.
בשבוע שעבר כתבתי על המיצג הכמוס של דרורה דומיני. סל הפלסטיק הוורוד מככב גם במיצג הגלוי של תמר ניסים "המטחנה".
.
.
ובקיצור: נסים לבושה במדי שירות לבנים יושבת על הרצפה. מאחוריה ניצב מעין גוש-קיר חימר והיא צובטת ממנו נתח, מניחה אותו בסל פלסטיק שהיא מחזיקה בין רגליה ולוחצת אותו אל דופן הסל כך ש"תולעי" חימר מבצבצות מחוריו. אחרי שהנתח "נטחן" היא תולשת את הנתח הבא, וכך הלאה. התכלית סתומה ומופרכת אבל הפעולה עצמה מספקת באופן מוזר (וגם משכנעת, זה החזיר אותי אל מטחנת הברזל היצוק של סבתי, המוברגת אל שולחן המטבח המכוסה בשעוונית).
"המטחנה" בוצע בפתיחת "סל צריחה 2013" תערוכה שציינה שנתיים למחאה החברתית של קיץ 2011, הֶקשר שמציף את הקושי הפיסי ואת השחיקה הגדולה בעבודה. התלישה והטחינה המפרכות והתנוחה המאד לא ארגונומית החזירו אותי למאבק הקופאיות על הזכות לשבת בזמן העבודה, אבל באופן אחר והרבה יותר כואב, גם לז'אן דילמן (Jeanne Dielman 1975), הסרט המרעיש והכמעט אילם של שנטל אקרמן, על עקרת בית בלגית שמשלימה את הכנסתה כזונה.
.
.
ז'אן דילמן הוא סרט מאופק ונקי ומסודר באופן כפייתי כמעט. במשך 201 דקות ארוכות פורטת אקרמן את הניכור לחפצים ופעולות יומיומיות. בשלב שבו מכינה הגיבורה שניצלים ומניחה את הקמח, הביצה והפירורים בסדר משובש, הסצנה הופכת למעיקה ואפלה באופן שקשה להסביר למי שלא חווה את הסרט. ולפיכך לא בחרתי בה אלא ברצף אחר, מייצג:
.
.
קצת לא הוגן מצדי לערב את שנטל אקרמן, כי על יד "ז'אן דילמן" "המטחנה" היא מיצג קליל וכמעט פופי. הסל של תמר נסים הוא מעין קצרנות של חברת הצריכה: סל מצרכים שהוא גם אסלה, שאיך שממלאים אותו הוא כבר מתרוקן.
.

משמאל, סינדי שרמן, untitled film still # 10 – 1978 (עוד על העבודה הזאת פה). אצל שרמן זה אמנם לא סל בין הרגליים, אלא שקית קניות. הקשר למיניות הוא סבוך מכדי שאכנס אליו הפעם, אבל הוא נוכח בעוצמה רבה גם בז'אן דילמן, ובתמונה שמתחת. (לחצו להגדלה)

לייזה לו, מטבח (פרט, בעניין הקשר העקום למיניות) – זה מה שמסתתר כמסתבר בעמקי התנור של המטבח שיצרה לייזה לו ממיליוני חרוזים שחוברו יחדיו בעמלנות מהאגדות.
.
לטחון חימר בסל קניות זאת לא סתם גוזמה ועיוות של מטלה לגיטימית, כמקובל בסיפורי אגדות (אם כי המטחנה של תמר נסים לגמרי מתאימה לפרופיל ששורטט במיצגניות וגיבורים). זה לא כמו לברר עדשים שהושלכו לאפר, לטוות עד זוב דם או לשאוב מים בחבית מחוררת. המטחנה היא שיגיון ושיגעון, והיא אמנם יוצאת מכלל שליטה כשנסים מתחילה לאלתר ולהשתמש גם ברגליה כדי לעמוד במשימה. הגבול בין הסל לאישה נהיה נזיל, הם חלק מאותה מכונה.
.
.
יש ביטוי כזה בעברית, לטחון מים, שפירושו לפעול על ריק, בלי שום תוצאות. לטחון חימר בסל קניות זה דומה אבל יותר ספציפי. כי לא סתם מה שנטחן פה הוא חומר פיסולי. זאת היצירתיות שמתבזבזת בעמל היומיום.
