סוף סוף הבנתי למה הצילום הזה של אביב יצחקי כל כך נוגע ללבי.
בראשית היה אמן הגרפיטי, שראה במה לאיילה שלו. הטחב ובעיקר העובש על הטיח המחוספס התחברו לטקסטורה של העיפרון. זמורות הקיסוס היו תפאורה ספק דו-ממדית וגם מזון.
יש סוג כזה של אמנות אורבנית, "טַפּילות על שיטה קיימת", לפי ניסוחו המלבב של ויטו אקונצ'י, הרחבה של משחק השלם-את-התמונה. הנה שתי עבודות של סנדרין אסטראד בולה שעדיין משחקת בזה כמו ילדה.

סנדרין אסטראד בולה, "גשר הבלונים", מוסיף ממד של תיאטרון ושל פופ ארט (כל אחד בנפרד) לגשר המקורי. תיאטרון בגלל התנועה המובלעת של הלעיסה והנשיפה. פופ ארט בגלל המסטיקים הוורודים ובגלל שזה מאיר מחדש את הסדרתיות, כאילו הדמויות שגולפו אחת אחת מבשרות את הולדתו של פס הייצור.
הצילום של אביב יצחקי דומה ושונה מהצילומים האלה. מראש מוטמע בו משהו עצוב וטחוב שנוגס באיכות האיור-בספר-ילדים שלו (המובלטת על ידי הפריים הצילומי). אפילו הקיסוס קצת חולה ומכורכם. ובמשך הזמן גם הציור עצמו נבל, ואחורי הקלעים של האשליה נחשפו.
בהתחלה חשבתי שבגלל זה הוא כל כך נוגע ללבי, בגלל הנוכחות הכפולה של האשליה ושבירתה, כמו הברכט שציטטתי פה לאחרונה על "הציפור שעדיין ממשיכה לזמר על הענף שלה בזמן שהיא מנסרת אותו" (ככה הוא תיאר את האופרה שלו "מהגוני"). כן, בטח, אבל…
אחר כך חשבתי שזאת העליבות האורבנית, המאמץ להשתיל בה קסם, טבע מלאכותי, שאפילו הוא מתפרק.
ורק אתמול הבנתי שזו האיילה עצמה. היא לא יודעת שהיא מתפרקת. היא ממשיכה לנסות לכרסם את הקיסוס שלה (ואולי רק להעמיד פנים שהיא מכרסמת אותו) ברצינות ובחן. והרי זאת ההגדרה של "אירוניה טרגית" לפי הספר. הצופים מודעים למה שהדמויות בקוצר ראותן עוד לא תופסות.
הצילום לוכד את הרגע הזה, ועושה עוד משהו כמעט בלי משים: הוא מוציא את גבעול הקיסוס הימני מפוקוס ומטשטש את צבעיו, מקרב אותו בלי משים לנייר ולציור, כאילו ניסה לפצות את האיילה ולשמור על שלמות עולמה.
זהו בעצם. רק עוד משהו לסיום. בתקופה הקצרה שבה למדתי בבצלאל קיבלנו תרגיל: ללכת למקום, להביא תיעוד ולעשות בו משהו. ארנה ברומברג (שיום אחד, כשאמצא את המילים עוד אכתוב על ציוריה הנפלאים) נסעה לתל אביב וקנתה גלויה של קו החוף לתיירים. היא שכפלה אותה שוב ושוב במכונת צילום מסמכים – והמכונות של פעם היו הרבה יותר גסות ופיחמו את כל הפרטים – מה שהעלים את התכלת העזה של השמיים והים והבליט את חומת המלונות. היא צירפה לצילומים שיר הייקו אלמוני בתרגום לאה גולדברג:
הצבי על הרי האורן
אשר אין שם עלי שלכת
יודע כי בא הסתיו
רק מצליל קולו שלו.
*
בלוג הצילום של אביב יצחקי
*
עוד צילום בעיר האושר
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה (על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי)
דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה (יש גם קטלוג)
יורם קופמינץ, תערוכה (יש גם קטלוג)
נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון
המשורר וחוקרת המשטרה (על שרון רז)
ועוד
*
וגם – עוד שמונה ימים לקמפיין של מגזין תוהו
*
I like it , Joseph Semah
I like it! ..Joseph Semah
הוי, מרית, נפלא – גם הצילום וגם הפוסט.
