אז ככה: אתגר קרת כתב את "לשבור את החזיר" כסיפור קצר למבוגרים. הוא יצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים), ועורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים" (למשל בהמשך לבקורת האוהבת של יותם שווימר בפנקס). ואני בתגובה פבלובית – נזעקתי למחות.
אבל עוד לא. קודם אכתוב על מה שיש בסיפור ובאיורים בלי קשר לילדים. ובשבוע הבא אכתוב למה כן לילדים.
אני מודעת לכך שאני מספקת כאן תחמושת למפלגת ה"לא לילדים", אבל גם כשכתבתי על הדייג ואשתו, או על הנעליים השחוקות ממחולות או על כל מיני פרוות, או לחילופין על שפן של גלעד סופר, או אפילו על פצפונת ואנטון ורבים אחרים, לא כתבתי עליהם בהכרח כעל סיפורים לילדים, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.
ואף על פי כן וגם בגלל – זה כן לילדים וכן לילדים, על כך בפוסט הבא.
*
הטקסט מופיע במלואו בשלל אתרים, אולי משום שנכלל בחומר לבחינת הבגרות. אני מעתיקה אותו לכאן לטובת אלה שלא קראו (השאר מוזמנים לגלול):
אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון, אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא, "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.
כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.
החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו ושאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, "פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם אתה קופץ מהשולחן! "
אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך בפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך." הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא," אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע," אמרתי, "בטח, אבל למה פטיש?" "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק תיזהר." "בטח שאני אזהר," אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר "נו, תשבור כבר את החזיר." "מה ?" שאלתי. "את פסחזון ?" "כן, כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו. "
פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? "לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא", תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל בבקשה," התחננתי. "תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוד שקל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.
אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך."
בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.
*
ארבע הערות על הסיפור וארבע על האיורים.
נתחיל בסיפור:
1. פסחזון
השם הזה, פסחזון, הוא שם מאגי כמעט, שמגונן על החזיר מראש. כמו שאבא לא הצליח למחות אותו מתיבת הדואר כך לא יצליח להשמיד גם את פסחזון עצמו. השם הוא תקציר העלילה במין קוד ובדיעבד. מכיוון שפסח הוא גם חג החירות, השם מכיל כבר גם את ההימלטות באישון לילה, מפרעה וגזירותיו אל מדבר קוצים. מבחינה צלילית סימפסון ופסחזון קרובים (אלה שמות שיכלו להתחלף בחלום, כמו סקורסזה וקורסאווה). הצליל רומז-מבשר על הצְלחת התחליף. ובו בזמן הוא מגלם את כל ההיברידיות של המציאות, את כל השעטנז הפוסט מודרני. (לקרוא לחזיר בשם כשר כמו פסח? לקרוא לצעצוע בשם של ניצול שואה מבוגר?).
*
2. אתגר קרת והנס כריסטיאן אנדרסן
"לשבור את החזיר" עד כמה שזה מפתיע, הוא סיפור-חפץ במיטב המסורת ההנס כריסטיאן אנדרסנית של הנפשה-ללא-הנפשה; כלומר סיפור שמקים חפץ לחיים מבלי לעבור על חוקי המציאות. ניתחתי את המנגנון הזה לעומק כשכתבתי על חייל הבדיל האמיץ. ב"לשבור את החזיר" הוא מתגלה במשפטים כמו: "הוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא." (מצד המציאות – ברור שהוא מחייך כל הזמן, ככה יצקו אותו. אבל יואבי מפרש את החיוך כבחירה, כביטוי רגשי אותנטי של קבלה ואהבה ללא תנאי). או כשהחזיר "מחכה בסבלנות" שיואבי יוריד אותו מהשולחן (כאילו יש לו אופציה אחרת). או "פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים" כשיואבי הנסער מחבק אותו ובוכה. ברור מי פה בעצם מקור הרעד. (עוד על המנגנון הזה וקסמו כאן)
3. לא אנדרסן, פלובר
קל מאד להשוות בין אנדרסן לקרת כי גם אנדרסן עצמו כתב סיפור על חזיר כסף ש"נמלא ונגדש כל כך עד שלא יכול עוד לקשקש, ואין חזיר כסף יכול להתעלות יותר מכך. כך היה עומד למעלה על המדף, משפיל הביט על כל אשר בחדר: היטב למדי ידע כי במה שמצוי בכרסו יכול הוא לקנות את המקום כולו" (תרגם אהרן אמיר). כלומר, החזיר של אנדרסן הוא קפיטליסט שיהירותו נובעת מכרסו המלאה כסף וממיקומו במרומי המדף, ומצד שני הוא חושב ללא הרף על צוואתו והלוויתו, כיאה למי שניפוצו נגזר מראש. אצל אנדרסן כמו אצל המרקסיסטים (וכפי שהראיתי שם),"ההוויה קובעת את התודעה": חפץ שמלא בכסף חייב לחשוב על כסף, חפץ שנועד להתנפץ חייב לחשוב על מוות. ואילו נפשו של החזיר של קרת אינה משועבדת לגמרי לחומריותו. כמו שקורה בדרך כלל עם צעצועים היא משקפת את בעליו. ויואבי קרוב יותר למשרתת פליסיטה, גיבורת סיפורו הנפלא של פלובר "לב תמים". הצורך העצום שלה לאהוב מתביית בסופו של דבר על תוכי, שמתמזג איכשהו בתודעתה עם רוח הקודש. וגם כשהתוכי הופך לפוחלץ אכול תולעים לא נגרע כלום מאהבתה. "וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמיים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה".
"לשבור את החזיר" הוא סיפור על נפלאות הנפש האנושית שיכולה להמיר אפילו חפץ משועתק וחומרני כמו חזיר כסף לאהבה.
*
4. ועל עוד כמה דברים (כמו כסף וחינוך וחוסר מודעות, של כל המעורבים, מקטן ועד גדול. על הקלות שבה כוונות טובות נהפכות לפעולות מרושעות. על חוסר ההבנה הטרגי בין בני אדם, למשל בין אבא לילד).
*
ארבע הערות על האיורים:
1. פַּטישים וכסף
מבחינה מסוימת זה סיפור על כסף, על היחס לכסף. האב רואה בבובת סימפסון רכוש שבו חושק בנו. הוא נותן לו חזיר במקומה כדי ללמד אותו לכבד כסף והוא חושב שהצליח. את הנסיון של יואבי להרוויח זמן להצלת החזיר הוא מפרש כנסיון לצבור עוד קצת כסף.
מנסיוני שלי יש שני סוגי אנשים שכל הזמן עסוקים בכסף – קפיטליסטים וקומוניסטים. לא דיברתי עם פולונסקי אבל אני מוכנה לתת את ראשי שאחד הדברים שדגדגו אותו (וקרוב לוודאי במודע) היה הפטיש המונף, המסמל את הצד הקפיטליסטי של הסיפור, כלומר את נצחון הכסף על הרגש. בעוד שכפילו כיכב עד לא מזמן באמנות הסובייטית בתפקיד הפוך. זוהי ההערה החזותית של פולונסקי על שלל ההיפוכים והאירוניות שבהם טעון הכסף בסיפור.
2. צבעים
פולונסקי מצייר בשחור-לבן (כשהשחור מרוכך בעצם לחום ספיה). רק החזיר חורג מן הסקאלה בוורוד הבוהק שלו.
