* כולל קטעי עירום, הערה בשולי רוב רובם של מופעי התיאטרון והמחול בתוכנייה. ככה זה.
יש לי הרגשה טובה לגבי פסטיבל ישראל השנה. ההנהלה חדשה – איציק ג'ולי (מנהל אמנותי) עמנואל ויצטום (מנהל אמנותי שותף לתחום המוסיקה) ואייל שר המנכ"ל – מהמרים על העתידני ושובר הגבולות. המבחר האיכותי והמסעיר והמחוספס יגרום אושר לאמנים מכל התחומים, לאנשים שאוהבים קצוות (ולא פוחדים להתהפך), סקרנים שרוצים לדעת מה חדש בעולם, הרפתקני תרבות ותודעה, וגם לקהל המנויים לא יזיק לטבול רגל בחומר לא מזוהה, אולי זה ישנה את חייו.
זה נפלא אבל גם מדיר שינה מעיני, כי מה אם לא יבוא מספיק קהל? זאת לא אחריותי כמובן. אבל גם קצת כן. כל כך איכפת לי שהלכתי למסיבת העיתונאים כדי לשמש כרוז וחצוצרה לכמה פלאים שונים זה מזה ככל האפשר, כל אמן והפלא שלו. אלה ההימורים שלי.
*
"עצמי לא גמור", קסבייר לה רוי
"עצמי לא גמור" של הכוריאוגרף והרקדן הצרפתי קסבייה לה רוי, בעל דוקטורט בביולוגיה מולקולרית. למה כדאי? כי זה מחול על גבול מדע בדיוני, יפהפה בדרכו הרזה והמינימליסטית כמו רישום חי בשחור לבן, מושגי ומצחיק באופן קצת אפל וחרקי.
50 דק', מכיל קטעי עירום. לאחר המופע בתאריך ה-5.6 תערך שיחה עם היוצר בשפה האנגלית
*
"מגנט מסתורי", מיט וורלופ
המופע מוגדר בתוכנייה כ"תיאטרון חזותי וחורבן בימתי". למה כדאי? כי זה נראה מצחיק, חסר עכבות, סוּפר פלסטי, נקי מסנטמנטליות, מושפע מקומיקס, גרפיטי, סייד שואו, האחים מרקס, פופ ארט, דאדא, אבסורד והשד יודע מה עוד.
50 דקות ללא הפסקה, כולל קטעי עירום. והנה גם סרטון מתוך המופע
*
X-ON הוא שיתוף פעולה בין האמן הבולגרי איוו דימצ'ב לאמן הפלסטי פרנץ ווסט. למה כדאי? בגלל שהוא נראה פרפורמר מהפנט, מתעתע, זיקיתי, בגלל החיוּת השופעת, הזרות, הצבעוניות הרגשית האמנות והשעטנז. הנה קטע.
60 דקות ללא הפסקה, מכיל קטעי עירום (על המופע הזה גם כתבתי)
ואפשר גם ON-I מופע הסולו של דימצ'ב (גם הוא מכיל קטעי עירום. אין לי מושג מה משניהם עדיף)
*
"שחור על לבן", אנסמבל מודרן
מתוך שחור על לבן, אנסמבל מודרן. צילם Christian Schafferer
אני לא כותבת על מוסיקה בדרך כלל, אבל הטעימה שראיתי משחור על לבן של אנסמבל מודרן מגרמניה (מהרכבי המוסיקה העכשווית החשובים בעולם), נראתה כל כך מרתקת ויוצאת דופן מצד ההכלאה בין המוסיקה למרחב, שאני לא מתאפקת.
80 דקות ללא הפסקה (ללא קטעי עירום) עוד הרבה פרטים והזמנות.
*
עד כאן הארבעה שהכי מדגדגים לי. ויש עוד כמה שאפשר וכדאי:
*
"יוליוס קיסר", רומאו קסטלוצ'י
מתוך יוליוס קיסר, רומאו קסטלוצ'י, (בימקא זה בטח ייראה קצת אחרת, ועדיין, לוקיישן היסטורי זה חלק מהעניין)
קסטלוצ'י לא מביים מחזה אלא מבצע "התערבות", כלומר, "מערים על דמויותיו של שייקספיר מכשולים המקשים עליהם את ההתבטאות, קוטעים את שטף דיבורם, מעוותים את קולם, מקרינים דימויים מתוך גופם … ויוצר פרפרזה אנושית חריפה על דמגוגיה, פוליטיקה ושררה." (מתוך התוכנייה)
קסטלוצ'י הוא אושיית תיאטרון חזותי. לא צחוק. מאלה שחייבים-חייבים. אני בטוחה שיהיה מרתק (ובכל זאת לא אלך, אני חושדת בקסטלוצ'י שאין לו הומור, אני חוששת מאוונגרד פומפוזי, אבל אולי אני סתם טועה ומעלילה, ספרו לי איך היה!).