אני לא יודעת אם נסים השלימה אי פעם את המיצג הזה, כלומר, טחנה את כל גוש-קיר החימר (ואולי גם שבה ולשה אותו לגוש-קיר והתחילה מהתחלה וכמו שכתוב באגדות – אם עוד לא מתה, הרי היא טוחנת ולשה עד עצם היום הזה). אני משערת שלא, וקצת מצטערת. כי מיצג הוא לא בעסקֵי הכאילו, אלא בעסקי המציאות רבה מדי כפי שקרא להם הדס עפרת. וחלק מן התחושה הקלילה והפופית (יחסית, הכל יחסי) של "המטחנה" נובעת מן הוויתור על ההתמודדות.
ובמילים אחרות: השלמת העבודה היתה משנה את המרחב ואת הרגש.
מבחינת המרחב – ככל שהגוש-קיר המסודר והמוגדר יתכווץ, כך תגדל ותתפשט ערימת החימר הכאוטית והמלכלכת. ומכיוון שהחימר עובר גם מן הרקע לפרונט – יתכן גם שיסתיר את המיצגנית. ובכל מקרה הנפח יגדל. כי הטחינה – כמו כל פירוק – מנפחת את החומר. בסדנא שהעברתי פעם, מישהי שאת שמה שכחתי לצערי (ואם את מגיעה לפה במקרה, תזדהי ומיד אוסיף אותו), התחרטה על ספר שחיברה והחליטה לפזר את מילותיו, פשוטו כמשמעו: כלומר לקרוע כל דף למילים בודדות. גם היא לא השלימה את המטלה במסגרת הסדנא, אבל מהר מאד התברר שמילים בתפזורת תופחות להררים, בעוד שאחיותיהן הפוסעות בשורות ישרות בדף-הקסרקטין מסתפקות במועט.
ולא רק הנפח גדל עם הזמן, גם הרגשות והתחושות משתנים. ואני לא מדברת רק על העייפות והייאוש המובנים מאליהם. למעשה אי אפשר בכלל לנחש את החוויה – של המבצעת או של הצופים – עד שלא מנסים. מי שראה את ז'אן דילמן עד הסוף המטלטל, יודע שהוא לא יכול היה להתקיים ללא מאתים הדקות הסיזיפיות שקדמו לו. אי אפשר לדעת מה עבר על סיזיפוס מטעימה של חמש דקות.
זמן המיצג הוא הווה מתמשך, הפרזנט קונטיניוס של אהרון קליינפלד מספר הדקדוק הפנימי (לא אפרט, הכול כתוב פה), אבל איכשהו, אולי בגלל הר החימר שדמיינתי, נזכרתי דווקא בדרשת הגיהנום מדיוקן האמן כאיש צעיר (הנפלא מאד) של ג'ויס. הדרשה המשתרעת על פני עמודים רבים עוסקת בין השאר בזמן הגיהנום, כלומר בנצחיותו, שהיא על פי המטיף "גולת הכותרת לכל העינויים". הנה כמה מהשורות שנצרבו (אבוי) בזכרוני:
…דמו בנפשכם הר של חול כזה, שגובהו מיליון מילין, והוא נישא מן הארץ אל שמי השמיים, שרוחבו מיליון מילין והוא מגיע עד ירכתי תבל, ומיליון מילין עוביו; ודמו בנפשכם כמות עצומה של חלקיקי חול זעירים אשר לא יימנו מרוב, מוכפלת במספר העלים אשר ביער, טיפות המים שבאוקינוס האדיר, הנוצות שעל הציפורים, הקשקשים שעל הדגים, השערות שעל החיות, האטומים שבמרחביו העצומים של האוויר; ודמו בנפשכם שמקץ כל מיליון שנים באה ציפור קטנה אל ההר הזה ונושאת במקורה גרגר זעיר מן החול הזה. כמה מיליונים על מיליונים של יובלות יעברו בטרם תישא ציפור זו אפילו אמה על אמה מהר זה. כמה עידני-עידנים על עידני-עידנים יעברו בטרם תישא את ההר כולו, ואולם גם בסוף פרק זמן כביר זה לא נוכל לומר שאפילו רגע קט אחד ויחיד מן הנצח כבר חלף.
מתוך דיוקן האמן כאיש צעיר, ג'יימס ג'ויס, תרגמו אברהם יבין ודניאל דורון
*

הסל של עליקמא הקטן, איירה מרים ברטוב (סבי מצד אבי היה קורא לסבתי החורגת החרוצה והעמלנית "הכושי שלי" (אבל לא ניכנס לזה עכשיו, באמת לא).
