכה של מאן ריי במוזיאון ישראל, שכוללת בין השאר את הפסל 'ונוס משוחזרת':



וכמה צילומים ש'קשורים' אליו, למשל 'טורסו':
ו'חשמל':
במהלך חיפוש הדימויים בגוגל מצאתי גם עבודות שלו שבהן האור והצל שנופלים על המצולמת דרך וילון יוצרים מראה של חבלים קשורים, למשל כאן:


וגם את לא לבושה ולא עירומה, גירסת הראש הכרות:
מכיוון שעבודותיו של מאן ריי קדמו לאלה של שרמן בכארבעה עשורים, והוא כבר היה צלם נחשב וידוע בתקופתה, ייתכן מאוד ששרמן הכירה את עבודותיו, ואולי אפילו הגיבה להחפצת הגוף שלו בדרכה שלה.
תמר, איזה יופי של תוספות, תודה.
מאן ריי נפלא. יום אחד עוד אגיע גם אליו. וגם המזג שלו אגב שונה משל שרמן בתכלית. הוא כל כך לא מעורב רגשית. ריי הוא התגלמות האפוליניות באופן שבו הגדיר אותה ניטשה ב"הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוסיקה".
"אפולון, בבחינת אל הכוחות המעצבים כולם … הינו אל ה"יפעה", אל האור … זו ההגבלה על המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עינו מן ההכרח שתהא "שמשית" לפי מוצאה."
במקרה או שלא במקרה קראתי הבוקר שירים של אן סקסטון בתרגומה של יעל גלוברמן. באחד מהם כותבת סקסטון על כפיתתה. הרצועות הכובלות בזמן טיפול בהלם התקשרו לי מיד לדיון כאן, לשרמן ולוולך. הנה קטע מתוך "מוזיקה שוחה בחזרה אלי" מתוך הספר "לבית המשוגעים וחלק מהדרך חזרה" (1960):
"… זוכרת את הלילה הראשון.
אז שרר הקור החנוק של נובמבר;
גם הכוכבים היו קשורים ברצועות
והירח ההוא, זוהר מדי,
ננעץ בין הסורגים לדקור אותי
בזמרורים בתוך הראש.
כל השאר נשמט מזכרוני."
עפרה, תודה, זה קשור עד העצם. גם אן סקסטון וגם סילביה פלאת ופעמון הזכוכית והכבילה של הטיפול בהלם. זו לא רק אותה תקופה, תערובת החיים והיצירה של המשוררות האלה מזינה עד היום את השיח הפמיניסטי. (וולך? היא שוב בקוטב הנגדי, הפעיל והבלתי קורבני).
היום קוראים לזה ״סלפי״… 🙂
אני לא בטוח שה ״משהו שגורם לך אי נוחות״ בסדרה זה העירום…
נראה לי יותר, שזה השלט רחוק שנועד לצילום עצמי (מופיע בצילום הראשון בסדרה עם איור שמדגים סלפי… ומוצג בצילום השני, כאילו זה לוחית המספר של החשוד בצילום משטרתי…), זאת אומרת, נראה לי, שמה שגורם לחוסר נוחות כאן זה הצילום העצמי…
ודווקא את זה היא המשיכה לעשות כל החיים…
בתמונה האחרונה בסדרה, הכבל כרוך על הצוואר, מצד אחד שרשרת כחלק מה״לבוש״, אבל מצד שני זו גם עניבת חנק… הלחיצה על המפוח הופכת כך להורדת המפסק של הכיסא החשמלי… או משהו כזה…
אחלה מאמר…
האסוציאציה המיידית שלי הייתה ל-
bondage
https://fr.wikipedia.org/wiki/Bondage
(בעיתונות האיטלקית יש מדי פעם בפעם דיווח על תאונות קטלניות שקורות לאחד המשתתפים).
לא הייתי שמה בהכללה את וולך בקוטב נגדי לסקסטון ופלאת' כמייצגת קול פעיל ובלתי קורבני. אומנם זה עולה מתוך "תפילין", אך לעומתו "לא יכולתי לעשות עם זה כלום", "יונתן" ו"ססיליה" ושירים אחרים מהדהדים את קולו/ה של הקורבן.
ואסוציאציה מאוחרת יותר לפרסומת הזאת של רשת החנויות
Printemps
שמתפרסת בהתרסה על שלטי חוצות, ומתקשרת לנאמר על ההעתקה מעולם אחד לאחר:
http://lilaconti.typepad.fr/bijoux_lila_conti/2010/03/profitez-des-8-jours-en-or-au-printemps.html
חולי, האי נוחות מהעירום היא שלה, לא שלי. זה היה התרגיל שקבלה, להתמודד עם אי נוחות. ואתה צודק פעמיים. היא באמת הגברת הראשונה של הסלפי (אם כי, כשהיא התחילה זו היתה פרוצדורה הרבה יותר מסובכת ומסורבלת), אולי זו אחת הסיבות שהיא כל כך רלוונטית. וגם לגבי הצילום המשטרתי שהופך את התמונות האלה למין בסיס אוביקטיבי לכל מה שיבוא. ותודה רבה!
אורנה, לגמרי, תודה. לראשון התכוונתי ב"כובלים וחונקים" והשני הוא אפילו מזהב כדרך תעתועי הפרסום והתקשורת ששרמן כאילו האטה ושבשה אותם בחלק המרתק של הקריירה שלה לפני שזה לא הספיק והיא עברה לברוטליות מוחצנת חד משמעית.
עפרה, התייחסתי כמובן לעניין הכבלים. ועם זאת, קשה לי לחשוב על וולך כעל קורבנית. גם כשהיא חסרת אונים או קורבן זה נראה לי כמו סעיף ב-אין לי שום גבול אני יכולה להיות הכל או לגלם כל תפקיד – כלומר כחלק מן העוצמה, וזה מזכיר לי את בוב פלנגן שבפואמה שלו "למה?" שבה הוא מונה את הסיבות לכך שהוא סופר-מזוכיסט הוא אומר גם "כי ההורים שלי אמרו לי שאוכל להיות כל מה שארצה כשאגדל." ותוך כדי כתיבה אני מבינה או נזכרת עד כמה קורבנות זה לא דבר אחד, הרי אני עצמי התעסקתי בזה בסדרת הפוסטים על "הכאב הגדול", ממרינה אברמוביץ, דרך בוב פלנגן, ואפילו יותר משניהם – אנבל צ'ונג – כך שאני זזה הצדה לחשוב…
כן כן, הבנתי שזה ממנה -האי נוחות…
הוספתי רק שנראה לי שבמודע או לא במודע היא אולי או בעיקר גם התכוונה לאי נוחות מהצילום העצמי…
אהלן,
הייתי היום באיזו תערוכה (ממש טובה על אמנות בברלין) וליד הייתה עוד תערוכה של פורטרטים.
קבוצת פורטרטים של הצלמה הגרמנייה בירגיט קלבר שצלמה עבור הדר שפיגל (עיתון גרמני) משכה את עיני באיכות היוצאת דופן של הפורטרטים.
לכולם סטנדרט אחיד, קומפוזיציה אחידה והם בגודל של מעל כף יד פרוסה.
אחד הפורטרטים היה של סינדי שרמן:

