* הכותרת בעקבות אדוורד מונק שכתב במחברותיו, "המצלמה אינה יכולה להתמודד עם ציור כל עוד לא ניתן להשתמש בה בעולם הבא או בגיהנום."
*
כששאלתי את אביב יצחקי מה הסיפור של הגביעים ההזויים האלה, התברר שמדליקים בהם נרות בשעת תפילת הבוקר, לפני הדוכן של שליח הציבור. הוא אמר שריתקו אותו הטקסטורות, השעווה שנוזלת מלפנים וסימני הניגוב והשפשוף בגלל הצטברות עשן.
*
וזה מה שריתק אותי (כמה וכמה דברים):
דבר ראשון חשבתי על הקופסאות של ג'וזף קורנל. יש לו כמה עם שורות של גביעים, למשל זאת שלמעלה. אבל אצל קורנל הכול טהור וגבישי ועצוב ובלתי מושג כמו שלגייה בארון הזכוכית (קורנל עצמו תמיד מזכיר לי את הילד המת מ"ככלות חמש שנים" של לורקה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו, אולי בפעם אחרת).
הגביעים של יצחקי לא חנוטים ומוגנים בזכוכית, הם חיים וקשי יום. יכול להיות שזאת פרקטיקה מקובלת להפוך גביעים לפמוטות, אבל בי לפחות זה מעורר מחנק ותחושה של חסימת פִּיות. הטיפות למעלה משמאל נראות כאילו נורקו זה עתה על ידי הגביע האחרון.
*
זה לא כל כך נדיר שחפצים מואנשים או קמים לחיים (אין הבדל אמיתי בין השניים, רק הבדל של מצב צבירה ותלוי את מי שואלים). "כשאנו המתים נתעורר" כך קרא משורר החפצים דניס סילק למאמר שבו הציע לשחקנים להינעל במחסן רהיטים כדי ללמוד את החיים המרוכזים והלא ממהרים, של כסא, שולחן, או שידה.
"כשאנו המתים נתעורר" כך נקרא המחזה האחרון של איבסן. דניס סילק גנב את השם מהשחקנים ונתן אותו לחפצים (כמו שפרומתיאוס גנב את האש וכולי).
ציורי הבקבוקים של ג'ורג'יו מורנדי נראים לא פעם כפורטרט משפחתי נושן, נוקשה ומאופק:
לואן גוך לעומת זאת, יש סדרת ציורים שבהם אדונים-בקבוקים, חבושי מגבעות-פקקים, יד(יות)יהם על מותניהם, מתכנסים לרגלי בקבוק שנפל. הנה אחד.
וראו גם הספר הנפלא ביותר (באמת).
*
השפשופים האקספרסיוניסטיים ברקע הגביעים הזכירו לי את שמי הכוכבים של ואן גוך. אבל אפילו יותר מזה הם הזכירו לי את אדוורד מונק, למשל את שלושת הציורים שלמעלה. בייחוד את הציור הימני, שנקרא "גיל ההתבגרות". המיטה הלבנה של הנערה הזכירה לי את המגש הבוהק של הגביעים.
אלה שתי במות (שונות ככל האפשר, ועדיין) לצללים וחרדות.
למעלה מימין, רישום הכנה לתפאורה של הסרט האקספרסיוניסטי "הקבינט של ד"ר קאליגרי" (1920). העולם העקום, האלכסוני והלא יציב של האספרסיוניסטים מחזיר אותי לאדוורד מונק: "בעת שִׁכרות אנחנו רואים דברים בצורה אחרת," הוא כתב, "רישום הקווים לרוב נמס, הכול נראה כתוהו ובוהו … אם רואים כוס עקומה, יש לציירה עקומה."
משמאל, הליצן הבוכה, ציור ילדות של בני נמר, שעדיין מגלם בשבילי את מהות האקספרסיוניזם.
*
ובד בבד הצילום של אביב יצחקי הוא גם ההפך הגמור. שהרי השריטות האלה ברקע אינן תוצאה של שכרות או זעקה פנימית אלא עקבות של מאבק הרבה יותר ארצי בין לכלוך לנקיון בקטע מסוים של בית כנסת. זה לכשעצמו כבר יפהפה, הפיוט שהיומיום מפיק בעל כורחו ובדרך אגב.