45 דקות, באיטלקית עם כתוביות בעברית. לפרטים והזמנות (לא כולל עירום למרבה הפלא)
*
"פולחן האביב" קולקטיב She She Pop
מתוך פולחן האביב של קולקטיב שי שי פופ. ברקע, בוידאו – האמהות. צילם Doro Tuch
She She Pop (מעניין אם שם הקבוצה מתייחס ל"שישפוש", סיפורו הנפלא של וולפגנג בורכרט) הוא קולקטיב שנוסד בסוף שנות התשעים ומגדיר את עצמו כנשי אף שהוא כולל גם גברים. השישיפופיות יוצרות את המופעים שלהן בתהליך קבוצתי ללא מחזאי או במאי, הן לא "משחקות" לדבריהן, רק "מטילות על עצמן משימות מעניינות שנפתרות על במה לעיני קהל".
כשקבוצה עובדת בדרך כה חריגה במשך שנים רבות יש סיכוי טוב למשהו ייחודי ומעניין. פולחן האביב שלהן עוסק באימהות (וכולל את האימהות האישיות שלהן שמופיעות על מסכי וידאו גדולים, ראו תמונה למעלה). האימהות "הקריבו" את עצמן למען הבעל והילדים לעומת הדור הנוכחי העסוק בהגשמה עצמית (ולכן גם לא אלך. לשמע הנושא נופלת עלי תוגת שיעורי החברה של ילדותי עם הדילמות הערכיות והטיעונים היגעים. ספרו לי איך היה!).
80 דקות ללא הפסקה. כולל קטעי עירום (הפעם הופתעתי). המופע בגרמנית עם כתוביות תרגום. בתאריך ה-8.6 תערך שיחה עם חברי הקולקטיב לאחר המופע.
*
רציתי לכתוב על עוד מופעים וגם על אירועים מיוחדים (משתה פילוסופים ועוד) אבל כבר מאוחר, תמשיכו בלעדי, כדאי!
למעלה: אני לא מכירה את עבודתה של הבמאית עמנואלה עמיחי ואין לי מושג איך נראה העיבוד שלה לליזיסטרטה בפסטיבל. אבל הנה קטע קצרצר ומהפנט מהוידאו הפוטוריסטי שיצר רן סלוין למופע (יש לי משהו עם פוטוריסטים. תמיד היה).
*
ובלי קשר לפסטיבל והרבה לפניו, "אקס חמותי החורגת" ההצגה החדשה והמרתקת של נעמי יואלי, מגיעה שוב לתל אביב, ב-3 וב- 4 ביוני, ימים ד' וה' בשעה 20:00, בתיאטרון תמונע. רציתי לכתוב עליה קצת על ההצגה אבל גם זה יחכה לסיבוב הבא.
וגם – אירוע אמנות תת קרקעי מתרקם לו בחלל המדהים שהיה פעם בית הקירור של השוק הסיטונאי.
כאן אפשר לראות פרטים וגם לתמוך.
*
עוד באותם עניינים (מופעים פורצי דרך מכל הסוגים, חצי עיר האושר שייך להם)
קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות (על אוהבים אש של יסמין גודר)
מחשבות על פינה באוש – אמת או כאילו
מרית קרובתי, אמנות היא הרוקנרול שלך (מהפכנות, התרסה, גאולת-נפש) (-: הצטרפתי להתרגשות. למרות שאצלי כנראה הדברים יהיו קשורים תמיד למחשבות ולנסיינות תודעה יותר מאשר לפעולה (או לתנועה)– אולי זה עוד יבוא, אבל בכתיבה או בדיבור על תמיד יותר קל לי.
מופלא וגם ניפלא!
בזמנו, כשכולנו עוד היינו ינוקאות ברזי האינטרנט, למדנו, ונאבקנו בניסיונות להבין, את נפלאות הקטגוריות, התגים וההבדלים בניהם, ואם נחדד את זיכרוננו בטוח נזכור שגם בבלוג הזה, עיר האושר, כשהתגלה שפוסט רשאי לפתע להתהדר בכמה תגיות, ואפילו מנוגדות כאלו, שבעבר, בחיי החולין, לא העזו לדור באכסניה אחת, כמו- מיצג, ותאטרון, ומחול, ותאטרון מחול, וציור, ופיסול, רבתה אז השמחה.