ורוד זה צבע מקובל לחזירים, אבל בגלל נטרול הצבעים האחרים החזיר סופח אליו את כל המשמעויות האחרות של הצבע הוורוד, והופך לקרן שפע של אופטימיות, מתיקות ותמימות.
וזו גם הנקודה שבה הסיפור של פולונסקי שונה באופן מהותי מהסיפור של קרת (ואני לא מציינת את זה לגנאי, פשוט ככה זה). הסיפור של קרת הוא סיפור של יום. הוא מתחיל בבארט סימפסון (הילד הצהוב כמו השמש עם קווי המתאר החדים), ומתנהל בארוחות בוקר עד לליל הבריחה. פולונסקי לילי מלכתחילה. השחור-לבן הלירי-אקספרסיוניסטי שלו הזכיר לי את כריס ואן אלסברג, בייחוד את "המטאטא של האלמנה", אולי בגלל שגם שם הגיבור – מטאטא מכושף – מנופף בגרזן פטישי…
תובנה מאוחרת: רק אחרי שפרסמתי את הפוסט פתאום עלה בדעתי שהבחירה הצבעונית של פולונסקי היא גם מחווה (מכוונת או לא) לסרטו הנפלא והשובר לב של אלבר למוריס "הבלון האדום". סרט כמעט שחור לבן על חברות שנקשרת בין ילד בודד יום לבלון אדום בוהק ומושלם.
יש דברים שנמצאים בסיפור כמעט בלי משים. הם פשוט נמצאים באוויר של המציאות הישראלית וקרת כמו מעשן פסיבי לוקח אותם לריאות. להגיד אותם במפורש זו גסות והגזמה אבל אני אגיד בכל זאת: יש בסיפור שמץ – גם של עקדה (כשאלוהים-אבא מצווה עליך להרוג את הדבר שאהבת יותר מכל) וגם של שואה. יואבי הוא סוג של חסיד אומות עולם שמבריח את החזיר ליערות באישון לילה (יחסית לגובהו של החזיר הקוצים הם לגמרי יערות) ולא תשכנעו אותי שלא. האיור המפוחם של פולונסקי מסכים עם זה בשתיקה.
איור השדה אגב, הזכיר לי את איורי Dear Milli המעשייה השוֹאתית ביותר שמוריס סנדק אייר, כשהבלוק העקום של פולונסקי מחליף את המצבות הנוטות והשבורות של סנדק.
ועוד לא סיימתי עם הוורוד, רגע.
*
3. גלגוליו של איור, או כל מיני ירחים
הקריירה האחרת של פולונסקי כמעצב אמנותי ומאייר של סרטים ניכרת באיורי "לשבור את החזיר". פתיחת הסיפור "מצולמת" מתוך חלון הראווה של חנות הצעצועים (ומעניין שמזווית כזאת בדיוק נפתח הסיפור שאינו נגמר – עוד סיפור על ילד ואביו המנוכר. פולונסקי הוא זה שאייר את הכריכה לתרגום החדש. האם זה חלחל?).
אבל מתחשק לי להתחקות קצת אחרי גלגוליו של האיור הזה.
בראשית היה חיים האוזמן שאייר את ויהי ערב. פולונסקי התכתב איתו באיורי לילה בלי ירח. פתיחת "לשבור את החזיר" היא הגלגול הבא של שניהם. באיור הזה הילד שמצחו מעוך לזגוגית מפנה את גבו להורים המבליחים ברקע (קצת יותר אמנם מן האב החומק של "לילה בלי ירח").
ההורים נמצאים באור והילד שרוי באפלה, שבה צללי הצעצועים הם כמו תרכיז הנוכחות הרגשית של ההורים. הם משכפלים את דמותם על דרך המטונימיה שהופכת למטפורה, כמעט כאילו היו צלליהם המפחידים, בעיקר הצעצועים הכוחניים שמייצגים את האב (גם בארט נראה מפחיד כמו הפושטק הגנב שאליו יואבי אמור להפוך).
מקור האור פה הוא לא הירח והכוכבים כמו ב"ויהי ערב" ולא הילד עצמו כמו ב"לילה בלי ירח". הכוכבים של האוזמן הפכו אצל פולונסקי לכוכב שחור של 50% הנחה, והאור החשמלי והקפיטליסטי קורן משלטי החנויות המוארים, שמהם מבצבצות אותיות ORE – כמעט OR שפירושו זהב (וכשהוגים את המילה בקול שומעים "אור").
אבל כן יש ירח וכוכבים ב"לשבור את החזיר", ירח וכוכבים אמיתיים בניגוד למנורות והבהקי אור. הם מופיעים בתמונה האחרונה של הספר, והם ורודים. לחצו להגדלה אם אתם לא רואים.
ב"לילה בלי ירח" מרהיב פולונסקי באיורי חתולים ירחיים, אבל הירח הוורוד של "לשבור את החזיר" הוא שלב אחר באבולוציה, מיתוס מרומז, אפותיאוזה עדינה של החזיר שהופך לאור שמיימי או לפחות מתמזג בו (וגם זה מחזיר אותי לסיום "לב תמים" של פלובר).
*
4. ועוד על הסיום
שמעתי שקרת ביקש מפולונסקי להוסיף את הכפולה המסיימת שבה הילד מכסה את האב. הוא בקש להוסיף לסיפור קצת חמלה ופיוס. ובאמת יש חמלה ופיוס באיור, הרבה בזכות דלת המרפסת הפתוחה – הפתח הראשון בספר הסגור הזה – והירח הוורוד שנשקף ממנה.
אבל אני מה לעשות, רואה גם דברים אחרים באיור. אני רואה שהילד מכסה גם את פניו של האב כמו שמכסים את פניו של מת. ואני רואה שלראשונה בספר יש לילד צל, והצל של החזה חתוך בגלל צורת הספה כאילו נכרת לו חלק מהלב. ויכול להיות שאני רואה את זה כי זה קרה גם לי. והנה גם כל הסיבות למה זה כן לילדים. לגמרי.
*
אתגר קרת בעיר האושר
פוסט ארכיטקטוני? (על הבית שלו בוורשה)
מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (על "לילה בלי ירח")
על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק ראשון, בעיקר על הזיקה לאיורי גורילה האלמותי של אנתוני בראון)
על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק שני וכל השאר)
*
דוד פולונסקי בעיר האושר
על בית חרושת לשירים של קובי מידן. וגם – כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע (רשימה שנייה על בית החרושת)
צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי
*
אוי, מרית… אני קוראת את הפוסט וחצי ממני מתעניין מאוד כי מעניין לי מאוד, אבל חצי עוד תקוע בכמה אכזרי ובלתי נסבל האבא בסיפור, ואני אומרת בלבי, הוא הגזים, אתגר קרת! אבל אז הגיע סעיף 4 שלך והזכיר לי, כמובן זו המציאות שמגזימה לפעמים, כל כך…
הו לי… (איזה מסעיפי ה4? אל תעני)
ובקשר לאכזריות – קראתי בעיתון שקרת הופתע מכמה שהילדים שנאו את האבא (לא זוכרת אם זה הפועל שבו השתמש אבל בכל אופן השתמע שהוא לא התכוון לכתוב פרעה חדש). ואני חושבת שקל לשכוח איכשהו שהסיפור כתוב מנקודת המבט של יואבי. מנקודת המבט של האב הסיפור היה לגמרי אחר, וגם בדמותו שלו היו יותר אחריות ונחישות וכוונות טובות מאשר רשעות.
