אין לי שום דבר אישי נגד מירי רגב. אם כבר, אני מעדיפה פוליטיקאים שתוכם כברם, שמתכוונים למה שהם אומרים, אבל זה עצוב ורע שיש שרת תרבות שלא מבינה את ההבדל בין אמנות לבידור. אני לא נגד בידור (בכלל אני לא נגד, אני לא רוצה להכחיד שום אפשרות ולא מאמינה בצנזורה, גם לא בצנזורה של טעם), וגם הקו בין אמנות לבידור הוא לפעמים דק ומחיק, יש יוצרים שיש להם אזרחות כפולה; היצ'קוק? הגשש החיוור? זה לא משנה כי זה לא הנושא עכשיו. הנושא הוא אמנות.
בשעתו, בימים שנראים כמעט דמיוניים עכשיו, התבקשתי על ידי סל תרבות לכתוב מסמך שיסביר מהי אמנות טובה, שייתן בה סימנים; אמנות במובן הרחב, ספרות, מחול, קולנוע, תיאטרון וכיו"ב, משהו שיבהיר למה הצגה נגד סמים היא לא בהכרח הצגה טובה.
היו לי סיבות טובות לכתוב את המסמך הזה. אני מאמינה באמנות, שהצילה את חיי יותר מפעם אחת. ואני לא מאמינה בהתנשאות ובהדרה. אמנות זה על בני אדם, על הפנטזיות והכאבים והטעויות וההחמצות שלהם. וזו הסיבה שכל אחד יכול להבין אמנות, גם אם היא חדשנית וקיצונית ומופשטת. אני משוכנעת בזה מעומק לבי ורציתי לשתף את כולם בפלא, להזמין את כל מי שרוצה. המסמך היה מיועד לרכזי תרבות וחשבתי שאולי, אם אעשה את זה כמו שצריך, זה יכול לשנות, להתחיל ל.
רשמתי אפילו ראשי פרקים, שנים עשר במספר כולל הקדמה, ונבהלתי מהרוחב ומהעומק. אם זה היה מוצע לי עכשיו אולי הייתי נענית, הייתי הופכת את זה לפרוייקט אינטרנטי עם לינקים, סרטונים ותמונות ושיחות. הייתי פורשת אותו על פני שנה שלמה, פעם בחודש, שיהיה קצת זמן לנשימה והפנמה. אבל היום איש לא יזמין מסמך כזה, כי מירי רגב חושבת שהצגה נגד טרור זאת הצגה טובה.
בין הסימנים שנתתי היו מורכבות ותעוזה (כל אחד בנפרד). להגיד שטרור זה רע, או שיגאל עמיר הוא רוצח נתעב, או שאנחנו צודקים, זה לא מורכב ולא נועז. זה לא מצריך התבוננות ולא מעורר מחשבה. זה מדלדל את המציאות לסיסמאות ודקלומים מוכנים מראש. והמציאות היא מורכבת. בני אדם הם מורכבים. גם בני אדם שעשו דברים נוראים הם לא חד ממדיים. יש להם צדדים אחרים ויכולת להשתנות. למה זה כל כך מפחיד להכיר בזה? אולי כי זה אומר שהם לא יצורים נבדלים וגם בנו יש פגמים ופינות אפלות? אמנות זה לא על קונפורמיזם ובִיצור תדמיות אלא להפך, על ערעורן, על הזכות להתבונן בעולם מזוויות אחרות, חלקן בלתי נוחות ומאתגרות, אז מה? נוטות החסד של ג'ונתן ליטל (שנכתב מנקודת מבטו של קצין נאצי), או "החיים היפים" של רוברטו בניני שהפך את אושוויץ למשחק, עוררו סערה כשחרגו כל אחד בדרכו מן המותר ואסור ביחס לשואה. תולדות האמנות מלאות בסערות כאלה שמונעות מהמובן מאליו והאוטומטי להכחיד חלקים מהנשמה.
אומרים שאין פה צנזורה. המדינה לא מונעת מאיש להביע את דעתו, היא פשוט לא רוצה לממן דעות מסוימות. גם אם נתעלם מן האווירה המתלהמת ומכמויות השנאה שמכווצות את חופש הביטוי ודוחקות אותו לפינה, זו היתממות גדולה לומר שהפעולות האחרונות של משרד התרבות אינן צנזורה. (למי שלא בעניינים, אני מדברת על הסרת החסות מ"ארכיון" של ארקדי זיידס, השעיית התמיכה בתיאטרון אל מידאן, וסילוקו של "אל סף הפחד" הסרט התיעודי על יגאל עמיר, מפסטיבל הקולנוע). מוסדות תרבות לא יכולים להתקיים בלי תמיכה ציבורית והם כבר מצנזרים את עצמם מרוב פחד (וגם מתוך אחריות, קל לשפוט אותם כשלא עומדים בנעליהם). יצירות עצמאיות ונסיוניות פונות מלכתחילה לקהל מצומצם. בלי תמיכה ציבורית הן יתכווצו מאד וכולנו נפסיד, כי אמנות זה לא בידור. היא לא נמדדת במספרים או בכוח המשיכה המיידי שלה, אלא באופן המורכב ו/או העמוק ו/או הייחודי שבו היא משקפת את המציאות החיצונית והפנימית.
בילדותי היה לי ספר של סיפורי הבעש"ט לילדים, ואני זוכרת סיפור על איש שאיים לשבור את הראי שאמר לו שהוא מלוכלך. והראי הופתע ושאל למה לשבור, האם הוא מתכוון להתרחץ ברסיסי הזכוכית?
במקרה או לא במקרה נזכרתי בבאבי יאר רומן התעודה המעולה של אנטולי קוזנצוב שפורסם בשעתו בברית המועצות בגרסה מצונזרת, ואחרי שקוזנצוב ערק למערב הוא פרסם את הגרסה המלאה תחת השם א. אנטולי.
כשלמדתי את הספר בתיכון הסתובבו בכיתה עותקים מהגרסה מצונזרת בצד הגרסה המלאה. על חלק מן ההבדלים עומד המחבר עצמו בהקדמה. למשל, בגרסה השלמה היו שלושה פרקים בשם "בערו ספרים": תחילה בערו ספרים ב-1937 בזמן הטיהורים של סטלין, אחר כך ב-1942 תחת השלטון הנאצי ואחר כך ב-1946 בימי ההשתוללות החדשה של מורדי-האור (שאין לי מושג מי הם). בגרסה המצונזרת נותר רק פרק אחד, איך בערו הספרים בימי הנאצים.
אבל אני זוכרת דווקא את ההבדל הקטן בין משפטי הסיום.
בגרסה המלאה נכתב: הריני מאחל לכם שלום. וחירות.
ובגרסה המצונזרת רק: הריני מאחל לכם שלום.
*
צנזורה זוחלת – עדכון מן הראשון ליולי – מירי רגב הורתה לבדוק את ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" שהיא ויוצריה אינם נתמכים כלל על ידי משרד התרבות, אבל התיאטרון שבו הופיעה נתמך… וגם – נעמי יואלי בפוסט אורח על "הזמן המקביל" ועל "ארכיון" פוסט שמתחיל ברעולי פנים ומסתיים בשלושה צנחנים.
תודה מרית, כתבת כל כך מדויק, אני רק אעתיק אדביק:
"מוסדות תרבות לא יכולים להתקיים בלי תמיכה ציבורית והם כבר מצנזרים את עצמם מרוב פחד (וגם מתוך אחריות, קל לשפוט אותם כשלא עומדים בנעליהם). יצירות עצמאיות ונסיוניות פונות מלכתחילה לקהל מצומצם. בלי תמיכה ציבורית הן יתכווצו מאד וכולנו נפסיד, כי אמנות זה לא בידור. היא לא נמדדת במספרים או בכוח המשיכה המיידי שלה, אלא באופן המורכב ו/או העמוק ו/או הייחודי שבו היא משקפת את המציאות החיצונית והפנימית."
אמת. והיום כבר לא שורפים ספרים, גורסים אותם. זה מה שציוותה השרה רגב לעשות השבוע עם חוברות שהיה עליהן לוגו של "בצלם". אולי רצתה להתרחץ ברסיסים.
אחרי שדנתי בזה לא מעט בפייסבוק, הגעתי למסקנה שאין מאחורי הדברים האלה איזו משנה סדורה של צנזורה, או כל משנה אידאולוגית אחרת, או אפילו חשיבה כזאת או אחרת. מירי רגב פשוט מבואסת מהתפקיד שהטילו עליה, ושלא נראה לה, והיא עושה קצת מהומות בתקווה לא מודעת שיפטרו אותה מהעונש הזה. ואני חושב שמוטב לכל הצדדים באמת לפטור אותה מהעונש הזה.
שתי הערות: 1. תודה על הבהירות, לו אני במקומך הייתי שולחת את הפוסט לשרת התרבות, אולי ייפול האסימון. 2. מי שמצפה מהשלטון שיאכיל אותו שייקח בחשבון שיהיה עליו לאכול את מה שהשלטון מאכיל אותו. בעידן האינטרנט הנוכחי אפשר לגייס תרומות במישרין מהציבור.
סעיף 2 ממש חלש.
קודם כול הוא חוטא בכשל הידוע של- להאשים את הקרבן במצבו.
מעבר לזה, האינטרנט זה לא בנקומט עם כרטיס בפנים והקוד מופיע על המסך לכל דכפין או אומן מיוסר.
אמנות חייבת בכל מדינה מתוקנת להיות ערך. היא חייבת גם להיות מתוקצבת בין השאר על ידי המדינה, ובלי שום פיקוח של נותני התקציבים. ככה זה בכל מדינה נורמלית. יש מקומות בהם הציבור רגיל לתרום לתרבות ואמנות, ויש מקומות בהם זה לא כך. המדינה צריכה וחייבת להשלים את החסר.
ועוד משהו, זה לא שהשלטון נותן את הכסף. זו המדינה.
נינה, גם המיסים הם גיוס כספים במישרין מהציבור. וכמה יש לציבור עוד לתת? אני אשמח מאוד לתקצב כל אמן שיוצר לפי רוחי, אם המדינה (קרי: הממשלה) תחזיר לי את כספי המיסים שהיא גובה על ימין ועל שמאל.
מסכים לגמרי, מרית יקרה.
ורד, כן, כאילו מה חשוב החוברות, חשוב בני אדם, אבל זה יושב על שכתוב הסטוריה ושריפת ספרים. ומצד שני, בני היקר אומר כל הזמן שהפער בין העוולות של הכיבוש לתרבות החופשית שהיתה פה הוא לא הגיוני, שמה שקורה עכשיו הוא פשוט התאמה למציאות. וזה אפילו יותר עצוב.
רוני, והיא עדיין שרת התרבות שלא מבדילה בין בידור לאמנות.
נינה, לא נראה לי שזה מעניין אותה. בשלב מסוים אפילו חשבתי לכתוב את הפוסט כמכתב אליה, אבל זה נראה לי בין מתנשא להזוי (כמו צ'יצ'ולינה שמציעה לסדאם חוסיין לשכב איתה תמורת שלום במלחמת המפרץ). ולגבי סעיף 2 – מה שחולי אמר.
תודה חוליהו.
בן חכם יש לך. אכן, ואולי גם קצת משמח, שסוף סוף יש (קצת) התאמה, כי לא הגיוני וגם לא הוגן.
אנו חיים בעולם שהטרור האסלאמי מכתיב ומאלץ גם את הדמוקרטיה הגדולה אמריקה, לחוקק חוקים, חוק 11.9 החוק המאפשר האזנות ומעקב אחרי אנשים חשודים ולא חשודים, כול אזרחי ארה"ב מצוטטים, בעידן הטרור המדינתי, והאחר של קבוצות אנרכיסטיות שמנצלות את החופש בעולם הדמוקרטי לקידום אג'נדות דתיות ואחרות וגם צבירת ממון הדוגמה של חמאס בעזה, בכדי שיסכים להפסקת אש בקיץ שעבר ארגון מרצחים זה קיבל מליארדים מקטאר ומשאר העולם, עזה והחמאס, ממחישים את הפחד של מדינות דמוקרטיות מפני הטרור הבינלאומי, במאמר אין התייחסות לעניין זה, הטרור האיסלאמי במזה"ת ובשאר העולם מכתיב ומשנה את היחס לאמנות ולאמנים,המצטיירים שלא בצדק כסלחנים. באמריקה ובשאר העולם אולי לא מצנזרים, במזה"ת הטובע במרחץ דמים, זה יהיה מפונק וחסר אחריות לבוא בטענות למדינה קטנה, שלא רוצה לממן הצגות או סרטים שבחלקם מהללים בעקיפין רוצחי חיילים, ומשמשים כתעמולה אנטי ישראלית , לדמוקרטיות האחרות בעולם אין גבולות שורצים ברוצחים, החשש גדל והולך, ולכן אי התיקצוב או הצנזורה של הצגות מעין אלה מובנות בעיניי וההתעקשות של מנהלי התיאטראות להעלות דווקא בימים אלה הצגות שרויות במחלוקת ובעייתיות בזמן הזה מעידה על הרצון שלהם בהתנגשות מתמדת עם השלטונות, ועל "טיפשות".
מאז ומתמיד האמנים והמדענים פרצו את המסגרות עם האמיתות שלהם -נזכור את גליליאו גלילאי שגם לאחר 15 שנה בכלאו של האפיפיור יצא ואמר "ואף על פי כן נוע תנוע" -אז מירי רגב ומשרתה המיותרת והפירורים שהיא מחלקת יחלפו והאמיתות ישארו
מרית, מה אני יכולה להציע מלבד תמיכה מצוייצת (מכירה את תחושת הקרירות המרעננת שמתלווה לצליל של משק כנפיים?)
ככל הידוע לי, אמנות טובה – כמו כל יצירה אנושית שדורשת מחשבה והשקעה – צומחת במקום שבו מאפשרים לה כלכלית לצמוח. במקום שבו שמים כסף על מוסיקה – פורחים מלחינים שממשיכים להשמיע את קולם מאות שנים לאחר מותם. במקום שבו שמים כסף על מדע, צומחים פתרונות. אנשים מבריקים ויצירתיים יש בכל מקום, אלא שהם מתגלים ומצליחים לפעול במקומות שבהם נותנים להם (בכלל, יש הרבה מה לומר על הקשר בין נסיבות חיים ויצירה).