באופן פרדוקסלי קצת, הנייר המתקלף גורם לצביה להתעורר לחיים כי פתאום יש דבר מה ש"נעשה לה", ובאופן ממשי יותר, הנייר יוצר צל בשולי בטנה שמפריד אותה לכאורה מן הקיר ומן הדו מימדיות.
[פעם, מזמן, חלק גדול מהרגל שלי שוּתק למשך כמה ימים – כאילו הורדם בזריקה, הוא פשוט נעלם פתאום. (אני חושב שזו היתה תגובה למצב נפשי מסוים.) אני זוכר את הבעתה, היא דומה לבעתה שמעורר הלבן המאיים שמאכל את הצביה, כמו ה"לא כלום" בסיפור שאינו נגמר – המחק מאחורי העיפרון.]
…. וכמעט כמו בצילום של התרחשות אלימה, אני שואל את עצמי האם הצלם התערב: האם החזיר את הצביה לקדמותה, או צילם והלך….? (-:)
ותהיה אחרונה: האם סופה יהיה כמו של הסוס בסיפורי הברון מינכהאוזן…..?

מאוד אוהבת את האמנות האורבנית הזו שמשחקת בין הדו לתלת מימד. הנה עוד אחד, של נטליה ראק, בורשה:
http://www.juxtapoz.com/current/natalii-raks-lengend-of-giants
שכמו שהגדירו פה לפני 'הופכים פגמים סביבתיים לאמנות' http://www.quickim.co.il/graffiti-murals-42-brilliant-environmental-flaws-that-make-for-amusing-especially-works-of-art/
יש בזה משהו חינני בחסכון שלו, כמו מיחזור.
מעבר לזה, מסכימה עם ההגדרה שלך של הצביה: אי הידיעה שלה הוא שצובט בלב.
הכותרת שלך היא הייקו נפלא
מרית, מקווה שלגמרי החלמת. עדיף מאוחר מאשר…
והפוסט הזה – איום ונהדר (מצמרר). וחשבתי על הבמבי של פיליפ רנצר, שמספר על הדרך בה מצא ואימץ אותו, ועל העור שהלביש לו, כאן
במבי בן. רנצר בכלל לא משתמש במונח ״צבי״ (הבמבי שלו נראה יותר כמו צביקה). בעוד שאת מאבחנת – במבית/ צבייה. זה מעניין כשלעצמו, ומכמיר לב עוד יותר, המגדר על רקע התזכורת בדבר הארעיות.
תודה
…..וסתם אירוניה עגומה: הרבה מדרשים שעוסקים בצבי מצביעים על היכולת שלו להביט לאחור. בקיצור – על כשרונו לרפלקסיה……
יוסף, תודה (פעמיים 🙂 )
ננוק, תודה. ובדיוק (הלבן הזה שמאכל את הצביה כמו הלא כלום בסיפור שאינו נגמר וכמו המחק שמאחורי העיפרון). ויש מצב שהוא התערב. גם הצילום הקודם שלו שעליו כתבתי איכשהו עוסק בחיים של הדוממים. והסוס של מינכהאוזן, גם אני חשבתי עליו, בחיי, כמעט הכנסתי אותו לפוסט אבל התאפקתי…
כמומ, נכון, סוג של מיחזור (מילה יותר חיובית מטפילות… למרות שאהבתי את האופן הלא שיפוטי שבו אקונצ'י השתמש בה) ותודה על התוספות!
איריסיה 🙂
דורית, תודה. לא הכרתי את הסרט. רק על הפער בין מה שפיליפ רנצר אומר לתיאור שלך אפשר לכתוב פוסט… אני חשבתי דווקא על פרידה קאלו http://wp.me/pSKif-jQn
פרידה קאלו , אח קטן, אחות קטנה (גרים) ואיך יודעים אם זה בן או בת.
כן.
אחד החתולים השקופים שאני מאכילה, היה במצב ירוד לגמרי. אחרי מתן אנטיביוטיקה ותשומי באפליה מתקנת, נאסף על ידי השירות הוטרינרי המקומי לצורך סירוס. חתול שקוף – יפה – עדין יוצא דופן.
