שש סיבות
1.שהיא גם סיבה טובה לא לקרוא את הפוסט לפני שקוראים את הספר (וממש כדאי לקרוא אותו)
"משונה," קטע אטריו את דבריו, "ככל שיכולתי לראות, לא היה כלום מאחורי שער הסלעים, רק מישור ריק לגמרי. אז איפה מסתתרים השערים הנוספים האלה?"
"שקט!" נזף בו אנגיווּק. "אם תפסיק אותי ככה כל הזמן, לא אצליח להסביר לך שום דבר. זה מסובך מאד! העניין הוא כזה: השער השני מופיע רק אחרי שמצליחים לעבור את השער הראשון. והשער השלישי מופיע רק אחרי שמצליחים לעבור את השער השני. ואויולאלה מופיעה רק אחרי שמצליחים לעבור את השער השלישי. עד אז לא רואים שום דבר חוץ מהשער הראשון. כלומר, עד אז הדברים האלה לא קיימים שם בכלל, אתה מבין?"
(מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)
העיקרון הזה שבו דברים לא קיימים עד שמגיעים אליהם, מתאר בלי משים את האופן הייחודי שבו צומח הסיפור שאינו נגמר (וגם את האופן שבו נכתב, מן הסתם, את האמון השלם של אנדה בכוח הסיפור, בלי ביטוחים ופיגומים). זה הופך את הקריאה הראשונה לחוויה פלאית ויחודית. ספוילרים יגזלו את הפלא הזה ולא יחזירו (זאת גם התרעת ספוילרים כמובן).
*
2. סיבה שראויה לפוסט נפרד אשר ייכתב בפעם אחרת (ועד אז)
כי זה ספר חם וקסום ובו בזמן קריר ומופשט, סיפור פנטסיה חד פעמי שהוא גם מסה על דמיון, על קריאה וכתיבה ועל היחסים המורכבים והסימביוטיים בין ספרות למציאות. כי הוא לא רק מעורר רגש אלא גם מחשבה, הרבה מחשבות, כמו שברכט רצה, כי "הסיפור שאינו נגמר" הוא דגם זעיר ודוגמית מכושפת של ספרות, של האופן שבו היא נרקחת מזכרונות ומשאלות ומחשבות, יוצרת את העבר ושמה רגל בעתיד, נשמרת ושומרת על בני אדם.
*
3. מזל
"דרקוני מזל הם יצורי אוויר וחום, יצורים של שמחה חסרת מעצורים, ולמרות מבנה גופם הכבר הם קלים כמו ענן של קיץ." (מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)
בגלל המזל.
המזל הוא התאום הטוב של הגורל המיתולוגי. בניגוד לגורל האפל והנוקשה המזל הוא מבורך ומואר, ופתוח וגמיש לאין שיעור. ב"סיפור שאינו נגמר" הוא לובש את דמותו של פוכור (פלקור) דרקון המזל הנלבב, שאין לו צורך בכנפיים, הוא שוחה כמו דג במרחבי השמים.
פוכור נולד מן המיתולוגיה הסינית ואנדה הפך אותו לידיד ולשטיח המעופף של הגיבור. אבל מעבר להתגלמותו הגלויה והפעילה, המזל מחלחל לדי אן איי של הסיפור, והופך את הבלתי אפשרי לאפשרי, באופן שיטתי כמעט ובלי שום קמצנות:
לא רק שפרדה זקנה כמו ייכה תוכל ללדת (פעמיים בלתי אפשרי: גם פרדה וגם זקנה), אביו של בנה יהיה סוס לבן עם כנפיים מנוצות ברבור שמאוהב בה עד כלות. המזל הוא גם זה שחושף ויוצר את הטוב מתוך הרע: הארס של יגראמול הורג תוך שעה, אבל מעניק למי שנושא אותו את היכולת להעביר את עצמו לכל מקום בפנטסיה. הוא הופך מרחק בלתי אפשרי לאפשרי, ובזמן שנותר המזל כבר ידאג לנסיוב. כשמלתעותיו של גמורק ננעצות באטריו, הן אמנם כובלות ומכאיבות, אבל זה גם מה שמונע ממנו להישאב לחידלון ומאפשר לפוכור לחלץ אותו. ויש עוד עשרות דוגמאות.
זה אותו עיקרון שמסביר יוסף לאחיו, "אתם חשבתם עליי רעה ואלוהים חשבה לטובה" רק בלי אלוהים. ולא מדובר חלילה בסיפור קליל ומיופייף, "הסיפור שאינו נגמר ספוג בקושי ובכאב, וטוב שכך.
"אני עדיין מרגיש כאבים," הסביר אטריו, "אבל זה לא הדבר החשוב כרגע בעיני…"
"אבל לי זה חשוב!" נשפה אוּרְגְל. "כן, זה ממש נחמד שהמטופלים אומרים לרופא מה חשוב ומה לא! מה אתה בכלל מבין בזה, טירון ירוק שכמוך! זה חייב עוד לכאוב לך אם זה מתרפא. אם לא היה כואב לך יותר, זה היה סימן שהזרוע שלך כבר מתה."
(מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)
ב"שם הוורד" של אומברטו אקו יש ספר שדפיו ספוגים ברעל וגם נדבקים זה לזה. כל מי שמדפדף בו וכל שכן מלחלח את אצבעו ברוק כדי להפוך אותם, מוצא את מותו. "הסיפור שאינו נגמר" להבדיל, ספוג בכוח ההיפוך של המזל, בתקווה נפלאה ומדבקת לכל מי שנוגע בו.
*
4. משאלות
בגלל המשאלות. בגלל שלא רק התקדמות העלילה מותנית במשאלות (החצנה של העיקרון המניע את רוב הספרות, רק שבאזורים הפחות פנטסטיים קוראים למשאלה "רצון" ומציבים מולה "מעצור") אלא גם המרחב עצמו: הגיאוגרפיה של פנטסיה נקבעת על פי משאלות. ובגלל הנדיבות הגורפת של המשאלות – כמה שיותר טוב יותר, בניגוד לשילוש הקמצני והממולכד של האגדות. ובגלל חוסר השיפוט: הקיסרית אינה שופטת את משאלותיו של בסטיאן, היא לא מצפה וגם לא מתאכזבת. לא בגלל שהיא אדישה, אלא מתוך אהבה ואמון בלתי מותנה. היא מניחה לו למצוא בעצמו את המשאלה העמוקה שלו.
ובגלל שחסד המשאלות שאנדה העניק לגיבורו "חוזר עליו" כמו שאומרים הילדים. הקלות שבה אנדה בורא עצים מזמרים, חפצים מאור הכוכבים, יערות של זיקוקים טעימים וישִׁימוֹנֵי צבעים, הביטחון שבו הוא מוצא את המילים שהופכות אותם לאמיתיים (כי "השם הלא נכון הופך את הכל ללא אמיתי, ללא ממשי," כפי שמסבירה הקיסרית) מעוררת את החשד שהוא עצמו ענד את קמע המשאלות אאורין בזמן שכתב את הסיפור.
*
5. המבנה המוזר של הספר (או הקמע שהראה את הדרך והסתיר את המטרה)
בגלל המבנה המוזר בן שלושת החלקים:
זה מתחיל כמו עוד סיפור "לשם ובחזרה" לפי המתווה ששרטטה בשעתו גילי בר הלל:
"הגיבור הוא ילד או ילדה, לפעמים קבוצת ילדים, המנותקים מהשפעה הורית, בין אם הינם יתומים ובין אם קיים נתק גיאוגרפי או רגשי בינם לבין הוריהם. בתחילת הספר חיים הילדים בסיטואציה ריאליסטית, בעולם המוכר לנו; ואולם ישנה בעיה כשלהי הפוגעת בחייהם, כגון עוני ורעב, בידוד חברתי או מחסור באהבה. אירוע קסום כלשהו עוקר את הילדים מחיי היום יום שלהם ומעביר אותם לעולם הקסם."
לפי הנוסחה הקלסית יציל הילד את עולם הקסם מאיזו סכנה שמרחפת עליו ויחזור עם כלים וכוחות להתמודד עם מצוקותיו המציאותיות.
ובתרגום לסיפור שאינו נגמר: בסטיאן המנותק מהוריו בורח מילדים מתעללים אל תוך ארץ פלאית שנתונה בסכנת כליה: האַיִן מתפשט והקיסרית חולה, רק בן אנוש יכול להציל אותה בעזרת שם חדש ונכון. ובסטיאן אמנם מצליח במשימה וזה גם הרגע שבו הספר מחליף תבנית.
המודל של החלק השני הוא המעשייה על אשת הדייג. ובתרגום לסיפור שאינו נגמר: הקיסרית החולה מקבילה לדג הפלא הפצוע שלוכד הדייג של האחים גרים. בסטיאן מציל את הקיסרית, הדייג משחרר את הדג ושניהם זוכים בתמורה לאינספור משאלות. אשת הדייג מבקשת יותר ויותר עד שהיא רוצה להיות כאלוהים ומאבדת הכול. בסטיאן מבקש יותר ויותר עד שהוא מחליט להדיח את הקיסרית ולשלוט בפנטסיה וכמעט מאבד הכול (ואגב, על פי האחים גרים התגוררו הדייג ואשתו ב"סירלַיְלה", ולא בכדי מככב הסיר-לילה גם בחרוזי הלעג של הילדים הרודפים אחרי בסטיאן).