הציטוט שלך של דברי בנך הזכיר לי מה שבנזוגי אמר לאחרונה על האימפריה האמריקאית – היא המקום שבו שגשג מפעל עבדות נתעב, אבל היא גם משחררת העבדים הגדולה. זו ארץ של ניגודים, ועכשיו אני חושבת שבדרכנו שלנו ובזעיר אנפין – גם ישראל היא מקום של ניגודים, שמצליחים לעבוד איכשהו.
גם המסמך הזה (הפוסט) עוזר לעשות סדר בדברים, להבין ולהגיב על המתרחש אבל מתוך נשימה והבנת עומק ולא בססמאות (כי הדיבור על נושאים שנויים במחלוקת כל כך מהר גולש לססמאות, ואלה משתקות אותי גם כשהן של הצד שלי, או של הצד "שלי"). אז תודה 🙂
מוטי, אני פשוט לא מסכימה איתך.
רמי, זה מאד אופטימי. אני חוששת שגם מדינת ישראל תחלוף.
טלי, אני כל כך שמחה שאמרת את זה, בניגוד לרומנטיזציה של האמן העני והדחוי (ואן גוך כדגל, הוא תמיד מסתיר את כל אלה שנשברו) ושל הצנזורה כמעודדת יצירתיות – גם קולות כאלה שמעתי. אולי זו פשוט דרך של אנשים לעודד את עצמם. אבל ביחד עם הכסף דרושה גם חירות. בכנס האמנים שבחלקו נכחתי אמר מנהל תיאטרון גשר שאנחנו האמנים צריכים לפעול בשכל, אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו רוצים לריב עם השומר או לאכול את הענבים. והוא אפילו לא שם לב באיזו גסות הוא מציע שתיקה תמורת כסף.
לי 🙂 תודה
מרית, כל מילה!
תמיד קשה לי לנסות אפילו להתחיל להגדיר אמנות, ולכן אהבתי את שני הסימנים שנתת בה. הם מעוררים הרבה מחשבה, ושמחתי לקרוא אותם.
מעבר לזה רק להעיר כמה דברים: רגב איננה שרת האמנות, אלא שרת התרבות. שני המונחים אינם חופפים במאת האחוזים, במובן שתרבות מכילה גם פריטים שאינם אמנות (אלא משיקים לתחומי החינוך, למשל. ובמובן זה באמת לא ברור לי למה צריך להפריד בין חינוך לבין תרבות, ודומה שההפרדה קשורה יותר לאינטרסים של חלוקת תיקים מאשר לנימוקים מקצועיים). יותר משהיא (רגב) אמורה לעסוק באמנות, תפקידה לעסוק בתקציבים, ולא רק לאמנות.
יש למירי רגב התנהגות מאוד בעייתית, ויותר משאני רואה אותה כקומיסרית המשתלטת על האמנים, אני רואה אותה כילדה נעלבת שאיננה יודעת איך להתנהג. גם לא היו לי הרבה ציפיות ממנה בהקשר הזה, שהרי כולנו מכירים אותה כבר משנים עברו. אבל דווקא מהאמנים היו לי ציפיות, וההתנהגות של חלקם מאוד איכזבה אותי.
עדה, זה היה די כיף לעשות את ראשי הפרקים ההם, אבל גם בלתי אפשרי לדחוס הכול למסמך אחד או להכיל אותו.
לאיש אין בעיה עם מירי רגב כשרת הספורט או פעילות הפנאי, ולכן לא התייחסתי לזה. כשרת התרבות היא גם שרת האמנות ואין בלתה, וזאת בעיה.
ובאשר לאמנים הם לא מקשה אחת. הם בני אדם כמו כולם ואיפה שיש אנשים יש הפתעות 🙂 (לטוב ולרע)
מרית, תודה. ההבחנה בין בידור ובין אמנות (ולא ניכנס כאן להבדל בין תרבות ובין אמנות. אמנם יש הבדל, אבל את צודקת ששרת התרבות אחראית על תקצוב האמנות מהסל הציבורי) חשובה במיוחד. ואני בתחושה קשה שזה רק קצה הקרחון, ושההמשך יהיה הרבה יותר גרוע בתחומים כמו מדע ואקדמיה, שגם בהם אנשים שלא מבינים דבר יחליטו החלטות הרות גורל.
מרית, כדרכך בקודש, רשימה מאוזנת ומנוסחת בטוב טעם ודעת.
וייתכן שהייתי צריך לגבור על ייצרי ולסיים בהערתי זו; לא גברתי על ייצרי!
למרבה הצער, האגף הימני נתון באופן מסורתי [בהכללה המודעת לכך שקיימים יוצאי דופן] בחגיגה של חוסר מודעות מכל מה שחורג מהמעגל האישי/הפרטי/הלאומי. השלטון החדש הוסיף לזאת גוֹן מפתה: לא מתנצלים על עמדותינו! מגוחך לחלוטין [שהרי כולנו יודעים מה טבעה, וחמור מכך – מה תוצאותיה, של התעקשות לשמה]. הקול הקורא שבחזית השלטון הנכחי מצוייד בנטיפי שיניים מחודדים ומורעלים בקצותיהם [למרבה צערם, בינתיים יתר הדגה בים לא מתרשמת כל-כך].
טעות היסוד של רגב [מעבר להבנתה החסרה בתרבות ובאמנות] היא באי הבנתה שתרבות יונקת את חיותה לא מן המוסכם, לא מהעגול, לא מהמלטף, כי אם מן השסוע, מן הפּרוּם ומן המדמם [ועוד טעויות – כגון התובנה שאין היא אלא שלוח שלנו, של כלל הציבור, לחלוקת משאבים וסדרי עדיפויות].
אמירות שופעות-לאום-נאמנות-ופטריוטיות חשודות בעיניי [מוטי]; משהו בהן אף-פעם לא עובד, לא משכנע, כל כך לא משכנע עד שאתה מוצא את עצמך תוהה אם לועסי האמירות הללו מאמינים בהן בעצמם. כדי להתמודד עם מציאות בטחונית רעועה – אנו נדרשים לחזור ולבחון את קצוותיה, את שוליה הבעייתיים, לאתגר ללא הפסק את ערכינו, אמונותינו…; כדי לעצב ערכים פטריוטיים – עלינו לבחון את גבולות הפטריוטיזם, ללא מורא; כדי לשייף את גבולות התרבות שלנו – עלינו לקעקע את גבולותינו הפיסיים, בדיוק כפי שלגיטימי יהיה לעצב את גבולותינו הפיסיים תוך התנגשות מתמדת עם גבולותינו הארוחניים/תרבותיים… וכיוצא באלו…
צבי נוח.
מציאות בגבולות שאפשר לראות בעיניים ממרחק ק"מ אחדים, איננה פטריוטיזם אלא המזה"ת שאנחנו מנסים בכול כוחנו להתעלם ממנו, אבל הוא שם.
סוף סוף נמצא המכנה המשותף בין שמאל לימין – השמאל מסרב לראות מציאות ממרחק ק"מ אחדים, והימין מסרב לראות מציאות ממש בתוך הגבולות השנויים במחלוקת של מדינת ישראל.
כמו מניפה, קשה להיות אופטימיים.
צבי, תודה רבה.
קל מאד למצוא פגמים בצד השני. אני לא בטוחה איך היית מרגיש בכנס החירום של האמנים. חלק גדול מדי מן הדוברים נמנו על השבט הלבן הגברי ודיברו בזחיחות ועליונות שהרתיעו אותי, ואני יכולה להבין איך הם מחרפנות את הצד השני. אני זוכרת גם את זה כשאני מתעצבנת על הימין, ולא חסר על מה (אם כי רובי ריבלין ורובי ריבלין ויש בוודאי גם אחרים). ניסיתי לכתוב את הפוסט בצורה עניינית בלי להוסיף אש וג'יפה. ועם הפיסקה השלישית אני לגמרי מסכימה.
מוטי, כנראה שניוותר חלוקים.
וכן, מרית, אנו אכן נוטים לראות את דבשות זולתנו.
מרית קרובתי, כדאדאיסט לעת מצוא, נדמה לי כי "אישי אמנות" כגון: גרבוז, קוטלר, ואלמגור, אינם טובים מן השרה רגב (החודשים האחרונים מוכיחים זאת היטב), וגם אם קראו כמה מאות ספרים יותר ממנה בימי חלדם,זה לא בהכרח הפך אותם לאנשים טובים או טהורי לב. כל האישיים הללו יושבים זה שנים על תקציבי עתק (אלמגור היא רעייתו של יעקב אגמון, אדם שבשעתו ישב כמעט בכל ועדה שתעלה על הדעת), מחלקים למקורביהם ואנשי שלומם, ונועלים שערים בפני רבים/ות וטובים/ות. מן הבחינה הזאת לבדה, מירי רגב היא הוונדטה המושלמת עבורם. לראשונה זה שנים מופיעה בפני הגווארדיה ההומוגנית-אירופוצנטרית-מתנשאת הזאת הרגילה להפטיר "לא בבית ספרנו" דבר יום-ביומו, אישה, בת עיירת פיתוח, ואומרת להם בקול שאינו משתמע: "לא בבית ספרנו". נו, ברור שהם מבוהלים; לו הייתה רגל בת המילייה שלהם או אשת תרבות ואמנות, הם כבר היו מוצאים דרך לעקם את ידהּ ולמשוך בשערותיה במסתרים. אבל זה לא המצב כעת. מצב מבהיל, אין ספק, האדמה רועדת.
אני גם חייב לשאול מדוע כל אותם אושיות תרבות לא פצו פה וצפצפו בקיץ האחרון כשנטבחו אלפים בעזה ומאות אלפים נותרו חסרי קורת גג. הקרנפים האלו ייצאו לשעוט רק כאשר מישהו יעז להיכנס להם לארנק; בכלל לא עניין של זכויות אדם וחירויות. אהבת כח והגמוניה פשוטה.
לסיום, חייב לציין, כי התכוונתי להגיש איזו הצעה לפרוייקט לסל תרבות. כנראה שאמנע מכך. הואיל ותחת השרה רגב, אני מניח, לא רק שאתקל בתשובה שלילית אלא גם תיפתח כנגדי חקירת אינקוויזיציה. אני מקבל זאת בשלווה. הממסד האמנותי והממסד הפוליטי בעיניי הם כמעט היינו-הך.
שועי, מסכימה עם כל מילה! אין תקווה ממירי רגב, אבל נעצה סיכה בבלון הנפוח של ממסד האמנות והתרבות, אולי יש בזה משהו חיובי, ויפה תיארת למה.
שועיקי, אני חושבת שכל הזעם והשנאה (מכל הכיוונים) רק מייצרים עוד זעם ושנאה. כולם זורקים בוץ על כולם (או מתקרנפים) ואף אחד לא מקשיב. אז רק אגיד שבשלב זה כל אלה שנפגעו מההחלטות האחרונות אינם שייכים לשום הגמוניה. לא תיאטרון אל מידאן הערבי, ולא ארקדי זיידס (אמן עצמאי וטהור לב), וגם לא הדוקומנטריסט הסובייטי שעשה את הסרט על יגאל עמיר וכמו הרבה עולים חדשים לא זכה פה לשום הכרה, וגם לא נורמן עיסא שהחרב אמנם הוסרה מצווארו, לעת עתה. היית מעדיף שהם לא ייצאו להגנתם?
נאומי הבהמות למיניהם לא נראים כמו יציאה להגנה, אם כי אולי התקשורת מעוותת.
(לפוסט אעיר שמהדורה עדכנית של באבי יאר ממסדי היתה נחתמת ב"אני מאחל לכם בריאות").
מרית, זה שהחונטה הלאומנית הנקראת ממשלת נתניהו היא צרה זה לא חדש. גם אנטוניו סלזאר עלה לשלטון בפורטוגל על ידי רוב מצביעים וכך גם חואן פרון בארגנטינה… האחרון שנהנה גם מבת-זוג שקצת מזכירה בגינוניה את הגב' נתניהו, ארגן הפגנת ענק כנגד האמנים בארצו (הוא מימן) שבה צעק הקהל (שבתשלום): "נעליים ולא ספרים!!" (כך הביא אלברטו מנגל, מזכירו של חורחה לואיס בורחס בספרו "על הקריאה"). ודאי שיש להגן על הקטנים והעצמאיים, אבל כל העורכים דה-הומניזציה לחלקים נרחבים מהאנושות ובד-בבד טוענים כי הינם הומניסטים, נדמים לי כי כאוסף של ברוני תרבות, המשוכנעים כי על פיהם יישק דבר. באופן אישי, אני ממש לא אתאבל אם מירי רגב תעז להיכנס במוסדות הממסדיים בכל הכח. הם ראויים מאוד לטלטול, מכל סוג. במיוחד בשם הפריפריה. אני חייב לומר שכאיש תרבות וחובב גדול של אמנות לא ביקרתי בתיאטראות ממסדיים-רפרטואריים כבר כעשרים שנה (להוציא הצגה בתיאטרון החאן, אליה הזמנת אותי הקיץ– זאת אומרת, אם החאן הוא ממסדי); וגם אינני מרבה לבקר בגלריות הגדולות. אני באמת לא חושב שמעולם הזדקקתי לעודד קוטלר, יאיר גרבוז, או גילה אלמגור ודומיהם כדי להכיר ולהתלמד בתרבות/אמנות בת-זמננו. הם לא אבותיי הרוחניים וגם לא קרוביי. ובדומה לרוב הגווארדיה הותיקה של הספרות העברית (זך, א"ב יהושע, עמוס עוז)– אני חש (כמיעוט) כי האנשים הללו ויצירותיהם, התנפחו מזמן מעל-ומעבר לגודלם הטבעי והממשי, הרבה בשל פוליטיקה תומכת. אולי הגיע הזמן שיימצא מי שיוציא מהם קצת אוויר.
היא חדשה בתפקיד, לא מבינה אמנות ותרבות, תלמד. הנה רק ישבה עם נורמן עיסא וכבר הוציאה הודעה כמה הוא מקסים ותתמוך בו ובתיאטרון שלו. זה יופי שמעלה דיון על מה זה אמנות ותרבות תמיד טוב לשאול שאלות על הבסיס, אבל היא צריכה ללמוד ובעיני יכול להיות טוב ולא מתנשא בכלל לשלוח לה העיקרים שניסחת ממזמן ואולי גם לפתח את זה, בשקט, באמת בלי התנשאות, לא כולנו קורצנו מאותו החומר, היא טיפוס אימפולסיבי נראה לי, ועוד, לא רלוונטי, צריך לדעת איך להתנהג ואיך לדבר עם כל אדם גם איתה. השאר – זה מיותר ומעציב, קצת סבלנות, אמונה בטוב ולא רק לפעול מתוך האכזבה על הבחירות ; אכזבה מתמשכת שרבים מאיתנו חיים כאן אותה ואיתה.