בהחלט בולט שנקודת המבט היא של יואבי, ואם צריך משפט שימחיש את זה הריהו: "על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו וכשאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה." אבל יש פרטים… למשל, שאם הוא מקיא את השוקו המגעיל עם הקרום הוא לא מקבל את השקל… זה בלתי נסבל 🙂
אגב, כשקראתי את הסיפור הזה לראשונה החזיר היה חמור! זה היה במבחן המשוב הארצי (הייתי בצוות הבודקים), והתלמידים קיבלו את זה כטקסט "אנסין" וכנראה החזיר לא היה מספיק כשר בשביל משרד החינוך… "לשבור את החמור". זה דווקא מתחרז…
אתגר קרת לא הגזים, כמובן, כי הוא כתב את הסיפור למבוגרים. אבל אני לא הייתי נותנת לשום ילד שאני אוהבת לקרוא סיפור שבו ההורים אינם כשירים להורות (גם האמא לא מגוננת על הילד ולא מרככת לו את המציאות), או אינם יודעים לאהוב, סיפור שבו נגרם לילד עוול שאינו מתוקן בסוף, סיפור שבו הצדק לא מנצח – לא לפני גיל שבע, בכל אופן (אחריו יהיו להם מספיק זמן והזדמנויות ללמוד כמה החיים אכזריים ולא צודקים, ועד אז, לטעמי לפחות – עדיף לחסוך מהם חרדות מיותרות ולעזור להם להאמין בטוב) והפורמט של הספר הזה הוא לילדי גן, בני 4-7 בערך. בדיוק כפי שלא הייתי נותנת לילד לראות סרט אימה לפני שנפשו מתחסנת די הצורך. בלי שום קשר, אני אוהבת מאוד את הניתוחים של מרית ולומדת מהם הרבה
אני עדיין לא מסוגלת לצפות בסרטי אימה, אז אני לא יודעת 🙂
הספר לא לידי כרגע, אבל נדמה לי שבציטוט על השם שלא התקלף מתיבת הדואר יש כ' מיותרת וכדאי לתקן (צל "ושאבא שלי לא הצליח…"?)
(גם אני שמתי לב כשהעתקתי)
אני חושב שצריך להפריד כאן בין הניתוח הספרותי והאמנותי לבין שאלת קהל היעד – וכאן אני לגמרי עם עטרה. אני חושב שהמשפט הבעייתי הוא "ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים". זה משפט שמביע שנאה, והוא מתייג את הילד כעבריין וכפושע בלי תלות באישיותו ובמעשיו. יש לקוות שרוב האבות לא מדברים ככה, ולדעתי אסור לומר אותו גם לילדים אחרי גיל 7.
ואני עדיין לא מבינה (גם כשקראתי את הסיפור ב"געגועיי לקיסינג'ר" לא הבנתי) מה הרבותא בלשתות שוקו עם קרום. מה משיג הורה שמכריח ילד לשתות שוקו עם קרום (שעליו הוא זוכה בשקל שלם), בשביל מה זה טוב? הרי אין בזה שום ערך בריאותי, אז זה רק כדי "לחנך" את הילד להתגבר על הגועל הטבעי שלו? גם זה מעורר חלחלה בעיניי
אבל עטרה, זה לא שלשתות שוקו עם קרום זה הישג אדיר, בעיני (אחת מ)שתי אפשרויות:
1. ההורים לא הכינו את השוקו כראוי (חיממו את החלב יתר על המידה? הכינו זמן רב מדי מראש?) ועכשיו מרגישים אשמים ואיכשהו מתוך כך מעלים את התעריף.
2. יואבי חיכה הרבה זמן וכך נוצר קרום, קשה במיוחד היה לו להתמודד עם התרופה הזאת באותו יום (מממ, תרופה 🙂 כמו אצל קנגה ו-רו), אז אולי מצדיק פיצוי מיוחד.
(לזרוק? את הקרום? איך אפשר?? אוכל לא זורקים! גם לא את הקשה של הלחם, גם כן ״נשיקה״..)
ומילה אחת למרית על שדה הקוצים – בראש שלי הוא בכלל מתחבר לחבר שפן מסיפורי הדוד רמוס, שקרא ״רק לא לשדה הקוצים״ כדי שבדיוק לשם יגרשו אותו. חיבור נעים ואופטימי 🙂
ועוד מילה למרית: תודה. כרגיל ובמיוחד.
אני הכי אהבתי את הקשה של הלחם. והכי-הכי את ה"נשיקה"
אנונימי/ת, תודה רבה ועוד שלושה דברים
סבתא שלי המופלאה מכל היתה פשוט שולה את הקרום של כל הנכדים ובולעת, לפני שמישהו הספיק להגיד איכס. המצווה הזאת מזכה אוטומטית בגן עדן.
ו
גם מתנגן לי מאתמול בראש שיר (במובן דקלום) ילדות שאני מצטטת מהזיכרון ובטח מסלפת ואם מישהו יודע הוא מוזמן לתקן או לפחות להגיד מי חיבר:
כי לא איכפת לי כל מאום
אך לא אשתה חלב עם קרום
הוא צף לו שט לו ונוסע
אך לעולם אינו טובע
ובאשר לשדה הקוצים של רמוס, הלא כתבתי עליו והסוף טוב אבל עדיין אין בכך משום נחמה גמורה. https://maritbenisrael.wordpress.com/2014/11/03/nefesh4/
כנראה עניין של גיל/תקופה, פעם האמינו שהקרום מכיל/מחזיק בתוכו את כל הוויטאמינים הבריאים של החלב. גם אני זוכר את סלידתי משתיית הקרום. הרבה דברים השתנו בגישת הורה/ילד בנושאי משמעת/בריאות/חופש ועוד.
נמרוד, זה לא היה רק עניין ויטמיני. זה היה טעון בערכים נוספים, כמו "אסור לזרוק אוכל" והגרוע מכל: "צריך לחשל את הילד".
לי, זו נקודת המבט שלו באופן הכי פשוט ואולטימטיבי של סיפור שמסופר בגוף ראשון. ואת לא צריכה לספר לי כמה זה נורא… ובקשר לחמור, זאת לא רק חוצפה, מבחינה פיוטית זה כמו נח בשבע שגיאות. אם כבר מחליפים כדי להכשיר שילמדו מדוד פרישמן שהפך את עץ חג המולד לחנוכייה בכישרון כזה שמיד התברר שגם חנוכיה היא עץ (ראי מוכרת הגפרורים כשעוד נקראה "הנערה הקטנה עם עצי הגופרית").
פרנסיס ז'ם מתהפך בקברו http://benyehuda.org/rachel/tfila.html
עטרה, יש לי המון דברים להגיד על זה ואני שומרת אותם לשבוע הבא. אבל רק משהו פעוט שמשפריץ: את כותבת כאילו כל ההורים בעולם כשירים להורות ואין דבר רחוק מן המציאות. ומה יעשו הילדים שהוריהם לא כשירים (באופן מלא או חלקי)? את לא חושבת שכל הסיפורים על ההורים המושלמים והמתפקדים האלה יגרמו להם להרגיש מאד בודדים ודחויים ואשמים? כנראה, שרק הם כה פגומים שאפילו יצורים מושלמים כהורים נוהגים כלפיהם ברשעות.
ותודה על הכול, על הקשב ועל ההתנגדות וגם על התיקון. העתקתי את הסיפור מאתר טקסט ומאז אני מתקנת.
רוני, החיים לא עשויים מתקוות. ובכל מקרה – אני באמת מפרידה, זה כן לילדים, אבל על כך בשבוע הבא.