בניגוד לאשת הדייג בסטיאן עוד לא הגיע לסוף הסיפור. במרדף נקם מטורף הוא מאבד את מתנותיה הרעות של קסאידה, את החגורה שהעלימה אותו ואת מהותו הנשלטת החלולה המגולמת בסוס המתכת. הוא מגיע לבית המשוגעים של הקיסרים לשעבר וזוכה להצצה מכאיבה בגורל הצפוי לו: עד כה לא היה איכפת לו לשלם על המשאלות בזכרונות. אולי הוא אפילו שמח להחליף את הזיכרון המכאיב של החסך בשפע המבורך של המשאלה. ופתאום הוא מבין שהוא מנסר את הענף שעליו הוא יושב. כי בלי מציאות אין פנטסיה, בלי זכרונות אין משאלות ואין סיפור, רק סידור אותיות מקרי (שבו משתעשעים אמנם הקיסרים לשעבר). ושרירותיות, כפי שטוען אנדה במקום אחר, מנוגדת לפנטסיה ולמדע.
ואז מגיע החלק השלישי והאחרון של הסיפור. בסטיאן משתמש בשיירי המשאלות כדי לחזור הביתה. המשאלות של החלק השלישי נטולות ברק ויוהרה: הוא רוצה להיות חלק מקהילה, הוא רוצה שיאהבו בזכות מי שהוא וכמות שהוא. ולבסוף הוא מבקש לאהוב.
אלא שבשביל לאהוב צריך לשתות ממי החיים. וכפי שמסביר לו יור, כורה החלומות:
"אתה רוצה להיות מסוגל לאהוב כדי למצוא את דרכך בחזרה אל העולם שלך… אבל מי החיים ישאלו אותך: את מי? אי אפשר לאהוב סתם כך ובאופן כללי … ובזה יכול לעזור לך רק חלום שנשכח … תמונה שתוביל אותך למקור המים."
ובסטיאן אמנם מוצא את התמונה שלו: הוא רואה את אביו "בתוך גוש קרח צלול כזכוכית. שכבה של קרח, בלתי חדירה לחלוטין אבל גם שקופה לגמרי, הקיפה אותו מכל הצדדים."
מי החיים הם מי השמחה הנובעת מן היכולת לאהוב (ודומה שגם מיכאל אנדה שתה מהם, "הסיפור שאינו נגמר" ספוג בשמחה הזאת, הנובעת מן היכולת לאהוב). בסטיאן רוחץ בהם. הוא נולד מחדש מתוך מי החיים. הוא רק מצטער שאי אפשר להעביר משהו ששייך לפנטסיה אל המציאות, הוא משתוקק להביא כמה טיפות לאביו. אבל כשהוא חוזר הביתה ומספר לאביו את קורותיו הוא רואה דמעות בעיניו ומבין שהמיס את מעטה הקרח. הוא הביא לו את מי החיים.
ובחזרה למה שפתחתי בו: עד שלא עוברים בשער לא רואים מה נמצא מעבר לו, זה עוד לא קיים. אבל עכשיו שבסטיאן השלים את המסע מתברר שאטריו צדק: הקמע אמנם הראה לו את הדרך אבל הסתיר את המטרה. והמטרה היתה לרפא את אביו החולה.
ובמילים אחרות: זה לא סתם סיפור "לשם ובחזרה" ולא סתם תיקון של "הדייג ואשתו". מחלתה של הקיסרית היתה רק השתקפות של מחלת הקרח המסתורית שתקפה את האב אחרי מות האם. ובסטיאן בנו האמיץ והאוהב יצא לחפש לו מרפא.
בדיעבדי דיעבד – "הסיפור שאינו נגמר" הוא בעצם גלגול של "פרח לב הזהב".
וזה מסביר למה נדרשו לאנדה תועפות כאלה של משאלות ומזל. לא בגלל הילדים המציקים, בגלל העצב הנורא של ילד שצריך ללמד את אביו לאהוב אותו.
*
(ויש גם סיבה שביעית כמו שאמר חזי לסקלי)
*
עוד באותם עניינים
טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים
תודה שכתבת את זה מרית. מי חיים
בוקר טוב. ואיך התרגום החדש לעומת הקודם?
תודה אנונימי(ת?)
מורן, המהות עוברת בשניהם, גם את הקודם אהבתי מאותן סיבות (וזה לא מובן מאליו. כשקראתי את "בית בודנברוק" של תומאס מאן בתרגום הישן ממש לא הבנתי על מה הרעש, התרגום של נילי מירסקי היה הארה. וגם "לוליטה" הוא ספר אחר בכל תרגום). מעבר לזה – החדש פי אלף יותר מוקפד וכבד ראש. כשקראתי את הקודם לא האמנתי שאנדה גרמני, חשבתי שהוא צ'כי או משהו, ועכשיו אני מאמינה 🙂 (וזאת הערה לגמרי תיאורית ולא שיפוטית, שבועה שומרית, כמו שאהוב לבי היה אומר). יש משהו יותר מרושל בקודם וגם יותר קליל וחינני. אולי בגלל שתורגם מאנגלית, אולי בגלל שהמתרגמות לא התאמצו? ב"על תיאטרון המריונטות" קלייסט (גרמני למהדרין, פרוסי, שאהוב עלי לאין שיעור) מסמן את המודעות וההתכוונות כאויבות החן.
[…] רשימה זו פורסמה גם ב"עיר האושר". […]
תודה על פוסט נהדר על אחד מהספרים האהובים עליי בכל הזמנים.
יש ספרים שאני קוראת שוב ושוב ושוב, כאשר בכל פעם אני מצטערת שכבר לא תהיה לי הפעם הראשונה, ומצד שני, כל פעם היא במובן כלשהו פעם ראשונה, כי המורכבות היא כל כך רבה, והפרטים כל כך חמקמקים, שבכל קריאה אני מגלה מחדש, נזכרת במה ששכחתי ועוברת חוויה רגשית ואינטלקטואלית קצת שונה. הסיפור שאינו נגמר הוא ספר כזה (וגם האמן ומרגריטה, אבל זה כבר סיפור אחר). אחד הדברים המופלאים ביותר בספר הזה הוא חדוות הגילוי המחודש, גם בקריאה העשירית. כמו בסטיאן, שמגלה כמה קשה לחצוב את הזכרונות השבירים בלי לפורר אותם, גם אני מגלה בכל קריאה כמה פרטים מכושפים שכחתי מאז הקודמת.
אני אוהבת את האופן שבו את מפרשת את המבנה הלא טיפוסי של הסיפור. הנקודה האחרונה שהעלית מאוד הפתיעה אותי (אף פעם לא חשבתי על הריפוי של הקיסרית הילדותית (כנראה שהתיאור שלה כ"ילדית" בתרגום החדש מדויק יותר) כהשתקפות של ריפוי האב, אבל עכשיו, כשאמרת את זה, זה לגמרי מסתדר.
גם בעיני המבנה של הספר תמיד היה המהות שלו, משום שזה ספר הפנטסיה היחיד שהיכרתי בילדותי שבו לא מספיק להצליח להיכנס לסיפור קסמים, להציל את הממלכה ולקבל הגשמת משאלות, אלא צריך גם לעבור את כל המסע המפרך והמתסכל של החזרה למציאות.אנדה הצליח לגרום אפילו לי, ילדה שחיה בתוך הדמיונות שלה, לראות את היופי והאהבה שבמציאות האפורה והקשה, ואת השקר ואובדן הזהות שכרוכים בניתוק המוחלט ממנה.
זו גם הסיבה שכל כך קשה לי עם הסרט (למרות שגדלתי בשנות ה-80-90 ולמרות שחלק מהדמויות והסצינות בו מעוצבות באופן איקוני) – הוא מצמצם את הספר למבנה השכיח והשחוק שמתארת גילי בר הלל, ובכך מאבד את כל המורכבות השברירית שלו.
וחוץ מזה, אין בו מדבר צבעים. סרט בלי מדבר צבעים תמיד יהיה פחות טוב.
מרית, הספר הזה ספוג בהבנה נפשית כל כך עמוקה. לפני שבלבו של בסטיאן נולדת המשאלה לאהוב הוא עובר בבית התמורות, שם הוא נאהב בצורה שאולי רק הילדוּת מסוגלת להבטיח. הספר הזה לעולם לא יחזיר ילדויות אבודות, אבל הוא יזכיר את קיומן, את אפשריותן. ספר כזה הוא, בעיני, הירח-תעתוע המשתקף במי באר או אגם. הרי הוא זה שמושך בני אדם תמימים לקפוץ היישר אל המים החיים, במקום להסתפק בבהייה בירח האמתי, הקר והרחוק.
אגב הדרישה לספציפיות שב"אי אפשר לאהוב סתם כך ובאופן כללי" מובעת כבר הצורך לנקוב בשם מסוים עבור הקיסרית הילדותית, כי איך אפשר לעשות מה שליבך חפץ אם אתה עדיין לא יודע מהו הדבר הזה, אם אתה לא מעז להגות אותו אפילו בפני עצמך…..? ובשביל להגות אותו צריך אומץ, גם כי הדבר מביש –
"בסטיאן הרהר כיצד יהיה זה אם לפתע יעמוד לפניהם… יכול היה לראות, פשוטו כמשמעו, את האכזבה בפני הקיסרית הילדותית באומרה לו: "מה אתה רוצה כאן?"
ואטריו עלול אפילו לצחוק.
המחשבה העלתה סומק בפני בסטיאן."
וגם משום שדווקא ברגע שהמשאלה קרובה למימוש מסתבר ש"אתה מייחל למשהו, אתה משתוקק לו משך שנים, אתה משוכנע שאתה רוצה בו – כל עוד ומבטח לך שלא תוכל לזכות בו. אך אם לפתע פתאום נראה הדבר, שמשאת נפש זו עשויה להתגשם, כי אז מוצא אתה עצמך לפתע פתאום מייחל אך ורק לכך, שמעולם לא היית מביע משאלה כזאת….."