צנזורה זה לגיטימי
שועי.
מסכים עם כול מלה מדבריך.
שועיקי, את רתיעתי מהזחיחות וההתנשאות כבר כתבתי בתגובה לצבי. תקציבים לפריפרייה במקום לממסד זה מעולה. אבל זה לא מה שעומד על הפרק כרגע. הפוסט נכתב בתגובה לפעולות מאד ספציפיות.
בת חן, זה לא משהו שאפשר ללמוד על רגל אחת. צריך רצון ואורך רוח. ולא עולה בדעתי להידחף. אם יהיה רצון אשמח. אני באמת חושבת שאמנות לא שייכת לאליטות (ומרגיז אותי שהן מנכסות אותה ומדירות אחרים) אלא לבני אדם.
מרקו, נו, כבר הבנת שאני לא מסכימה 🙂
מרית היקרה, מה שהבנתי זה שאת מנסה לרתום את האינטלקט על מנת להצדיק את האינטואיציה שלך. אולי נוגף מהסרת המימון ריח קל של צנזורה, אבל זו ורסיה מאוד עדינה ובעיני לגיטימית. הרי גם שטיפת מוח, הסתה, הפצת תעמולה מדינית במסווה של תרבות וכו׳ אינם לגיטימיים. את קוראת לזה אומנות ? אם זה מותר אז גם זה.
בדיוק. הקולנוע הישראלי הוא תעמולה. כמו בצרפת לפני הכיבוש גם פה המימון הוא בעיקר גרמני. אחר כך היוצרים הפציפיסטים האלה הפכו משתפים מוצהרים תחת הכיבוש הנאצי. התרבות נועדה להחליש את הכרה העצמית של הציבור. זה שהם מחנה השלום לא מעיד על כלום. לא יודעים בארץ היסטוריה.
תודה מרית, על הפוסט הזה. נתת צורה לתחושות הכי עמוקות שלי לצער וגם לחמלה שאני רוחשת לכל מי שמרגיש עד כדי כך מבוהל, שאפשר ממש לשמוע את צליל הנעילה וההתבצרות.
דיון חשוב. בסוף ימצא האיזון. לציבור נמאס מההתקרנפות בקרב הברנז׳ה. פתאום כולם נהיו שם שמאלנים. זה לא אותנטי. לא ברור מי שם בדיוק שמאלן אמיתי. אחת התגובות למעלה טענה שבכל מקום בעולם אין פיקוח של נותני התקציבים. זה לא נכון. לאיחוד האירופי יש אינטרס לערער את הבטחון העצמי בישראל לכן הוא מממן את כל הטינופת הישראלית. גם פה האומנים מתקרנפים ומתאימים את עצמם לרוח הקרנות הגרמניות. בגרמניה גופא היו טלטלות גם בעניין. בשנות השישים כאשר גרמניה היתה חצי מנודה תרבותית הגרמנים מימנו את הקולנוע הגרמני החדש (קג״ח) כדי להציג פנים ליברליות בפני העולם. זה לקח שני עשורים שבו הקולנוע הזה חגג בפסטיבלים אבל הציבור הגרמני לא נהר לצפות בו. באמצע שנות השמונים כאשר גרמניה כבר קיבלה ביטחון השר צימרמן (המירי רגב של גרמניה) החליט לעשות לזה סוף. וכך הסתיים עידן הקולנוע הגרמני החדש. האומנים התקרנפו כאשר היה צריך לבעות ב״עבר״ הגרמני, והתקרנפו שוב כאשר היו זמירות חדשות. בארץ יש את הטון הגזעני עדתי אירופוצנטרי. מי שלא מכיר את המציאות בעולם חושב שרק בישראל המתמזרחת דבר כזה יכול לקרות. הכי מצחיק משה איבגי וגברי בנאי שחושבים שהם שמאלנים ולא מבינים שהם אימצו את זה בגלל שומרי הסף מסוג קוטלר, גרבוז ואלמגור.
תזה קצת מבולבלת, לא הבנתי מה רצית לומר, מר פרענק, בשורה התחתונה. בעד או נגד צנזורה? (קרי: הפסקת מימון לאמנים שהשקפת עולמם לא רצויה לשלטון).
אל תתנשאי. אמרתי שבסוף יבוא האיזון. כרגע יש בציבור ניכור עצום כלפי ההתקרנפות של האומנים בישראל. פתאום כולם שמאלנים. את יודעת כמה אומנים לא זוכים למימון בגלל ששומרי הסף האשכנזי הבולשביקי משכפלים אומנים ואומנות בדמותם. אני מאוד מזדהה עם הכעס של מירי רגב.
לי מותר להתנשא פרענק, גם אני נחשבת "פרענקית"… לא אוהבת דיבורים בהכללות, לא אהבתי את ההתנשאות שלך כלפי משה איבגי וגברי בנאי, כאילו הם רק מריונטות בידי האליטה האשכנזית, ונעדרי חשיבה עצמאית משלהם. מתעבת את ההפרדה בינם ובין אמנים אחרים רק משום שמוצאם בארצות ערב. בעיני זו גזענות שלא מודעת לעצמה. אני שמחה מאוד שרגב תקעה סיכה בבלון הברנז'ה הנפוחה מחשיבות עצמית, וכבר הערתי זאת למעלה, אבל בשורה התחתונה עדיין לא הבנתי מה עמדתך ביחס לייבוש אמנות שלא תואמת את רוח השלטון. שמעתי את רגב טוענת שהיא מעניקה להם כספים והם מצידם רק מעבירים ביקורת. אז זהו שהיא לא מעניקה להם שום דבר מהכיס שלה, אלא מהמיסים שכולנו משלמים, ובו זמנית גם מממנים את משכורת העתק שלה ופנסיה שתקבל לכל החיים הרבה אחרי שהממשלה הזו תתאדה.
האם בבתי ספר לקולנוע בישראל מלמדים שהקג״ח (קולנוע גרמני חדש) הסתיים בגלל מותו של ורנר ריינר פסבינדר? למי שמחפש מקורות מידע אחרים הנה האמת האחרת. כמו בארץ זה נעשה בגלל מימון.
New German Cinema was challenging and unsettling, which in part explains why it found such a modest domestic following. It was taken seriously abroad because it was spurned at home; it was a curious cultural ambassador which at its best spoke for the nation by speaking (indeed: acting out) against it. Critics who fondly look back at the new German film generally have a far dimme r view of recent productions from the Federal Republic. The New German Cinema, on the other hand, gets little respect from people who champion the films of Rainer Kaufmann, Dominik Graf, Doris Dörrie, Sönke Wortmann, Katja von Gamier, Joseph Vilsmaier, Helmut Dietl and Detlev Buck. These industry partisans reject the Autorenkino’sarrogance and introspection, its artistic indulgence, intellectual pompousness and economic incapacity. For most German taxpayers, New German Cinema generated strained seriousness and sensory deprivation, films that appealed to minds rather than to emotions, that sought to enlighten rather than to entertain. For the average viewer new German features were slapdash and soporific, irritating and downright hard to look at, prone to protracted long takes and confusing plot lines, to under-narrated stories, unappealing characters and unsatisfying conclusions. New German Cinema’s richness, its adherents were fond of saying, lay in its diversity. In the minds of its assailants, however, this diversity remained an empty assertion. How rich could a cinema be if it had no gripping stories or sympathetic figures, if it denied its viewers pleasant evenings in the dark?6 The supporters of today’s mainstream film-makers applaud a German cinema that has
a much lighter touch and is far more user-friendly. This new cinema cultivates familia r genres and caters to popular tastes. At no price do its purveyors wish to come off as rarefied or esoteric, to challenge or disconcert their public in the manner of the new German militia. Rather than intervening or speaking out, self-avowed professionals like Dörrie, Graf and Wortmann engross and accommodate. They want the cinema to be a site of mass diversion, not a moral institution or a political forum. Quite empathically, the most prominent directors of the post-wall era aim to please, which is to say that they consciously solicit a new German consensus. In this sense the cinema they champion is one with a decidedly affirmative calling. From Autorenfilm to the designer world In current discussions, then, there is a marked divide between the New German Cinema and its successor, what I am calling the German Cinema of Consensus. Let us conside r more carefully some of the key factors that have made for their quite different assumptions and operations. The waning of the cinema of authors Since its institutionalisation in the wake of the Oberhausen Manifesto, the German Autorenkino proved to be a precarious entity, invariably in crisis and frequently unde r attack. The death of Fassbinder in June 1982 vanquished the all too rarely realised hope that New German auteurs might mediate between the personal and the popular, the radical and the accessible, the alternative and the mainstream. In the words of critic Manfred Etten: Fassbinder’s life and work was a model which seemed to embody and ‘realize’ the founding myths of New German Film. The loss of this model makes it poignantly clear that these myths no longer are in effect. By dint of his mere presence he constantly reminded people what New German Film as a whole (perhaps) might have become. In this sense Fassbinder was not only the calling card of New German Film, but also its guilty conscience. (Etten 1992:5) Fassbinder, claimed Wolfram Schütte, was the heart of New German Film, ‘the pulsating, vibrating core’. With his death this heart had ‘now stopped beating’ (Schütte 1992:73). The demise of New German Cinema was in any case overdetermined and, in most observers’ minds, long overdue. Fassbinder’s passing coincided with the arrival o f Friedrich Zimmermann and a shift in government film politics. By the early 1980s, New German Cinema had by and large lost its small audience and its counterpublic sphere. Outside of festival exposure and obscure television screenings, its presence was limited to an ever dwindling number of exhibition sites. With a CDU/CSU/FDP coalition firmly in power by March 1983, the new Minister of the Interior (whose charge included administering federal film subsidies and the annual state film prizes), Zimmermann
(CSU), declared war on the Autorenfilm,insisting on popular movies that would appeal to the average German taxpayer.7 Outraged by an irreverent portrayal of Christ’s return to the modern world, Zimmermann and his followers denounced Herbert Achternbusch’s The Ghost (Das Gespenst),denying the director a final instalment from a 1982 state film prize. This intervention (the object of a decade-long court battle) was perceived as an outrageous act of censorship, as the first of many radical changes in government policies regarding public film subsidy. Zimmermann’s programme catalysed widespread endeavours among producers to make German films commercially competitive and to recapture the confidence o f domestic audiences. Upcoming directors, particularly graduates from the Munich Academy for Film und Television, openly eschewed the counter-cultural strategies o f their elders
Or, put differently, ‘those parties who prefer to speak of film as a disposable property are the ones who by and large determine the drift of contemporary discussions’ (Weingarten 1990). Given these dynamics, it is easily apparent why difficult films that explore the darker sides of German reality rarely are produced.
מירית שלום,
למדתי פעם שאם משהו משמעותי קורה, למרות שהוא ניראה רע, מוטעה ובעייתי, חייב להיות בו גרעין, ולו קטן, של אמת.
מעבר לניתוח תוצאות הבחירות, מעבר לחוות דעת על השכלתה של השרה. בלי בהלה, לא מפני ׳האשמת הקורבן׳ או ׳הלקאה עצמית׳ ולא מפני הכללות. מתוך ניסיון להבין את מה שמתרחש ולקחת עליו אחריות אני שואל בזהירות – האם יש משהו באמנות הנוצרת כאן ואולי באמנים והאמניות עצמן – שמעורר תגובות כאלה?
האם יש אפשרות שבמובן כלשהו דווקא הראי (מהסיפור של הבעש״ט) מלוכלך, מעוות או סדוק?
בדיוק. אלמגור מיתממת שהיא מכתתת רגליה בשבילי הפריפריה. למה שאומני הפריפריה לא יכתתו רגליהם במרכז ויציגו את המבט שלהם? זה לא עולה על דעתה שהיא רק מחזקת את דבריה של מירי רגב המרוקאית מקרית גת (הפיל בחדר)
מרית, אני תמיד אומר לאשתי בעניין שיוויון נשים באורתודוכסיה היהודית, שלא רק אחרי שתהיינה רבניות אורתודוכסיות, ספריהן יימצאו בכל ספריה, וגברים יעסקו בתורתן נוכל לדבר על שיוויון, אלא גם אחרי שהגברים ישבו מאחורי וילון בצד האחורי של בית הכנסת 500 שנה… מדוע אני מזכיר את זה? משום שאני כל-כך מכיר את כל הגווארדיה הזאת שעינם רעה בכל הפקה שאינה יוצאת מן החצר שלהם או מחצרות חבריהם זה-שנים, עד שהייתי מתקצב (חי כובעי) כל מופע תיאטרון צלליות של יוצר מאופקים, וכל מופע של נגן ניי מסכנין, וכל מופע תיאטרון היוצא מן השכונות הדרומיות של תל-אביב, הרבה לפני שהייתי מעלה עוד גרסה של "קברט", "גבירתי הנאווה" או "גורודיש" בתיאטראות הרפרטואריים. היודעת את בכמה ספרים ניתן היה לסייע ולכמה הפקות קטנות ניתן היה לעזור במחיר של תפלצת-רפורטוארית המכורה מראש לאותה בורגנות משעממת, שמזילה דמעות תנין על המלחמות, וממשיכה בהצגותיה. אותה שכבה חברתית שהזניחה במשך שנים את יושבי עיירות הפיתוח וממשיכה לראות בהם לוחכי עשב במקרה הטוב, ואבק אדם במקרה הרע (הו מפא"י מפא"י). אותם שכבה הצועקת "כיבוש,כיבוש" אבל מרבית חבריה לא היו נותנים לפלסטיני רשות להתגורר בשכנותם, קל וחומר: מהגר עבודה או עולה מאתיופיה. כל הגווארדיה הזאת לא ראויה לקבל תקציבים. מבחינתי שעודד קוטלר וגרבוז יילכו-נא לעבוד כשומר לילה בחניון כמו רבים מבני גילו; אני מבטיח לך שהתרבות העברית לא תינזק מכך כמלוא-הנימה. אכן, יש לה פה גדול לחצוצרת התהילה: https://www.youtube.com/watch?v=D2e7J-Hk9bQ
שאלה על הפוסט שלא קשורה למירי רגב ולסערה או הסערות הנוכחיות שסביבה.
מצד אחד כתבת שאת מאמינה באמנות, והסברת נפלא למה, ומצד שני כתבת ש"מוסדות תרבות לא יכולים להתקיים בלי תמיכה ציבורית".