כשחזר, הסתבר שזו חתולה. לגמרי (כשמעקרים חתולת רחוב, הניתוח נעשה בצד הגוף, וקשה לפספס את המגדר במקרה זה). החתולה נקראת ״במבי״, דרך אגב (: ודומה לזו/ה שבצילום עם פרידה קאלו.
לחתולה שלום, במבי נשאר עצוב ומיותם. איך אפשר לחוות במבי/ת בלי חווית הרצח של אמא במבית לפי דיסני?
מי מכיר במבים שמחים?
כמה קל לאמץ אל הלב במבים (עופרים, צביות ויתר ההטיות).
(דרך ארוכה עד לפואנטה.. העיקר שהגענו. סליחה ותודה)
דורית,
"על דבר חתול חוצות עצום ואפור ומלכותו
הפראית והאצילית
עת אשר נקרעה סרעפתו
ונותח ונכלא
בבית סגור עד שיאוחו התפרים
על דבר כמיהתו החוצה
על דבר צאתו ושובו
כאשר האברים התחתונים
שבו וקרעו את הסרעפת
התפורה ועלו לגרונו
על דבר שבתו על החלון
מביט מבפנים החוצה – – – –
את כמיהת הזהב הסגוּר
ילמדנו חתול
מהו סוד עולם בזעקו
אל השלמות שבממש
מהו סוד בריאה נעוץ
בקרום דק מבדיל
בעת שהוא מחוץ
מהו
אבל הבכי אל החוץ
בעת שהפנים נָתוּץ
עת נחל חי בעל כורחו
של הכמה עוד להיות בכל כוחו
ניגר עצל לים האחרון
ותם הזמן אשר הופקדנו בו להיות אֵצֶל"
(חביבה פדיה מתוך "מוצא הנפש")
ננו , תודה על הציטוט של פדיה.
פוסט יפה מרית, וגם הצילום.
אבל אני לא יכול להתעלם מזה שמדובר בגרפיטי. גרפיטי פירטיים (או איך שקוראים לזה) הם וונדליזם, ואין לראות בזה שום דבר מעבר לנזק, ולא חשוב כמה שזה יפה וכו׳- זה עדיין וונדליזם.
הצילום של הגשר במיוחד מחריד אותי, הצבע יכול לגרום לנזק בלתי הפיך לפיסול ולאבן. ראיתי כבר במסגרת העבודה שלי איך תבליטים רומנסקים נמחקו פשוט תוך כמה שנים כי כוסו בצבע…
אבל פןסט יפה…
🙂
מרית יקרה , הפוסט מקסים אך זו כמובן אילה, נקבת האיל…
דורית, זאת לא היתה ביקורת, רק חיוך ואנחה…
חולי, קודם כל בקשר לסנדרין בולה ולגשר – יש מצב שזה לא נעשה במציאות אלא רק בצילום (ברבות מהעבודות זה ברור כשמש שזה רק טיפול בצילום כמו השפם שדושאן צייר למונה ליזה). ובקשר לגרפיטי – אני לא מרגישה כמוך. אני מתארת לי שיש מקרים בודדים שהיו מקפיצים גם אותי, אבל ככלל גרפיטי אמנותי (כלומר לא סתם קשקוש בספריי, אלא משהו שהושקעה בו מחשבה ועבודה) הוא דבר מבורך בעיני. הוא חלק מהשיחה של האנשים עם המרחב, סוג של אבולוציה ונגיעה אישית, ואם זה קצת פוגע במכובדות ובממלכתיות אני לא אזיל דמעה (ומצד שלישי, אני לא במקצוע שלך…)
וחן חן 🙂
נועה, אוי… באמת התלבטתי ובדקתי והתקשיתי להחליט. יש כל כך הרבה סוגים. בין הצביים יש יחמור אחד שנראה ממש קרוב, ולחלק מן האיילים יש פרצופים עבים ומעט מגוחכים. אז בסוף הלכתי על הצליל ועל לאה גולדברג… אבל אם את משוכנעת אתקן.
ותודה!