וזה מחזיר אותי גם לתפקיד המקורי של הגביעים ככלים של נרות תפילה. תפילות נתפסות בדרך כלל כזַכּות ורוחניות. זה הצד הנאצל והייצוגי שלהן, והצילום של יצחקי הוא כמו כניסת המשרתים, הוא חושף את צד שמאל של התפילה, צד הקשרים והחוטים המקושקשים והשריטות והיריקות. כי העולם הבא והגיהנום (בהמשך למונק מהכותרת) כולם פה אם מישהו רוצה לצלם.
יש בצילום הזה מין זרם מעמקים שסוחף אותי שוב ושוב אל הדרמטי והזועק. גם כשהופכים אותו הוא לא מתבלבל ומושך לגן עדן ולגיהנום. ועם זאת, יש הבדל של קנה מידה בין הצילום של יצחקי לפיסת המציאות שהוא ממסגר. הצילום הוא קטן ושטוח כמו מפה. הוא לא משכפל את המציאות אלא מתעד את הכוריאוגרפיה של היד המנקה. וגם את זה אני אוהבת, את הפיוט הקריר והיבש של המפה, כל מה שמאפשר לראות תבניות מלמעלה ובבת אחת.

שני דפים מתוך ספר שפורסם ב1700 ושבו מיפה Raoul-Auger Feuillet מחולות בעזרת כתב תנועה שהמציא (אלה לא דפים עוקבים במקור, פשוט בחרתי ריקוד אחד פשוט, ואחד מורכב דמוי חנוכייה…) כאן אפשר לראות את הספר כולו (ותודה לדורית נחמיאס שהכירה לי את היופי הזה מלכתחילה).
*
עוד על צילום (מבחר אקראי)
המשורר וחוקרת המשטרה (על שרון רז)
דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה
מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער
הצילום המדובר של אביב יצחקי, צלם שלא הכרתי אז כבר תודה על ההכרות – מזכיר לי מאוד את ההעמדה=כוריאוגרפית החפצים (והאנשים שהם הם הכי חפצים) של ג׳ואל פיטר ויתקין. ולא רק משום הרקע הגראנג׳י
ויפה האמירה שלך על הכוריאוגרפיה המשפחתית מול העין בציור של מורנדי. המונוכרומטיות והנקיון הסגפני, הכמעט מורבידי, שוב – ג׳ואל פיטר ויתקין
והחיבור הזה, בציטטה שאת מביאה משל מונק – כאילו מנגן ברקע ולצליליו רוקדים גביעי הנרות, כמו ה״חנוכיה״ מספר המחולות בסיפא.
ממכירת לב ומאוד יפה התנועתיות הזו, המתפתלת בין העבודות שהבאת, זו שאת מראה מלמעלה. תודה!
אני התרשמתי מהמעגליות של הפוסט, שראשיתו מנורה אחרי שכבתה, וסופו מנורה שאינה אלא כתב תנועה. בשניהם האור, כבר איננו כי כבה, או שלא היה מלכתחילה אור, אלא תנועה. ויש בכך משום שימוש אחר לגמרי במנורה כחפץ, כצורה.
דורית, תודה רבה! ויתקין הוא מאד תיאטרלי (והפוסט הקצר שכתבתי עליו, זעקה אילמת, מאד מתחבר לפוסט הנוכחי http://wp.me/pSKif-k1P) אבל הפריטים שהוא בוחר הם לא מתחום היומיום אלא כמה שיותר אפל וביזארי. לפני שנים היתה לו תערוכה במוזיאון חיפה והלכתי עם בני הבכור שמאד התעניין בדימויי האחים גרים שלו, והשומר הרוסי השתרך אחרינו ואמר במבטא כבד: גברת, זה לא בשביל ילד, וחוזר חלילה 🙂
כמו מניפה, איזה יופי של הערה. תודה!
כל כך עצוב הפוסט הזה מרית. דמעות
יש קטע נפלא ב"אורח נטה ללון" בו עגנון מתאר את הגעגוע שלו לפיח שהיה על קירות בית הכנסת לעומת הלבן המסוייד מחדש. תמיד זה מזכיר לי את הלבנים של אריה ארוך, הספוגים בחיים, משהו בתצלום היפה הזה , שולח אותי אל שניהם.