א. שיט, צודקת. כשהגעתי אל פרח לב הזהב התמלאתי זעם על כל הספרים האלה שמטילים על ילדים להציל את ההורים שלהם. ואז קראתי את השורה האחרונה שלך ולרגע נרגעתי כי לפחות הכרת בזה. ובכל זאת אני עדיין אני כועסת, כי אני לא חושבת שילדים יכולים להציל את ההורים שלהם ונראה לי לא הוגן להטיל עליהם את האחריות לזה.
ב. כתבת רק חמש סיבות! והוספת שיש שביעית. איפה השישית???
תמר, זה באמת פלא איך כל הפרטים והרבדים לא מפוררים את הספר. מבחינה מסוימת הוא סוג של יגרמול, הפרטים שלו מצטרפים כל פעם לצורה אחרת. לגבי מחלת הקיסרית אני חושבת שהיא מיזוג של מחלת הקרח של האב עם מחלת המוות של האם שמוסיפה את פחד החידלון. (ולגבי מדבר הצבעים, אני מתכוונת לפצות אותך בקטנה בפוסט השני על הסיפור).
חוט משולש א, בית התמורות זה ממש יפה, בשני התרגומים קוראים לו בית השינוי. מסכימה עם כל מילה ועוד אכתוב עליו בנפרד לגמרי. ואגב, אם היו פה אילנות יוחסין כמו בתנ"ך היה כתוב: ובית השינוי הוליד את הוגוורטס…
חוט משולש ב, אני לא בטוחה שבסטיאן מתבייש משאלה, אני חושבת שחרדת מה אתה רוצה כאן? קשורה לדמותו הבלתי נסיך מהאגדות בעליל. ומצחיק, כי את דרישת הספציפיות קראתי מיד כדרישה אמנותית, כחלק ממדריך הכתיבה שטמון בספר, בין כל שאר האוצרות…
דבי, א. הבעיה היא לא בספרים אלא בחיים שמטילים על ילדים להציל את הוריהם. לכי תדעי מה קרה לאנדה בילדותו. ורק כשהבנתי שזה פרח לב הזהב הבנתי את העצב הזה שלא הפסקתי להרגיש בעיצומו של כל המזל הזה והקסם והשינוי והאהבה.
וב. זה מעשה כשפים, הסיבה הריקה! (כמו שפעם היו משאירים כסא ריק בליל הסדר, ליהדות ברית המועצות). זה לא הדבר היחיד מסוג זה שקרה לי בקשר לסיפור. את השני אני שומרת לפוסט הבא (ואיזה קוראת חדת עין את).
משחר ילדותי אני משתדלת לספור בתשומת לב ולא להאמין בצורה עיוורת, אפילו לא לאנשים נחמדים כמו האדונים למקה וקסטנר ומרית בן ישראל 🙂
(נגיד)
והבעיה היא גם בחיים וגם בספרים שמגבים את החיים ומחזקים את רגשי האשמה ותחושת האחריות של הילד לעצב של ההורה, במקום לשחרר אותו ממנה. מה אמור לחשוב הילד שלא מצליח במשימה הבלתי אפשרית הזאת? שהוא לא בסדר, כי עובדה שבסטיאן הצליח?
אבל כן, בסדר, את עושה לי את מה שאני עשיתי למבקרי אורה הכפולה – מנסה לשכנע אותי שאנדה בסך הכל כתב פנטזיה על ילד שהצליח במשימה שהוא נכשל בה בילדותו… משום מה פה זה מכעיס אותי יותר.
חֶברה טובה 🙂 (ואני לא משנה את המספרים כי אני חוששת שתיעלם לי עוד סיבה)
ובאשר לעניין השני – זה שדה רחב, כמו שאומר אבא של אפי בריסט. הלא זה מה שעושים יוצרים מאז ומתמיד, כותבים גרסה מתוקנת של ילדותם, מאן שרלי שהמרילה שלה לעולם לא למדה לאהוב אותה, ועד אינגמר ברגמן שהפך את אבא שלו לאב חורג בפאני ואלכסנדר וגם שרף אותו חיים כמנהג עדות האחים גרים. ולהגיד להם לא לעשות את זה. זה כמו להגיד לכלב לא לכשכש בזנבו או לרוח לא לרשרש בעלים. (ומה יעשו הילדים שלא הצליחו? אולי יכתבו את הפנטזיה שלהם?)
כן, אני מניחה שאת צודקת
אבל מרית, בסטיאן מודה למשל שהוא יודע את השם הנכון, אבל לא בטוח מה המעשה הנכון, מתלבט אם אטריו והקיסרית באמת מתכוונים אליו, חושש להצליח ושיחול בו שינוי לא ידוע כשיעבור לפנטסיה, חושש מהמפלצות שיש שם, ובעיקר פוחד שהכל צירוף מקרים בלבד – כל הפחדים והמניעות האפשריים מלקפוץ לתוך הפנטסיה שלך 🙂
וסליחה על ההתערבות, אבל אני חושב שההצלה של ילדים והורים היא דו כיוונית. הרי מצד אחד, כל אותם ילדים שהם ניצולי הילדוּת שלהם עצמם, הופכים להורים ועדיין, לפעמים, נושאים פציעות מכל מיני סוגים. ומצד שני עצם הנוכחות של ילד בחייו של הוריו היא בעיני כמו היפערות של אשנב חדש בקיר, (אם לא קירות וגרמי מדרגות שלמים שזזים מצד לצד,) שינוי מתחולל וכמו סוגים נוספים של שינויים, בעיני גם הוא בגדר הצלה.
ברור שנוכחות של ילד יכולה להציל את ההורה. אבל זה לא *התפקיד* של הילד. וזה כן התפקיד של ההורה להציל את הילד, אם הוא זקוק להצלה.
את צודקת….. וזה הדבר העצוב, שדווקא הילד שלא נאהב נידון (מבחינה פנימית, מתוכו) לחזור אל בית הילדות שלו שוב ושוב.
מה שמעניין זה שספרות הילדים פשוט *מפוצצת* מסיפורים על ילדים שמצילים הורים/מבוגרים. פוליאנה, לורד פונטלרוי, האסופית, הנסיך הקטן וכו'. על רקע זה אני מעריכה פי אלף סופרים שנמנעים מהשקרים האלה, כמו נגיד דיאנה ווין ג'ונס או ג'יימס מתיו ברי, או לפחות מציגים תמונה מורכבת יותר, כמו פמלה טרברס ואדית נסביט.
ואני חושבת שגם אנשים שאהבו אותם בילדותם חוזרים לבית הילדות אבל בצורה אחרת – לא כניסיון כפייתי לשחזר/לתקן את מה שאי אפשר לתקן, אלא כאל יסוד מוצק שאפשר להישען עליו.
ואני חייבת לצטט משהו מאהובתי קלי לינק: "זה עוד משהו בקשר לספרות, בעיקר באגדות. האמא בדרך כלל נעדרת. הבלשית הצעירה מדמיינת, לפתע פתאום, את כל האמהות האלה. הן כולן נמצאות באותו מקום. הן רחוקות, באיזשהו מקום שבו היא לא יכולה למצוא אותן. זה מרתיח אותה. מה הן זוממות, כל האמהות האלה?"
countingshadows, אבל יש הבדל עצום בעיני בין ילדים שמצילים את ההורים שלהם על ידי ההרפתקאות הנועזות שלהם – כשאז הצלת ההורים היא מעין תוצאת לוואי לשינוי שהם עוברים בעצמם – לבין ילדים שלוקחים על עצמם את הצלת ההורה כייעוד, מתוך הרגשה אומללה שהם, הילדים, לעולם לא יהיו "טובים" מספיק. ו"הסיפור שאינו נגמר" נמנה בעיני עם הראשונים.
אגב הצורך בתיקון, נכון שיש לו צד כפייתי, אבל בגרעין שלו יש אופטימיות אדירה. הייאוש הרבה יותר נורא…. אני חושב שאחת המוסכמות בתשתית שלנו היא ש"משביעו – רעב, מרעיבו – שבע". בעיני גם זה שקר. הרעב אולי מודחק עמוק, כל כך עמוק שהוא אפילו לא נחווה יותר כרעב – אבל הוא קיים. מה ש"הסיפור שאינו נגמר" מבטיח הוא ששובע קיים. לא בבית ההורים- הרי בסטיאן חוזר לשם כשהוא כבר יצור מודע ושלם – אבל אי שם בחוץ.
אוקיי. בסדר. ועדיין אני חושבת שמותר ואף רצוי שבסטיאן גם יכעס על אבא שלו (אולי הוא כן כועס עליו? אני כבר לא זוכרת. הרבה זמן מאז שקראתי). שיהיה ברור מי כאן מועל בתפקידו ומי עושה מעל ומעבר למה שאפשר לצפות ממנו בהיותו ילד. ולו רק למען הילדים שיש להם פחות מזל ממה שהיה לבסטיאן.
(אני דווקא מאוד אוהבת את הסיפור שאינו נגמר, פשוט הקריאה של מרית האירה לי עכשיו פינה שהיא פחות סימפטית בעיני.)