מרית, זו לא היתה התגוננות, אלא השתתפות מחוייכת באנחה (:
הי מרית, אני משוכנעת (עובדת גן החיות (-: ). ואת צודקת, היא נראית יחמורה והיחמור הוא סוג של אייל ולא של צבי. כמובן שהיא יכולה להיות גם זכר צעיר אבל זה בלתי מתקבל על הדעת מבחינה פיוטית…
הוי, זה כל כך מבלבל בשביל אנאלפבתים זואולוגיים כמוני… לפי מה מבדילים? אני סתם מנחשת כמו בשיעורי חלילית, לא היה לי מושג איך מנגנים (וזה לא עוזר כשהם מתחילים לשחק ולקרוא למישהו צבי יחמורי). אני גם לא משוכנעת שזה היה צבי בהייקו המקורי. אני חושדת שהוא נבחר בגלל שהוא חד הברתי לעומת האייל שהוא שתיים, ומתבלבל לפעמים גם עם האיל של הכבשים…
אם מדברים על ההייקו הנ״ל…
אין לי ספק שהשורה השנייה לא קיימת בהייקו המקורי… מי לא יודע את זה… שצריך הסבר…
ואם אני כבר כאן… אז מאוד הזכיר לי שהרבה פעמים ביער ראיתי עצים שנפלו, או חלקי עצים מנצים או פורחים, בדיוק באותה מחשבה… הם עדיין לא יודעים שנגדעו…
עכשיו שאתה אומר – אתה מה זה צודק… זאת שורה עם פרצוף של פיגום (ומצד שני – השיר מופיע במבוא ספר המסות של לאה גולדברג "האומץ לחולין" ושם היא כותבת שתרגמה אותו מאנגלית, שם היו לו ארבע שורות, ובמקור היפני הוא היה בן חמש שורות… מסתורין).
וגם העצים הגדועים שממשיכים לפרוח נוגעים ללב.
חיפשתי מעט על ההיקו…
כתב אותו זה:
https://en.wikipedia.org/wiki/Ōnakatomi_no_Yoshinobu
ככה הוא הונצח בספר:
http://www.harvardartmuseums.org/art/187354
גם
הנה הטקסט באנגלית:
The deer on Pine Mountain
Where no leaves are falling
Knows the coming of autumn
Only by the sound of his voice.
לא הצלחתי להבין אם גם הקוסאי (המפרסם מההר והגלים) צייר הייקו שלו:
http://www.mfa.org/collections/object/poem-by-ônakatomi-no-yoshinobu-ason-from-the-series-one-hundred-poems-explained-by-the-nurse-hyakunin-isshu-uba-ga-etoki-209823
כנראה ככה אומרים את זה במקור:
Momiji senu tokiwa no yama nisumu shka wa onore nakito ya aki wo shiruman.
זהו…
במוצאי שבת ראיתי שחרשת את הבלוג שלי
כמה שמחתי שמצאת שם משהו לכתוב עליו!
זה אני כותב עוד לפני שקראתי, המשך יבוא
תודה, מרית.
אביב, על לא דבר. ולא אני חרשתי את הבלוג. נכנסתי רק פעם אחת כדי לשים את הלינק בקצה הפוסט. התמונה שלך שמורה אצלי מזמן בתיקייה, מחכה שאבין למה אני כל כך אוהבת אותה.
למרית וננו ק'–אני מעולם לא מתערב ולא נוגע בדברים שאני מצלם, זו האתיקה שלי (שמן הסתם מבדילה בין צלם לאמן).
לחולי–הצלום הזה הוא חלק מפוסט (איך אומרים בעברית?) שעוסק בתת קטגוריה של גרפיטי, אשר אינם מצוירים על הקיר אלא על דף נייר שמודבק אל הקיר. בכך הוא עוד יותר "זמני", כלומר ברור שלא יאריך ימים על הקיר ויחד עם זה, לא מזיק כלל.
.
-אם כך,מתברר שבעקבות הפרסום הזה באו אחרים לראות את הבלוג, וגם על זה תודה.
אביב, התהייה של ננוק היתה האם עצרת לעזור לאיילה במצוקה (ולא – האם תיקנת את הגרפיטי שהתקלף), וגם התשובה שלי התייחסה לזה. זה לא קשור לאמן או צלם, זה קשור למידת האמונה בחיים של הדומם.
(וכן, לא מעט לחצו על הלינק).
בינתיים נהיו פה תגובות נפלאות והצבייה הפכה לאיילה, ואני עוד לא מצאתי מילים כי בעיקר רציתי לומר שמשהו בתדר של הכתיבה בפוסט הזה מאוד ריגש אותי.