*
עוד באותם עניינים
עקרת בית נואשת – על הסמיוטיקה של המטבח של מרתה רוסלר
האישה הוויטרובית – על רבקה הורן
עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)
*
××ר×ת ×× ×שר××,
× ×× ×ת ××× ×קר×× ×ת ××××× ×©××, ×××××ת ר××ת ×¢× ××× ×ת ××× ×.
×צרפת ×××× × ×××××××× ××תער××× ×©×× ×××ר×× ××רת ×××××ת ת×פ××ת, ××××××.
××× ×ש×× ×ר××ת×.
ש×ת ש×××,
××ר×× ×¢×ר×
×××¨×¢× â ש×ר××ª× ××× ×ת ××¢×צ××
××/פקס: 03-5468843
× ×××: 052-8088909
לפעמים יש לך פוסטים שהתגובה היחידה שאני יכולה להגיב להם היא אנחה.
מרית שלום
שמחתי מאד לגלות שהתייחסת לעבודה שלי המטחנה בבלוג. עניין אותי מאד ההקשר שבו שמת את העבודה והיצירות הנוספות שבחרת להתייחס אליהן.
ההערה על כך שהעבודה הפסיקה לפני שסיימתי לטחון את כל גוש החימר היא מעניינת ונכונה ובאמת כאשר הפסקתי לאחר למעלה משעה של טחינה הרגשתי שמבחינתי יכולתי להשאר עוד שעות ולעשות את העבודה כי זאת היתה התוכנית הראשונית של המיצג. לא המשכתי כי חשבתי שהטחינה תהיה הרבה יותר מהירה וזה היה פרק הזמן שהקצו לעבודה. תמיד בעבודות כאילו שתלויות גם בגורמים נוספים עולה השאלה עד כמה אני מתעקשת על הדבר שלי ועד כמה אני נמצאת בתוך מסגרת של זמן ומקום. אני חושבת שזה חלק מתוך הסיטואציה שאני מדברת עליה גם בתוך המיצג שלי כטוחנת ונטחנת בכוחות גדולים ממני שהזמן והמקום שהקצו לי היו פרמטר בתוך הסיטואציה של המיצג. ההערה שלך היתה מאירת עיניים כי היא פגשה את הדילמה שלי שעלתה בזמן המיצג והיא מתי אני מסיימת את המיצג.
בברכה
תמר
ב-9 בינו 2015, בשעה 10:57, "עיר-האושר" כתב/ה:
>
>
מרית, דיבורך על "לטחון מים", הזכיר לי יצירה פשוטה להדהים, מעין צעצוע פילוסופי ושמה "לטחון מים – Grinding Water". מצורף וידאו הדגמה קטן:
סובב לנצח, טוחן כלום, ברכות ובעונג. העונג שבסיבוב המטחנה הזו מושתת על היותה אבסורד, החל מהציר המוצלב (מי היה מאמין שזה יסתובב בכלל), והמשך בחסר התוחלת והתכלית (מהבחינה הביצועית פרקטית) של המטחנה.
אורלי? (התגובה מופיעה בצופן מסתורי)
דבי, אנחה על החיים או על האמנות?
תמר, תודה לך על המיצג שמאד נגע ללבי. הכאיב ולרגעים הצחיק. ובאשר לזמן – חשבת שזה יילך יותר מהר… אבל ככה זה תמיד, גם הכנות הן לא ביטוח כי לחומרים יש כוונות משלהם (כבר כתבתי פה פעם על לב השוקולד של הדס עפרת שקפא במזגן של סעודת הפיות http://wp.me/pSKif-hW4). מה שנפלא במיצגים, זה ששיבושים וגזרות לא יכולים להרוס אותם, זאת לא הצגה שאפשר להרוס על ידי הפרעה מבחוץ. החוכמה היא לא לחפות על הבעיה אלא לספח אותה, להפוך אותה לחלק מן המיצג. ואילו את האטת בזמן וחדלת במין פייד אאוט לירי שסותר (לפחות לטעמי) את מהות העבודה. הנחמה היא שלומדים, ותמיד מגיעה הזדמנות נוספת במיצג אחר…
גיא, זה יפהפה הצעצוע שלך, אבל איפה המים, מאיפה הם נכנסים ויוצאים? (והאם אתה לובש סינר כמו אומן מימי הביניים?)