דבי, חוט משולש, כל כך הרבה דברים עוררתם מרבצם… ראשית בדקתי מיד את סדרת גיבורות הילדות שפרסמתי פה. מתוך שש, רק פוליאנה הצילה מבוגר (אם כי אל תשכחו שלפוליאנה היה אב אוהב מאד נוכח וחרות כמנוף) ובכל מקרה היא הכזיבה אותי בסופו של דבר. הילדה אילת פשוט נסעה לה לארץ לא נודעת (זה אופייני לקדיה מולודובסקי, שהילדים מנצחים, גם "מעשה בחבית" מתמסר לדרכי המילוט), מוכרת גפרורים הקטנה עלתה השמיימה בזרועות סבתה (במין פרפרזה של אנדרסן על הביטויים האלה בנוסח "יצמחו לי שערות בכף היד" – כבר יותר הגיוני שמריה תרד מהשמיים מאשר האב ישתנה ויחזור בתשובה). פצפונת, לפי החלק הסנטימנטלי של הסיפור, היא פשוט האפרוח שהלך לחפש לו אמא אחרת ומצא (את אמא של אנטון) ולפי החלק הלא סנטימנטלי והקובע מבחינתי, ברחה אל התודעה ואל החברות עם אנטון, גילגי משלחת את אביה ומעדיפה להיות ההורה של עצמה, והנערה ללא הידיים (שעליה עוד אכתוב יום אחד), בכלל לא הביטה לאחור והמשיכה בנדודיה עד שנרפאה כליל. אז כנראה שאני מאמינה בבריחה הרבה יותר מאשר בתיקון, ובמקרה המינימלי בבריחה כתנאי לתיקון (בהמשך למה שאמרת, חוט משולש, על ההרפתקאות הנועזות).
ומצד שני אני חושבת שפנטזית ההצלה יושבת גם על משהו טוב. לא רק על חסך ומסכנות אלא גם על תחושת עוצמה שיש לילדים, גם לפגועים שבהם. כתבתי על זה בספר הכי סודי והכי עצוב שלי, "טבע דומם", על התחושה שאני יכולה לבלוע את כל העולם. זה עוד לפני שלומדים את תורת הפרופורציות המכווצת של הבגרות.
וככל שאני חושבת על זה אני לא יכולה שלא לתהות על סוף הסיפור שאינו נגמר. האומנם האב הפך את עורו…? אני לא מדברת רק על הדמעות והדאגה, על האמונה המוחלטת שלו בסיפור, על יום החג שהכריז לכבודו. אני תוהה למה טרח אנדה להסתיר את תבנית פרח לב הזהב בכל כך הרבה הוקוס פוקוס? אולי הוא לא רצה שנבחן אותה יותר מדי מקרוב, אולי הוא חשד בעצמו בתסמונת "מיו מיו שלי" (שבסופו כל הפנטזיה שנשפכת על המציאות הרעה לא יכולה להסתיר אותה. להפך).
מעניין שאת מזכירה את מיו מיו שלי, כי אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את אסטריד לינדגרן היא שאצלה הפנטזיה יכולה לטשטש ולתקן את תחלואי המציאות רק עד גבול מסוים. הדוגמאות המתבקשות מאליהן הן מיו מיו שלי והאחים לב ארי, אבל רואים את זה 'בקטנה' בהרבה מספריה. הדוגמא הכי בולטת בעיני היא באחד מבפרי בלומקוויסט, כשאווה-לוטה עדה לרצח, ואין ניסיון לטשטש או להמתיק את החרדה והתגובה הקשה לטראומה.
לא, דבי, הוא לא כועס. הוא מאושר כמו הזמיר של אנדרסן שראה דמעות בעיני הקיסר.
טוב, אז אני כועסת במקומו.
זה אפילו בפואטיקה של הספר. כמו שאטריו היה נושא הזכרונות של בסטיאן, את הקוראת (וזה הכי "מות המחבר", הסיפור שאינו נגמר) תהיי נושאת הכעס.
אני אביא את קטורה כדי לסחוב אותו 🙂
טוב שחזרתי. איזה דיון מרחיב לב ותודעה התפתח כאן. מרית מי זו הילדה ללא ידיים? אני חייבת לדעת כי נתקלתי בזה במקום אחר. אגב בית התמורות מופיע כך בתרגום הישן לפחות במהדורה שלי, בדקתי הרגע.
קטורה!…..:)
מרית, "מי מיו שלי" (תודה ללי שהשאילה לי אותו! :)) הוא כמו הגפרור האחרון של מוכרת הגפרורים הקטנה, הפנטסיה שלו מוצתת כדי לחמם לרגע, זה ברור מהמבנה הכמעט טקסי שלו, וכמובן מהסוף המלא אירוניה עצובה. הוא בגדר עזרה ראשונה לאלה שחשים קרובים מדי לאפלה (כמו זו שמתוארת בספר, שמנקודה מסוימת אולי אין ממנה חזרה). "הסיפור שאינו נגמר" הוא ריפוי עמוק. אם "פרח לב הזהב" מציץ ממנו, הוא כמעט תוצאת לוואי, הדמעות של האב הן כמו שדה שמושקה באקראי, בגלל שהנהר שלידו עולה על גדותיו.
מעניין, אתן רואות את הספר כמעט הפוך לגמרי, כי אם הבנתי נכון את הקריאה של מרית, היא חושבת שכל המהלך מקבל משמעות ותוקף רק בזכות העובדה שהוא הוביל לריפוי הקשר עם האב.
נכון, לעניות דעתי העיקר בו הוא הזיהוי, ההגייה המפורשת של הדבר שאתה נכסף וזקוק לו. וכשלעצמי אני מעדיף ספרים שבהם נפטרים מההורים כבר בהתחלה 🙂
(ובגלל זה הבושה היא אחד הנושאים שחוזרים אצל בסטיאן)
הילה :), בתרגום הישן שלי זה כבר עודכן לשינוי… וברגע האמת כשדוחקים אותי לקיר, הנערה ללא הידיים הוא הסיפור הכי קרוב ללבי ולגופי מאוסף האחים גרים. עד כדי כך קרוב שאני עדיין לא מסוגלת לכתוב עליו. הוא מופיע בעברית כמובן באוסף המלא שתרגם שמעון לוי, והנה לינק לתרגום האנגלי http://www.pitt.edu/~dash/grimm031.html
חוט משולש, דבי, אני פשוט מסתכלת מה נשאר בתחתית של תחתית הזכרונות והחלומות – אב קפוא ותשוקה (מפורשת) להפשיר אותו בעזרת מי החיים, כלומר לתת לו יכולת לאהוב. אבל הנהר של חוט משולש כל כך מוצא חן בעיני שאני מיד מאמצת אותו. ואולי שני הדברים נכונים. הראשון מסביר את עורק העצב והשני את השפע והשמחה.
(אישה אחת יקרה אמרה לי פעם, שנניח שבין הצוואר של אבא שלי לצוואר שלי נמתח חבל עם המון מגבות רטובות – כל מה שמכביד וחונק את שנינו – ונניח שאוריד את המגבות בצד שלי, ההקלה תורגש גם בצד השני, לא?)
וקטורה…?
מג'ים ונהג הקטר 🙂
יפה, המגבות.
הו, כתבת עליו!
הדיון שהתפתח כאן מעניין כמו תמיד. אני מסכימה עם סופרת הצללים (הכינוי מכוון?..) שילדים לא צריכים להציל את ההורים שלהם, אבל לצערי פעמים רבות ילדים מרגישים שעליהם לעשות זאת. נראה לי שבסטיאן הבין במקום אינטואיטיבי כלשהו שהאב לא יוכל לאהוב אותו באמת עד שיתרפא. שזה "לא בסדר" מצד האב, אבל הכי אנושי שיש (ואף מילה על דיכאון אחרי לידה).
אני חושבת שבבסיס הסיפור של בסטיאן עומדת אותה משאלה להיות נאהב ללא תנאי, בזכות עצמו. והמסע שהוא עובר הוא במידה מסוימת קילוף של שכבות: תחילה אוהבים אותו כי הציל את פנטסיה, אבל הוא פוחד שזה לא יספיק – אז הוא נעשה גם יפה, ומחושל, ואמיץ, ומספר-סיפורים דגול, ו(בשאיפה) קיסר פנטסיה בעצמו. כי בראש שלו, של ילד דחוי הן על ידי האב והן על ידי הסביבה, תמיד מקנן הפחד להיות דחוי בשנית. ותמיד מקננת הידיעה שזה לא ייתכן שהוא יהיה נאהב בזכות עצמו, אז אם מישהו אוהב אותו – זה ודאי מתוך אינטרס או בזכות תכונה חיובית (וחיצונית!) כלשהי.
אני בספק אם אנדה התכוון לומר שילדים צריכים לרפא את ההורים שלהם. כי הריפוי של האב לא נעשה באמצעים פלאיים אלא בזכות אינטימיות, קרבה וסיפור סיפורים – במידה רבה בסטיאן מספר לו על עולמו הפנימי וחושף בפניו את נימי הנפש. האב איבד את בת-זוגו (מושא אהבה ישן) ולומד את היופי שבבנו (מושא אהבה חדש), אבל לא בזכות אמצעי מוחשי שהובא מעולם הפנטזיה, אלא בזכות העצמה הפנימית של הבן. לדעתי האמירה כאן, אם בכלל, היא שמה שהביא בסטיאן מעולם הפנטזיה היה בעצם בתוכו כל אותו הזמן, והמסע לימד אותו על קיומו של המשהו הזה ואיך לצמוח ממנו.
גלי, זה נפלא מה שאמרת על הגורם לריפוי, אני מאמצת את זה ביחד עם הנהר של החוט המשולש, ועדיין מתאבך לו (כמו אד מכוס תה רותח) סימן שאלה על המהפך של טכנאי השיניים (כמו שאנדה מתאר אותו שוב ושוב באופן קצת מורבידי ומקברי).
גלי, הכל נכון, ובכל זאת יש משהו נורא עצוב ולא הוגן בזה שבסטיאן היה צריך לצאת למסע מפרך "בחוץ" (שהוא למעשה הפנים) כדי למצוא את העוצמה הפנימית שבעצם היה אמור לקבל מאבא שלו, ואז גם לתת את זה לאבא שלו. כלומר להיות ההורה של אביו.
