שבע הערות על "חול וחול" של דרורה דומיני.
*
פיקניק
העבודה נקראת אמנם "חול וחול", אבל סל על שמיכה זה גם "פיקניק" בשפת חפצים. פיקניק נטול טבע אמנם, כמו ב"אלבישך שלמת בטון ומלט" של "בהרים כבר השמש מלהטת".
*
ורק בסוגריים
*
כלי לרוח
סל הפלסטיק הוא כלי קיבול מושלם. בזכות החורים אפשר להכניס לתוכו רבע דיונה מבלי לפרק או לקמט אותה. במבחן כניסה לבצלאל לפני שנים, הוטל עלי להמציא כלים לרוח ולמפולת. אבל לא צריך להמציא, הם כבר קיימים: כלי לרוח – רשת פרפרים, כלי למפולת – שעון חול.
*
הרמוניה
"חול וחול" הוא רגע של הרמוניה, דו קיום בין נדודים לביתיות, בין פנים לחוץ. הדיונה היא לא בתוך הסל ולא מחוצה לו; היא יכלה להיות חלק מן הסיפור על האישה שנדרשה להגיע למלך לא לבושה ולא עירומה, לא ברכב ולא ברגל, לא בדרך ולא מחוצה לה. (עוד על הסיפור הנפלא בפמיניזם המפתיע של האחים גרים).
*
ארעיות
אבל ההרמוניה מתעתעת. ברגע שמישהו ירים את הסל היא תתפרק. וזה יכול לקרות בכל רגע; החול, סל הפלסטיק ושמיכת הפּיקה רחוקים ככל האפשר מן השיש והברונזה הכבדים (והאירופאיים והיוקרתיים) הקסם של "חול וחול" נמצא בארעיות, בתיאטרון הלא ממומש של ההתפרקות.
*
חול, מים
בסיפור "נמפת המים" מאוסף האחים גרים, נופלים אח ואחות לבאר ונמפה רעה מעבידה אותם בפרך. בין השאר היא מאלצת את הילדה לשאת מים בחבית מחוררת.
*
אי אפשר לקחת דיונה בסל קניות
ובמילים אחרות, אם לנסח את "חול וחול" כשורת שיר או כפתגם (וזה חלק מקסמו, האפשרות הזאת): "אי אפשר לקחת דיונה בסל קניות." ולזה יש גם הדהודים כלכליים-אקולוגיים-תרבותיים (החופים והנדל"ן וכיו"ב) וגם אישיים מאד, אבל לא ניכנס לזה הפעם.
*
למטה, "להחזיק צלופח בזנבו" (ביטוי שפירושו, לעשות משהו בלתי אפשרי), פרט מתוך הפתגמים ההולנדיים של פיטר ברויגל האב (1559). תודה לדורית נחמיאס שהביאה אותם לעיר האושר, אני חושבת שבגללם כתבתי את הפוסט.
*
עוד באותם עניינים
על הפיקניק האמנותי של ספריית גן לוינסקי
ואם כבר חול אז גם אבק? על אבק של ענבל פינטו ואבשלום פולק
*
מרית יקרה, הזדהיתי עם הדיונה:) אבל בעצם אני יותר נכון צלופח!!!
איריסיה 🙂
דיונה או צלופח? הבחירה אמנם קשה, זה יכול להיות בסיס לאיבחון. אבל דיונה, ללא ספק, לא רוצה שינסו לאחוז בזנבי, מעדיפה להסתנן מהחורים.
וצלופח רוצה? לא ולא!
לי זה מזכיר את מסעו של הזרע אל הביצית ואת רגע ההפריה ואיך שהוא זה מתקשר גם כן לתמונת הפיקניק. הביצית העשויה כולה מהר של חול חתוך על ידי סל פלסטיק אדום מתקשרת אל שאלת האדם מחפש משמעות. מה זה הדבר הזה שאליו אנו נוצרנו, גרגירים של חול, כלים לרוח.
לא הייתי מתקבלת לבצלאל :). וזה קשה לי, החמקמקות של החול (אגב, הדיונה הזכירה לי עין). כשהייתי נערה חבר פעם ניחם אותי בעצבותי ואמר לי לא להיות עצובה כי אנשים הם חול. שאלתי אותו אם גם הוא חול (כי בעצם הייתי עצובה בגללו), והוא אמר שכן, אבל הוא חול טוב. ותהיתי מה זה אומר, טיב החול, ביחס לחמקנותו.
אבל את ואיריסיה בכלל הסתכלתן הפוך ממני, ושם החמקמקות היא חירות…
(וזה בכל זאת קשה לי.)