והנה היום, מבלי שים, התרחבו תיוג התגים וקיטגור הקטגוריות גם לעולם החומר שכבר כמעט ושכחנו שקיים הוא. ודוגמא לכך הבאת, מרית יקרה, כאן.
מופלא וגם ניפלא:
״כולל קטעי עירום״
הרי זו כמובן תגית למופת. מסוג התגיות הנפוצות באתרי התוכן שבעולם הווירטואלי, וכאן מופיעה היא, גשמית, נצמדת למודעות המכריזות על מכירת כרטיסים. שמו לב- בפרוש לא קטגוריה. זו היא תגית!
וכאן עומד נפעם והלום ההומו ספיאנס חובב התרבות, הבקי כבר בכל נפתולי האמנות המודרנית, שכבר לא מרים גבה לרעש המוגדר כמוזיקה, או לתחרות איגרוף שמוגדרת כמחול, ושואל את עצמו-
תגית זו- מה טיבה בעולמנו, ומה תועלתה?
אולי אבל קודם- למה דומה תגית זו?
כמובן! לתגיות המוצמדות לאריזות המזון, ובמיוחד אלו מהן המכילות חטיפים. כמו תגית הכשרות- ״כשר לפסח״, או תגית ״ללא חשש טבל״, או תגית ״נארז בוואקום״ או ״לשמור במקום קריר״… וכו׳…
אבל יותר מכל, אני חושב, דומה תגית זו לתגית ״המוצר עשוי להכיל שקדים״, שמוצאים אנו היום כמעט על כל אריזה.
הבנאדם קונה במבה.
עכשיו, כל תינוק יודע שבמבה זה בוטנים. אז קודם כול- איך בכלל יגיעו שקדים אל תוך הבמבה? ושנית- מדוע טורח היצרן להזהירנו בתגית מופלאה זו?
האם חושש הוא היצרן, שנותן הביס בבמבה יופתע כל כך לנגוס שקד במקום בוטן, וזאת עד כדי העכרת רוחו, ופגימה בהנאתו מן הבמבה?
תמהתני…
ולגבי השאלה הראשונה, איך יצליח השקד שלנו להסוות את עצמו לבוטן, ולעבור את כל מדורי וסורגי הפיקוח, ולהגיע אל תוך תוכה ופנים פנימיותה של הבמבה?
מופלא וגם ניפלא!
שאלות אלו ודומות, מן הראוי שנשאל גם לגבי התגית שהבאת כאן בערמה, מרית. מדוע בערמה? כי היא הופיע כאן כבדרך אגב. אבל אין לי ספק שהיא היא, התגית, היא נושא הפוסט הנוכחי.
והנה שואל אני:
למה טורחים האמרגנים, ספסרי הכרטיסים ומשרדי הפרסום השונים להצמיד תגית זו למופעים? האם הם, כדרך הקפיטליסטים, מצפים כך לרווחים טובים יותר? רוצים ״שיבוא מספיק קהל״? האם תהה הסתערות סופתית לרכישת הכרטיסים אך בשל מעלה מצוינת זו המצוינת בתגית? האם רוצים הם, מצמידי התגית, לרמוז לקהל הצופים להצטייד במשקפות?
או אולי אבל ,יש כאן מנגד אזהרה חמורה?
אבל אזהרה ממה?
האם גם השקד שבבמבה זו אזהרה חמורה?
האם שקולים המקרים? השקד והעירום?
מופלא וגם ניפלא!
הרי אין שקד בבמבה, וכל האזהרות האלו דביליות, ונועדו רק כדי לכסות את היצרן בפני תביעה אפשרית.
והרי כל הופעה שבה יש בני אדם כוללת עירום, כי כל בן אדם מתחת לבגדים שלו עירום, כל בנאדם מטבעו הוא- ״כולל עירום״. אפילו שעירים. אז התגית הזו צריכה בעצם להופיע בכל הופעה, או בכלל לא להופיע.
אז אם, מצד אחד, אין לנו את אותו שקד שמתחפש ועוטף עצמו בבוטן, ויש לנו את אותו עירום שמתעטף תמיד בבגדים כדי להסתיר אותו מן הצד השני… מה נפקא מינה?
אז בכלל אני חושב שעושים יותר מידי רעש מהדבר הזה עירום.