נדמה לי שבשביל ילדים שהוריהם לא כשירים להורות – הומצאו אגדות העם. אלה שמרחיקות את העדות הרחק-הרחק, לזמן ומקום אחרים לגמרי, עם הורים חורגים/רשעים, מפלצות ומכשפות – וברובן הסוף הוא טוב. כי גם אותם ילדים שהוריהם לא כשירים או לא יודעים לאהוב – כל עוד הם ילדים רכים, מגיע להם להאמין שיש צדק בעולם (גם אם זו טעות). בעיניי זה חלק מאבות המזון לילד, להאמין בטוב, אלא אם בא לנו לגדל ילדים פסימיים.
הסיפור הזה של אתגר קרת תמיד נגע בי בכל כך הרבה מקומות. ועכשיו האיורים שלא הכרתי, ואחרי שקראתי מה שכתבת, עושים לי חשק לרוץ ולמצוא מיד את העותק המאויר. כמה חבל ששבת היום.
רק על שדה הקוצים שהעדפתי לחשוב עליו יותר בסגנון "שדות הציד/המשחק הנצחיים", ולא עוד/סתם בית קברות "יהודי" בגלות, עדיין קשה לי לוותר. (החזיר שלי רץ/ממשיך לרוץ עם עדרי האיילות :)).
התמונה האחרונה שהפכה ל"לקח/מוסר השכל/הסקת מסקנות/סיפור התבגרות/ואפילו בקשת סליחה/וגם מות הילדות" מעט זרה/מפתיעה. מצד שני מתאים לסיפור של אתגר קרת לתת ל"פרשנות" לבוא ממקום אחר ולא להתחייב עליה בכתב כחלק מהסיפור.
ואני חושבת כן, כן, גם לילדים. הרי הסיפורים הכי טובים הם אלו שאתה לא לגמרי מבין. (אבל יכול להמשיך/לנסות ל"הבין" אותם שנים).
אני בדעה של שועי….
🙂
חולי, מי זה שועי? בחיים לא שמעתי עליו. יש אומרים שהוא מעולם לא היה, אלא משל היה.
שכחתי את הנמשל.
מ.ש.ל
מרית, תודה על השיר של פרנסיס ז'ם! כמה מקסים.
והמשכתי לחשוב על השורה הזאת שבלטה לי נורא בסיפור, על האיש שהתגורר בתיבת הדואר, וזה יפה בעיני, איך הילד נאחז במקום היחיד שבו מצא איזשהו כוח שהתגבר על אבא שלו – המדבקה הגיבורית של אותו אדון פסחזון, שאביו האימתני לא הצליח לקלף – ובאותו שם הוא קרא לחזיר שלו, ומראש ליהק אותו לתפקיד של המתנגד לאבא…
כדי לחזק את כל מה שנאמר כאן: פירוש השם פסחזון הוא בנו של פסח,
זון זה בן
ניתוח מרתק. תודה לך
הגר, תודה ואני מסכימה עם הכל, כולל שדות הציד הנצחיים. לסיפור יש הרבה שכבות, ובאחת מהן החזיר משחק בשדות הציד הנצחיים, באחרת הוא מחפש את הפרטיזנים ביערות, בשלישית הוא עלה השמיימה להחליף את הירח (כמו שהכלב של טום מ"ילדי המים" החליף את כוכב סיריוס) וכן הלאה.
וגם זאת סיבה נהדרת ל-כן לילדים.
חולי, תבוא עליך הברכה 🙂
לי, זה מה שהתכוונתי בשם מאגי. ואגב, איכשהו אני מדמיינת תיבת דואר אמריקאית, והן ממש נראות כמו בית של חזיר צעצוע.
אנונימי, תודה רבה.
ואצלנו סיפרו שהקרום על החלב, (הרבה לפני שהמציאו את השוקו), היה פעם, (עוד בגלות מזרח אירופה), בעובי של סנטימטר וחצי. (ואני לא יכולה לתאר את הזוועה שחשתי).
תודה, מרית, על פוסט נפלא ורגיש. ונכון שזה מאוד כן לילדים כי הם ממילא נתקלים בדברים כאלו או אדומים או אחרים במציאות. ודווקא הראייה הזו נותנת כוחות להשאר נאמן לעצמך, לתפיסתך כילד שמרגיש ויודע מה נכון. לו לפחות. וכמו שכתבת על ההאנשה והרבדים והמציאות. הוא למד להתגבר ולדחות ספוקים ולהעריך. כמו שהאבא, עם כוונותיו הטובות ודרכו השגויה (בחלקה, משום מה שכן רכש) רצה ויחד עם זאת בחר מה להפנים, מה ללמוד ומה למה לדחות וידע דווקא משום שלמד להעריך לעמוד של שלו באומץ ובחמלה.
תודה לך ושנה טובה!
אלישבע
ההתייחסות לסיפור כאן פשוט מקסימה. הבנות שלי למדו את הסיפור, כל אחת בתורה, בשיעורי ספרות בחטיבת הביניים — חבל שלא היה בידיהן הפיקצ'ר בוק הזה, שעושה חסד עם הסיפור ומוסיף לו תוכן מרגש. דווקא השפה המינימליסטית של קרת לא דיברה אליהן. בכל מקרה לא נראה לי שילדים כל כך מתרגשים מ"סיפורי אימה" כמו שהמבוגרים נוטים לייחס להם. לפעמים "תכנים קשים" מלמדים אותם על העולם, גם ילדים מבינים (או יכולים להבין) שלא כל המבוגרים ולא כל ההורים מושלמים או עונים על הציפיות.
אני לא יכולה לקרוא כלום!
הכל בג'יבריש: כל מיני סימנים של איקסים ונקודות מרכאות ואותיות לטיניןת.
חבל!!!
יש לך מושג מה צריך לעשות כדי להצליח לקרוא?
מרית – מאד מרגש ונוגע. התמלאתי תודה על מפגש עם סיפור (ואיורים) שלא הכרתי.
לפני שאני שואל אם זה מתאים לילדים או לא – אני יודע שזה הרעיד את הילד שבי. חזרתי לזיכרונות ששמורים בי (כמו בסוג אחר של כספת) של רגעים שבהם הנפש שלי התכווצה אל מול המפגש עם הנוקשות או הניכור שחשתי כילד (לפעמים). במקום המכווץ הזה, הסיפור תומך בי אל מול תחושת הבדידות (כמו שרמזת גם באחת מתגובותיך, מרית).
האב והבן רואים מציאות אחרת לגמרי כשהם מסתכלים על פסחזון (והאם נוכחת נעדרת). כמה עצוב שהאבא עושה מה שעושה מתוך רצון בטובתו של הילד, כפי שהוא תופס את טובתו. מנסה ללמדו כבוד לכסף, ובאותו זמן דורס כבוד לכל כך הרבה דברים אחרים, חשובים יותר (לאנשים, לחלומות, לרגשות, ולאהבה של יואבי לפסחזון).
וכמה עצוב שיואבי לא מתנגד לאבא במהלך רוב הסיפור. הוא מקבל את מעשי אביו כעובדה מוגמרת, בלי ויכוח. וכמה מחיה נפשות לראות שיואבי שומר על האהבה שלו לפסחזון, ובסוף משלח לחופשי את פסחזון והכסף ביחד (ובכך מראה שלא למד את השיעור שהאבא ניסה ללמד אותו, ושמר על חופש פנימי).
ועוד שני רשמים על האיורים:
כמו בחלק מהסרטים המצוירים הישנים – רואים את הגוף של ההורים ולא את הפנים שלהם.