אצל זלדה החול הוא נורא
איפה אצל זלדה, דבי?
http://www.newlibrary.co.il/page_1302
תודה! עכשיו שקראתי את השיר (הנהדר) במלואו חשבתי שהחול נהיה נורא כי בבית הקודם היא שכחה את חסדי השמש. זה כאילו חול שמופרד מיסודות אחרים שקשורים אליו…
איריסיה, אולי גם הצלופח מעדיף להיות דיונה…
לי, נו, חול זה גם ההפך מקודש. חירות זה כשאת לא מרגישה מאוימת בכלל, היכולת לחמוק או לא להתפס זה הרע במיעוטו. אני אוהבת את הזרימה של חול יותר מאשר את הצלפות הצלופח (זוכרת כמה נרתעתי מבנות צלפחד בתנ"ך) ואולי זה גם קשור למה שבקשתי ליומולדת – להיות קצת פחות מוגדרת לעצמי. ואת – את חופשייה להיות כל מה שאת רוצה, זה לא שיש רק שתי אפשרויות (אם כי יש משהו ארכיטיפי בזוג הזה, כמו הקיפוד והשועל של ברלין…)
החיבורים שלך – חול וקודש, ובנות צלופחד – עשו לי תחושה שרק אחר כך נזכרתי שיש לה שם ואפילו ביטוי: הרחבת דעת. (וגם זה טוב למתנת יומולדת…)
כשראיתי את היצירה והכותרת, ישר חשבתי על חול בשני מובניו – דיונת החול, וסל הקניות היומיומי, שפעם היה מלווה את אמא לשוק, בימי חול. באופן מעניין, שני הסמלים האלו כבר לא מהווים חלק מחיינו הרגילים. הדיונות פינו מקומן לטובת בתי מלון רבי קומות, וסלי הפלסטיק הוחלפו בשקיות ניילון או בד. מה שמזכיר לי שאת הדיונות הכי יפות ובלתי-נגועות ראיתי בעת שירותי הצבאי ברצועת עזה, באזורי ספר בין גוש קטיף ליישובים פלסטיניים לבסיסים צבאיים, שאיש לא העז להתקרב אליהם. השלמות של גבעות החול נשמרה רק הודות לכך שאף אחד לא רצה לבנות, לחפור, או אפילו להתגלגל למטה, במקום שבו יכולים לירות עלייך בכל רגע נתון.
ועוד שני פרטים קטנים שראיתי בתמונת היצירה כאן – צורתו היפהפיה של הצל שמטיל הסל המחורר על הדיונה, והסידור האסימטרי הקפדני של האבנים הקטנות מסביב לחול.
מרית, מה שכיף בפיקניק שאנשים לא יושבים לשולחן, הם יושבים על השולחן 🙂 (הקץ לפרוטומיות! מה גם שהם נראים בעצמם כמו מנה)
הלוואי שהייתי רואה בפתגמים ההולנדיים מה שאת רואה. אני רואה בהם דברים אחרים לגמרי…..
.. ובעקבות הראל, הייתי קורא למיצב "אהבת פועלי הבניין". אהבה טעונה ומרה.
אז אני מחפשת, כבר מאתמול, את הדימוי של גליה יהב שואבת חול על שפת הים. אשלח לך בפרטי ולהחלטתך אם להעלות לכאן
בכל מקרה, יש את bas jan ader, שהתעכב על רגעי החמוק*-ובל-יעבור:
והאנלוגיה שלך יפה יפה ומכמירת לב. תודה רבה
(* ה-יחמוק – בשורוק הפעם – יכול להתגלם לכדי חיה פרוותית. וגם לה יש את יכולת ההסתננות מבעד לרשת המחוררת של הסל של דומיני)
דבי, מן הסתם בגלל שזה ההפך מקודש. גם אצל ענגון (אם אני זוכרת נכון) קיים הניגוד הזה בין ירושלים לחולון.
לי 🙂
תמר, הצל באמת יפהפה. ובכלל יש בתאורה משהו לירי וכמעט דתי, של חיזיון. ובאשר לאבנים – אני לא בטוחה שזה "סידור", לא לגמרי. עד כמה שאני זוכרת מימי החול שלי, כדי ליצור דיונה מלאכותית כזאת צריך להשתמש במסננת (זה בטוח נכון, מכאן והלאה אולי אני ממציאה) ונדמה לי שהמסננת מטעמי פיזיקה, משליכה את המרכיבים הגסים יותר לשוליים, אז אולי זה רק תגבור של מה שקרה מעצמו?
(א)יכר יקר 🙂
ומה אתה רואה? (אני רואה הרבה דברים, כמעט כתבתי על זה פוסט אבל כנראה שהוא יקרה פה במשותף).
נכון, כלומר ברור שהניגוד לקודש הוא חלק מהעניין, אבל זה כן חול משפת הים. אצל עגנון יש חולון? אני זוכרת את ירושלים ויפו – תל אביב.