אני תוהה אם אין כאן עקבות של אתוס נוצרי. ומזדהה יותר עם אברם ששבר את הפסילים והחליף את שמו והפנה עורף בלי לחזור.
מרית קרובתי, אני בסיפור הזה מהצד של הדרקונים (למרות שפלקור זה שם של קסטה או טילון, יותר מאשר של דרקון). לא בטוח אם יכולתי להיות דרקון מזל. דרקון סימני שאלה אולי.
דבי, לנפץ פסילים ולהחליף שם ולהסתלק זה טוב ויפה. אבל אני לא הייתי מזכירה את אברהם בשיחה על אבות ובנים. בכל זאת, לגרש בן אחד וכמעט לשחוט את השני זה שיא בהורות בלתי נסבלת. כל פעם שאני חושבת שזה אבי האומה אני מרגישה שהעולם משונה ולא לטובה.
שועיקי, פלקור זה השם שהמתרגם האמריקאי נתן לו, ובעקבותיו הסרט והתרגום הראשון לעברית. אנדה קרא לו פוכור. ומעניין מה תחשוב אם תקרא את הספר. מסתורין גמור.
אוי, צודקת.
מרית, האם קיבלת ממני מייל? אני לא בוטחת בממשק הזה
כן, כן, תודה! הממשק מוזר אך אמין. לא רציתי לענות לפני שאני מתעמקת. בקרוב 🙂
אני חושבת שתמיד ילדים מתמודדים עם הצלת ההורים שלהם. מי שמצליח להתמודד ולרפא תבנית חולה שקיבל מהוריו גדל ומתעצם. התבגרות היא בעיניי הכרה במגבלות של ההורים, בחוסר היכולת שלהם להציל אותך מעצמך ומעצמם וברצון שלך למצוא את יחודך. הסיפור הכי מטריד של ילדותי היה דווקא סיפור על אמא שנאבקת להציל את תינוקה שנחטף על ידי נשרים. היא לא יכלה להפסיק לטפס על ההר המשונן כי החוט שמחבר בין ליבה לבין תינוקה נמתח והכאיב לה..התיאור הזה של החוט הנמתח עורר בי רגשות של אשמה וכאב וגרם לי לתהות על הביטוי הדי נוראי – אסירות תודה
אסנת, זה באמת נשמע נורא במוחשיתו (ופתאום חשבתי ואולי הבנתי שהנשר שניקר את כבדו של פרומותיאוס לא היה עונש חיצוני אלא ייסורי האשמה והמצפון על הגניבה).
תודה לכולכם על השיחה המאירה והמשמעותית הזאת.
מרית, "אתה לא כבד, אתה אחי" – זה הנשר אמר, או פרומתיאוס….?
רציתי לומר קודם (בחיי 🙂 ) שהתיאור של המזל כל כך נהדר! (כנראה התרגום שלי ממש ישן, כי אצלי הוא נקרא עדיין פוּכוּר.)
באמת, לפעמים הכעס מספיק כדי להוציא אותך מהבית, אבל אז אתה (אני…?) מגלה שהבית כרוך סביבך ושהוא דביק ועמיד יותר מהקורים של איגראמול הנבזה. שבגללו כל התפיסה הפנימית של "בית" מעוצבת בדמות מחסור, רעב וכאב. ורק מן שילוב של אומץ ומזל מביא אותך , אולי, ללכת הלאה, אל מעבר לקשיחות (שמתגלמת ב"מרעיבו – שבע.."), למחוזות של רכות ושובע.
וסליחה על בדיחות עבשות. כפיצוי הנה עוד דרקון מזל:
בעצם, גם "המסע המופלא" עוסק בהצלת ההורים שהפכו להוותם לזוג חזירים חומרניים…. או שהוא עוסק בעצם בהענשתם המענגת….? 🙂 כלומר, פתאום אני חושב שכל ההצלה היא אולי רק סיפור כיסוי למטרה הסודית שהיא גרימת סבל-מה ומצוקה להורה, כמו למשל ב"שוטי אמא, שוטי". וההצלה בסוף אינה אלא עדות לטוב ליבם המופלג של הילדים, שעל אף היפוך היוצרות אינם מנצלים עד התום את המצב החדש לטובתם. הם שליטים נאורים יותר…… 🙂
הבדיחה מאוד הצחיקה אותי 🙂 כל מה שכתבת כאן נורא יפה, אבל את זה הייתי ממש חייבת להעתיק:
"באמת, לפעמים הכעס מספיק כדי להוציא אותך מהבית, אבל אז אתה (אני…?) מגלה שהבית כרוך סביבך ושהוא דביק ועמיד יותר מהקורים של איגראמול הנבזה. שבגללו כל התפיסה הפנימית של "בית" מעוצבת בדמות מחסור, רעב וכאב. ורק מן שילוב של אומץ ומזל מביא אותך , אולי, ללכת הלאה, אל מעבר לקשיחות (שמתגלמת ב"מרעיבו – שבע.."), למחוזות של רכות ושובע."
אולי תכתוב פעם עוד על הקשיחות והרכות האלה, זה מרתק… והבית הכרוך סביבנו מבחוץ ומבפנים, דווקא כשהולכים ממנו – זה כל כך נכון 🙂
אחד מסיפורי הילדים העמוקים והקסומים ביותר, כרגע מקריא אותו למספר שלוש שלי (כשתוך כדי השניים הגדולים מתגנבים להקשיב גם).
רק רציתי להוסיף לדיון שהסיפור נכתב כ-RING COMPOSITION- מבנה שקיים בהרבה סיפורים ואגדות בו העלילה מתפתחת עד נקודת האמצע שלה ואז חוזרת באותם צעדים אחורה כך שהסוף הוא גם ההתחלה.כשקוראים אותו כך ממש מעניין להשוות בין הפרקים משני צידי הטבעת.המשפט הראשון והאחרון בספר למשל כמעט זהים והאמצע, נקודת ההיפוך (שנמצאת ממש באמצע הספר) הוא המפגש עם הקיסרית הילדותית בו הם מרחפים במין חלל דומה לרחם שנמצא בין העולמות.
חוץ מזה אני מצאתי שהדרך הטובה ביותר להעמיק בסיפור שאינו נגמר היא להקריא אותו למישהו אחר.
תודה על הפוסט 🙂
אבל סופרת, ההורים שלנו לא יכולים לתת לנו את כל הכוחות הנפשיים שאנחנו צריכים. זה כמו שיש דברים שאי אפשר ללמד, חייבים ללמוד אותם "מהחיים" (למשל החברות-ללא-גבולות בין אטריו לבסטיאן, שצריכה לעלות על שרטון כדי לצמוח מחדש).
כמובן שהאב בסיפור הוא אנוכי, אטום ומנוכר, ועל זה גם אני מתקשה לסלוח לו (אע"פ שכנראה עדיף הניכור כפועל יוצא מן האבל, ולא שהאב יתנכר לבסטיאן על היותו שמן ומנוכר. פתאום זה מהדהד לי את האדרת הגוף שרווחה בגרמניה – אם אני זוכרת נכון, אביו של אנדה הוחרם ע"י הנאצים. אבל אולי אני עושה סלט). אבל החיים *הם* עצובים ולא הוגנים. שזה חלק מהיופי אצל אנדה, לדעתי – העובדה שהוא לא מתכחש לכיעור ולו לרגע.
בקריאה שלי, מסעו המפרך של בסטיאן נעשה בראש ובראשונה כדי להציל את עצמו. העובדה שהוא מצליח לחלוק את זה עם האב היא ערך מוסף משמעותי, וכמובן מאד חזק ברמה הנראטיבית, אבל לא ה-מהות.
ואיך זה שלא הזכרתםן את מר קונרדר?
שמן ומגושם, כמובן
חוט מהמשולש (עברת אבולוציה). בהמסע המופלא איכשהו לא חשבתי שזה על ההורים והצלתם, חשבתי שהם הפכו לחזירים בעיקר כדי לסלק אותם מהשטח, שלא יתערבו במסע הקסם המסתורי שלה, וכשהמסע הסתיים נמצאה דרך להחזירם. "שוטי אמא, שוטי" זה ספר אדיר, ויש סיפור של מיכאל אנדה (שמופיע בקובץ בית הספר לקסמים) בשם "סודה של לני" שלא נופל ממנו, ועוסק בנושא העדין של יחסי הכוח בין הורים לילדים בצורה שאין חכמה ומבריקה והומאנית ומצחיקה ממנה.
mikiji (מיקיג'י?), בסוף החוזר להתחלה הרגשתי, זה לגמרי מתחבר עם אאורין ועם הנחשים האוחזים זנב (סוף) בפה (התחלה), וגם שמתי לב שכשהזקן מההר הנודד מתחיל לספר את הסיפור מהתחלה הוא מספר אותו בכחול, כי הפעם הוא בתוך הספר. ומה שאמרת על הרוורס מאד מעניין. אחזור לספר עם המשקפת הזאת.
גלי, האמת שהיה לי קטע שלם על הסצנה הפותחת שהושמט בעריכה בגלל שגם ככה הפוסט משך להמון כיוונים. אבל תגידי, בבקשה!
ואיך זה שאף אחד לא אמר מילה על WAKE A MISH של דניאל לנדאו. אז מה אם היא לא נוצרה לסיפור.