מה עלי לעשות כדי לא להיקרא אנונימית? שמי נעה רז מלמד ואני מאוד אוהבת את הבלוג שלך. נרשמתי בעבר ואני מקבלת את הרשומות . מה עושים כדי שכשאני מגיבה אוכל להזדהות בשמי ולא להסתתר מאחרי ה משתמשת ה"אנונימית"?
אוי אוי מצטערת. כשאת כותבת משהו בחלון של התגובה – אפילו אות אחת, וורדפרס צץ מתחת לחלון ושואל איך את רוצה להזדהות. ואחרי שאת עונה הוא זוכר את זה לנצח (כלומר כל עוד את מגיבה מאותו מחשב. ממחשב אחר הכל חוזר על עצמו). ואני מאד שמחה שאת באה, תודה.
איריסיה, יש משהו בצילום הזה ששואב אותי לעופרת ולמלודרמה של הילדות שלי. אבל מאז זה רק משתפר 🙂
אנונימית, איזה תוספות יפות. תודה. הפיח של עגנון הוא בדיוק זה. אני יכולה להבין את החום שלו. מזכיר לי את דיאן ארבוס ששנאה לצלם אופנה כי "הבגדים עוד לא קבלו את צורת הגוף של האנשים". הלבנים של ארוך אכן ספוגים בחיים אבל יש בהם איזה אורך רוח שלא קיים פה.
איזה מסע מרתק… ואני זוכרת שהיה שיח בינך לבין אביב יצחקי על הצילום הזה, היה משמח לראות את ההתגלגלות של זה. ונזכרתי גם בשיר של עמיחי, אפרופו האנשת/חיי החפצים:
אני חושב על אושר הבגדים בחלון הראווה
שלא נקנו ועל אושר הרהיטים בחנות שלא נרכשו,
אבל אני חושב גם על עצבות הבגדים והרהיטים
ועל געגועיהם להיות בחדרי בני אדם
ולחוש את חום גופם
(מתוך פתוח סגור פתוח)
מרית, את מתכוונת לצילום של יצחקי? או קורנל? אצלי קורנל שינה את מסלול ביטוי האמנות שלי מן הקצה לקצה. מ 1996, תערוכה גדולה שלו בלונדון. מאז (כמו מילדותך) עברו הרבה רכבות על המסלול שלי
רוצה פוסט על קורנל!
מצחיק, העין שלי קראה בתחתית הדימוי האחרון "ספר שפורסם ב1700 ושבו מיפה Raoul-Auger Feuillet *מחלות* בעזרת כתב תנועה שהמציא", וזה נשמע כל כך מסתורי, כמו פלישה חייזרית לגוף או לאנושות
(כרגיל אני באוף-טופיקים. אבל מותר, נכון?)
לי, עמיחי היה חבר טוב של דניס סילק, הוא למד ממנו כמה דברים (ואפילו כתב עליו שיר, איך כמו משורר אמיתי הוא מחזיר את הגפרורים השרופים לקופסא 🙂 ) הזכרת לי דווקא את שיר ההוראות למלצרית שלו:
אל תורידי את הכוסות והצלחות מן השולחן.
אל תמחקי את הכתם מן המפה!
טוב כי אדע:
היו לפָנַי בעולם הזה.
ותודה.
איריסיה, זאת "המציאות רבה מדי" בצילום של אביב שמציפה את המועקה שלי. עם קורנל יותר פשוט לי בגלל הפנטסיה. ראיתי תערוכה נפלאה של הקופסאות שלו בשיקגו. אחת החשובות בחיי (לא רחוק מכריכות הספרים של מרי ריינולדס. לא האמנתי למזלי הטוב). ואת פשוט בלי שריון וקונכייה.
דבי, אני עוד לא מסוגלת להתבונן ישירות בקורנל, רק מזווית העין ובדרך אגב. וזאת טעות מקסימה, מאד סינסטזית 🙂 זה קורה לי כל הזמן. פעם ראיתי בחלון ראווה את ספרו של רובינשטיין (נדמה לי), על מפלגת ד"ש. הוא נקרא "ניסיון פוליטי מסוים", ואני קראתי (בחיי!) נסיך פוליטי מסורס (מה שמתאים במידה מסוימת ואפילו חושף).
אני זוכרת את השיר על דניס 🙂 הוא שימח אותי כי גם אני מחזירה את הגפרורים השרופים לקופסה (מנסה להיגמל מזה…). ותודה שהזכרת לי את השיר היפה על המלצרית. יש בו גישה לחיים שמקסימה אותי.