באיור של חלון הראוה – רואים המון ידיים: הידיים של יואבי – מגוננות מפני האור, יוצרות בועה מגוננת. היד של בארט – משדרת במינימליזם של 4 אצבעות התלהבות והרפתקה (כמו שקומיקס יודעים לעשות). הידיים האלימיות (הפטישיות) של הרובוטריק. הידיים של האם – אחת באזור הלב, אחת פרוסה בתחינה. הידיים של האב – משדרות חשש ושלילה שקשה ללכוד במילים ("בסוף יצמח לנו פושטק" ?). ואפילו יד קטנה מלגו.
גיא
יופי של הארות, גיא! תודה
עטרה, ההמשך בשבוע הבא בלי נדר.
אלישבע, תודה רבה. אני חוששת שאני פחות חיובית ממך לגבי האב. לקח לי הרבה התבגרות להבין שהוא ושכמותו אינם רשעים והלאה מזה עוד לא הגעתי, אבל אני שמחה בשמחתך. ובקשר לג'יבריש – זה קרה לי פעם דווקא עם תגובות שלך ומצאתי מרפא http://gibberish.co.il/gibberish.html מעתיקים את הטקסט למסגרת, לוחצים על הפוך לעברית וקסם.
נינה, מסכימה לגמרי. ושמחה לגלות שיש יותר אנשים משחשבתי בצד הזה-כן-לילדים (אם כי אולי זו אשליה כי ברור שהם יימשכו לכאן 🙂 ) ותודה.
גיא, אני חושבת שהוא מתנגד לאב באופן מרשים, בייחוד בהתחשב בהבדלי הכוחות ובהנחת היסוד שהיתה גם הנחת היסוד של ילדותי, שמבוגרים אומרים וילדים עושים, אין אופציה אחרת. ובתוך המסגרת הזאת הוא אוכל את הקרום בשביל פסחזון, לא בשביל הכסף, הוא מסרב לנפץ את החזיר, ובקור רוח ובתושייה מערים על האב ומציל את חברו. זה המון.
ותודה רבה על שאר הערותיך היפות.
אני אחכה לשמוע את דעתך על עניין הגיל בשבוע הבא, אבל אולי עוד משהו בקשר לניתוח הספרותי של הסיפור – שמשום מה לא כתבת במפורש וגם יותם שוימר לא. מבחינה ספרותית, החזיר בסיפור הוא לדעתי השתקפות של יואבי, משל ליואבי עצמו. מבחינת האבא, יואבי לא מסתפק במועט ולכן הוא מתנהג כמו חזיר. ועל הכריכה כתוב "לשבור את החזיר", אבל מי שמצויר שם הוא יואבי עצמו. הפרשנות של זה היא ברורה לגמרי.
את טוענת שמדובר בחוסר הבנה טרגי, אבל הסבטקסט של הדברים והמעשים של האב לא תומכים בזה לדעתי. (וכל זה לא בא לומר שאין ילדים או מבוגרים שמתנהגים כמו חזירים).
לרוני ה. לפחות מבחינה ספרותית+ איורית הניתוח שלך נכון ויפה בעיני.
לרוני ה. לפחות מבחינה ספרותית+ איורית הניתוח שלך נכון ויפה בעיני.
ליובל תודה על הסרט. לא אהבתי את הלשון המשתרבבת שממחישה את חוסר הרחמים שציינת. ראיתי שי עוד סרטים ואינטרפרטציות. וזה מראה, בעיני, עד כמה הסיפור נוגע באנשים שהיו פעם ילדים ומחזק בי את ההרגשה שהוא מתאים ונותן כוחות טובים לילדים שחווים כך או הרבה פחות את אביהםואם אבא שלהם בכלל לא כזה וגם אמא לא זה ישמח אותם ועדיין יהיה משמעותי. נקודת הראות של ילד שחווה משהו עמוק וחזק ובונה מבפנים כילד – בשום אופן לא לא יכול להזיק.
הציור האחרון =ואולי הילד הרג את האב עם הפטיש מהכריכה :} :{
רוני, האב מצדו (וכמו הורים רבים, גם כאלה שאינם לוקים בעיוורון כזה ובאטימות כזאת) חרד מן הסתם לילד ומנסה "להכין אותו לחיים". הורים אחרים מנסים לגונן על הילד, וגם פה וגם פה הכוונה אולי טובה והתוצאה רעה. כמו בסוף "על אם הדרך עץ עומד" של איציק מאנגר: בעיני אמי אביט/ נפשי בי משתוחחת/ מנעה ממני אהבתה/ להיות ציפור פורחת.
זה מה שכל כך עצוב.
בתיה, בררר…
אינטרפרטציה חסרת רחמים (ונהדרת בעיני) של הסיפור, מאת אולג קובאייב:
על היוצר:
אכן, אינטרפרטציה איומה ונהדרה. תודה
זה לא סיפור ילדים בעיני מאותה סיבה שזה לא סיפור למבוגרים: זה סיפור שמונע מתוך שנאה, והסיפורים המעניינים בעיני הם סיפורים שמוהלים בתוך גם אהבה, ומונעים על ידה. זה לא סיפור ילדים בעיני כיוון שהגיבור שלו אינו ילד, אלא מבוגר שמתחזה לילד – מבוגר שנכנע לשנאה – ולפיכך אין זה גם סיפור למבוגרים. האיורים מקצינים את השנאה, נסחפים איתה, במקום לעדן אותה. בכך הם מוכיחים עד כמה השנאה סוחפת…
שמי (המגיבה), שכחתי לרשום: דפנה בן צבי
אין ספק שהסיפור הזה מכיל אהבה! האהבה מניעה את כל פעולותיו של הילד. ואני לא חשה כאן התחזות לילד, למרות שמבוגר כתב אותו. אבל בגדול – ההגדרות "סיפור ילדים" או "סיפור למבוגרים" הן חיצוניות ואינן עיקרו. מי שימצא לנכון יקרא ויקריא ומי שלא לא. מבוגר וילד. אף אחד לא חייב להגישו לאף ילד.
עובדה שהסיפור הזה נוגע בהרבה אנשים ומעורר הרבה תגובות ופרשנויות שלא כולן זהות.
אך כיוון שהחזיר מסמל בסיפור את הילד עצמו, המדובר באהבה עצמית. היחס לעולם בסיפור הוא יחס של שנאה (דפנה
בן צבי)
אני מרגישה צורך עוד לחשוב על זה. סבל, חוסר הבנה, אטימות, חוסר רגישות, חוסר אונים,כניעה, שתלטנות, חרדה (אני מתייחסת אל כל הדמויות) – כל זה ישנו כאן ללא ספק. עדיין אני לא מרגישה שזה סיפור שינאה.
כאמור, אני צריכה שוב לחשוב על זה דרך ההערות שלך ושעוד כמה של אחרים.
יובל, תודה על הסרטון ועל הלינק.
דפנה, ראשית, רק בשביל הפרוטוקול, גם שנאה יכולה לייצר ספרות גדולה, ראי ז'אן ז'נה. לא כל כך הרומנים כמו המחזות. אבל זאת רק הערה, קצה של שיחה שאולי תקרה יום אחד בלי קשר לחזיר.