אווווו, אני אחפש את הסיפור…..! גם בעיני "שוטי אמא שוטי" אדיר, ומרית, באמת אני חושב שבסיפורי ההצלה יש גם מגמה תת קרקעית הפוכה, של הענשת ההורים. זה כמו המים במיצרי הבוספורוס, למעלה יש זרימה לכיוון אחד ובמעמקים הזרם הוא הפוך לגמרי, וזו הסיבה ששייטים קדומים היו זורקים למים סל עם אבנים כבדות קשור בחבל, כדי שהזרם התת קרקעי ישא אותם בניגוד לזרם העליון…..
וואו, פשוט חומר אדיר למחשבה!
אז אני חושב, מה הסיבה שבגללה אנחנו ההורים צריכים שהילדים שלנו יצילו אותנו? ואני כשהיייתי ילד, למה הביאו אותי לעולם?
גמורק אומר: "כאשר יגיע תורך לקפוץ ללא כלום תהיה גם אתה משרת נטול שם לכוח השולט."
אמאלה….. אבל איך אפשר להתחמק מזה? זה כוח חזק מאוד.
זה מה שכמעט קורה לבאסטיאן בסוף הסיפור, הוא מתבגר ומאבד את שמו וכמעט נשאב אל הלא כלום. הרבה לפני גמורק מסביר לאטריו מה קורה למבוגר שאיבד את פנטזיה.
מה המהות של הורים? למה אנשים בכלל הופכים להיות הורים? למה מחליטים להביא ילדים? מה תפקידם של הילדים? האם יש להם תפקיד? הרי הם לא בחרו לבוא לכאן, מביאים אותם לעולם בלי לשאול. לא פעם אני מרגיש את הכוח הזה, מושך אותי אל תוך הלא כלום, מגנט ענק שאותו רבים כל כך משרתים. ומצידו השני יש את הילדים שלנו, יש את הילדות שלנו, אהבה, פנטזיה, דמיון. שני כוחות אדירים שנאבקים. ואולי אני חושב שזה כוח טבע בסיסי, למרות שנדמה כאילו זה הפוך, אולי הילדים באים לכאן על מנת להציל את הוריהם.
הינה רגע יפה בו מתואר הקונפליקט בין שני העולמות זה של הילד וזה של המבוגר:
" בדיוק כך, בן" ענה גמורק. " בעצם זה עיקרו של העניין. אינך מבין? אם בני האדם מאמינים שפנטזיה אינה קיימת, אין חשש שיעלה בדעתם הרעיון לבקר בה. וכל עוד אין הם מכירים אתכם, יצורי פנטסיה, בדמותכם האמיתית, יכולים המפעילים לעשות בהם ככל העולה על רוחם"
"מה הם יכולים לעשות"
"כל מה שירצו. כשאמורים הדברים בשליטה בבני אדם והכוונתם, אין מכשיר טוב לכך משקרים. כי מבין אתה, בני, בני האדם חיים על פי אמונות והשקפות. ובאלה יש לכם שליטה. אפשר לכוון אותם ולהפעילן. הכוח לכוון דעות ואמונות הוא הדבר היחיד הקובע. לכן התייצבתי לימין השליטים ושירתתי אותם- כי רציתי חלק בשילטונם".
"אני אינני רוצה שום חלק בזה" התפרץ אטריו.
"הירגע כסיל צעיר" נהם הזאב. "כאשר יגיע תורך לקפוץ ללא כלום, תהיה גם אתה משרת נטול-שם לכוח השולט, ללא רצון משלך. מי יודע איזה שימוש יעשו בך? אולי תעזור להם לשדל אנשים לקנות דברים שאינם נחוצים להם, או לשנוא דברים שאינם יודעים עליהם דבר, או לאמץ דעות המאפשרות להשתלט עליהם בנקל, או להטיל ספק באמיתות שיכולות להצילם. אמנם כן בן פנטזיה קטן, דברים גדולים יתחוללו בעולם בעזרתך, תוכרזנה מלחמות, תוקמנה אימפריות חדשות.
זמן מה בחן גמורק את הנער מבין עפעפיו העצומים למחצה, ואז הוסיף:
"העולם האנושי מלא אנשים חלושי-מוחין, החושבים עצמם לחכמים מכל אדם ומשוכנעים, כי יש חשיבות עליונה לכך שישדלו אפילו את ילדיהם להאמין, שפנטסיה אינה קיימת. אולי יוכלו הם להפיק ממך תועלת.
אטריו הרכין ראשו.
עכשיו ידע מדוע חדלו בני האדם מבוא לפנטסיה ומדוע לא יבוא איש להעניק שמות חדשים לקיסרית הילדותית. ככל שגדל החידלון שפשה בפנטסיה, כן גדל מבול השקרים המציף את העולם האנושי וקטן הסיכוי, כי ילוד אישה יבוא לפנטסיה. היה זה מעגל קסמים שממנו אין מנוס. עכשיו ידע זאת אטריו.
אוי, כמה טוב פה! 🙂
כשעלה הפוסט התלבטתי אם לקרוא אותו, כי קראתי את הספר מזמן וזכרתי רק בקווים כלליים, ואז קראתי את הסעיף הראשון ואמרתי לעצמי: לא לא. קודם לקרוא את הספר. אז קראתי (בתרגום הישן-הישן, עם בית התמורות ועם פוכור…).
היה תענוג לקרוא את הפוסט ואת התגובות ואיך כל אחד פה קרא ספר קצת שונה.
מרית, לא חשבתי על זה שמחלת הקיסרית הילדותית משקפת את מחלתו של האב… זה כל כך יפה.
חוט (מה)משולש, אמרת דברים כל כך יפים ומרגשים, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל 🙂 אז כמו הזקן ההוא שכותב הכול, אני פשוט אקרא אותם שוב ושוב.
דבי, גרמת לי להכיר בכך שאני עוד צריכה לנסח את האתוס החדש שלי אם יש לי כזה – כי לפני זמן מה הייתי מאוד איתך, בלמה ילדים צריכים להציל את הוריהם וזה לא תפקידם, והיום נתתי דעתי על כך שאני במקום קצת אחר ו… עוד לא נתתי לו שם 🙂
ולגבי הדיון על הענשה והצלה (אגב, המסע המופלא הוא סרט של מיאזאקי שכן ראיתי…) – זה גם מופיע פה -הענשה שהיא גם הצלה – עם אטריו שנלחם בבסטיאן כדי להציל אותו.
ועכשיו, אני בראי:
כל כך ריגש אותי בבית התמורות, שאיולה אמרה לבסטיאן שזה לא נכון שהיו לו משאלות רעות או דרך רעה – כי הדרך, והמשאלות, הובילו אותו לאן שהובילו ולכן הדרך היא נכונה… וזה מתחבר למה שאמרת מרית על הקיסרית הילדותית שהיא לא שיפוטית, אבל היא כל כך רחוקה, וכאן עם איולה זה היה לי ממש מרפא.
ומיכרה החלומות – עבודת הכרייה… והצורך בחלום כדי לכוון אותך… אני חווה את זה הרבה, שחלומות מכוונים אותי. וזה גם הזכיר לי בסוף הסרט הנפלא "עד סוף העולם" (שם שפתאום מהדהד לי את "הסיפור שאינו נגמר") של וים ונדרס שהם ממציאים מין מצלמה שיכולה להקליט חלומות ומתמכרים לצפייה בחלומותיהם… אבל שם זה דווקא גורם להם ללכת לאיבוד בתוך עצמם.
ודבר אחרון, בקשר למיו מיו שלי שקראתי לאחרונה, שבשני הספרים נראה לי שיש עיסוק בדיכאון – מה שקורה במיו מיו ליער המת ולכל מה שקרוב לאביר עם לב האבן ששונא בעצם את עצמו, וכמובן אבא של בסטיאן והלא-כלום שבולע את כל הממלכה… וזה מעניין ואולי גם נועז.
לי גם אני ממתינה בקוצר רוח לניסוח האתוס החדש! ובהקשר זה, תראי מה מצאתי: http://www.hahem.co.il/sartan/?p=6008
ומרית, בקשר לתשובה שלך להראל, האמת היא שאני הגבתי כאן גם כבת וגם כאמא 🙂
דבי, איזה שיר נפלא! וכמו שכתבתי איפשהו למטה, אמרתי את המילה אתוס ומיד נבהלתי, אבל יהיה ספר… 🙂
ולגבי זה שהגבת גם כבת וגם כאמא – אני רק מתחילה להבין את הצד הזה (של "כאמא"). את היכולת לאמפתיה כלפי כאבים שאני אפילו גרמתי אותם, או לא מנעתי אותם… זה סיפור גדול ולא פשוט. צריך לדבר על זה פעם 🙂
אה, כמובן שכחתי משהו. לגבי איולה שהיא אמא של עצמה ובת של עצמה אבל בכל פעם היא רק אחת, כלומר לא יכולה באמת להיות אמא ובת של עצמה – זה נראה לי עמוק. וגם קשור לנושא שהעליתם פה של הורות והצלה…
חוט מהמשולש, לצערי אני לא רואה את המגמה ההפוכה (בניגוד לבית הנדבק).
הראל, מעניין שאתה אומר "אנחנו ההורים". נראה לי שרוב מי שהגיב פה (בטח אני) עדיין בשלב של "אנחנו הילדים" 🙂 אבל נדמה לי שההצלה שעליה אתה מדבר היא לא משימה שהוטלה על הילדים, אלא שבעצם קיומם ופליאתם הם מחיים ומחדשים נשכחות. וזה סוג טוב של הצלה, כי זה לא דורש מהם לרַצות ולהיות מה שהם לא ולתפוס את מקום המבוגרים.
לי, הרי על זה הספר, על זה שספר הוא ראי ומשקף לכל אחד משהו אחר.