אז אם לאמנות יש כוח כזה, למה היא זקוקה לעצם קיומה לקביים של תמיכה ממשלתית, על כל מה שנכרך בה באופן בלתי-נמנע? מעורבות פוליטיקאים חסרי-הבנה, בעלי-אינטרסים ומתחלפים תדיר, בזבוז כוחות ומשאבים על מזבח הבירוקרטיה, סכנת ניוון ואף סיאוב עקב התקבעות של אנשים בעמדות-כוח לשנים ארוכות.
(שאלתי לעיל היא תגובה לפוסט עצמו ולא לתגובה של ידידי שועי. בטעות שורשרה פה).
צריך לניות: "ילכו נא לעבוד כשומרי לילב בחניון כמו רבים מבני גילם" ולא כמו שנכתב.
אנונימי 1, אני כותבת את מה שאני מרגישה וחושבת. הפסקת המימון זאת צנזורה. גם עבודה שמבקרת את המדינה יכולה להיות גרועה ופשטנית. הקריטריונים לתמיכה צריכים להיות אמנותיים בלי קשר לתוכן. לא ראיתי אף אחת מן העבודות שנפסלו, אבל ועדות מקצועיות בחנו אותן והחליטו שהן ראויות.
אנונימי 2, גם מה שהבאתי כאן בעניין באבי יאר הוא היסטוריה.
ליאורה, תודה.
פרענק, אני לא חושבת שצריך להיות שמאלן כדי לתמוך בחופש הביטוי (רובי ריבלין וכן הלאה). ובחיי שאין לי שום קשר לאיחוד האירופאי. אני מדברת בשם עצמי ואני מה לעשות, מאמינה באיכות ובחירות ובדיאלוג, בכל השלושה.
עפר, תמיד יש אפשרות שהראי עצמו מלוכלך, קשה לדעת אם ממהרים לנפץ אותו. אני בעד להעמיד לידו ראי נוסף, כמה שיותר, אני בעד סתירות, זה מכריח אנשים לחשוב בעצמם. אין יותר טוב מזה.
נו, באבי יאר. מכיוון שהתרבות הישראלית נשענת במידה רבה על כסף גרמני לא מספיק חוקרים את התופעה הזאת והשלכותיה התעמולתיות. בסך הכל הגרמנים תמיד נהגו כך. אוטו אבץ שאחר כך הפך לקומיסר התרבות של פריז הכבושה החל בדיוק כך. מימון של סרטים פציפיסטים בצרפת כדי להחליש ולבלבל את הצרפתים. לפי היקף שיתוף הפעולה הצרפתי זה עבד. כל עוד שהאומנים לא יבקרו את עצמם אין טעם להתייחס אליהם בכבוד. אתם תחת הלם. וזה כל היופי. גם לימור לבנת הבינה שיש בעיה אבל החנופה הטבעית שלה והתלביביות שלה פגמו בחוד של המסר שלה. מירי רגב היא שכונה. חמת מזג ולא עושה חשבון. אולי זה ישנה משהו. בסך הכל אין הרבה שמאל אותנטי. רובם מתחפשים וקרנפים מהסוג הבזוי ביותר.
ענת פרי כותבת פוסט מעולה על הבילבול של ״השמאל״. שנים אנחנו רוצים שהשמאל יקשיב למה שיש ליגאל עמיר לומר. שיםסיקו להתאכזר אליו. והנה דוקא אחרי המהומה של מירי רגב פתאום השמאל זועק ״רוצים יגאל עמיר״.
http://anatperi.blogspot.co.il/2015/06/blog-post_19.html
מרית, מצד המדיניות של השרה, אני אתך, לא נכון לנפץ את הראי וראוי להתנגד לכך. גם אני אוהב סתירות וריבוי דעות ומחשבה עצמאית. אני שואל מצדו של הראי. הוא יכול לשאול את עצמו האם האיום בניפוצו נובע מכך שהוא נקי מאוד ולכן משקף בבואה לא מחמיאה או שאולי הוא בעצמו מלוכלך וכדאי שיתנקה, ללא קשר לאחרים שעומדים לידו. בכל מקרה מקלחת טובה אף פעם לא מזיקה.
התיאטרון השמאלני של נולה צ׳לטון היה אותנטי ישראלי. מה שקורה עכשיו לרבות בקולנוע הוא תחת השפעה זרה. צריך להילחם בו.
אותנטיות זה לא בהכרח טוב.
השפעה ׳זרה׳ זה בטח לא תמיד רע.
כל העניין של תרבות זה השפעה, השראה, לימוד, אימוץ, ערבול, שינוי.
תרבות ששואבת רק ממקור עצמי, עלולה להתייבש.
נכון שצריך לשמור על עירנות, לא לאמץ באופן אוטמטי, אבל גם לא לדחות בלי לחשוב.
אני חושב שכולנו צריכים לנסות לא להיות צרים, לראות תמונה רחבה ככל האפשר.
המעורבות של האיחוד האירופי מסוכנת. היא גם לא מייצגת את הישראליות מחוץ לצנטרום של מרכז תל אביב. זכותם של הישראלים הפשוטים לקבל תרבות ישראלית בלי שיחושו כלפיה ניכור. כאשר גילה אלמגור ״מכתתת רגליה בפריפריה״, מי בא להצגות שלה? מי בא להצגות בתיאטרון קרית שמונה? הקיבוצים מסביב? אז מה הרבותא? צריך לתמוך בתרבות ישראלית שגם תושבי הםריפריה יראו עצמם מיוצגים על ידה.
ההשפעה הזאת היא תעמולה זרה. הם סוכנים זרים. כבר עכשיו היא מערערת את הביטחון העצמי של האזרחים בישראל.
כאשר גילה אלמגור מכתת רגליה בפריפריה. מי בדיוק בא לראות אותה? כאשר היא מופיעה בתיאטרון קרית שמונה האם זה נועד לרווחת תושבי קרית שמונה או שזה שוב תושבי הקיבוצים השבעים? זכותם של תושבי הפריפריה להשתתף ביצירת האומנות. כזאת שתייצג אותם.
בצלאל, תודה. שאלת הייצוג היא באמת לב העניין עבורי. עם השנים הולך ומתבהר כי אף אוכלוסיה לא צריכה מתווכים שייצגו אותה. לכל קהילה ומגזר מגיע ייצוג הולם ויש לה גם מייצגים הולמים. אני מערער לחלוטין אפילו על ההנחה שעודד קוטלר, גרבוז, או אלמגור הם משכילים מי יודע איזה בתולדות האמנות, שלא לדבר על תחומים אחרים. כך, שחוץ מן העובדה שהם שיחקו פה, ופגשו את הבמאי האגדי, והרימו עם רבין ועם עזר וייצמן איזה דרינק, וכתבו כל ימיהם ספר סביר– לא ברור לי מהי מעלתם היתירה ומדוע האנשים הללו מקבלים תקציבי עתק מקופת המדינה. הם לא מייצגים כיום אף אחד, חוץ מאותה שכבה של בורגנות תל-אביבית ותיקה ומבוססת שמחדשת מדי שנה את המנוי לפילהרמונית, להבימה, ולעיתון הארץ. אולי בעזרת העוזר/ת האישי/ת שמחייג את המספרים במקומם.
שועי, אני בכל זאת תמהה קצת, כי הרי לא עליהם מאיימת רגב בקיצוץ תקציבים, אלא על אל מידאן ושאר פריפריאלים. כך שעם כל הקצף על השפתיים והזעם המוצדק שלך כלפי האיקונות של הבורגנות המלאה בעצמה (שעם חלקו אני מאוד מזדהה) נדמה לי שהם לא העניין, כפי שמרית כבר כתבה לך כאן בתשובה. אדרבה, אם העניין הוא בחלוקת משאבים מחודשת ואיזון בין קבוצות כוח של מרכז וכוחות חדשים מהפריפריה מה טוב. אני אמחא לה כפיים ולא בצחוק. אלא שהיא באמת שמה עצמה בתפקיד לא לה, תפקיד הבוררת בין בידור ראוי ובין בידור שאינו ראוי. ומרית כל כך צודקת בהבחנה שכלל לא מדובר בבידור, אלא באמנות. ושמישהו יסביר לה את זה בבקשה. וחוזר חלילה.
שועי, אתה לא רק דאדאיסט אלא גם אנרכיסט. וטוב מאוד שכך. מותר להעביר ביקורת גם על הפרות הקדושות של התרבות הישראלית (אם כבר הזכירו בהמות). בשביל זה המציאו את עקרון חופש הביטוי – כדי שאדם יהיה חופשי לבטא מחשבות גם כשהן גורמות לאחרים לזוז על מושבם בחוסר נוחות. מושבם של קוטלר ושל גרבוז ושל גילה אלמגור היה יציב מאוד גם כשהמדינה עברה תהפוכות. לא יזיק שתעבור גם עליהם טלטלה קטנה, ולא תזיק תחלופה בועדות ובין מעניקי הפרסים, והזרמת כוחות חדשים לאקדמיה וגם למוזיאונים. סטגנציה אף פעם לא תרמה לאמנות.
ורד, אני איתך. יללה לטלטל והלאה הסטגנציה. אבל מאז צוק איתן כולנו חיים בתוך אש וגופרית וזה מחניק. מנסיוני, עלבונות ושנאה לא מוציאים מאנשים את המיטב.
מרית כמובן את צודקת. אבל הדמויות שהזכיר שועי – מלבד גילה אלמגור, השניים האחרים וגם ענת וקסמן – הוציאו מעצמם לא ממש את המיטב, באופן וולונטארי והרוויחו ביושר את הזעם כלפיהם.
כמו מניפה, אין שום דבר משעשע או צודק במינוי רגב לשרת התרבות, חוץ ממה שרוב הישראלים לא מנחשים. לפני כמה וכמה שנים הייתי עמית מחקר, אחד מאנשי השמאל הבודדים, במכון מחקר בירושלים שבין היתר היו בו משפטנים, אנשים בכירים במערכת הביטחון (למשל שר הביטחון המכהן כיום), וגם כמה אנשי רוח צעירים יותר וצעירים פחות. חלק מן המשפטנים שם הפכו בינתיים ליועצי רה"מ; במכון מחקר מקביל ואחר, קיצוני יותר לימין, היה עמית מחקר שהיה כותב את נאומי נתניהו, ומאז הפך לאחד הכותבים הראשיים ב"ישראל היום". אחת הסיבות שמיהרתי לעזוב את המקום המתון יותר שבו שהיתי, היתה שגם שם זיהיתי את רוח המלחמה בארגוני השמאל, באמנות, בתרבות– יש היום גלריה שלימה של אנשים בכירים במסדרונות השלטון שכל תעודתם היא להילחם בפעולות של "בצלם" או "מחסום-ווטש" או "שוברים שתיקה", לסכל פעילויות ומופעים המזכירים מלים ככיבוש או נכבה, ולשים שם במקומם מחזות על אלופי צה"ל, רבנים ראשיים, או אישיים מתולדות הציונות. רגב ממשיכה להיות הדוברת. היא רק נושאת דברם של כל אותם אנשי צללים (מדובר באנשי ימין משכילים מאוד, היפר ציונים, מכירים מסדרונות השלטון ואת בעלי ההון, ומאוד תומכי התנחלויות), כך שאנשים כמו יריב לוין, דני דנון, מירי רגב, משה יעלון ונתניהו עצמו — יש להם צבא רב של משפטנים, אנשי רוח, אקדמיה, כולם ימנים אדוקים (אגב חוק הנאמנות=אזרחות, וגירוש ילדי מהגרי העבודה יצאו בדיוק מאותם חוגים, ואני אפילו יודע את שמות האנשים) העומדים לימינם. בשעה שהחברה התל-אביבית היתה שקועה בעצמה, או במאבק נגד חומת ההפרדה בבילעין, הורמה כאן תשתית למהפכה תרבותית במדינת ישראל , של כרסום יסודות הדמוקרטיה והעמקת יסודות היהדות– והיא ממומנת היטב ומקיפה מעגלים רבים הרבה יותר מכפי שמישהו מאיתנו היה רוצה להאמין. תופעות כמו "ישראל היום" או מירי רגב, הם רק הקצה, של פעילות רחבה ועניפה המתקיימת ללא-ללאות מזה שנים אחדות.
אבל השמאל לא עושה את הפעולה הבסיסית של לעצור ולחשוב, רגע, למה. ואני אומרת את זה מנק' מבט פוליטית של סוג של אמצע מוזר. אני חושבת שארגוני זכויות אדם (ומה לעשות שזה בא בעיקר מהשמאל) הם חשובים וחיוניים והם עושים עבודת קודש, א ב ל, וזה משהו שגם שמעתי מהרבה חברים שמאלנים ומצביעי מרצ למיניהם- יש שם הרבה בעיות והם בהחלט מקדמים את האנטי-ישראליות בעולם, וכשזה משולב עם עריכה מגמתית עד לכמעט שקרית וחוסר אמינות בעדויות וכו' וכו'- אז כן, אני מבינה בהחלט למה זה מתרגם אצל חלקים מהעם לסוג של בגידה. במיוחד שזה כאמור מקדם את החרמות למיניהם.
מצד שני, קל לי להגיד לארגונים האלו- בואו ותתנו את הביקורת שלכם כאן בארץ ותפסיקו לרוץ לאירופה, אבל פה בארץ אין הרבה מי שיקשיב להם, וזו מין ביצה ותרנגולת אינסופיים גרועים שכאלו.
כך גם לגבי כל הבלגן עם מירי רגב- ואני מאוד מאוד לא אוהבת אותה, גם מה שאמרו כאן בהרבה תגובות על בועת השבט הלבן המדושן של צפון ת"א, וגם אי אפשר להתעלם מזה שעולם התרבות מדיר במשך שנים יוצרים וקהלים ימנים/דתיים, ושוב- אני לא אומרת את זה משם- אבל אני חושבת שאם אנחנו מדברים על זכויות ושוויון, אז צריכה להיות כאן איזו הוגנות של הכאה על חטא ופתיחה לקהלים אחרים- לא רק קהלים "מוחלשים" וכד' שקל להתנשא עליהם, אלא גם קהלים שמאוד מאוד לא מסכימים איתם (תמיד יש גבולות כמובן, ואף אחד לא מדבר על הצגת יחיד של בנצי גופשטיין והכנופיות).