המקור ממש הרבה יותר עשיר בגוונים…
ויפה לראות את האמנית עירומה מיצירתה….
הנה האתר של הצלמה:
http://www.photography-now.com/exhibition/102122
יפה מאד.
אני מאד אוהבת גם את הפורטרט של רוברט מייפלת'ורפ.
http://www.guggenheim.org/new-york/collections/collection-online/artwork/2735
יופי של פוסט, תודה על ההפנייה. הגוף הקשור הזכיר לי אמניות כאב כמו elivet aguilar המצמררת, והעבודה הזו באופן ספציפי https://laninfavouyerista.files.wordpress.com/2008/05/elivetaguilar2.jpg
ותוך כדי החיפושים אחר התמונה הנ"ל נתקלתי באמנית שלא הכרתי, שמפסלת מחדש את גופה באמצעות חבלים http://performanceartempire.tumblr.com/post/68908921747/ryoko-suzukibind-bind-shows-a-woman-who-has-to
בררר… על ריוקו סוזוקי. בהתחלה חשבתי שפניה מצולקים ואז הבנתי שהם פשוט מוכתמים בדם (הווסת?) שבו היא טובלת את שרוכי עור החזיר לפני שהיא מהדקת אותם לפניה. (במילים זה נשמע עודו יותר זוועתי). אבל שימי לב לתמונה האחרונה בפוסט, באיזו טבעיות אומצו הקשירות על ידי תעשיית האופנה שעיקרה את הזוועה לטובת מגניבות אפלולית. זו היתה אגב הטענה של מרינה אברמוביץ', אחת ההצדקות שלה לפרויקט שבע העבודות הקלות, https://maritbenisrael.wordpress.com/2013/03/12/2-easy-pieces/ שעולם הפרסום והאופנה מספח את המיצגים האקסטרימיים ומוחק את מקורם.
אבל בכל הנוגע לרגליים הקשורות הכיוון כפול, כי סנדלי שרוכים כאלה היו פופולריים עוד בתקופות עתיקות, לאו דווקא על רגלי נשים. ועד היום הם נקראים סנדלי גלדיאטור אגב 🙂 .
[…] סינדי שרמן, מתוך ספר הצילומים "ציפור כנף" 1992 […]