הייתה לי מעניינת התגובה של תמר, גם המציאות שנכנסת ומפריעה וגם שהיא השתמשה במילה "הקשרים" – ובאמת המילה הקשרים עברה לי בראש כשקראתי את הפוסט הזה, היה בו משהו קליידוסקופי ומסחרר עם החיבורים הבלתי צפויים והעשירים, שאני לא יודעת אם לזה דבי התכוונה, אבל באמת מעורר מין השתאות שקשה לתרגם אותה למילים או למשוך חוט ראשון של מילה ראשונה… אז הנה משכתי מתוך התגובות.
Raeda Saadeh – Palestine.jpg יצירה שהייתה מתאימה מאוד לפוסט הנפלא שכתבת
"לטחון מים" – הרי פירושו לפעול על ריק. לכן המטחנה ריקה גם ממים… זה לגמרי אלגורי. שם חליפי לצעצוע הזה הוא "(Doing nothing (and enjoying it". חוץ מזה שעץ ומים לא הולכים כל כך טוב ביחד.
גיא,
למה nothing? זה מכשיר שהופך תנועה סיבובית לתנועה קווית. לשתיים כאלו אפילו.
מרתק לראות ולחוש את השינוי הזה עוד ועוד ועוד, לא?
רינת,
בדיוק – זה מרתק ומרנין, אני הייתי מהופנט עם זה למשך הרבה זמן.
השמות של זה, "לטחון מים" או "Doing nothing" מבטאים את הפער בין זה שאין עשיה פרקטית לבין זה שיש המון התרחשות אסתטית. מי אמר שלא לעשות כלום זה רע? זה מעורר אסוציאציה למדיטציה…
בכל אופן – עד כמה שזכור לי השמות האלה הופיעו על המוצר כשקניתי אותו.
גיא, על כגון זה היתה מורתי לצרפתית מדאם רוזנברג מצטטת את הנסיך הקטן:
C'est véritablement utile puisque c'est joli
(ופירושו שזה מועיל מכיוון שזה יפה)
על החיים, ועל היכולת של האמנות לזקק ולצרוף מהם את העצב והקושי ככה שאי אפשר לא לראות.
לי, אני באמת מאמינה שתרבות היא סבך שבו כל דבר קשור לכל דבר. ההקשרים הם בין השאר תיבת תהודה שמגבירה ומאירה את היצירה. הם מתבקשים במיוחד במיצג, גם בגלל השם שיצא לו כאמנות סתומה, וגם בגלל שפעמים רבות (כמו במקרה הזה וכמו בהרבה מיצגים אחרים שעליהם כתבתי) הפעולה מאד פשוטה ורפטטיבית. וזמן הבהייה בתמר שטוחנת עוד פיסת חימר ועוד פיסת חימר הוא גם זמן מדיטטיבי וריק שמזמין הקשרים.
גורית, תודה! את לגמרי צודקת. זה הסל השלישי הירוק והסוהר בסדרה שנהיתה פה, גם הוא חלק ממיצג (מעבר לכל ההקשרים הפוליטיים מכל הסוגים (ולאסוציאציה הפרטית והמבועתת שלי לגמד חוטם http://wp.me/sSKif-longnose ) המחשבה הראשונה שלי היתה על הרגע שבו מישהו ירים את הסל בידיותיו. הנה התמונה:

התמונה לקוחה מפה http://www.citysharing.ch/invited-projects~87.html ויש שם עוד עבודות מעניינות (וגם היא אגב שואבת את המדבר כמו גליה יהב שדורית הביאה בתגובות לפוסט הקודם, מעניין מי קדמה למי ואם יש או נוצר קשר)
גיא, אהממ… אני מרגישה קצת מרומה (אבל גם לטחון אוויר הולך 🙂 ).
יפה מה שכתבת על המיצג ומזכיר לי שכתבת בזמן ומקום אחר על שעמום במיצג וזה גרם לי לפעור עיניים (ההתייחסות האחרת, הדה-אוטומטיזציה של מושג השעמום…)
לי, השעמום אמנם סובל מסטיגמה 🙂
מרית,
"הגבול בין הסל לאישה נהיה נזיל, הם חלק מאותה מכונה", כתבת, ומיד עלתה בעיני רוחי התנועה הסיבובית של אבניים, שמאחדת בין אדם וחפץ לכדי מכונה. כפות הידיים נוסעות מסביב לגוש החימר, האצבעות חופרות בתוכו, כל זרוע נעה כבוכנה בצילינדר הכתף, הצוואר נע קדימה ואחורה, הראש שמסיט את ארובות הראיה, רגל אחת על הדוושה, והשניה מייצבת את שאר הגוף.