מרית- אני חושבת שההבחנה שעשית בין בידר ואמנות מאוד מאוד חשובה וחיונית וזה אולי אחד הדברים שמדאיגים אותי עם מירי רגב, אבל קשה לי עם דברייך- או לפחות מה שהבנתי מהם. אני לא חושבת שיש לגיטמציה לכל יצירה שיש לה ערך אמנותי גבוה בהתעלם מהתכנים שלה. אני כן חושבת שאנחנו כחברה צריכים לשים גבולות מסוימים- אם כי עדיך שיהיו כמה שיותר רחבים ושוליים כמה שיותר צרים- ו-וואלה, מטרידה אותי הצגה שמספרת את סיפורו של רוצח- בין הוא יהודי או ערבי, ובמיוחד אם היא מוצגת בפני ילדים.
חשוב מאוד לעודד חשיבה ביקורתית ואני חושבת שזה משהו שחיוני לחברה שרוצה להמשיך להיות דמוקרטית ולהלחם כמה שיותר בשחיתויות וכו', אבל כן צריך גבולות מינימליים, ובמיוחד כשמדובר בכספי ציבור. ובאותה מידה זה לגיטימי בעיניי שהמדינה תגיד שהיא לא ממנמת מכספי המיסים יצירה שלמשל מנסה לערער את הלגיטימיות של קיומה בעולם. או משהו כזה.
בעניין הגבולות, אגב, הצגה שמביאה את עולמו של רוצח (מנק' מבט חיובית) מחרידה אותי כמו הצגה כזו שהיתה מביאה את נק' מבטו של אנס (שוב, מנק' מבט חיובית וסימפטית) או כל דבר אחר, גם אם היא היתה מופלאה מבחינה אמנותית.
בקיצור, טוב היה אם עולם התרבות והשמאל היה עוצר רגע ומנסה להבין מאיפה העצבים האלו של מירי רגב ואולי זה סימן למשהו שצריך לתקן. כמובן שחלקים מסוימים בימין היו רוצים להשתיק כל דבר שמאלני וכל דבר שמדבר על זכויות אדם לפלסטינים וכו'- אבל נדמה שאותם חלקים בשמאל בתמונת ראי נמצאים בעמדות של החלטות וכספים.
הייתי רוצה לראות הוגנות בשני הצדדים ורצון להשמיע ולשמוע, אבל בינתיים נראה שכל צד מתחפר בעמדות שלו וזה לא מוביל למקום טוב. אולי אנחנו צריכים עוד כמה ריבלינים.
רציתי גם להוסיף- אני חושבת שצנזורה והפסקת מימון זה אותו דבר, כי זה ממש ממש לא. גם הפסקת מימון זה כמובן משהו מטריד ואם המדינה תממן עכשיו רק פסטיגלים או דברים שתואמים בדיוק את דעותיה זה יהיה מטריד נורא, אבל אי אפשר להשוות. בתור בת לעולים מברית המועצות צורמת לי ההשוואה הזו כי היא פשוט לא נכונה. צנזורה זה אם יוציאו עכשיו צו בית משפט למשל לסגור את התאטרון של נורמן עיסא וכד' (וחרתה לי מאוד הפסקת המימון לתאטרון שלו).
הרי בסופו של דבר- יש קרנות, יש הרבה מימון שהוא לא מהמדינה. האם זה כ"כ בלתי אפשרי ליצור כאן אמנות שלא מתוקצבת מהמדינה?
(ובסופו של דבר יש משהו קצת מגוחך באוונגרד ממסדי).
יעל, סליחה שאני מתערב, ובכל זאת 🙂 אני חולק עלייך בכמה עניינים. קודם כל, בתור אחד שגדל באיזורים ימניים ודתיים (וגם לא מתגורר בתל אביב….!) אני יכול להעיד על לא מעט התנשאות וזלזול מצד כל הקהילות הדתיות – החרדית ומה שקרוי הדתית-לאומית כלפי חילוניים, ולפעמים שנאה עמוקה, מדהימה, כלפי שמאלניים. משל שתי העגלות הידוע של החזון-איש (הרב קרליץ) מבטא את ההתנשאות הזאת, והתחושה שיש להתבטל בפני העגלה המלאה יותר כביכול, מלווה את מערכת החינוך החילונית ולא מעט אנשים פה. אגב, אני לא זוכר שמישהו ביקש מהרב עובדיה להתנצל על ביטוייו הגסים כלפי חילוניים. גם זאת משום שעגלתו "עמוסה" יותר, כביכול…..
דבר שני, לעניות דעתי הפסקת מימון היא בהחלט צנזורה. כסף הוא כוח, אויר לנשימה. וכן, המדינה חייבת לתמוך באמנות, ולא להפוך אמנים למקבצי נדבות. עיסוק באמנות – וצפייה בה – צריכים להיות לפי כוחו ויכולתו של כל אחד. לאמנות יש שני צדדים, היא מראה משקפת את פניו של האדם ופרצופה של החברה, אבל גם נותנת מוצא וביטוי לכל אדם ולכל נים של אנושיות – מה שמוביל לדבר הבא…..
ההצגה המדוברת אינה על רוצח ואפילו לא נכתבה על ידו. היא מחזה על חייו של אדם בכלא, ועל אף שפשע, הוא עדיין בגדר אדם. האם היינו באמת רוצים שהחוויה שלו וחוויית הכלא בכלל, תשאר נעולה בפנינו? כדי למנוע מאתנו מחזות על רוצחים, אגב, צריך לסלק מחיינו את כל הטרגדיות הגדולות. לפני זמן מה יצא סרט נהדר, "קיסר חייב למות", על הפקת תיאטרון בכלא איטלקי, שבה משתתפים פושעים כבדים ביותר, ביניהם רוצחים. חלקם משתנה בעקבות העלאת ההצגה. בעקבות, אני מאמין, האפשרות להיכנס לעורה של דמות אחרת. ולתפוס שגם בתחפושת הזאת, או באיומה שבתחפושות – אלה עדיין אנחנו. יש בנו מהכל.
ולחיינו ולחיי רובי ריבלין 🙂
שלום יעל, אני חולק עלייך בנקודה עיקרית. התיאטרון מלא בסיפוריים על רוצחים (מקבת', ריצ'רד השלישי, ועד ייסורי איוב והילד חולם). המקרא מלא בסיפורים על רוצחים (משה שהרג את המצרי, דוד המלך שגרם למותו של אוריה החיתי, יפתח שהקריב לאל את ביתו). לא קראתי את המחזה האמור של תיאטרון "אלמידאן" וגם לא צפיתי במחזה, אבל כמה שהבנתי מדובר במחבל לשעבר שנמצא כעת בכלא ועבר הפיכת-לב וחושב כעת שיש לשנות את החברה באמצעות חינוך ולא באמצעות מאבק מזוין. כך למצער שמעתי.
עוד אוסיף, כי אחד מן המנהיגים הצעירים החשובים בעיני כיום בציבור הפלסטיני-ישראלי הוא בן של מחבל מורשע, שהחליט לנטוש את הדרך עליה התחנך ולהיות מנהיג של שלום, כך סיפר לי במו-פיו. היייתי מאוד שמח אם היו מעלים את סיפורו כדגם חינוכי בפני ישראלים ופלסטינים.
עפר, גרמת לי לחייך, ותודה על זה. ברור שגם הראי אינו פטור מלהסתכל בראי. ואני מסכימה גם בעניין ההשפעות מבחוץ. (וכאן אני מפסיקה כי נופלת עלי תוגת שיעורי החברה של ילדותי, שבהם היו דשים בנושאים "גדולים" עד לזרא בנימוקי בעד ונגד ידועים מראש וכה כלליים וצחיחים עד ששאלתי את נפשי למות).
בצלאל (ואנונימי) ושועי, אני חושבת שצריך להיות ייצוג לכולם, לכמה שיותר, אבל אני כופרת בזה שכל אחד צריך לצרוך את התרבות שממנה בא. זה נראה לי כמו כלא. אנשים צריכים להיות חופשיים לערבב ולבחור במה שמושך את לבם.
ושועי, מה שכמו מניפה אמרה (שאני אמרתי).
ואם אפשר קצת פחות שנאה והשתלחויות, זה יהיה טוב. עליהום עושה לי רע, לא משנה נגד מי הוא מכוון. (זה נאמר בהמשך לתגובה שלפני אחרונה).
דודי (איך הגעת כל כך למעלה? אין לי אפשרות להשיב שם, מקווה שתגיע עד פה), אלה שאלות גדולות שצריכות מרחב ומחשבה שאין לי כרגע. אז בינתיים אציב רק את השאלה ההפוכה המאזנת – איך זה שהמון יצירות שהיו סופר פופולריות בזמנן נשכחו נעלמו כלא היו. ורבות אחרות שהיה להן מעט מאד קהל כשנוצרו חיות ומזינות גם היום?
חשבתי, ואין לי כל-כך תשובה לא לשאלה עצמה ולא לגמרי לקשר בינה לשאלת המימון הממשלתי.
אני אפילו לא בטוח שזה לגמרי נכון, כלומר – אמנם רוב האמנות הפופולרית מתכלה די מהר, ולא קשה להבין למה, אבל לעומת זאת חלק גדול מאד ממה שכן שורד, והופך לקלאסיקה, היה פופולרי גם בדורו – אייסכילוס (עם תמיכה ממשלתית!) ושייקספיר, באך ומוצארט, רפאל ופיקאסו, צ'פלין והיצ'קוק… יש חריגים, אבל הם מיעוט קטן, ולעתים מפריזים במידת נידחותם ההיסטורית (כך מקרה דוד פוגל, שהיה יותר מוכר ומוערך בחייו מכפי שחושבים בדר"כ).
לפעמים חשוב יותר עומק המגע בקהל מאשר גודל הקהל. בסצינה מ"אנשי המסיבות" (סרט על הסצינה המוזיקלית במנצ'סטר, על בסיס סיפור אמיתי) מראים הופעה של הסקס פיסטולס במנצ'סטר בתחילת דרכם. הקהל מנה 12 אנשים, אבל הם הושפעו עמוקות, עד כדי כך שכל אחד מהם הלך אח"כ וייסד להקה. ("גם בסעודה האחרונה של ישו היו רק 12 אנשים"), וחלק מאותן הלהקות פרצו לתודעת קהל הרחב. אם נחזור לנושא הכללי: זה קרה ללא פאונד אחד מאוצר המדינה, כמו כל המוזיקה בת זמננו בין במיינסטרים ובין בשוליים הנסיוניים. (אמנם היתה שם חברת הפקות שהתנהלה בצורה לא-כלכלית במובהק מתוך אהבה למוזיקה, זה כן).
טוב, דודי, לא רציתי להכנס לזה, כי אין לי זמן לעשות תחקיר, אבל אני אגיד רק קצת מהמותן מה שעולה ראשון – כל האמנות הגדולה של הרנסאנס למשל, קיימת בזכות מצנאטים שמימנו אותה. וגם הרבה פעמים אמנות טובה היא גם חדשנית לשעתה ולוקח זמן לקהל הרחב להפנים ולעכל. אם ניקח את ויטו אקונצ'י יקיר עיר האושר http://wp.me/pSKif-dLd האמנות שלו היתה כה לא פופוליסטית שלא יכלה להתקיים בלי תמיכות ומלגות. ומעבר לאהבתי הגדולה אליו הוא אמן ממש חשוב שהשפיע על המון אמנים שידועים לקהל הרחב יותר ממנו. בשעתו נתקלתי באיזה אתר שמדרג אמנים לפי חשיבותם – כשהקריטריונים הם פרסומים, איזכורים תערוכות נחשבות וכו' – דברים שהם תוצאה ועדות להשפעתם, והוא היה במקום גבוה מאד במאה הראשונים… ואני אפסיק פה, כי זה לא ממש שווה ככה…
מרית, התנצלות. את כבר מכירה טיפה את האלרגיה שלי לאנשים הגמוניים, כוחניים, הייררכיים, מקושרים היטב, שאיכשהו גם מזכירים לי בכך שהם מצליחים להסוות את אלימותם ולהסוֹת את האנשים הניזוקים על ידיהם, את הוריי.
איש איש וסריטותיו העמוקות.
עוד דבר, מישהי בפייסבוק הובילה אותי לסטטוס שפירסמה מירי רגב אתמול, הנה לעיניכן/ם:
"אמירתה של גילה אלמגור שהיא ׳שנים מכתתת רגליה בפריפריה׳ היא אמירה מזלזלת ומתנשאת.
הגיע הזמן לעשות צדק ותיקון תרבותי בפריפריה.
הייתי רוצה לראות את התאטראות מהפריפריה מכתתים רגליהם למרכז הארץ עם רפרטואר מקומי, מקצועי מרגש ונוגע.
אני מודה למאות האזרחים וראשי הערים אשר תומכים ומזדהים עם המדיניות אותה אני מובילה.
אין ספק שהגיע הזמן לשנות את חלוקת המשאבים באופן שיוויוני עם דגש על חלוקה גאוגרפית וחברתית צודקת יותר – פריפריה, פיתוח התרבות היהודית, פיתוח התרבות הערבית וחיזוק הציונות והמורשת."
כלומר, לפחות באופן דקלרטיבי מכוונת עצמה מירי רגב כנד האליטה המרכזית שעליה נמנים כל מי שחשו עצמם מותקפים (קוטלר, גרבוז, אלמגור, וקסמן). לגבי תיאטרון אלמידאן– כמובן היא טועה לגמרי. בחרתי להביא כאן את הסטטוס שלה, לא מפני שאני מעריך אותה או חושב שהיא האדם הראוי לנהל את חיי התרבות והאמנות במדינת ישראל, אלא מפני שכמו שכבר כתבתי היא הוונדטה המושלמת לשנים ארוכות שבהם מיעוט אנשים, כולם בני אותו מילייה, הכתיבו את חיי התרבות והרוח במדינת ישראל. אם היא היתה בת הקהילה האמנותית, כל אותם ברוני-תרבות היו כבר דואגים להבהיר לה מה מותר ומה לא, וכיצד תעשה לעצמה טובה גדולה מאוד אם לא תיגע בנחלתם. העובדה לפיה אישה שאי אפשר לאיים עליהם "מבפנים" קיבלה תפקיד כמו שקיבלה, מערערת את הגווארדיה הותיקה, ומכאן ועד להשתלחות ודה-הומניזציה הדרך קצרה. מעניין שכל אותם אבירי אמנות התגודדו בשעתו סביב אמירותיו של הרב עובדיה יוסף בדבר הימנותם של חברי כנסת אחדים עם בני הצאן והבקר וראו בכך טעם רע ופרימיטיביות. זה כנראה הופך מעודן ונעים כאשר אתה נמצא בחברתם של מנהלי תיאטראות וגלריות הטופחים זה לזה על השכם.