בזמן האחרון גם לי זה קורה כל הזמן 🙂
מרית, הפוסט מרתק והתגובות מופלאות. אסוציאציה זעירה בעניין חפצים ואנשים- הגביעים הזכירו לי את המושג הישן 'כלי קודש' שבו כינו את השמשים, הגבאים, השדכנים וכולי, ומהפך אנשים בחפצים (ודווקא כדי להעלות אותם בדרגה 🙂 )
הגביעים נראים (בגלל הרישום האקראי) כמו אוצר טבוע על קרקעית הים, באמת ממש כמו הנערה בציור הנפלא של מונק, שם רק הצל (כמו בועת דיבור מושתקת) מזנק בפראות למעלה
אינגווז, מה שכתבת על המשמשים בקודש הזכיר לי עוד שיר של עמיחי (והוא בהחלט היה אוהב המרה של קודש באהבה) מתוך "פתוח סגור פתוח":
מוֹתָר האוהבים מן האחרים: גם האחרים אומרים
"תהיה אתה במקומי", "תהיי את במקומי"
אבל האוהבים מקיימים את הדברים האלה.
עכשיו אני במקומך ואת במקומי. את אני ואני את.
הכול השתנה. דבר לא השתנה. רק המקומות.
האחרים, לפעמים, טוענים זה נגד זה,
"אתה רק משתמש בי", "את רק משתמשת בי",
"אתה מנצל אותי", "את מנצלת אותי"
אבל האוהבים אומרים את אותם הדברים בלהט ובשמחה:
אני רוצֶה, נצלי אותי, אני רוצָה, נצל אותי
עד תום.
ואני מצטרפת להתפעלות מהתיאור שלך את הציור של מונק, אחרי שקראתי מה שכתבת – ראיתי. וואו!
(בועת דיבור מושתקת… זה ביטוי שצריך אולי להופיע באיזה שיר)
לי, תודה! השיר נהדר (ואמיץ.) את "ניצול" קראתי במובן המקראי שלו, כלומר "פירוק". נניח, כמו בהסכמי פירוק נשק הדדיים 🙂 (וגם אני בעד להמיר קודש באהבה….)
אינגווז תודה רבה. העניין עם ההאנשה וההכליה/החפצה זה כמו הדילמה ההיא אם מוטב להיות ראש לשועלים כלומר אדם לכלים, או זנב של אלוהים. אף פעם לא אהבתי את הבחירה הזאת. וזה נפלא מה שאמרת על צל הנערה.
מרית, אני קורא עכשיו את "קיבורג" של פרדריק פול (באיחור נלוז של 30 שנה, כפי שגיחכה ע' מורתי), שמספר על אדם שנועד להישלח למאדים ולצורך כך עובר מיזוג אלים עם שלל רכיבים מלאכותיים עד שהוא הופך חצי אדם חצי מכונה, או בלשון התרגום, "מֶכָנוֹש" (שם בעל צליל חמוד להפליא, אף שבספר הוא מתואר לא אחת כ"מיפלץ".) ומכיוון שגם בי יש כבר כמה רכיבים מלאכותיים, גם אני כמו הסופר תוהה מה השתנה וישתנה בנו בעקבות החפציות הזאת שמושתלת בנו. בכל אופן, המכנוש מעניק לשם העתיק "חפציבה" משמעות חדשה לגמרי (לספר השמות אפשר יהיה להוסיף בקרוב גם: חפציבו, חפציהוא וחפציהיא.)
ואגב מעניין שקראת לזה "צד שמאל של התפילה".. המילה 'שמאל' נושאת איתה הרי במחוזותינו תהומות משלה, ויש אנשים הסבורים שבשל כך יש לעקוד אותה. מעין סאדו-מאזו פרטי בתכלית שאדם מנהל עם עצמו. אני יודע שזה לא משתווה במאומה לקשירת רגלי הנשים בסין, למשל, ובכל זאת לעקידה הסמלית הזו יש בעיני צל פרשני גדול.
אינגווז, הקריאה שלך יפהפייה (אני מתכוונת לתגובה לגבי עמיחי – לא הצלחתי לשרשר אליה). ולא ידעתי על הפירוש הזה של המילה ניצול…
לי, אינגווז, אבל הניצול המקראי הוא בהתפעל, לא? כמו שבני ישראל התנצלו את עדיים בחטא העגל.