דורית, בסרטון אני עוד צריכה להתעמק, והנה המעלל הפולני-סיזיפי של גליה יהב (גם לו יש איכות של פתגם, או שפשוט נדבקתי בפתגמת).
אוי, זה נפלא סיזיפה הפולנייה!
וצריך לפרסם פתשגן בעניין מגפת הפתגמת…
🙂
הגליה יהב מזכיר לי את יונה וולך, להבדיל.
אוי ציפורה לאן נתקענו
ימים קשים או תאמרי במלעיל
ימים קשים אויוי
כמו לשתות את כל הימים בקשית
מרית, לי, לשתות את הימים – כולל הים אליו יצא Bas Jan Ader בדוגית כלשהיא, מסע ממנו לא שב – בקשית, ולנוח תוך כדי פעולה של שאיבת החול אשר על שפת הים – זה הכי להחזיק את הצלופח בזנבו. ובפולנית אוי יוי יוי (-;
והיונה וולך שאמרת מזכיר לי את ורד נסים ״מדבר בתוך עיר״, שכבר הבאתי אותו פעם לעיר האושר, משום מהעדר החפיפה בין עולמה וציפיותיה לעולמם וציפיותיהם. משהו שמתפייד עם איתני הטבע (חול, שמש קופחת וכו) והחיים (זמן). מסתמן שלהשאר עם סיזיפוס זה הכי מיינסטרים..
🙂
כן, אבל אצל יונה וולך הכל גולש מהקומה של המילים. מן הימים הקשים נולדו הקשית והימים ששותים, כך שזה "היה ולא היה" כפי שנפתחות מעשיות נונסנס.
תודה על האבחנה הזאת, כל כך טבעי לי שקומת המילים היא קומת המוצא שלא תמיד אני שמה לב. ובצרפתית מחבואים זה קש-קש. ומהחול (של זלדה) אפשר להתחלחל.
לי, הבית האחרון מתוך "החול הדק החול הנורא" של זלדה:
"…אם נפשי תשכב על צדה
עטופה בקוריה
מגורשת ממעשים
מסולקת מן היום-יום
יבוא משפת הים
חול דק
ויכסה את שבתותיה
ויסתום הגיגים עד השורש
אל מסתורין בכיה
לפני יה טמיר ונעלם,
יחדור החול הדק הנורא
אם נפשי על צדה תשכב חפורה בצער."
לכשעצמי אני אוהב את החול. איפה עוד אפשר למצוא שדון חול כדוגמת הפסמיאד, שממלא את משאלותייך רק על מנת שתסתבכי בהן ובקושי תצאי מהן בשלום…?
איכר, תודה על זלדה. אוי איזה פחד.
חול גם יכול להיות זהוב ונפלא למדרך רגליים יחפות… אולי רק החול הדק הוא נורא, ויש סוגים אחרים, כמו שאורי פעם אמר לי, חול טוב.
ומי זה השד הזה? ההסתבכות נשמעת מאוד מתאימה למשאלות באשר הן 🙂
(שדות נקמה?)
מה, לא קראת את חמישה ילדים והזהו??? ספר שלם של be careful what you wish for
(ויש גם את המחזה ההוא של בקט עם השניים שקבורים בחול עד צוואר, ומערכון של החמישיה הקאמרית עם מנשה נוי באותה פוזה)
אבל אני דווקא אוהבת חול, ונראה לי שבין היתר דווקא בגלל הניגוד שלו לקודש. הוא מרגיע וחומרי ומוחשי, ובכל זאת יש לו איזה יופי מופשט. הנה תמונת הרקע של הטלפון שלי, תמיד עושה לי טוב להסתכל בה
לי, באמת מעניין הקשר בין חלחול לחלחלה, אם אורנה תבוא היא בטח תוסיף עוד כהנה. וחול זה גם טרום זכוכית, חומר חביב עלי בפני עצמו, גם בגלל השקיפות והראי, וגם בגלל שמסיבות מדעיות שאני כבר לא זוכרת הוא בעצם נוזל. והשד מפה http://www.ybook.co.il/%D7%97%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%94_%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%94%D7%96%D7%94%D7%95
דבי, תמונת החול באמת נפלאה, ובכלל לפסוע על חול זה תענוג חושני. למה חשבתי ישר על הזיכרון הישן ההוא ולא על תחושות פיזיות? כנראה אצלי הכול מתחיל מקומת המילים…
ואוי, אני כן קראתי את הספר הזה! ברח לי מהזיכרון כמו חול ;).
מרית, מה זאת אומרת טרום זכוכית?