ובחזרה לסיפור, אני יכולה להבין למה את אומרת את זה, או יותר נכון למה הוא יכול להיות בלתי נסבל לחלק מהקוראים, וגם לי עצמי בחלק מהקריאות, אבל אני לא מסכימה. אני הייתי שם. הכל אמת. ולקח לי הרבה שנים להבין שלשבור את החזיר (כמו הסיפור שלי) הוא לא סיפור על עריצות ועל רשע, אלא על קוצר יד ועיוורון, על כוונות טובות שהסתיידו והתהפכו לעוולות. אבל גם אם מישהו (אני למשל, לפני כך וכך שנים) לא יכול לראות את זה, זה עדיין סיפור על הצורך האינסופי באהבה, בלתת אותה ולקבל אותה, ועל היכולת המופלאה של בני אדם לשמר ולהשריד אותה, גם כשאין להם שום תנאים. ומבחינה זו, על אף האירוניה שנוספת בקריאה בוגרת, זה גם סיפור הירואי על בן אדם קטן שלא מצליחים ל"חנך" אותו מחדש. שנשאר נאמן לרגשותיו. ומבחינה זו זה אפילו סיפור אופטימי. כי הוא מכיר במלוא הכוחות שעומדים מולך אבל מאמין בך.
כשמסירים את עטיפת הספר, על הכריכה עצמה, יש ציור שלא מופיע בספר עצמו.
הציור הכי אופטימי – היחיד בו הילד מחייך.
לגבי האיור האחרון: ייתכן לגמרי שאני מביאה כאן מתוך עולמי הפרטי, אבל מאוד בולט לי שהאב ישן לבד על הספה, ולא במיטה עם בת-זוגו. נכון שקורה לפעמים שנרדמים בסלון מול הטלויזיה, אבל בסיפור כתוב "בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון." אני תמיד דמיינתי את האבא קם והולך לישון בחדר השינה, אבל האיור משאיר אותו לבדו בסלון. אני רואה את זה כעוד אמירה על היכולת הרגשית הלוקה בחסר של האב. גם הזוגיות שלו בקשיים…
רוית, נכון מאד וגם סודי! (מצד פולונסקי ומצדי. שמרתי את זה לפוסט הבא, אבל ניחא 🙂 )
טל, את לגמרי צודקת. גם מהטקסט ברור שמדובר באיש קשה. פעם נכתב שהוא גורר את האמא, ולקראת הסוף נאמר על העיניים שלה שהן שבורות ודי ברור מי שבר אותן.
ולכולם: תוספת מאוחרת לפוסט – פתאום קלטתי שהשחור-לבן עם הוורוד הבוהק, הוא מחווה לסרט הנפלא "הבלון האדום" שהיה הסרט הראשון שראיתי בחיי ועשה עלי רושם לא יתואר בעזותו. גם שם זו חברות מופלאה עם סוף עוד יותר טרגי, בין ילד בודד ובלון.
נכון. וגם השאלות שנשאלו כאן והדברים שנאמרו חלים גם עליו. עם כל ההבדלים שבין צילום ואיור ווגם בתכנים הנקודה הזו שנוגעת ומעוררת שאלות לגבי למי ואם קיימת גם כאן בדיוק היא. עד כמה מותר לגעת באמת כואבת. כתבתי פעם מאמר על מרים ילן שטקליס בהקשר הזה. על איך להגיד לילדים את האמת על העולם שהוא לא רק טוב מבלי לפגוע בהם עוד. (אלו לא בדיוק המילים שהשתמשתי בהן שם ואני כרגע לא זוכרת אותן במדוייק אך זה היה הנושא. פורסם ב"ספרות ילדים ונוער" בראשית שנות השמונים)
לא יודעת במה להתחיל, הכתיבה שלך שווה אותי כל פעם מחדש, אפילו ציטטתי חלקים שלימים (ודאגתי לציין את שמך בכל חלק) בעבודה שהגשתי על ליצנות ("רק על מי"). הניתוח כל כך בונה, ומתקן את כל מנתחי הספרות הקלוקלים שעברתי בחיי, כך שכרגע את ה"תיקון" של כל זה.
תמיד אהבתי את פולנסקי, אף פעם לא ניתחתי את איוריו, אולי בגלל שבבצלאל מנתחים בשתי וערב את הכל, הפסקתי לעשות זאת, פשוט נהניתי ולא היה חשוב לי ממה, אז טוב שהארת אצלי גם את זה.
וכמובן, להעלות את הסיפור כולו על מנת שנבין/ שאבין כמה הסיפור של קרת נפלא. אז תודה על כל זה ועל המאמרים הקודמים.
דלית, תודה מעומק הלב. זה עונג גדול להתבונן ולכתוב ושמחה גדולה לתקן.
איזמל מנתחים היה מחוויר לצידך, מרית
איזה יופי של ניתוח
האיור התחתון ברשימה, שם הילד מכסה את אביו, ברבע השמאלי העליון – אני רואה את זה: https://en.m.wikipedia.org/wiki/Plague_doctor
ובאיור השואתי, שם מונח החזיר הלבבי בשדה, לנפשו וגורלו – היה סרט אנימציה על זוג מבוגרים שעוברים את ההפצצה האטומית באנגליה
לא מצליחה לחלץ את שמו
אבל זה ממש לקוח משם, בעיני.
תודה על הפוסט המלמד הזה
http://www.imdb.com/title/tt0090315/?ref_=fn_al_tt_4
(:
דבי, נכון. תודה ((-:
וואו, דורית, את מתכוונת שהצל של הילד הוא רופא מגיפות? זה מוכיח שאיורים הם גם כתמי רורשאך.
ואגב, מעניין מאד עניין רופאי המגיפות. בקומדיה דה ל'ארטה יש מסיכה כזאת (אבל לא של הרופא…) וברגע הראשון בכלל חשבתי שהוא נפל מהגדת ראשי הציפורים.
ותודה רבה.
זה נראה ככה, שפולונסקי עבד משם, כשהדימוי הזה, החזק, והמוכר למי שבא מהעולם של הרואים (לפני הכל רואים הכל) – בתודעה שלו
הענין הוא שרופא המגפות מפנה מבט -ומקור – לעבר כפות הרגליים של האב
אפשר לתת לזה פרשנויות שונות
אבל זה כבר פחות מכה בתודעה. רופא המגיפות הוא, ללא ספק, ענין
לא מכירה את הספר, עדיין,
אבל אם הדימוי הזה סוגר את הספר, או לקראת סופו, אז בכלל יש פה – בניגוד לדיעה שהילד פאסיבי ומקבל את המכות שנוחתות עליו בשתיקה והכנעה – רנסאנס בזעיר אנפין
יש תקווה. הרופא והמכסה בשמיכה
יש פה איזו מחילה, התבוננות ואז קבלה ומחילה. אם התיאוריה שלי נכונה (לדידו של פולונסקי, שהשאיר את האפשרות החתרנית הזו פתוחה והלך) – אפשר לבכות אפילו לרווחה (:
דורית(?), זה מקסים רופא המגפה שצץ פה, והעובדה שהוא מביט לכפות הרגליים מזמנת אגדה של האחים גרים שבה הסנדק של הגיבור הוא המוות. והוא הופך אותו לרופא מפורסם. בכל פעם שהגיבור מגיע לחולה הוא רואה את המוות. אם הוא עומד ליד ראשו סימן שאפשר לרפא אותו בעשב מסוים, ואם ליד כפות רגליו – דינו מוות.
ואני לא אמרתי שהילד פסיבי, אמרתי שהוא גיבור, שהוא נשאר לגמרי נאמן לעצמו, מגלה תושייה ומערים על האב ומציל את חברו. הוא מפעיל עורמה במקום כוח שאין לו סיכוי.
יש פה תקווה וחמלה בציור הזה, לגמרי. אבל מכיוון שאמנות זה ראי וכתם רורשאך – אני רואה את הצל עם הלב החתוך.