אינגווז, גם בי יש כמה רכיבים מלאכותיים (למעשה הלב שלי כולו משוחזר). חפצים סופגים מה ששמים בהם ואפשר לקוות לטוב.
כשקראתי לזה צד שמאל התכוונתי לצד האחורי המקושקש של הרקמה. אבל אתה צודק, באמת צד שמאל הוא כמו האח הקטן במעשייה.
אוי, מרית (לגבי הסוגריים) – זה גורם לחשוב מה צריך לקרות כדי שיהיה צורך לשחזר לב… ובכל זאת הוא נשאר כל כך טוב 🙂
מרית ולי, אבל לפני שהם התנצלו בעצמם הם ניצלו את המצרים ע"פ ההנחיה "וניצלתם את מצרים".. ונכון שבניין התפעל הוא אחד המבנים האדריכליים-לשוניים היפים שיש….? 🙂
(ומה שסיפרת על הלב שלך – סליחה! -נשמע פתאום כמו שילוב נפלא של אגדה, מדע בדיוני וסיפור של בורחס 🙂 )
רק עכשיו נפל לי האסימון ממש, בזכות הדוגמה – והבנתי כמה יפה השיר הזה שאהבתי כל כך עוד בלי להבין 🙂
ויש רק דבר אחד יותר יפה מבניין התפעל, וזה בניין נתפעל…
אני חולק עלייך :-p
אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה 😉
כלומר: :p (ואם זה שוב לא ילך, אז הכוונה היא למשהו כזה:

וסליחה שאני נתלה באילנות גבוהים, אבל ככה זה אצל קופים 🙂 )
אוי, מעולה! וחוץ מזה כשנתלים בענפים של אילנות גבוהים, אין סכנה לחלוק על קליפת בננה 😀
לי, 'לחלוק על בננה' הצחיק אותי נורא 🙂
אינגווז, כל כך כיף אתך 🙂
אהבתי את הפרשנות שלך לציורי הבקבוקים. אחרי שקראתי מה שכתבת על הבקבוקים-האדונים של ואן גוך, אני מניחה שלא אצליח עוד לראותם כסתם בקבוקים 🙂
עדה 🙂
(אינגווז ולי, עכשיו אני יודעת איך פינה באוש הרגישה כשהיתה קטנה וישבה מתחת לשולחנות בבית הקפה של הוריה. רק שמעל לשולחן שלי – שמח 🙂 )
מרית, איך היא הרגישה?… זו תמונה מקסימה וחתמת אותה בשמחה אבל בי זה מעלה תחושה של – מילה שאני לא אוהבת – הדרה, הבדידות של הילדוּת… וזה בכלל בית הקפה שלך, בואי לרקוד אתנו על השולחנות!…
(ופתאום אני תוהה על מה שהולך מתחת לשולחנות, שלא רק הינדיק יש שם).
עשית לי את היום, מרית! אוסיף הערות יותר מאוחר, ונא לקרוא לי אביב.
https://avivitzhaky.wordpress.com/
אני מקוה, מרית, שאת מרשה לי להציג את הבלוג-צלום שלי, שבו נתקלת בגביעי הנרות.
לא פללתי למצוא את עצמי בין קורנל, מורנדי ודניס סילק…
אביב, נכנסתי לבלוג הצילום המדהים שלך, ושוטטתי לי בין התמונות והשנים בהנאה רבה. שאלה: בפוסט שמכונה 'בקור עם סיירת חרוב בשטחים שכבש צה"ל' יש תמונה של חיילים בפתח מנזר, והכיתוב לה אומר: "מפגש בין אנשי צה”ל ואנשי כנסיה באחת ערי הגדה" – ואני כמעט בטוחה שזה הכניסה לסנט ג'ורג' בואדי קלט, וממש לא באחת ערי הגדה. הן אפשר?
לי, יותר כיף שיש יותר מזווית ראייה אחת, גם מעל לשולחן וגם מתחתיו. לתפקיד משנה מותר דברים שלראשי אסור (ואני מוכנה גם להיות הילד שמעביר את הפתקים בין הנאהבים, או סתם עוקב אחריהם במעופם).