מי שרוצה לראות עירום, ימצא את זה ב״עיתונות התועבה״ הנפוצה (או משהו חושב ברצינות ששווה לשמוע קונצרט של מוזיקה מודרנית במשך שעתיים ורבע, רק כדי לראות בקושי משורה שלושים ושבע, בן הקרחת של המזיע מהמושב שלפני והפאה של זו שרוכנת עליו לידו, צל של ישבן?), ומי שרוצה לראות תרבות, שיראה אותה בין אם יש עירום או אם אין, זה ממש לא חשוב כשלעצמו.
אבל עדיין- מופלא וגם ניפלא…
מרית, בימיי כסטודנט פיתחתי שיטות מסוימות להתגנבות אל תוך אולמות הפסטיבל, נראה ששווה לחזור על זה 🙂
לגבי העירום, למרות התחושה שזו באמת מעין אזהרה למשתמש, בעיניי הוא הצהרה גאה, דווקא, ואותי היא מאוד משמחת. נפלא בעיניי שהגוף חוזר -לא שהוא מסלק בזה את המשקעים העצומים של התרבות ואת אלף הרבדים והמלבושים הסמליים שלו אלא שבעיניי הוא מציב את עצמו כסימן שאלה מול כולם: האמנם…..? והוא יפה, בכל צורותיו 🙂
שועיקי, בשבילי המופעים האלה הם מחשבות חיות, זה התיאטרון של הנפש והתודעה. יש דברים שפשוט מסורבל מדי להביע במילים. זה סוג של קפיצת הדרך.
חולי (חולי!), אתה צודק כמובן, זה הפוסט שמתחת לפוסט, זה שלא כתבתי. "כולל קטעי עירום" היה הפזמון החוזר של התוכנייה (לפחות של פרקי התיאטרון והמחול). ובכל פעם זה נשמע קצת אחרת, גם מצחיק כמו כל התעקשות, וגם מעציב, הן כפיתוי, הן כאזהרה והן כ"חותמת כשרות" לאמנות פורצת דרך.
אינגווז, בעירום יש הכול, גם החפצה וגם אנושיות צרופה. והלוואי שהיו יותר כמוך.
מרית, הקהל בארץ, ובמיוחד בירושלים , הופך דתי יותר ויותר. לכן, בעיניי, יש אומץ רב בעצם העלאת "קטעי עירום" וגם בהצהרה על כך -הצהרה שכבר לא מובנת מאליה -שכן, תולדות האמנות והתרבות רוויים בעירום; שכל שפה שתחקור את המושגים המופשטים ביותר שלה תחזור לבסוף לגוף.
(משום שבפשטות, הגוף – הדבר המופלא הזה- הוא המקור לכל מושג, מחשבה, רעיון)
(תיקון – 'רוויים' היא טעות של שלוש בלילה.. הם לא רוויים בכלל…. 🙂 'ספוגים' היא קצת יותר נכונה)
אינגווז, אני רק מהנהנת כמו בובה סינית.
טוב, אם כבר מנהלים כאן דיון על הערום וכו׳, אז אולי אוסיף עוד כמה מילים.
לא ממש בטוח בזה, אבל ככה ב״שלוף״… (כמו ששולפים בקזינו את הז׳טונים האחרונים שנשארו לנו בארנק).
אני דווקא רואה בהסתייגות מעירום דבר טוב.
מאותה סיבה שאני חושב שצריך לאסור על ילדים, נגיד מתחת לגיל שלושים, לעשן.
פעם, כשהייתי צעיר, וזה היה ממש ממזמן, לא היה מקובל שנערים ונערות יעשנו. דובר אז, שהמעשנים בקרב הנוער צועדים צעד נוסף בדרכם הבטוחה אל העבריינות.
אז כל האלו בדור שלי, שהיו נגד ״הפקינג סיסטם״, ושהרגישו תסכול מהמורים, תסכול מההנהלה, מהמורים, השכונה, החברים וכול הזבל הזה, כדי למרוד, היו מעשנים בשירותים של הבתספר, ומרגישים אחלה של סיפוק…
היום, כשלעשן- בגיל הנערות נחשב לדבר של מה בכך, כל המתוסכלים האגרסיביים האלו, כדי למרוד ב״פקינג סיסטם״, לוקחים רובה ויורים מסביבם לכל עבר.
אז נראה לי שבנקודה הזו, היה עדיף פעם.
נראה לי גם, שאפשר דבר דומה אולי להגיד גם לגבי המופעים וכו׳, בהקשר שדובר עליו למעלה.