שועיקי, אני מכירה את שריטותיך (אבל למה תמיד בבית שלי? זה כבר הסיבוב השלישי!). ובסופו של דבר ונדטה שמנדטה. שרת תרבות מצנזרת שלא מבדילה בין אמנות לבידור היא לא בשורה טובה, ואני גם לא מתנחמת במה שאמר בני היקר, שהתרבות מתאימה את עצמה למציאות של הכיבוש, הפער נסגר. איכשהו דברים רעים לא מנחמים אותי.
ורד (אי אפשר לשרשר למעלה אז אני עונה כאן) – אני שמעתי את קוטלר במקור, הייתי שם. והוא דיבר בזחיחות מרתיעה אבל על פי הבנת הנשמע שלי "הבהמות" התייחס לאנשים שיחיו ללא תרבות ולא למצביעי מירי רגב. באותו כינוס היו אחרים שדיברו באותה זחיחות ובעלבתיות ואפילו יותר, רק לא אמרו מילה שאפשר להתביית עליה. ומצטערת, אני לא אוהבת כשהרבה אנשים מתנפלים על מישהו ביחד (ולא משנה אם זה עודד קוטלר או מירי רגב או שירה גפן שמבקשת דקה דומיה לזכר הילדים שנהרגו בעזה). זה לא מראה מלבב.
אני מבינה שדבריו הוצאו מהקשרם, ודעתי לא נחרצת כמו של שועי. אני מעריכה את פועלה של גילה אלמגור ולא רואה התנשאות בכך שציינה שהיא מופיעה בכל מקום וגם בפריפריה, היא הרי הגיבה להאשמות שהופנו כלפיה. מעריכה גם את עודד קוטלר, פחות מזה את גרבוז שלא התחרט ולא התנצל. אני נגד התנפלות, מילולית ופיזית, וכמובן נגד איום על חיים של מישהו (כפי שאיימו על קוטלר ועל אחרים). אך העברת ביקורת כשהיא ישנה היא חיונית ונחוצה, נשמת אפה של חברה דמוקרטית. אם מעטים או רבים מעבירים ביקורת זה לא בשליטתנו. להפך ממנה קוראים צנזורה עצמית, והפוסט הזה הרי עוסק בהתנגדות לצנזורה.
ברור, אני בעד בקורת עניינית ונגד גידופים וסקילה גורפת (עד כדי טענות – מגוחכות, מצטערת שועי – על חוסר ההשכלה של גרבוז בתולדות האמנות).
עוד פעם כיבוש. כיבוש תמיד היה בו. עד 66 אזרחי המדינה הערבים חיו תחת שלטון צבאי. כיבוש הפך לדגל אצל השמאלבן.
צ״ל: פה
מרית, מפני התקווה המעוטה שכאן לא מצנזרים. אם את חשה קושי עם הדברים שכתבתי בשמי (כמובן, שהם אינם מחייבים אותך) תוכלי להשמיטם. זה בסדר גמור מבחינתי. זה הדף שלך. אני מניח שלו היו כותבים באתר שלי דברים מכאיבים כנגד אנשים שאני מעריך ומוקיר היה לי קשה להישאר שווה נפש. זו אינה התנפלות ואפילו איני רואה בזה Ad Hominem מבחינה זאת כל האנשים שמניתי הם ההגמוניה, הכח, העוצמה. אני המיעוט, המינורי, העקשן, תת-התרבות האמנותית כמו שזה נקרא בשיח. מחוסר האהדה שלי לאדונים ולאדונית הנכבדה אני רק יכול לצאת נפגע. כמו שלא הייתי לוחץ את ידו של נתניהו ולא את ידו של הרב מצגר ולא את ידה של מירי רגב, כך לא הייתי שמח לפגוש איש מן המוזכרים. אין לי שום כבוד לאנשים הגמוניים וכוחניים, ובטח לא לאישה "המכתתת רגליה לעיירות הפיתוח" (דבריה של אלמגור), מלבד כך שהם מעוררים אצלי אחד-אחד את רפלקס ההקאה (פיסית ממש). ואם הם האמנות אז אני אנטי-אמנות (המושג הדאדאיסטי), וטוב שכך.
אנונימי, ביקרתי אתמול בהתנחלות בשומרון (שימחה משפחתית אצל גיסים). בגבולותיה עומדות מלונות גדולות ובהם שוכנים כלבי טרף. כל מי שייכנס לואדי שבו הם שוכנים, מלבד המאלף שלהם, לא ייצא משם בחיים. ברור לי שהכלבים הללו הובאו שם להגן על התושבים (אגב, כמה עשרות משפחות בסכ"ה), אך לו היית חוזה במחזה הזה בעיניך המונח "כיבוש" לא היה נראה לך מושג פוליטי, אלא מציאות בת-קיימא שניתן לחזותה עין בעין. כל מי שירע מזלו וייכנס אל הואדי לא ייצא משם בחיים. איך תגדיר זאת בדיוק? אחד הנוכחים שם התבסם מהנוף שהזכירו לו את מלכות בית דוד לפני 3,000 שנה, ובי אחזה בחילה, לנוכח העיוורון התודעתי שלו. אדם שחי בחסות כלבי טרף אוכלי אדם ומדבר על יופי והרמוניה והוויה. לו ילד פלסטיני היה תועה אל תוך הואדי, ונטרף, אותו האיש ודאי היה ממשיך לדבר איתי על נופיה הפסטורליים של ארץ ישראל.
תראה מבחינתי לא היה צריך להקים את המדינה בכלל, הרי למה ציפית אם אתה בונה את הבית הלאומי שלך בלב אוקיאנוס ערבי? מה שראית לא שונה מהישובים האחרים שהקימה הציונות בכל שלב ושלב כולל אלה שכיום נראים לך שלבים ושוקטים. וזאת הצביעות שמרתיעה רבים. מכיוון שהשמאל הבולשביקי תפס אחיזה בעניין הכיבוש, הנושא הפך למזוהה איתם ונלעג כמוהם, וחבל כי התושבים הפלסתינאים סובלים. אולי השמאל צריך להניח לכיבוש. הם הגדישו את השאה.
מרית, טרם נתקלתי בשום דבר חשוב ומהותי שגרבוז כתב על תולדות האמנות. אם את מכירה, אשמח שתפני אותי למאמר או לספר ואשמח להיווכח בטעותי. לצערי כהונתי ועדת סל תרבות ארצי (אמנות פלסטית) או כהונתו כראש "המדרשה" לא מהלכת עליי קסם, ואינה מספקת כדי שאחשיב אותו כבר-הכי. מספריו שקראתי (אני רוצה להניח שאני יודע קרוא וכתוב) לא ממש חשתי שנתקלתי באדם אפולוני-דיוניסי, שאחוש שמעמדו מוצדק, ואפילו שארגיש (וכידוע לך אני אדם מאוד סקרן) שכדאי לי לחוש ולעיין לעומק בעבודותיו.
אנונימי, ישובי חומה ומגדל למשל נולדו בצל המרד הערבי (טרור מתגבר), וקדמו להם הרבה מאוד נסיונות של הקיבוצים הצעירים לפנות לשלום לשכניהם. אני מסכים אתךָ כי ההיסטוריה הזאת הועלמה והודחקה, אך לא רק בידי אנשי הנכבה, אלא גם בידי הרוויזיוניסטים שבשלטון, ואולי גם על ידי מפא"י עצמה, שבשלב כלשהו הקומוניזם הקיבוצי הפך לה לרועץ (ראה המתיחות ששררה בין בן גוריון ובין יצחק בן אהרן לאורך שנות החמישים– והידידות הגדולה ששררה ביניהם לפָנִים). פעם עבדתי במכון מחקר לענייני המזרח התיכון, בין עמיתי היה יהודי דרום אפריקאי, שסיפר לי על כך שעל בתי היהודים בדרום אפריקה שומרות חברות אבטחה וכלבים גדולים. הימים היו הימים שלאחר האפרטהייד (סביב שנת 2000). הוא סיפר לי כי הוריו חושבים שזה הכרחי כדי להגן על בתיהם מפני האפריקאים-הילידים. אם הייתי זקוק לתשובה מדוע העולם רואה במה שקורה באדמות השומרון אפרטהייד. תמונת כלביהם של בני בסקרוויל אתמול בהתנחלות, הוותה עבורי רגע של התגלות.
מה זאת אומרת יחסי שכנות? אתה ״גואל״ את האדמה על ידי ישוב של אנשים זרים ואז מבקש שכנות טובה? זה לא מחזיק מים. כל ישוב שהוקם בארץ הבריטים התלוננו שהם צריכים משמר צבאי לאבטח. אם תחשוב לעומק, גם זה כיבוש ואפשר היה לחזות את העתיד. זה שקיבוצים במרכז הארץ כיום לא מוגנים על ידי כלבים אימתניים זה בגלל הנכבה.
אנונימי, אני לא חושב שאתה משיב בכנות. יש קיבוצים הלאו גם בעמק יזרעאל במרחק מעוט מג'נין ובכל זאת איש אינו חושב לפזר כלבים או לצייד את הקיבוצניקים באקדחים בעלי קוטר שכזה שגם מי שאינו יודע לירות. בלחיצת כפתור ישגר את העומד מולו בחתיכות (באמת בחתיכות) למלכות אללה. יש כל מני מתנחלים. החלק הכי מסוכן דווקא אינם הכהניסטים (שנמצאים בעקב שב"כ) אלא הרוב הדומם שמבחינתם הפלסטיני שמולם הוא סכנה ברורה ומיידית. אלו שצוידו היטב וזוכים לשמירה הדוקה על יישוביהם, כדי שאם יסתובב פלסטיני באזור ללא אישורי עבודה. הוא לא ייצא מזה בחיים. זה דומה רק לזה שאם נניח אני אלך לאיבוד במיטב הכפרים הערביים בשומרון, אם לא אהיה ברכב ואסע מספיק מהר, כמעט אין סיכוי שאוותר בחיים (אגב, כמעט קרה פעם כשנסעתי עם חבר טוב לנחם אבלים חבר אחר שאביו נפטר באחת ההתנחלויות בעומק השומרון בימי אנתפאצ'ת אלאקצאא'). כל צד מספר שם לעצמו סיפורים על הגנה והופך את האחר לתוקפן בעל כורחו. למען האמת, אפילו התושבים עצמם נוסעים בכבישים שכל רוחבם הוא ככביש עירוני לא-מרווח במהירות 140 קמ"ש ומפחדים מהצל של עצמם (שאם לא כן, מדוע יאיצו ל-140-150 קמ"ש בכביש שיש בו רק נתיב אחד לכל כיוון). כמובן, יש גם מתנחלים ופלסטינים מעטים המקיימים ביניהם ידידות. זה נכון. אבל זה כל-כך מעוט ונדיר שהייתי משווה זאת ליחסי החברות שאני מקיים עם כמה מוסלמים סופיים פלסטינים המתגוררים בתוך מדינת ישראל. יש חריגים הרוצים לחיות יחד בשלום בכל מקום.
שועי, אני לא אכנס לוויכוח על גרבוז. אם הייתי כותב (כמו עכשיו) שלא נתקלת בדבר מהותי שכתב על אמנות לא הייתי נטפלת לזה (לא נתקלת, אז לא) אבל נסחפת וכתבת שאין לו השכלה בתולדות האמנות. אני באמת מתעבת צנזורה והאי אמון שלי בכל ממסד הוא גדול וגורף משלך (לא התחתנתי, לא הפכתי לחלק מהאקדמיה, אפילו בשנה שבה למדתי בבצלאל הייתי שותפה במסגרת לימוד אלטרנטיבית, וכנ"ל בשנה שבה למדתי בחוג לתיאטרון, בית הספר לתיאטרון חזותי שהייתי בין מקימיו היה כולו אלטרנטיבה, ולא פלא שהעיפו אותי ברגע שהוא התמסד, שלא לדבר על הספרייה לעובדים זרים וכן הלאה). אבל קל לשכוח שגם מי ששייך לאליטה או לממסד הוא בן אדם. וזאת השריטה שלי (אחת מרבות) להתנגד לכוחנות ולמעשים רעים ולזכור שגם אנשים שמטריפים אותי בדבריהם ובהתנהגותם הם בני אדם וגם להם יש שריטות משלהם. (ואולי סתם יש לי רגישות לרעל).
ותודה על כל מה שכתבת לאנונימי.
נסחפתי עם גרבוז בסערת רגשותיי. אבל אפשר שהרדי מיידלע שלו, זכה קצת לשבחים מופרזים, ואולי גם ראשות המדרשה או כהונתו בסל-תרבות אינה מלמדת אלא על כישוריו הפוליטיים והחברותיים של האיש, ולא על גדולתו כאמן (ולא ממש איכפת לי אם שרה ברייטברג-סמל או מוטי עומר ייפערו עיניהם בתדהמה). עיינתי ב"בית בגליל" שלו לאחרונה, רואים שהאיש קורא ספרים. אבל לא מצאתי שם שום דבר הראוי לשבח לא נמצא שם מכל בחינה שהיא. לא שמשהו שם מקולקל. אבל אין גם שום דבר לא פוקח עיניים במיוחד. אם היה, הייתי בשמחה רבה כותב על הספר ושמח להפיץ בשורה טובה. קראתי את הספר עוד לפני הנאום בכיכר, כך שלא זה קבע עבורי כיצד למדוד את האיש. אני באמת מנסה בדרכי המשונה להשתדל כפי יכולתי להיות ישר. לא פולני, אבל ישר.