כן, דורית (:
לא אמרתי שאמרת שהילד כנוע. זה ענין שהסתובב כאן
מה שם (או מספר) האגדה של גרים, עם המוות הניצב בצד כפות הרגליים? אלך לבדוק בספר
והצל של הלב, איכשהוא – ובלי להחזיק את הספר בידיים ולחוות אותו ממקור ראשון – מעיב מההתחלה.
הילד הזה לגמרי לבד, לגמרי מעל הסיטואציה, לגמרי בהשרדות בנוסח פרפטום-מובילה עבור עצמו, ויוצא דאוס אקס מכינה עבור פסחזון, אם לתת לדמיון יד (ורגל) חופשית.. ולגמרי מנצח (אפילו שהמניע הוא ייאוש) (מנצח).
אומץ לאלתר, אפילו בלי לשאול מי יבוא אלי (:
מעשייה מס' 44 הסנדק מוות (האב בוחר בו כסנדק אגב, אחרי שהוא מסרב לאלוהים ולשטן, המוות מוצא חן בעיניו בגלל יחסו השוויוני לכולם).
ואני התכוונתי שלילד יש פתאום צל, ובגלל העיוות של הספה גופו נראה נגוס במקום של הלב.
לגמרי מנצח. וההמשך בפוסט הבא 🙂
מעשיה מוזרה, 44, אבל אחלה פטנט לו, למוות, עם יחסו השוויוני. ממזר בן מלך..
והאיור העולם ומלואו הזה – ניתן לומר עליו מה שניל יאנג אמר על משהו:
there more to the picture than meets the eye
עכשיו, כשאת מתמקדת על הצל והלב הנגוס (אנו יותר בכיוון של ההארד-קור. בעיני הוא, בפשטות – שבור), אפשר לעשות מיני-סמינריון על הדינמיקה של האור והצל, הקו והעדר הקו
מלא דברים עולים מול הרגע המסויים והשקט הזה, של יואבי שמניע את העלילה (הצל שלו הוא תמצית כל הדיאלוגים בין החפצים בחדר. ככה אני מבינה)
פרסם את זה מחדש ב-Yobi535's Blog יואב ב'י.
מרית, מחר יתערבבו להם יום הולדת וראש השנה, ואם בראשים עסקינן –
שראש של גורגונה:
יתחלף בראש של ג'ורג'ונה:
ובחזרה,
ושתהיה שנה טובה ויום הולדת שמח נורא….. 🙂
(אגב, חידה: מי אלה ש –
גונבים את הגבול כדי למכור באגורה
לאור ירח ומוזיקת לילה זעירה
על גבם יש תרמיל אפונים
ושולים אותם מן הים כפנינים….?
– אלה הנָנוֹ-קונפורמיסטים; זן חדש וזעיר שהקונפורמיזם והנון-קונפורמיזם שניהם גדולים עליו מדי.)
….סימפילצ'ו הוא קצת טמבל, לכן אנסח את זה במקומו:
מרית, שנה טובה ומאירה,
וכל הברכות שבעולם על ראשך 🙂
דורית, נכון.
סימפליצ'ו היקר, תודה על איחוליך הראשיים ובכלל. זו שמחה גדולה שאתה בא לפה.
ושתהיה שנה יותר טובה. ומזלטוב גדול בהמשך דרך מעניינת (:
מרית, דורית, הכי אני מאחל לשנה החדשה שתהיה שנה של אחווה, של סולידריות. ושל הרבה מצעדים בירושלים. מכל הסוגים, המינים, האמונות, הלאומים, המגזרים, המגדרים.
אמרת שבוע הבא… לא?
תודה רבה דורית וננו.
חולי, סבלנות סבלנות / לא קונים בשום חנות… אתה כבר השני שמעיר לי 🙂 זה גם פוסט מורכב לאללה, וגם אני כותבת חלק מאד מותח של בנות הדרקון, ומתברר שכמו שקשה להפסיק לקרוא ספר מותח גם קשה מאד להפסיק לכתוב אותו… מקווה שאגיע לזה בסופשבוע.
ננו, זה כמו בתחרות מלכת היופי: כולן רוצות לפעול ולתרום למעו שלום עולמי.
והמצעדים – פעילות מעודדת, הלוואי גם קצת אחווה. הרבה יותר מזה לא צריך..
דורית, הצחקת אותי נורא, נכון 🙂
מאידך, ביום שבו ננו-קונפורמיסטים ינצחו בתחרויות יופי, יהיה שלום עולמי 🙂 זה מזכיר לי אדם אחד, חרדי, שקפץ מולי לפני הפסח שעבר (חג שמזמין מחשבות גאוליות קדחתניות) והכריז: "היום משיח בא!" ומיהר להסתלק, והרהרתי לעצמי שלו היינו פשוט מברכים אחד את השני בבוקר טוב ומחייכים זה לזה בחיבה, אולי זה היה מחיש קצת את בואו (לא שאני מייחל לזה בשום צורה, אבוי; אגב, בספר "גר בארץ נוכריה" רוברט היינליין מתאר מן ישו מודרני שנוחת בכדור הארץ, וכמובן נצלב מחדש..)
מתק-שפתיים, הרשימה, והתגובות בעקבותיה.
שנה טובה, מרית.
תודה רבה צבי ושנה טובה ומתוקה.
מרית אהובתי. תודה על הפוסט המרגש והמאיר. הספור על החזיר הוא אחד האהובים עלי והנוגעים ללב של אתגר קרת. אני לא הייתי לוקחת אותו לכיוון טרגי כל כך של יחסי הורים ילדים. יש בו המון הומור אתגרי שאי אפשר להתעלם ממנו מעבר לאזכורי השואה (ואצלי כמעט כל אסוציאציה קשורה לשואה) ודיון באי כשירות ההורים וביחסים ביניהם, יש פה בעיני ספור על התקשרות ואהבה בין ילד לצעצוע שלא רצה בהתחלה אולם נקשר אליו ולחיוכו התמידי. כשקראתי את הספור גם אני כיואבי נקשרתי לחזרזיר והייתי מודאגת עד מוות מה יקרה כשיתמלא ויפסיק לרשרש. וכמו בספור מתח טוב חרדתי לסופו ונשמתי לרווחה עם הוצאתו של פסחזון לשדה. אגב אני מסתכלת קצת בהומור על השם, להעניק שם לצעצוע זה כמו לחיית מחמד. יש הרבה התלבטויות. האם לקרא לה בשם חמוד כמו שמעניקים לחתולה פיצי ומיני או שחורית או שמה נגלוש לשפות זרות ונגיע לרוברטה או נייהד אותה כמו הפרות בקבוץ ונקרא שמה עדנה? גם היחסים בין הילדים לעולם המבוגרים אינם פשוטים כל כך, ולא לכל הורה שמתעקש על עקרונות חינוכיים אפילו פסולים בעינינו נזמן את שרות הרווחה. ספור טוב פותח דיון וזהו סיפור מצוין בעיני כי הוא פותח הרבה פתחים וצהרים לקומוניקציה חדשה. החלון נפתח אור הירח הורוד זוהר בעדו ומי יודע אולי אבא של יואבי התעורר בלילה במיטה המשותפת דאג ליואב ,ישב על הספה התעייף ונרדם?
מירי פארי
וולטר אמר "ה'אני' הוא דבר דוחה". האב בסיפור היה מן הסתם מסכים איתו, ה'אני' יכול להבעית אם מתבוננים פנימה מתוך שאיפה למצוא גיבור ללא חת, ובמקומו מוצאים דבר רך מאוד, רך כמו חשופית.