ואני לא יודעת לגבי ההענשה. עונש בשבילי זה משהו רע מטבעו, מי שמעניש אותך מתנשא עליך ומשתמש בכוחו לרעה. זה קיצור דרך ל"חוסך שבטו שונא בנו" אחד המשפטים שעושים לי פריחה בלב. המקרה של אטריו הוא אחר כי הוא לא בעמדת כוח מול בסטיאן, הוא בעמדה של שוויון, ומעמדה של שוויון ייתכן עימות (גם עימות שוחר טוב ומציל) אבל לא עונש.
האתוס החדש שלך בענייני הצלת הורים מאד מעניין אותי. כי מה ששבר את לבי בסיפור, זה שהילד צריך ללמד את אביו לאהוב אותו, לאו דווקא עיקרון ההצלה. מכיוון שאני מאד מאמינה בעוצמות של ילדים אני לא נחרצת כמו דבי, אני מרגישה שיש מקום לדו כיווניות.
בית התמורות זה הכי נפלא, הוא גרם לי להבין משהו מאד משמעותי על עצמי ועוד אכתוב אותו אני מקווה, בהקשר אחר.
ואת צודקת לגבי עד סוף העולם, יש מצב שהוא מתכתב עם הסיפור שאינו, אפילו במודע. אבל שם החלומות זה כמו סם קשה.
ואני צריכה לשים יד על התרגום הישן-ישן לפני שקשקשו עליו כדי להתאים אותו לסרט.
מרית, לא נורא 🙂
לי, אני מקוה שמרית תסלח לי, אבל בלעדייך ה'אושר' שבעיר אינו שלם 🙂
ולי ומרית, בעיני בית התמורות הוא הלב הרך של הסיפור. כאשר בסטיאן מוצא בתוכו את המשאלה האחרונה, המשאלה לאהוב, הוא שואל את הגבירה איולה על אהבה, והיא עונה, "אני הייתי רק זקוקה למישהו, שאוכל לתת לו את עודף השפע שלי". אהבה היא עודפות השפע….
מרית, אני סקרנית מה תכתבי על בית התמורות… ואמנם אני זו שהשתמשתי במילה אתוס אבל אני נבהלת ממנה ואגיד רק שאולי זו ההבנה שכמו שכתב החוט מהמשולש, הבית ממילא כרוך סביבנו… ואספר גם שממש בימים אלה גמרתי לכתוב ספר על ילדה שמצילה את אבא שלה. והיא אפילו לא מלמדת אותו איך לאהוב אותה, אלא מצילה אותו עצמו ברמה הרבה יותר בסיסית (שיישאר ממנו משהו שאולי יוכל גם לאהוב אותה)… וזה עקף את הראש שלי, שכבר מזמן אמר שלא מתפקידי ואני כועסת ולא מעוניינת וכו'. ועקף הכול, ופשוט נכתב.
חוט, התחושה הדדית לגמרי…(אם היא כבר תסלח אז אפשר שניים במחיר אחד).
לגבי בית התמורות – הו, איזה ניסוח יפה שהוא "הלב הרך" של הסיפור… ואני מסכימה. עיני מסכימות וביטאו זאת בדמיעה לאורך הפרק הזה… ואהבה כעודפות השפע, זה מתחבר ל"מחוזות של רכות ושובע" (כלומר הנה כתבת עליהם עוד:)).
wake a mish מזכיר לי את ז'ק ברל, שכינה את כל אהובותיו מדלן, מריק ומיש 🙂
חוט, לי, אין על מה לסלוח. עיר האושר היא על מה שרוצים שהיא תהיה 🙂
לי, נהדר, מזל טוב!
🙂
תודה!
מרית, נדמה לי שעניין המזל בספר הוא די ערמומי. בסופו של דבר הוא נובע מהמון החלטות, מקריות רק לכאורה. החל מזה ששער הכניסה לסיפור הוא בכתב ראי, כלומר שבסטיאן נכנס לחנות של מר קורנדר כמו אל עולם פנטסטי – וששראשי התיבות של שמו , שלושה בי"תים, הם השתקפות של ראשי התיבות של מר קורנדר, שלושה קו"פים. גניבת הספר היא אקטיבית, כמוה גם כל ההחלטות האחרות שבסטיאן מקבל במהלך הקריאה – ואם כבר הוזכר כאן פרומתאוס, בסטיאן הוא כמו ג'ק שמטפס על שיח האפונים, מציץ לעולם של אלים – חנות שבה יש המוני ספרים, המוני סיפורים -וגונב ממנה את הסיפור שלו.
עניין המקריות כביכול עולה בעוד הרבה מקומות בספר, למשל סולם המילים, האזהרה בצורת שלבים, שהקיסרית הילדותית מטפסת עליו: "הזקן מההר הבודד", אמרה בקול רם, "אם אינך רוצה שניפגש, לא היית צריך לשלוח לי את הסולם הזה. הרי אי-הזמנתך היא שמביאה אותי אליך." ולאחר מכן הקריאה של בסטיאן בשמה של הקיסרית, שמונע את החזרה האינסופית. מיכאל אנדה מעלה בשיחה הזאת תמונה נוספת של העולם, בצורת ביצה – כלומר נצח סגור בתוך עצמו, אבל נאלץ להסכים לדברי הקיסרית שיתכן וקליפת הביצה תישבר, על מנת שיתחילו חיים חדשים. (אם כי אי אפשר להתעלם מהעובדה שהספר שאנחנו מחזיקים, למרות בכל, כבר חתום..)
עוד תמונת ראי נמצאת בעיר הקיסרים האבודים שבה הקוף המגחך מעסיק את התושבים חסרי הדעת בערבוביית אותיות שבאופן מקרי אפשר ליצור ממנה מדי פעם איזשהו צירוף בעל משמעות. וכמובן, הסידור הקפדני של הפרקים לפי אותיות האל"ף בי"ת, וכמו ש-mikiji אמר, האופן הדומה שבו הסיפור מתחיל ונגמר.
דרקון המזל עצמו משתחרר הודות להחלטה של אטריו -בניגוד למה שהיה צפוי שיקרה. כלומר, הפעולה חשובה -וגם אם היא שגויה, היא זו שכותבת את הסיפור. כשבסטיאן אומר "טעיתי בכל מעשיי", הגבירה איולה מתקנת אותו: "הלכת בדרך המשאלות…. משום שאתה מאלה, שאינם יכולים לחזור על עקביהם עד אשר ימצאו את המבוע שממנו נובעים מי החיים…. כל דרך המובילה לשם היא הנכונה."
אוי, חוט, זה מרתק מה שכתבת, ולא רק כי זה מסתיים בציטוט שאני כל כך אוהבת :). והסצנה של סידורי האותיות המקריים, לעומת הסדר המופתי של תחילות הפרקים – לא חשבתי על זה, ועכשיו זה נראה לי נורא נורא בולט.
ועניין הבחירה והאקטיביות ועם זאת המזל, מזכיר לי את דבריה של תנינה:
להתחבר זה לא קשה.
להתחבר זה לא קל.
בשביל להתחבר צריך את עצמך
ואומץ ומזל
וחתול בשביל המנפלה.
חוט, עם כל הכבוד להחלטות, גם הטובות שבהן וגם השגויות ובוודאי הרעות מראש (למשל הספק-החלטה-ספק-רפלקס של גמורק לנשוך את אטריו) יכולות להוביל לכל מיני תוצאות, המזל הוא זה שנותן להן דחיפה, בעיטה של ליצן, לפעמים מסחררת, לכיוון הנכון. המזל הוא נדיבות של היקום ותקווה במצב צבירה של מימוש (שוב רולינג בדרכה ניסתה לבודד ולהבין את זה דרך שיקוי המזל בהארי פוטר, ניסיון נחמד אבל אצל אנדה אי אפשר לבודד, הוא כבר בדי אן איי של הסיפור). עניין האותיות הוא מוטיב לאורך כל הספר, החל מאותיות המראה של הפתיחה, ובגלל זה אגב, אני כל כך אוהבת את העבודה של דניאל לנדאו, והיא כל כך מתחברת לי לסיפור, כי העניין של WAKE A MISH הוא ההשתקפות הפלאית בבריכה.
אני לא חושבת שהסיפור הזה סגור וגמור, בכלל לא. אבל על כך בפוסט הבא.
ובקשר לסצנת הפתיחה, הנה החלק שהושמט בעריכה:
לא סתם בסטיאן "בּוּקס" (hint, hint… כמו שאומרים באנגלית) נמלט לחנות ספרים. החנות היא כבר חצי הדרך לפנטסיה, היא כבר שטח הפקר, אזור ביניים, או אולי מסדרון משותף למציאות ולפנטסיה. לא רק בגלל אותיות המראה, שממקמות את החנות כבר בעבר השני, בארץ המראה של אליס, די לקרוא את תיאורה כדי לראות איך מסתמן נוף וגם סיפור מבעד לערימות הספרים: "לפניו היה חדר צר וארוך שהלך והתפוגג באפלולית" [דיזולב לפנטסיה] … "על שולחנות אחדים נערמו הררים של ספרים … שזהרו בזהב מהצד. מאחורי חומה של ספרים … בתוך אלומת האור היתמרה מפעם לפעם טבעת עשן, גדלה וגדלה עד שנמוגה אל תוך האפלה" [בילבו? גנדלף? לא, התשובה אחרת:] "הטבעות דמו לאותות שהאינדיאנים שולחים בעזרתם הודעות לחבריהם מהר להר." האיתות האינדיאני הזה המופיע במסווה של דימוי תמים, הוא כבר הקדמה וגשר לאיתותי המצוקה של פנטסיה, ואפילו לאטריו הגיבור האינדיאני.
(עוד על "מוצא הפנטסיה מן הדימוי" http://wp.me/pSKif-epZ ).
לי, איזה ציטוט מופלא מתנינה.