אביב, בשמחה גדולה. זו אני שהייתי צריכה לשים לינק לבלוג שלך. פשוט הצילום הזה כבר נמצא מזמן בתיקייה של דברים שמתחשק לי לכתוב עליהם… (ובכלל אני שוקלת לשנות את שמי למרשה).
מרית, את מדהימה. את יכולה לשנות את שמך ל"מרשה מדהימה".
ולמי שלומד תיאטרון וגם למי שלא, איזו אימרה נהדרת זו "לתפקיד משנה מותר דברים שלראשי אסור"…
למניפה, תודה רבה באמת. באשר לצלום עם אנשי הכנסיה, נסיתי קצת לחקור כדי לזהות כשהעליתי את הפוסט הזה וללא הצלחה, כי זה היה הצלום היחיד בסדרה הזאת ללא כיתוב מזהה מאחור. אז זה בהחלט אפשרי כדבריך.
אחרי כמה ימי חופשת אינטרנט רציתי להוסיף כמה מילים אע"פ שזה אינו תפקידו של צלם.
רציתי לצלם סדרה שלמה של מה שנקרא עמודי תפילה כאלו, עם מחזיקי הנרות שעליהם, הצלום הזה הזדמן לי לאחר זמן קצר ומיד עלה בדעתי שאמרתי בו כל מה שהייתי רוצה לומר בסדרה שלמה, וכך נקבר הפרויקט הזה.
בקשר למה שכתבה נעה רז על הפיח, קראתי פעם שרבי-של-חסידים כלשהו שמח כשגילה שאחרי החנוכה נשאר רושם=פיח על הקיר ליד מקום ההדלקה.
אני מגלגל בראשי את משפטו של מונק וקשה לי להבין מה טענתו. האם הוא מתכוון שבניגוד לציור, בצלום עוסקים רק בעניני העולם הזה, מכיון שכל החומרים נלקחים מהמציאות?
אם כך הדבר, אענה במשפט המיוחס לגאון מוילנה: אינני מהדר [מחפש] אחר עולם הבא.
אכן חיי יהדות הם הכנסת קדושה לחיי היומיום ולא מחוץ להם. ובצילום, כפי שאמרה מרית, אני תמיד עובר בכניסה האחורית אם אפשר, ומציץ לפינות הזנוחות, למקומות שבהם נגסו שיני הזמן וידיהם ורגליהם של בני אדם.לא מענין אותי להראות את מה שיפה וחלק, אני בכל זאת חושב שיש בזה קצת גיהנום ואפילו גן עדן.
נעה רז מלמד, אם חזרת הנה במקרה – כתבי לי שוב, המייל שנתת לי חוזר אלי עם הודעת שגיאה.
אביב, באשר למונק, אני חושבת שהוא התכוון שהמצלמה בניגוד לעיפרון או מכחול כבולה לחיצוניות של הדברים, היא לא יכולה להעביר אותם כמוהו דרך הנפש והתודעה. זה סוג של אני מאמין אמנותי וגם יהירות וגאוות גילדה. אלא שהגבול בין פנים לחוץ הוא הרבה יותר דק ונזיל ממה שחושבים כפי שמוכיח הצילום הזה שלך. הגיהנום וגן העדן הם כאן.
ובאשר לנעה רז ולחנוכייה, יש אמן נפלא בשם קלאודיו פארמיג'אני שמפייח ספריות ומרחבים אחרים ומציג את חותמת הרפאים שלהם. למשל
ועזוב תפקידים, אנחנו מדברים 🙂
מרית, קראתי שוב מה שכתבת ואהבתי עוד יותר, וגם את מונק הבנתי, ועדיין אני בדעתי, כפי שכתבת בתגובה האחרונה, שאפשר להגיע עם המצלמה לגהינם וגן עדן הנמצאים כאן אתנו. —-כשאני רואה את הקיר המפויח בספריה, אני נזכר עד כמה הפיח שייך לעולם הכתיבה. בימי הבינים היו מבעירים שמן סמיך ונותנים לעשן להתקבץ בכלי זכוכית ואת הפיח שנאסף על הדפנות קבצו ועשו מזה דיו לכתיבה.
לא ידעתי שכך ייצרו דיו. כתיבה בעשן זה לגמרי צד השירה של המציאות. ושמחה שאהבת. זה צילום נפלא ומדבר.