בינתיים נסיתי להבין על מה אני אני כל-כך כועס. וגליתי שזה נוגע בציפיותיי מאנשי רוח. לו היו גרבוז וקוטלר מתבטאים על כך שישראל הופכת תחת שלטון נתניהו לחוות החיות של ג'ורג' אורוול– היתה בזה מידה של טעם. לו היתה גילה אלמגור אומרת כי לאור כך שהיא שמחה להופיע מזה ארבעים שנה בכל מקום, ובמיוחד בעיירות הפיתוח — הייתי אומר בראבו. ברגע שהאנשים הללו קוראים לזולתם "בהמה" או לציבור גדול "עדר עיוור" או משמיעים ביטוי נואל והייררכי כגון "מכתתת את רגליי לפריפריה" (שזה הרבה יותר גרוע מאשר נוסעת לשם פעם בכמה שבועות/חודשים עם התיאטרון) לא רק שהם מאבדים אותי אוטומטית. הם גל נחווים אצלי כגרועים יותר ממתקיפיהם. הוא שכתבתי למעלה, בכל פעם שבו הרב עובדיה יוסף נהג להשוות בדרשותיו את הציבור החילוני או חברי כנסת לבעלי חיים, היתה מתעוררת סערה גדולה ובמהלכה היו כל מיני אנשי מדיה ואמנות מטיחים כנגדו מלים קשות, כגון: פרימיטיבי, חשוך, דמנטי וכיו"ב. מה בדיוק הופך את אותה גווארדיה לטובים יותר או נאורים יותר, עצם זה שגרבוז דן ברדימיידלע שלו בצילום של איב קליין? עצם זה שקוטלר ואלמגור שמעו על פדריקו גרסיה לורקה? מדוע כשהם נוקטים בלשונות של זילות ודה-הומניזציה זוהי ביקורת קבילה; אבל כאשר רב מזרחי ישיש תוקף באותן מלים זוהי חשיכה וגזענות? בעיני זה נחווה כסוג של "צדק אוטומטי"; תרבות התופסת עצמה לכתחילה כנאורה יותר, גבוהה יותר, נישאת יותר. פעם כינו זאת קולוניאליזם. כאשר גרבוז וקוטלר מדברים על מתנחלים כ"אדוני הארץ" מוטב שלפני כן ייתנו מבט ארוך וטוב במראה.
שועי, שוב – כל מילה! ואותי גרבוז הכעיס כי הוא הכליל את מנשקי המזוזות יחד עם עבריינים ופושעים. (כבר לא זוכרת את הניסוח המדויק). לא רק שלא ראוי, גם מאוד לא חכם לפגוע בסבתא של מישהו כשהמטרה לצרף אותו אל שורותיך. אלא אם כן אין המטרה היא הנצחת ההפרדה בין האליטה המשכילה, החילונית, המודרנית, ובין אלו שהשקפת עולמם מסורתית ויש להם גם אמונות תפלות. מה עם אלו שמאמינים באסטרולוגיה? הם לגיטימיים או לא על פי גרבוז?
שועי, זה ההבדל בינך לביני. לי אין גאוות גילדה או תחושה של בחירה. כבר מזמן למדתי שאיפה שיש אנשים יש הפתעות, שציפיות הן מתכון לאכזבות וש"אנשי רוח" הם ככל האדם. יש ביניהם טובים ורעים, חכמים וטיפשים, אטומים ורגישים כמו בכל תחום אחר. ורק בשביל הפרוטוקול אני רוצה להזכיר שהם אמנם לא אמרו "שישראל הופכת תחת שלטון נתניהו לחוות החיות של ג'ורג' אורוול" לפי הניסוח המדויק שרצית, אבל הם התכנסו למחות על נסיונות ההשתקה של תיאטרון ערבי, כוריאוגרף עצמאי ויוצרי קולנוע שאינם חלק משום קליקה שבעה ומדושנת.
ורד, תודה.
מרית- הלוואי שיכולתי להאמין שלפנינו שועי-העיר קאלה; הם לא. הם לא יסגרו נניח את תיאטראות "הבימה" "חיפה" ואת "המדרשה" עד שייפתחו שוב את תיאטרון אלמידאן (שביתת הזדהות). הם עשו קצת רעש. הרוויחו כותרות. דאגו להצטייר בציבור כמגיני חופש הביטוי, וכאנשים בעלי אינטגריטי (אני קצת מערער על כך, מה לעשות כבר הכרתי כל מני פרופסורים שעל מצגים כאלו אומנותם), וקרוב לודאי, שייתנו אחרי-כן לתיאטרון אלמידאן לחלוף עם הרוח או להישטף עם הזרם. אם יקרה אחרת, יותר מאשר אשמח להתנצל עמוקות, כאן שם ובכל מקום במלוא הכנות.
שועי, ראשית, "הם" (יהיו אשר יהיו) הם לא מקשה אחת. בדיוק כמו שמצביעי הליכוד, או אנשי הפריפרייה, או הערבים, או השמאלנים או נהגי המוניות הם לא מקשה אחת. ושנית, כבר הבנתי שבשבילך "הם" (כל אלה שאתה מתעב, יהיו אשר יהיו) יכולים להיות או רשעים גמורים או צדיקים גמורים. בעוד שאנשים (לפי עניות דעתי הקצת מיואשת) הם לא כאלה. הם מעורבבים מכל מיני נטיות ופחדים ואינטרסים ודעות קדומות ושריטות ואידאלים ורציונליזיות בכל צירוף ומינון אפשרי. התקופה הזאת מוציאה את הרע מכל הצדדים.
יש עוולות שצריך לתקן בחוקים ובמעשים והלוואי שחלק מהן יתוקנו על ידי השלטון הנוכחי, כי אי צדק נהיה ממאיר כשלא מטפלים בו. אבל עייפתי מהחד ממדיות וגם מהוויכוח.
תגיד מה שתגיד. יהי דברך האחרון, כמו שנכתב בפרוטוקול של אגודת לועסי הטפל.
את "ההם" זיהיתי היטב בתגובותי הקודמות. מדובר בשלוש פרסונות. חוץ מזה, הבנתי– את לא מצנזרת, פשוט לא לכל הדעות שמושמעות יש מקום.
תודה. שלום וחירות.
אני לא מצנזרת. אני פשוט לא מסכימה איתך. ולא דיברת רק על שלוש פרסונות. לפעמים דיברת עליהן ולפעמים על מילייה שלם של אמנים, ולפעמים גם על הבורגנים שאוהבים הצגות כמו קברט וכן הלאה. עוד מעט שוב אוגוסט וכל כך מעט השתנה. בשנה שעברה זה היה אהרונוביץ שביטל את פסטיבל תיאטרון הבובות במזרח ירושלים באיזו תואנה. ונאסר על הבובנאים למחות מעל הבמות הרשמיות. אז התכנסנו בחצות הליל לקבורת בובות. הפגנה בלי שום שיניים, רק לבטא את העצב, שאותו אני מרגישה עד עכשיו.
מרית, מחשבותיי מעטות ולא מעניינות במיוחד (אני סבור שראש הממשלה שלנו הוא שורש הרע, ולא מעכשיו. את רואה?) במקום זה אשעשע אותך בשיר המצטנזר והולך של חואן באגלייטו הארגנטיני (שאותו אני חב לחברי הטוב מ' שהשמיע לי):
הצנזורה לא קיימת, אהובתי, ווהו, וואה הה
הצנזורה לא קיימת, אהובתי, ווהו, הה הה
הצנזורה לא קיימת, אהובתי, ווהו
הצנזורה לא קיימת, אהובתי
הצנזורה לא קיימת
הצנזורה לא
הצנזורה
ה
חמור יקר, איזה פלא שיש שיר כזה 🙂 תודה.
נכון? 🙂 צנזורה מקצצת את האויר שאנחנו נושמים, והיא אף פעם לא זוכרת שזה נוגע גם לה עצמה….
(אגב בסיפור הנפלא של נתן אנגלנדר "האיש העשרים ושבעה, ע"פ הסיפור האמתי של אנשי הרוח יהודים שהוצאו להורג ברוסיה בפקודת סטאלין, יש סופר יהודי קשיש בשם העט י. צונזר 🙂
הנה הסיפור במלואו:
http://www.am-oved.co.il/article?c0=15482)
מטען נפלא נשאת הנה חמור. מאוד טעם לי הסיפור של אנגלנדר, ורק תמהתי איך זה כתוב במקור האנגלי, שהרי בעברית היו"ד של השם הפרטי הופכת את הפועל מצורת עבר לעתיד.
כמו מניפה, תודה! אני חושש שהשם י.צונזר מקבל משמעות נוספת רק בעברית…. 🙂
אגב כבר ציטטתי את הקטע הזה מ"מגבעת המכשף" של טובה ינסון, אבל נדמה לי שזה רלבנטי גם לענייננו:
"באותו רגע התרומם השולחן בין צמרות העצים וריחף דרומה, עם החביתיות והריבה, עם הפירות והפרחים והפונץ' וסוכריות הטופי, וגם עם ספרו של הנברן, שהיה מונח בפינת השולחן.
"אוי, לא!" קרא הנברן. "אני מבקש שהספר שלי יכושף ויחזור אלי תיכף ומיד!"
"את הנעשה אין להשיב!" אמר המכשף. "אבל האדון יקבל ספר חדש. בבקשה!"
"'על נחיצותם של כל הדברים', "קרא הנברן. "אבל זה בכלל לא הספר הנכון! הספר שהיה לי עסק באי-נחיצותם של כל הדברים".
אבל המכשף רק צחק……"
סיפור נהדר. לא הכרתי אותו. תודה. והנברן הזה היה במקרה אתה? (אני יודעת שעכשיו אתה חמור, בגלגול אחר).
מרית, הלוואי 🙂 בעניין ספרים וצנזורה, מה שסיפרת הזכיר לי שלפני הרבה שנים תורגם לעברית ספר של הרב סולובייצ'יק. ובעוד שבאנגלית הוא קרוי "איש האמונה הבודד", קוצץ שמו העברי והפך ל"איש האמונה".. מילה אחת קטנה, וכמה פחד היא מטילה – או להיפך, כמה כוח יש בה: חירות. בדידות (של איש אמונה…!)……
ובעניין זה, עוד מתוך הקדמת המחבר לבאבי יאר:
"…כשהשמיטו העורכים פעם אחת אצל א. ארנברג משפט אחד והרגיעו אותו, שזה לגמרי לא הרבה, הצריח לעומתם בחמת זעם: כשמסרסים גבר, גם אז חותכים ומסלקים לגמרי לא הרבה."
חמוריקו, סולובייצ'יק לא צונזר. על השער כתוב "איש האמונה" והספר כולל את מאמריו "איש האמונה הבודד" (וכך נדפס בפנים) ו"קול דודי דופק". לתאר זאת כצנזורה זה בערך כמו לתאר את העובדה שבשער הספר של נחום גוטמן הדפיסו "בארץ לובנגולו מלך זולו" ואילו בשער הפנימי: "בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בוליוויה". כלומר, ברור שהואיל והמהדורה העברית נדפסה במוסד הרב קוק ניסו לשוות לה נופך קצת יותר כלל-ישראלי, אבל לכנות זאת כצנזורה, כאשר המאמר נדפס כמו-שהוא עם מלוא כותרתו וכיו"ב זה מעט מרחיק לכת.
כולם/ן, נזכרתי בבדחן היידי אלייקום צונזר, שהיה השראה גדולה עבור איציק מאנגער; עד כמה שאני זוכר הוא מתאר אותו לא רק כגדול הבדחנים, אלא כמי שהוא חב ליצירתו חוב גדול במיוחד. פתאום ראיתי את אליקום מתרוצץ אחר איציק ומראהו כעין אדוארד ידי-מספריים (צונזר).
שועי, לעניות דעתי המילה 'בודד' לא הושמטה סתם כך מכריכת הספר, אבל יכול להיות שאני טועה.
תמונה מלבבת (קצת פנטזיה כנגד צחיחות האקטואליה) אף על פי – או שמא בגלל שאדוארד היה אמן, לא צנזור 🙂 ובכלל בדחן זה ההפך מצנזור. במאמר מקסים על שוטי חצר שקראתי פעם מודגשת הזכות הגורפת שהיתה להם להתחצף לשליטים. והיה כתוב שם למשל, שאם שליט היה נוזף בשוטה שצעד לימינו (צד שמאל היה צד השוטים) השוטה היה עונה, "לי דווקא לא איכפת ששוטה צועד לימיני."
מרית, קראתי ספר לפני כשנתיים על הבדחנים היהודים מאז ימי הביניים ועד המאה התשע-עשרה. אפילו קיוויתי ליחד לו רשימה באתר. ואז גיליתי שהחבר'ה היו יותר מדי אדוקים הלכתית, ונכון שפה ושם התלוצצו על הרבנים ועל העשירים, אבל היו ממש מחונכים (משהו כמו אבשלום קור, ולא ממש כמו גראוצ'ו מרקס או וודי אלאן). הואיל ואני תופס את המשוררים היידיים של תחילת המאה העשרים: הלפרן, מאנגער, גלאטשטיין ושות' כחבר'ה לצים מאין-כמוהם, ממש היה לי צר לגלות שלא מדובר כנראה בהיסטוריה ארוכה מאוד של הצחקות; כלומר, יכול להיות שמחברת הספר על הבדחנים בחרה את ההגונים-אדוקים שבהם. בכל אופן, שבתי צבי היה נוהג לחתום על חלק ממכתביו בשם "השוטה המוחלט" ויש על זה מחלוקת האם הכוונה היתה לשין או לסין. ושבתי היה בעל מעוף אבל קשה לומר שהיה מצחיק באופן מיוחד.
ראה מה שכתבתי על "כללות ישראל" ועל הוצאת מוסד הרב קוק. ברור שזה בכוונת מכוון, אבל הכוונה אינה צנזוריאלית, שכן הספר לא צונזר ולבטיו המייסרים של איש האמונה הבודד נותרו על מתכונתם. מה שאי-אפשר לומר על המאמר השני בספר "קול דודי דופק" שמחרפן אותי כבר שנים על-גבי-שנים שבו הלכה-למעשה קובע סולובייצ'יק כי שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה לא היתה כי אם תכנית אלוהית בסופו קמה מדינת ישראל, בבחינת גם-זו-לטובה. את עיקר התלמוד שלמדתי בחיים למדתי בפני תלמידי אישיים של הרב סולובייצ'ק (אחד בן משפחה; שני מקורב מאוד) אבל אחרי המאמר הזה מעולם לא הסכמתי לשמוע עליו לא כהוגה דעות ולא כתיאולוג.
זו באמת אחת הטענות האיומות, אבל מבחינת אדם מאמין, טענה חוץ-אמונית היא בלתי אפשרית הרי, היא שקולה לקיום חוץ -אלוהי, כך שאפילו השואה חייבת להיות מוכללת בתוכניתו של אלוהים, העיקר שגבולות האמונה לא ייפרצו…… מה שאותי אגב הדאיג במאמר הוא נושא הייעוד דווקא…..