בנוסף, מה שכתבת על העבודה, הזכיר לי את המונולוג של סימונה מהספר: "שום גמדים לא יבואו", מאת שרה שילה:
"בשביל מה יש לי להיכנס במקלט? בשביל מה יש לי לקום מחר בבוקר? בשביל העבודות? איי! באמת עצוב. איך תעזוב סימונה את העבודות שלה? מה יעשו העבודות של סימונה שהיא תעוף לכוכבים? מסכנות העבודות של סימונה, בטח יֵשבו עליה שבעה.
"העבודות שאני משאירה אותם בבוקר יושבות לי בבית רגל על רגל, מחכות לרגע שאני יחזור מהעבודות של המעון. איך שאני פותחת את הדלת של הבית, ישר מתנפלת עלי אחת ותכף עוד אחת, חושבות מצאו כדור מסמרטוטים. כל היום ישבו בבית, חיכו לסימונה שתבוא להם, ואחרי שנחו להם כל היום, מה, לא יהיה להם את הכוח לשחק אִתה? העבודה של הגיהוץ זורקת אותי לכיור, והכיור איך שנהיה ריק מעיף אותי למטאטא, והמטאטא לאמבטיה לרחוץ את הקטנים, והאמבטיה לגז להכין משהו לערב לאכול, ומהגז בחזרה לכיור. ומהכיור להוריד את הכביסה ולקפל אותה, ומהקיפול–כביסה לחוט ומחט. רגע אחד לא עוצרות העבודות וצוחקות עלי, צוחקות להם ככה עד האחרונה שמקבלת אותי לידיים שלה ורואה שאין לה מה לזרוק. אין סימונה. רואה שהיא לא יכולה לצחוק יותר עם הפרצוף שיש לי, ועוזבת אותי ליפול על המיטה". ["שום גמדים לא יבואו", מאת שרה שילה. הוצאת עם עובד].
את המיצג של דרורה דומיני מאוד אהבתי, בעיקר מפני שלא יכולתי לדעת מה בא בתוך מה – החול בסל, או הסל בחול. האם רוח הסיעה את החול בהדרגה אל תוך הסל, או היה זה הסל, שמישהו תחב בתוך הגבעה הרכה, או אולי בכלל התגלגל אליה. הסחף מאוד בלט לי שם, בלי שיכולתי לתפוס את המקום שבו הכל התחיל. וכמובן, מכל זווית שבה התבוננתי, ניחשתי סיפור אחר. ואיפשהו, קיוויתי שאם אוכל להרים את הסל, הגבעה תיצמד אליו במצב הדיוניתי שלה, כמין ענן פריך (או אולי תיתלה מתחתיו כטיפה גדולה).
טלי, איזה יופי של הערות. לגבי האבניים את לגמרי צודקת, מה עוד שהתערוכה התקיימה בבית בנימיני שהוא מרכז לקרמיקה עכשווית. וגם לגבי המה-בתוך-מה של דרורה דומיני. תודה!
אז אני הולכת ומערבבת רק חול וחול ומים ושמיים: ג׳אנט קרדיף ושותפה (שם ארוך) מילר
במרפאת שיניים נטושה, בחלל יפני אורבני טיפוסי, לגמרי קיץ
http://www.cardiffmiller.com/artworks/inst/storm_room_video.html
זה קצת מסביב (וודאי נחווה בעוצמה בתוך החדר עצמו)
אבל מתקשר לי עם מה שכתב גיא ועם הידיעה שהרוב (הזמן, היכולת להשפיע וכו וכו) נשמט לנו מהידיים
דורית, אני לא בטוחה שהבנתי את הקשר אבל יש קסם בלארוז חדר ביריעה של סערה.
אמרת את זה נורא יפה, יריעה, אריזה
(ההקשר שעלה אצלי הוא, כמו שכתבתי, הדברים שנשמטים לנו מבין האצבעות ממש
כמו חלקים מהחיים, חול, מים וכיו״ב)
[…] הסל של סיזיפה […]