מיכאל אנדה ביטא את הרגע הזה באחת התמונות הנפלאות ב"סיפור שאינו נגמר", באגע שבו אטריו הגיבור מתבונן בראי ומוצא שההשתקפות שלו היא באסטיאן – ילד שמנמן, נרדף ומלא געגועים לאמו.
האב, שנזעק לחשל את בנו החשופי, לכסות אותו בשריון (גם על מנת לשרוד וגם על מנת לכסות את ה"אני הדוחה" מעין רואים; רק אתגר קרת לא נבהל – כי מהצד של הילד המתבונן בראי, דווקא רואים את אטריו. בהגנה על עצמו ועל רגשותיו הילד הוא גיבור ללא חת), הוא הדמות הטראגית של הסיפור. שברון הלב שלו עצמו נסתר אפילו ממנו. רק דוד פולנסקי רואה אותו….. 🙂
(מהבחינה הזאת הסיפור, בעיני, הוא כן על יחסי הורים-ילדים – על האופן שבו יותר מבכל קשר אחר הם מהווים ראי קסמים זה לזה, ומה הם עושים בו)
מירי אהובה, איזה כיף שבאת! בהומור אתגרי אני עפר לרגלייך. בכלל בהומור אני בפיגור. הייתי ילדה מאד כבדה וטרגית. חשבתי שהעולם מתחלק לדברים עצובים ולדברים מצחיקים שמה לי ולהם. אני חושבת שרק כשפגשתי אותך הבנתי שמצחיק ועצוב זה לא חומרים שונים אלא נקודות מבט. אולי דרך עינייך אני אצליח בסוף לצחוק גם פה…
ננוק, תגובה מאירת עיניים ולב, תודה.
ועם זאת, אני לא בטוחה שילדים והורים הם מראות קסמים זה לזה (במובן ראי הקסמים של אמא של שלגייה שתמיד אומר אמת), נדמה לי שלפעמים הן מראות מעוותות ומוליכות שולל ומזל שיש מראות אחרות, למשל ספרים.
מרית, אבל זה ראי שהוא בעצם שער, שער כניסה פנימה. כשאדם מקבל לידיו את היצור הרך שהוא ילדו, הכרח כמעט שהיצור הזה יהיה ראי – אם לא לפְּנים הרך שלו עצמו, אזי ליחס שלו כלפיו. נדמה לי שאדם מתנהג כלפי ילדו באותו האופן שהוא מתנהג לפנימו הרך, והרבה פעמים הוא יורש את היחס הזה מהוריו דרך אותו שער – היחס שממית אותו או מאפשר לו לחיות.
ננו קונפורמיסט מופלא, אני קוראת את דבריך (ברגע הרך ההוא הלמה בשערי) ותוהה מנין תעצומות הנפש לשנות… (אם כי ממילא השארת פתח לשינוי, כי כתבת "הרבה פעמים הוא יורש" – לא תמיד…)
(לי!…..)
:)))))
{ }
ננוק, אתה צודק (ובמידה מסוימת, הכל ראי, אם כבר מדברים על זה). אבל בניגוד לראי רגיל גם הבבואות חיות פה והן מביטות במי שעומד מולן ואומרות, זה אני? ועושות אצבע משולשת (לפחות שלי עושה).
וכולם – שימו לב לסרטון הנפלא שדולי צירפה עכשיו לשיחה על "להשתיק את יואבי".
לחיי האצבע המשולשת 🙂
לפעמים פשוט צריך להגיד "לא!" כמו בסרט הנהדר של פבלו נראין, "לא", שהתבסס על מה שקרה בצ'ילה לקראת משאל העם ב-1988 שבסופו הודח פינושה (לרוב הפתעתו). כל הקמפיין להדחתו התבסס על התנגדות ועל המילה "no".
בדקה ה-1:28:51 אפשר לראות רגע חתרני ומצחיק של צד ה"לא" (כי הומור והתנגדות לדיקטטורה הולכים ממש טוב):
בדקה ה-1:38:20 אפשר לראות, לעומת זאת, סרטון-נגד מטעם הממשלה, שהוא גם שוביניסטי ואנכרוניסטי עד דכא.
בקיצור, לאאאא!
🙂
תענוג לקרוא
תודה, אנונימי!
כמה עשן יש כאן. כדאי להרגיע. אתגר קרת כתב נפלא את הסיפור על האבא המגוחך מול הילד שמצא לעצמו אהבה חדשה, החזיר. מזכיר ללא ספק אהבה חדשה שמתפתחת לאחר שהאהבה הישנה חלפה. .הניתוחים הנפלאים שנאמרו פה מכל הצדדים, אכן פתחו לפני חלונות ותובנות.
ספרי ילדים נועדו להורים. ההורים בוחרים, ההורים קונים, ההורים מקריאים. הדמות המצחיקה והפטליסטית (מכירה כאלה) של האב התמים, המפרש הכל לפי אמות מידה שלו- נהדרת. האיורים הגאונים, נקודות המבט של האמן נותנים השראה למאיירים ואמנים. תודה לך מירית על החשיפה, הניתוחים רחבי היריעה והתגליות.
קרני, את מקדימה אותי בהרבה. לקח לי שנים להבין שהאבא הוא גם נוגע ללב. ובטח יקח לי עוד שנים להגיע למגוחך ולמצחיק… תודה רבה על הכול (וקוראים לי מרית, בקמץ)
אוי, מרית,
חזרתי לפוסט הזה כי יצא לי לעבוד עם תלמידים באיזה מסגרת על הסיפור וזכרתי שהיו פה מילים של טעם (כתמיד אצלך!), ובדפדוף מהיר ובטלפון – כך שהכל קטן – זינק לעיני איבר מין גברי מפורש לחלוטין באחד מאיורי הפטישים (האמצעי). אין לי מושג איך פספסתי אותו פעם, אבל עכשיו לא יכולה שלא לראות אותו. פסחזון שק האשכים, היד של האב היא האיבר עצמו.
מה הוא עושה שם? הוא של האב? הוא הגבריות של יואבי שמתגבשת, שלובשת דמות? והפטיש שמאיים מהצד – עליו הוא מאיים? אולי בשמו?
הפתיע והרתיע אותי בהופעה הלא צפויה שלו שם, בין אב, ילד וחזיר. כמו אומר: עכשיו לא משחק מילים, לא דיון אקדמי, ואפילו: זה לא עניין לנשים. כאן מכים הכי בכוח איפה שהכי כואב.
אז הנה, זה כואב. ומוגזם.
את יכולה לעזור לי לראות אחרת?
תודה, כרגיל.
רינת (בתגובות שלמטה הייתי אנונימית.. ככה יצא אז)
רינת, זה מסוג הדברים שאחרי שרואים אותם אין דרך חזרה… אבל כמה זה בכוונה או לא בכוונה (אף ש"לא בכוונה, זה פשוט בכוונה אחרת," כמו שאמרה נורית זרחי) אין לי מושג. וכל פרשנות מילולית פה תצא גסה (גסה בסימבוליזם שלה, לאו דווקא במיניות) אז אני שותקת. ותודה על האמון.
[…] ב'לשבור את החזיר' ומסתמא בעוד, וכבר כתב כך מרית בן ישראל https://maritbenisrael.wordpress.com/2015/09/05/pig/). הדבר בולט בכריכה המקורית: הספר לא נכתב בעברית במקורו […]