[לי ומרית, הצביה התפרקה והפכה לאילה, והנה גם במצבה האיָלי היא ממשיכה להתפרק!…. אבל כמו שנאמר במעשיית ריבה אחת, בתרגומה של ש. קופריש:
הכל, הכל
אפשר לתקן בריבה!
כל מה שנסדק, כל מה שנשבר:
רק ללקק ולהצמיד, והנה מחובר!
כל מה שנחרך, שנשטף,
שכָּאב, שאבדו עקבותיו,
יש לחפש בלשון את הטעם, או להיפך –
לטמון מלכודת, פחית יקוּשה
ולמטה לשים פרי ודִבשה
בריבה להמתיק את הדינים ואת קטב מרירי
להדביק רחוקים ואת השברירי
ולאחות מה שיהיה ומה שכבר היה,
וזו לא מעשייה.]
אני לא יודעת איך ש. קופריש הייתה מגיבה לזה (ובכלל מה יחסה למלח) אבל זה לא רק משעשע ומתחרז ומקסים, זה גם נכון ומדמיע…
(ו"לחפש בלשון את הטעם" גם מזכיר לי את נונו מ"יש ילדים זיגזג" שמוצא סוכרייה עתיקה בחדר של זוהרה ועם המתיקות הוא מצליח "להדביק רחוקים ולאחות מה שיהיה ומה שכבר היה" :))
שני דברים יש לי להוסיף מאז מוצ"ש–האחד, שדוקא מתוך התפרקותה היא מקבלת את המימד השלישי.
והשני, אין בו כל תועלת, אני מחפש ואיני מוצא צלום בן כעשרים שנה של כלב חצוי…
מרית קרובתי, רוצה להתמקד רגע באיילה. האיילה היתה סמל ימי ביניימי לכנסת ישראל/שכינה/ספירת מלכוּת; סמל האיילה מופיע במיטב שירת תור הזהב בספרד, ואחר כך אצל המשוררים היהודים בפרובנס ובספרד הנוצרית, וכן בספר הזֹהר. לפיכך, ראיתי בדימוי של אביב יצחקי משהוּ המדבר על המצב היהודי-ישראלי בימינוּ. מדבּרים בו גבוהה-גבוהה אבל כמו כרזת פרסומת, או דברי דובר שמייצג איזה אינטרס או מטרה חולפת, הדברים כבר נקלפים ונמחקים. ואולי זה מה שקורה בתקופה שבהּ הכל פוליטי, ואנשים חושבים שהכל הוא רק עניין של יחסי כוחות, ואין לשום דבר מהות משל עצמו, וכל אחד הוא רק פוליטיקאי או אידיאולוג או דובר מטעם, שממילא אינו סח לפי תומו. בעולם כזה התורה נקלפת, והאמנות נקלפת, ואפילו חוויית הקריאה והכתיבה נקלפות. ולפעמים נדמה לי כי במקום שהאדם ייצור דימויים ומלים, הוא מצוי בתקופה שבו דימויים ומלים קולפים את האדם.
לי, אני לא בטוחה שהבנתי אבל תודה…
ננוק, השתכנעתי 🙂
אביב, בפעם הקודמת שהתכתבנו איבדת ארנב מת… יש מצב שהיקום מנסה לומר לך משהו, אבל מה?
שועיקי, אני סתם חשבתי בלבי שככה זה פה, הכול מתפרק ואנחנו מתנהגים כרגיל. אבל אתה אומר את זה באופן יותר משוכלל ומחובר למקורות…
לא נס ליחו. במיוחד הפזמון שגורם להעוויות.
לשועי, מענין מה שראית בצלום שלי, ולא משנה בכלל שהוא צולם בפריז.
למרית, ברור לי שהיקום מראה לי את מה שאני מחפש בו, אם כי לעיתים קרובות זה לא במודע.
אני בוודאי אמצא את הכלב הנ"ל או אסון אחר, ואעלה אותו כאן.
אמרתי אתמול שאמצא משהו, אבל לזה לא צפיתי. תראי, מרית, מה מצאתי הלילה תוך כדי שעשיתי סדר בצלומים מהשנה שעברה!(מקווה שקישור מפייס עובר)
צילום מהמם. גוזרת ושומרת.