מרית, אם חזרנו לחנות הספרים, אני תוהה גם על ההכפלה של דמות האב במר קורנדר. ובמיוחד מפתיע (ומשמח) בסוף, ששניהם מאמינים ומבינים. כל שבסטיאן צריך לעשות הוא לספר את האמת – ושתי דמויות האב, שהצטיירו מאיימות (קורנדר עוד יותר) – מבינות…
וכן, בסטיאן בלתזר בוקס זה מין שם שדן את בעליו לפתוח חנות ספרים :))
ו"על כך בפוסט הבא" – הידד!
לי, אולי יש עוד תמונת ראי, הקיסרית הילדותית היא היפוך של הגבירה איולה. הקיסרית טוענת שיש דרך נכונה, ויש דרך שאינה נכונה. יש שם נכון לקרוא לו לדבר, ויש שם שאינו נכון. בניגוד למה שהגבירה איולה טוענת, שכל הדרכים נכונות. למעשה הן אומרות אותו הדבר, כי אין לדעת מהו השם הנכון או הדרך הנכונה לפני שבוצעו, ואחרי כן – הם כבר חקוקים בעולם, כתובים בסיפור ולכן אמיתיים ונכונים בהכרח….
(ובכל משפט שבו המחבר אומר "אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת" – הוא מנביט סיפור חדש במוח הקורא, ולכן הספר באמת אינסופי, גן השבילים המתפצלים..)
יפה, חוט, גן השבילים המתפצלים, זאת הנקודה שבה נפתח הפוסט הבא 🙂
אהה, לא ראיתי את התגובות החדשות! נכון, יש נוף בחנות הספרים …..! וזה לא סותר את הליבוב של המזל בשום צורה….. אבל הספר דוחף לפעולה.
ליבוב 🙂
אוי, חוט, כל פעם אני שוכחת לכתוב פה שאני כל כך אוהבת את המשפט החוזר הזה – "אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת" – ומרית, אהה! ושוב הידד 🙂
וחוט, הקיסרית הילדותית אכזבה אותי. נראה שהיא הולכת להיות חברה של בסטיאן ("שני הילדים ישבו זה מול זה" או משהו דומה לזה) ואז היא נעלמה לבלי שוב, הסתר פנים ממש… ויש קשר בינה לבין איולה, אני מסכימה, אבל חשבתי שהמקבילה שלה, ומי שתפסה אולי את מקומה כי הוא נותר פנוי וריק מדי, זו קסאידה…
לי, "חתול בשביל המנפלה" הוא גם דרקון (ביש)מזל, נכון….? 🙂
ההררים, הזהב והחומה דווקא מחזקים בעיני את התמונה של בסטיאן כג'ק שפולש לעולם אסור . אי-ההזמנה של מר קורנדר ("אין לי שום ספרי ילדים ואת האחרים לא אמכור לך") היא פיתוי מפורש לגנוב, כמו הסולם המתרה של הזקן מההר שצומח מלמעלה למטה, תמונת ראי של שיח האפונים.
ואם התאכזבת מהקיסרית הילדותית, בואי נחצה את ים הערפילים, הי הו!
אפשר גם כלב מעופף 🙂 וכן, אי-ההזמנה היא אלמנט מובהק ומעניין… וכן, בוא נפליג, אהוי! 🙂
פתאום התבררה לי נקודה שלא שמתי אליה לב קודם-בסטיאן לומד להיות אהוב אצל הגבירה איולה ולאחר שטובל במי החיים לומד לאהוב וזו בעצם המתנה שמביא איתו חזרה לעולם שלנו. אבל באיזה שלב הוא לומד לאהוב את עצמו? פתאום מרגיש לי שלאחר שהחוסר שלו התמלא הוא רץ מהר מדי לתת את זה לאחרים, כאילו מדלג על עצמו. האם לעמוד מול עצמו זה עדיין מקום שקשה לו מדי להיו בו?
mikiji, שאלה מעניינת שמעוררת בי רגשות מעורבים. אפילו משאלתו של בסטיאן להיות אהוב כמות שהוא, עוררה בי אי נוחות מסוימת ברגע שבו נהגתה. והיא כמעט מתבקשת אחרי שנאהב בזכות תכונות שהדביק לעצמו בעזרת משאלות. ועדיין נדף ממנה, ולו להרף עין, ריחו של ספר הדרכה, שנשכח אמנם ברגע שהופיע הקסם של בית התמורות והשינוי. אני מנסה לדמיין איך היתה נראית הגשמת המשאלה לאהבה עצמית, ורק דימויים נרקיסיסטיים עולים בדעתי. אולי זה קוצר הדמיון שלי?
אני לא יודע אם נרקסיסם זה בהכרח רע, אולי זו פשוט עוד תחנה בדרך המפותלת של המשאלות. אני חשבתי דוקא על המקרה ההפוך של מישהו שרואה את האור ומייד הולך להטיף את הבשורה לעולם. חסר לי הרגע של העצירה וההתבוננות, ההתבוננות בראי אם כבר רוצים להשאר בתוך עולם הדימויים של פנטסיה
גם אני לא יודעת (אף שהמיתוס היווני כבר סימן אותו כעונש וכקללה). אבל אם זה באמת וכמעט בסוד עד הרגע האחרון – הסיפור על פרח לב הזהב, אז אין לו פנאי להתמהמה. הוא רץ להציל את אביו החולה, ללמד אותו לאהוב אותו… 🙂 ואם לא שומעים – זה סמיילי עם אנחה.
[…] 11) שש סיבות שבגללן מרית בן ישראל אוהבת את הסיפור שאינו נגמ… (עברית) […]
מרית, על תופעת הפוסט-המיוחל-המתמהמה שרו כבר ה-carpenters:
הכתיבה והחיים לא רק מקבילים אלא יוצרים אחד את השני כמו בציור המאוד ידוע של אשר, של יד מציירת יד מציירת:
http://images1.calcalist.co.il/PicServer2/20122005/3545/tat7im_l
.jpg
אפשר היה לדבר על חרדת הדף הלבן לולא זה היה מחייב לייחס אותה גם לכוחות שיצרו את היקום על כל פלאיו 🙂
אהמ, חרדת הריק, כמובן 🙂 (האם אפשר לדבר על חרדות ו'הפרעות' למיניהן כעל תשוקות…..?)
חוט יקר, כותבת אני וכותבת (הים לא יחדל מלנהום). וגם מוחקת וגוזמת, הוא שואף לאינסוף הפוסט הזה, אבל אני לא בטוחה שזה הפוסט לו אתה מחכה. ובעניין החרדות והתשוקות, סיפור אמיתי: בשעתו מירי פארי תרגמה את מחזהו של פיקאסו "תשוקה נתפסה בזנב", ויש שם שתי דמויות שנקראות "חרדה רזה" ו"חרדה שמנה", ובלי משים היא תרגמה אותן ל"תשוקה" רזה ושמנה, רק בשלב מאוחר היא תפסה את הטעות, כשהבובות שעיצבה כבר לבשו בגדי גוף מתחרה שחורה…
למרות הפוסט הנפלא,אף פעם לא אהבתי ולא אוהב את אנדה,ומבין ספריו זה הספר שהכי מעיק עלי
מרית, אני אוהבת אותך! הסיפור שאינו נגמר היה הספר המכונן של ילדותי ועד היום אחד האהובים ביותר. את מכירה את ראי בתוך ראי? מעניין אותי מה דעתך עליו.
אפרת, תודה. אני מצטערת וגם מבינה.
דולי, תודה 🙂 לא מכירה את ראי בתוך ראי, אבל בכל ההצגות שלי היו מראות.
הנה למשל, מתוך "הוי אילו…" על פי שלוש אחיות של עגנון:
מרית, ראי בתוך ראי הוא אחד מספרי המבוגרים הבודדים של אנדה, ומחווה לאביו, אדגר אנדה, הצייר הסוריאליסט. את חייבבבבבת לקרוא אותו מיד! 🙂
המממ… אבדוק בשבוע הספר (אף שבשנים האחרונות כבר לא מביאים לשם ספרים ישנים, רק את הכי חדשים נוצצים ונמכרים).
אין סיכוי למצוא אותו בשבוע הספר, רק בחנויות יד שניה ובספריות…
[…] של חנות הצעצועים (ומעניין שמזווית כזאת בדיוק נפתח הסיפור שאינו נגמר – עוד סיפור על ילד ואביו המנוכר. פולונסקי הוא זה […]
[…] למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר […]
[…] להבין שהכתם החום שמאכל את האישה כמו הלא-כלום שמכרסם את ממלכת פנטזיה אינו אלא שמיכה שמונחת על ברכיה. עד עכשיו אני לא בטוחה […]
[…] למה אני כל כך אוהבת את "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכא… […]
[…] למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר (הספר) […]
אין מילים. שנים אני מחפשת מילים לתאר חווית על כמו הספר הזה. לא בטוח שאצליח גם עכשיו, כי הטקסט שלך גם הוא חוויה. אף פעם לא הצלחתי להסביר חוויה.
תמי, תודה רבה רבה. אני אוהבת להסביר חוויות. אחד הבילויים המועדפים עלי 🙂
[…] שהוא גורם, נובעת בראש ובראשונה מן היכולת לאהוב, כי כמו בסיפור שאינו נגמר היכולת לאהוב היא מי החיים […]
[…] למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר […]
[…] למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר […]
[…] למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר […]
[…] לילה ארוך, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת, כמו שכתוב בסיפור שאינו נגמר). בקטלוגים למיניהם כתוב שסגל מעלה באוב את דמותו של הבל, […]
מדהים. איך לקרא עוד פרשנויות
רחל, תודה!