אז יישא פלטרו את נאומו לפני חמוריקו (כזכור אצל שלונסקי, זנבתיים יאים רק לחמור חמורותיים) ויאמר: אמונה לא משמשת עבורי במערך שיקוליי וזיקתי כלפי המסורת היהודית. לכן, אני אומר, וַי לתיאולוגים! אם אעמוד בלב שלם בפני הרשימה ההיא שהנפיק הרמב"ם של י"ג העיקרים (פירוש המשנה; אלו כנראה דברים שאדם עושה כשהוא צעיר) אקבל בלתי מספיק ויישללו ממני לתמיד את מנת הגזר והאספסת השמורה לי לעתיד לבוא מששת ימי בראשית. במידה שישנה אלוהות אני לא רואה כל זיקה בינה ובין ג'נוסייד, כל ג'נוסייד, גם הג'נוסייד של עמלק או שבעת עמי כנען המתוארים במקרא. אם יש תבונה קוסמית או על-קוסמית (אני רוצה לחשוב כך, זוהי סברה שמעודדת אותי, אבל אין לי מושג אם יש לה תוקף כלשהו) הרי הדברים שנעשו נפעלו על יסוד הכשרים והמסוגליות שניתנו בבני המין האנושי ככללים; בין אם קבוצה אנושית בוחרת לשחוט את זולתהּ ובין אם היא מזמינה אותה לשחק כדורגל (אני מעדיף כדורסל, אבל ניחא, כדורגל) ולשתות ערק בכוסות גבוהות, אני לא רואה בזה עניין לאלוהים. בבחירה בין אלוהי הקוסמוס ובין אלוהי ישראל בחרתי מה שבחרתי, וגם שם אני מאוד מתקשה; יש ימים שבהם קשה לי לחשוב שיש בעולם כשלעצמו יותר מאשר מקרה עיוור, חלודה ועקמומית. הוא גם תמיד נכון לכל קטסטרופה. בעניין הזה אני קרוב מאוד לשיטתו של חברי הטוב אִיַה. חברו הטוב, של הדב האופטימיסט הזה, פּוּ.
שועי, מה שאמרתי לא היה כתב הגנה אלא משיכה בכתפיים (החמוריות), בתוספת נעירת תוגה: אי אייי! כזאת היא האמונה……
אפשר להגיד על העולם הכל, חוץ מאשר כשמסתכלים בעיני הפעוט או הפעוטה שהם ילדיך- שם נמצאים כל היופי והמשמעות שבעולם; ואם הם נמצאים שם, בהכרח שיימצאו בכל מקום. זו ההשקפה החמורית שלי, בכל אופן 🙂
אי-אה חמור, אתה וואחד חמור אופטימי באופן חסר תקנה!
הייתי רוצה להרגיש כמוך חמור, אבל אני כרגע בצד של שועי ואיה וסנשו.
שועיקי, בעניין שבתאי צבי השוטה וכו'. הנה שבתאי צבי מ"קרנפים" התערוכה הנהדרת של חליל בלבין ומרב קמל בגלריה עינגע (בקווה שיהיה לי זמן לכתוב עליה בקרוב)
[…] 26) מרית בן ישראל על פרשת מירי רגב (עברית) […]
[…] 26) מרית בן ישראל על פרשת מירי רגב (עברית) […]
שועי ומרית, הלוואי שהייתי אופטימי. אני מסתכל מסביב ורואה כוחות ששואפים להסיג אותנו מאות שנים אחורה. בתקופות של אי ודאות מתחילות לצוץ אמונות שווא קדחתניות ואגודות דתיות מכל מיני סוגים (ביוון וברומי, למשל, ברגע שבו החלו להתיאש מפוליטיקה.).
אגב חמורים (שני אלה שמעליי נהדרים) סנשו הוא זה שאמר "ראיתי יותר מדי חמורים בשלטון", אבל אני מוחה בשמם. אלה לא חמורים אלא אנשים ציניים שמלבים בהלה ויאוש ופראנויה (וצנזורה שנגזרת מהם.)
חמוריקו, תשמע סיפור אמיתי. חיכיתי למיניבוס בימי הפיגוע בפריז. איש אחד (כבן שלושים או קצת יותר, לגמרי רגיל) שאל אותי מה דעתי על קריאת נתניהו ליהודי צרפת לעלות ארצה, ולפני שהספקתי לענות הוא מסר לי את דעתו שלו, שאותה כתב בפייסבוק זה עתה. הוא חשב שזה לא רעיון טוב שכולם יעלו, כי אם תיפול פה פצצת אטום כל היהודים יישמדו. עדיף לא לשים את כל הביצים בסל אחד כדי להבטיח הישרדות. (הניסוח שלי, לא זוכרת את המילים המדויקות רק את הרציונל).
ובחזרה למה שאמרת, אני לא חושבת שהם רק ציניים ומלבים וכן הלאה. גם. גם. ברור. אבל מאחורי כל זה הם פשוט חרדים. באמת. כמו האיש הזה. וזה מה שכל כך עצוב.
מרית, תודה, נהדר (העבודה למעלה). אני מתעסק לאחרונה עוד-פעם במלוא המרץ בכל מני תופעות של יהודים אנרכיסטיים מן המאה השבע עשרה, ויכול להיות שעוד תהיה לזה התבטאות.
מקווה שלא ניכנס שוב למתיחות רעלים (זה מתייחס לחרדה שציינת בתגובתך לח' העגל, סליחה , החמור)– ח"נ ביאליק תיאר את סיעת הרוויזיוניסטים בהנהגת ז'בוטינסקי בקונגרס הציוני העולמי של 1930, כסיעה של ביריונים, חלולים, טיפשים, מסוכנים. ככה להגיד על ז'בוטינסקי!, מזל שמירי רגב לא קוראת ספרים אחרת הוא לא היה נשאר חמש דקות המשורר הלאומי.
להזכיר, העתונאי הפריסאי זאב ז'בוטינסקי כתב על ספר של אירן נמירובסקי הצעירה, שיש לה כתיבה טובה אבל אי-אפשר לאהוב את ספרהּ שכן היא הופכת גבהּ לבני עמהּ. כלומר, כך האיש קרא ספרוּת. אין להתפלא כי בן-ציון נתניהו שהיה מזכירו של ז'בוטינסקי בערוב ימיו הוריש לילדיו את אותן תכונות. אשר על-כן, מתמנות בימינו שרות תרבות בהתאם. מנחם בגין סירב להכניס את בן-ציון נתניהו לתנועתו כאשר שב לארץ ישראל מארצות הברית (רק אחרי ששקע אבק מלחמת העצמאות, הוא כמובן לא לחם עם אף אחד, וגם לא חשב לחזור, מרוב ציונות כמובן)– משום שלטעמו האיש היה קיצוני מדי. והתוצאות, אוי התוצאות.
שועיקי, אמן שלא ניכנס. סבתא שלי היקרה והמופלאה שאני בכלל לא יודעת מי הייתי לולא אהבתה ואהבת סבא שלי (הספר שלי "טבע דומם" הוא היחיד שהיא נעדרת ממנו, ולכן אין קץ לכאבו, עד כדי כך שהיחצנית של ההוצאה הציעה בשעתו ספק בצחוק, שאולי נבקש חסות מחברת תרופות נגד כאבים). ובכן, סבתא שלי שלא היתה בה טיפת רוע או פחד או יראת כבוד, רק אהבה וחמלה – הדבר הכי גרוע שאמרה אי פעם על מישהו היה "הוא לא היה צריך לעשות את זה", ורק לחרדים שבקרבם גדלה (אחרי שאביה מת ואמה התחתנה מחדש עם אלמן רב ילדים היא נשלחה לגור עם סבא שלה נטור קרתא שחי מכספי "החלוקה") התייחסה בלגלוג טוב מזג. ובכן הסבתא שלי הזאת היתה מצביעת ימין. והיא נהייתה כזאת אחרי ששמעה את ז'בוטינסקי נואם. זה היה אמנם מזמן, היא מתה לפני יותר משלושים שנה, אבל לא הבנתי את זה אז ואני עדיין לא מבינה. ובמידה מסוימת זאת היתה מתנה. חיסון. זה נטרל לי את היכולת לחלק אנשים לטובים ורעים על פי ההשקפות הפוליטיות שלהם, ובכלל על פי ההשקפות. אני לא אומרת שאין קשר בין אנשים לדעותיהם, יש ויש. רק שאיפה שיש אנשים יש הפתעות. ואם אשכח את זה אשכח את סבתא שלי וזה לא יקרה לעולם.
מרית, זה סיפור נהדר 🙂 ואם קרנפים, אני תורם את הקרנף של דירר. הוא צייר אותו על פי תיאורים מילוליים ושמועות ומשום כך הוא לקה בכל מיני אי דיוקים, אבל כדרך שדברים נתפסים לפעמים כאמת צרופה, גם התיאור הזה של קרנף נחשב כאמין במשך הרבה מאוד זמן. ובכל זאת הוא יפה להפליא:
הנה:
מרית, גדלתי בבית חילוני שבו היה אב שהצביע "התחיה", אולי אחד מחמישה מצביעי התחיה בגבעתיים. הוא ראה בגאולה כהן שמאלנית; כמעט העביר את כולנו לדור בהתנחלות, ואסר עליי ללכת לנוער העובד עם הכתה, מה שלא הפריע לי לינוק השפעות "שלום עכשווניקיות" בבית השכנים (אני מדבר על שנות השמונים; היו לי שכנים שהיו ממיסדיו). אחי הבכור הלך פעם להפגנה של כהנא ולא כדי למחות-נגד, אני מבטיחך. העובדה שחזה שם בכל מיני אלמנטים נאציים, כגון קריאות "קודם הערבים, אחר כך הקיבוצים, ובסוף אתם אנשי גבעתיים" והצדעות במועל יד (הם באמת היו חבורת מטומטמים חסרת גבול), גרמו לו להפיכת לב, ולכן מאז הוא הצביע לרפול ולצומת (!). היה לי סב שהצביע ליברלים (שתמיד הלכו עם הימין) וסבתא שלמדה בוילנה בצעירותה ב"ביתר". סב אחר שלא הכרתי שתמך בשעתו בלח"י וסבתא שניה שכנראה הצביע בדיוק כמו שהסבא ההוא רצה (לא היה לו פנקס אדום, הוא סירב). נדמה לי כי בעצם, אולי רק אמא שלי העזה להצביע לעתים עבודה די בשקט. ולמרות שכולם התמתנו עם הזמן (אפילו אבי הצביע לרבין), אני מניח שכאשר קיבלתי זכות הצבעה והצבעתי "מר"צ" זה היה נחשב ממש רדיקלי מבחינתם. ניחא, התחתנתי עם דתיה שמאלנית, אבל בני משפחתה ובהם אנשים מאוד אהובים עליי גרים במיטב ההתנחלויות, ואני מניח שמצביעים ברובם ל"הבית היהודי" וימינה. עשיתי גם את רוב לימודי האקדמיים בבר אילן. מקום שבו מתוודעים, בין היתר, גם ללא מעט אנשי ימין ישרי-דרך והגונים (וחי נפשי, יש לא מעט כאלה), אבל גם הרבה מאוד-אחרים (שומר נפשו ירחק). בין חבריי יש חילונים, חרדים, פלסטינים, מוסלמים, מזרחים, אשכנזים, שמאלנים וימנים, תל אביביים ופריפריאליים. אני אנטי ממסדי ואנטי פטריאכלי וכנראה גם סף אנרכיסט, כמו שכל מני אנשים מעידים, אבל אני מבטיחך כי איני עושה הנחות בכל מה שאני עושה או אומר, מה שגורם להרבה חיבה אליי מצד וגם לתופעות הפוכות להפליא מצד.את זה אני מכיר ואת זה אני מכיר. ובעצם, גם את כבר קצת מכירה.
קרנף הו-בי-די-בם-בם!
עוד לחמור חד-הקרן, בתחילה לא הבנתי מדוע מעל הקרנף כתוב ISIS ואז נדכרתי שזה דירר ושמדובר ודאי בשנת הציור: 1515. חבל שכך, כי לנוכח חמורו של משיח, מגיע לאסלאם הפונדמטליסטי שיהיה להם — קרנפו של ISIS.
הקרנף של דירר יפהפה כמו תכשיט מרוקע.
ליעל שיראי (אי אפשר להמשיך לשרשר למעלה, אז אני עונה פה) רק כמה דברים מעבר למה שענו האחרים.
מי שמוציא שם רע לישראל (לעניות דעתי) זה קודם כל הממשלה בהחלטותיה, בין השאר בהחלטה להשעות את המימון לאל מידאן וכן הלאה. הפעולות האלה הם הנשק האולטימטיבי של הBDS למינהו (ולא קוראים פה בוגד רק לאנשי בצלם שמסלפים כביכול או באמת (אני מתקשה להאמין אבל לא בדקתי), אלא גם לשירה גפן שמבקשת דקה דומיה לזכר הילדים של הצד השני.
וכן, אני לא חושבת שצריך לצנזר תכנים, גם כאלה שגורמים (לי או לאחרים) אי נוחות ואפילו כעס (שיתעורר ויכוח, אדרבא, זה טוב. אמנות אמורה לאתגר. בשביל זה בין השאר היא קיימת. למעשים צריכים להיות גבולות, אבל לא לתודעה ולמחשבה). ואני כן חושבת שצריך לתמוך בכל יצירה שיש לה ערך אמנותי. עדיין לא נתקלתי מרחוק או מקרוב בשום עבודה "ימנית" שנראתה לי די מרתקת וחדשנית מבחינה חזותית. אני מחכה שתהיה. הייתי הולכת לראות וגם כותבת עליה. אני לא מחפשת נוחות והסכמה.
ואני חושבת שיש דרגות לצנזורה. ברור שלסגור את אל מידאן ולהשליך את היוצרים לכלא זה יותר קיצוני ומוחלט מהפסקת המימון. ועדיין – להגיד שהפסקת המימון אינה צנזורה זו היתממות. כל הפעולות האחרונות האלה נועדו להשתיק יוצרים ומוסדות והן גם מצליחות להשיג את זה במידה מסוימת.
ובעניין הגיחוך שבאוונגרד ממסדי – בתיאוריה אני מסכימה איתך. אבל במקרה אני מכירה מקרוב את העולם הזה של האוונגרד בארץ, והתמיכה היא מלכתחילה כל כך קטנה ומגוחכת שלקרוא לזה ממסדי זאת בדיחה. והמעט הזה מוליד את הדברים היותר מעניינים שקורים פה ועצוב מאד אם גם זה ייעלם.
לכל מי שטען שאין פה צנזורה – שימו לב לחדשות. מירי רגב הורתה לבדוק את ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" שהיא ויוצריה אינם נתמכים כלל על ידי משרד התרבות, אבל התיאטרון שבו הופיעה נתמך…