היום, כשעירום כבר לא נחשב חריג, כל האמנים שרוצים להרגיש שוברי מחסומים, מודרניים, מתקדמים, משוחררים וכו׳ כבר לא מסתפקים בלהציג חצי חזה מעורטל חלקית, וחייבים כבר לשפוך דליים של דם, ולפזר ערמות של גוויות על הבמה, כדי להרגיש את הסיפוק הזה של ״הראיתי להם״.
אז אולי עדיף שעירום יהיה טבו, או לא מנומס, ואז כל אלו שחייבים להראות לנו מאיפה… יראו ציץ, ובשאר הזמן נוכל אולי לראות סוף סוף אמנות…
נראה לי….
אבל לא בטוח…
חולי…..
ונוס מווילנדורף (25,000 לפנה"ס):
נער יווני, (500 לפנה"ס):
(על הבסיס היתה חרותה הכתובת: "היעצרו נא מלכת, אתם העוברים והשבים, וקוננו על קרויסוס, שארס הפרוע קטלו בשדה הקרב")
הרמודיוס ואריסטוגיטון של הפסל אנטנור (זוג נאהבים ששילמו בחייהם על החזרת השלטון הדמוקרטי לאתונה, 514 לפנה"ס):
מקדש קנדריה מהדבה בהודו (1000 לספירה):
ונוס הנרדמת של ג'ורג'ונה ( 1509):
פרסאוס של הפסל צ'ליני (1554):
אשת שולה הפנינים, יפן (המאה ה-18):
אישה מנגבת את רגליה של דגה (1885):
ולוסיאן פרויד….:
אגב, חולי, אני לא מסכים שהניסיון לספק גירויים חדשים באמצעות גופות וכולי בעוד סף הגירוי עולה, שקול לעיסוק בגוף, שהוא בעיניי מהותי לתרבות.
כן, כמובן…
אבל אז זה לא נחשב לפרובוקציה, והאמנות הייתה דבר אחר מאשר היום, והאמנים לא כל כך מהרו לחפש פרובוקציות, ופריצת מסגרות הייתה בשינויים מינוריים והתפתחות אבולוציונית…
גם כשמנה ניסה להיות פרובוקטיבי הוא כולה צייר אישה ביער שלא רואים שם כלום…
אינגווז, חולי, כמה דברים…
חולי, אתה פשוט שופט בקנה מידה של היום. אז הפרובוקציות היו אחרות. לצייר נשים אמיתיות היתה חתיכת פרובוקציה, קורבה (שמזגו נלבב משל כולם) חטף על זה לא מעט אש (ואגב, הוא שקדם במקצת למאנה, צייר את "מקור העולם" שעליה אי אפשר להגיד שלא רואים שם כלום. אמנם זה היה אפוף סוד וכולי, ועדיין). והאישה שהזכרת מ"ארוחת בוקר על הדשא" מסתכלת ישר לעיני הצופה, שזו היתה אז פרובוקציה גדולה, שלא לדבר על המהומה שפרצה כשהעז לצייר זונה (אולימפיה) בתור ונוס.
ואני שרואה גם את אחורי הקלעים של עיר האושר, יכולה להגיד שאפילו כאן, עירום עדיין מרתיע ופרובקטיבי. אנחנו חיים בתקופה מאד משונה, חסרת גבולות ופוריטנית בו בזמן.
וכך או אחרת, זה לא בידך (או ביד אף אחד) להחזיר את הגבולות או את קצב פריצתם. המזל הגדול הוא שאמנות זה לא רק על פריצת גבולות אלא גם על מורכבות ועל דו משמעות. ומשם תבוא הגאולה.
ומבחינה מסוימת כשהכול (כמעט) כולל קטעי עירום, אז אפשר לעבור הלאה מהפרובוקציה, ולהתרכז במה שמעניין באמת, מה עושים עם העירום ומה זה אומר.
אינגווז, אני מסכימה שהגוף זה המקום שבו קורית הנפש, שבו קורית התרבות.
טוב, לא התכוונתי לעורר מהומה…
:+)
למה לא?
:+)
אנונימי, מחקתי את תגובתך. אם יש לך טיעון למה זה לא אמנות – אתה מוזמן לכתוב אותו. אם אתה רוצה לשאול, למה זה אמנות? בבקשה. גידופים ונזיפות אינם שיחה וזה מקום לשיחה.
ואגב – למקרה שלא שמת לב – זה פוסט מלפני שנתיים.