לצלם בגיהנום* (על אביב יצחקי)

* הכותרת בעקבות אדוורד מונק שכתב במחברותיו, "המצלמה אינה יכולה להתמודד עם ציור כל עוד לא ניתן להשתמש בה בעולם הבא או בגיהנום."

*

צילם אביב יצחקי (בבית הכנסת בכפר חב"ד)

כששאלתי את אביב יצחקי מה הסיפור של הגביעים ההזויים האלה, התברר שמדליקים בהם נרות בשעת תפילת הבוקר, לפני הדוכן של שליח הציבור. הוא אמר שריתקו אותו הטקסטורות, השעווה שנוזלת מלפנים וסימני הניגוב והשפשוף בגלל הצטברות עשן.

*

וזה מה שריתק אותי (כמה וכמה דברים):

מימין אביב יצחקי, משמאל, ג'וזף קורנל. לחצו להגדלה

דבר ראשון חשבתי על הקופסאות של ג'וזף קורנל. יש לו כמה עם שורות של גביעים, למשל זאת שלמעלה. אבל אצל קורנל הכול טהור וגבישי ועצוב ובלתי מושג כמו שלגייה בארון הזכוכית (קורנל עצמו תמיד מזכיר לי את הילד המת מ"ככלות חמש שנים" של לורקה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו, אולי בפעם אחרת).

הגביעים של יצחקי לא חנוטים ומוגנים בזכוכית, הם חיים וקשי יום. יכול להיות שזאת פרקטיקה מקובלת להפוך גביעים לפמוטות, אבל בי לפחות זה מעורר מחנק ותחושה של חסימת פִּיות. הטיפות למעלה משמאל נראות כאילו נורקו זה עתה על ידי הגביע האחרון.

*

זה לא כל כך נדיר שחפצים מואנשים או קמים לחיים (אין הבדל אמיתי בין השניים, רק הבדל של מצב צבירה ותלוי את מי שואלים). "כשאנו המתים נתעורר" כך קרא משורר החפצים דניס סילק למאמר שבו הציע לשחקנים להינעל במחסן רהיטים כדי ללמוד את החיים המרוכזים והלא ממהרים, של כסא, שולחן, או שידה.

"כשאנו המתים נתעורר" כך נקרא המחזה האחרון של איבסן. דניס סילק גנב את השם מהשחקנים ונתן אותו לחפצים (כמו שפרומתיאוס גנב את האש וכולי).

ציורי הבקבוקים של ג'ורג'יו מורנדי נראים לא פעם כפורטרט משפחתי נושן, נוקשה ומאופק:

ג'ורג'יו מורנדי טבע דומם 1956

לואן גוך לעומת זאת, יש סדרת ציורים שבהם אדונים-בקבוקים, חבושי מגבעות-פקקים, יד(יות)יהם על מותניהם, מתכנסים לרגלי בקבוק שנפל. הנה אחד.

תיאטרון החפצים של ואן גוך. לחצו להגדלה

וראו גם הספר הנפלא ביותר (באמת).

*

שלוש עבודות של אדוורד מונק (לחצו להגדלה)

השפשופים האקספרסיוניסטיים ברקע הגביעים הזכירו לי את שמי הכוכבים של ואן גוך. אבל אפילו יותר מזה הם הזכירו לי את אדוורד מונק, למשל את שלושת הציורים שלמעלה. בייחוד את הציור הימני, שנקרא "גיל ההתבגרות". המיטה הלבנה של הנערה הזכירה לי את המגש הבוהק של הגביעים.

אלה שתי במות (שונות ככל האפשר, ועדיין) לצללים וחרדות.

לחצו להגדלה

למעלה מימין, רישום הכנה לתפאורה של הסרט האקספרסיוניסטי "הקבינט של ד"ר קאליגרי" (1920). העולם העקום, האלכסוני והלא יציב של האספרסיוניסטים מחזיר אותי לאדוורד מונק: "בעת שִׁכרות אנחנו רואים דברים בצורה אחרת," הוא כתב, "רישום הקווים לרוב נמס, הכול נראה כתוהו ובוהו … אם רואים כוס עקומה, יש לציירה עקומה."
משמאל, הליצן הבוכה, ציור ילדות של בני נמר, שעדיין מגלם בשבילי את מהות האקספרסיוניזם.

*

ובד בבד הצילום של אביב יצחקי הוא גם ההפך הגמור. שהרי השריטות האלה ברקע אינן תוצאה של שכרות או זעקה פנימית אלא עקבות של מאבק הרבה יותר ארצי בין לכלוך לנקיון בקטע מסוים של בית כנסת. זה לכשעצמו כבר יפהפה, הפיוט שהיומיום מפיק בעל כורחו ובדרך אגב.

וזה מחזיר אותי גם לתפקיד המקורי של הגביעים ככלים של נרות תפילה. תפילות נתפסות בדרך כלל כזַכּות ורוחניות. זה הצד הנאצל והייצוגי שלהן, והצילום של יצחקי הוא כמו כניסת המשרתים, הוא חושף את צד שמאל של התפילה, צד הקשרים והחוטים המקושקשים והשריטות והיריקות. כי העולם הבא והגיהנום (בהמשך למונק מהכותרת) כולם פה אם מישהו רוצה לצלם.

יש בצילום הזה מין זרם מעמקים שסוחף אותי שוב ושוב אל הדרמטי והזועק. גם כשהופכים אותו הוא לא מתבלבל ומושך לגן עדן ולגיהנום. ועם זאת, יש הבדל של קנה מידה בין הצילום של יצחקי לפיסת המציאות שהוא ממסגר. הצילום הוא קטן ושטוח כמו מפה. הוא לא משכפל את המציאות אלא מתעד את הכוריאוגרפיה של היד המנקה. וגם את זה אני אוהבת, את הפיוט הקריר והיבש של המפה, כל מה שמאפשר לראות תבניות מלמעלה ובבת אחת.

שני דפים מתוך ספר שפורסם ב1700 ושבו מיפה Raoul-Auger Feuillet מחולות בעזרת כתב תנועה שהמציא (אלה לא דפים עוקבים במקור, פשוט בחרתי ריקוד אחד פשוט, ואחד מורכב דמוי חנוכייה…) כאן אפשר לראות את הספר כולו (ותודה לדורית נחמיאס שהכירה לי את היופי הזה מלכתחילה).

*

עוד על צילום (מבחר אקראי)

מיכל חלבין, מיטה באמצע הנהר

המשורר וחוקרת המשטרה (על שרון רז)

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה

מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

אנני ליבוביץ' והאקספרסיוניסטים

זקן כחול שעורר בהלה קלה