ודבי, לגבי המחזה של בקט עם האנשים הקבורים בחול – happy days, לא? – כשלמדתי תיאטרון בתיכון אז באחד התרגילים שביימתי ניסיתי לעשות משהו בהשפעת זה ואחת השחקניות הייתה מאחורי קוביות גדולות וראו רק את הראש שלה, ואף אחד (כולל אני) לא הבין מה רציתי וזה היה נורא. מרית, אם היית שם בטח היית מבינה 🙂
גם אנשים זה תענוג חושני… אפילו שהם יכולים להיות טובים או רעים כמו שאמר לך ההוא ואפילו נוראים כמו אצל זלדה. בקיצור דבר אמת הוא אמר לך, לדעתי, לטוב ולרע. ונכון גם מה שכתבת למעלה על החול שמופרד מיסודות אחרים ובעיקר מהשמש.
דבי, "גם אנשים זה תענוג חושני"!
אני מציעה לחקוק את זה באיזה מקום 🙂
דבי, החול בתמונה הוא כל מה שאמרת מרגיע וחומרי ומוחשי, ויופי מופשט.
ולי, פשוט זכוכית עשויה מחול. http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=160596
תודה 🙂
[מרית, לחזי לסקלי יש שיר שאני נורא אוהב, שנגמר כך:
העין הפקוחה
היחידה בעולם
שנותרה פקוחה בעולם
למי בעולם
היא שייכת בעולם?
לכל אדם בעולם יכולה להיות רק תשובה אחת והיא -העין שלי היא היחידה בעולם. ויחד עם זה, בני אדם מכירים – או נאלצים להכיר -שגם כל האחרים הם "העין היחידה הפקוחה בעולם…." אבל הציורים של ברויגל (האב), להרגשתי לפחות, אוחזים רק בתשובה הראשונה.
בני אדם לא המציאו כמעט דבר- לא את האהבה, היופי, העזרה ההדדית, החמלה, בטח שלא את המלחמה והפשע ואפילו לא את העבדות, הניצול, הרמייה, ההתחפשות וההונאה. מה שהם המציאו היה התמונה האידאלית של "מה שיכול היה להיות"…. הטריז שנתקע בין המציאות החיצונית לפנימית. (האם זה נבע מהמצאת הזמן או להיפך? אין לאידיוט כמוני מושג..) בעולם של ברויגל כל אדם תפוס בשגיון משלו המביא לשיטיון גמור, ובעצם אין הוא בחזקת אדם כלל (לאיש מיצוריו אין את העין היחידה הפקוחה בעולם) הוא רק אחד המכשולים שבהם נתקל העולם בדרכו להיות "מה שיכול היה"]
"מה שהם המציאו היה התמונה האידאלית של "מה שיכול היה להיות"…. הטריז שנתקע בין המציאות החיצונית לפנימית."
וואו!
יכר יקר, זאת באמת חבורה של משוגעים לדבר אחד, ואנשים הם בין השאר כאלה, האשימו את חנוך לוין ברשעות כשהוא חשף את זה (וצ'כוב הצליח בלי רשעות). אבל זאת רק דרך אחת להסתכל על הציור, הדרך שמחזירה אותו למציאות. ס. יזהר טען איפשהו שמי שמנסה לגזור מיצירת אמנות בחזרה את המציאות שממנה בקעה הוא הרשע שתופס את העבד שנמלט מהמציאות אל החופש ומחזיר אותו כפות לעבדותו… לי הברויגל מזכיר את יונה וולך, שמהצלילים של הימים הקשים גוזרת את שתייתם בקשית, וזה קצת קשור אבל גם עצמאי. ולקחת אוסף של ביטויים ופתגמים ולברוא מהם עולם זה סוג של משחק ופנטזיה שמרככים את אבחנת המשוגעים (אם הצלחתי להסביר את עצמי).
אהה…. לא יפה! מצד אחד את מאשימה אותי שאני מתכחש למציאות ומצד שני שאני מחזיר לה את עבדיה הנמלטים!….. להלן טענות ההגנה:
1. ברויגל בעצמו הוא מעין קריקטוריסט פוליטי וחברתי. עבדיו לא חופשיים לגמרי. (וזה לא רק ב"פתגמים ההולנדיים" שלו אלא מאפיין כללי.)
2. אבל אני עדיין מאמין בקיומה של "העין היחידה הפקוחה בעולם…."
3. טוב, את צודקת (נכון שלא כיף לשחק איתי..?)
יכר, אני לא מאשימה! וזה לאו דווקא המשחק של ברויגל, הוא התחיל ומי שרוצה ממשיך. עניין העין לא לגמרי מחוור לי. ולמה לא כיף?
מרית, אני מסכים אתך לגמרי בעניין המשחק והחופש וכולי…., (וברויגל הוא גם קצת כמו הסוציולוגית בבדיחה העתיקה הזאת – איך מזהים סוציולוגית בחדר מלא אנשים? כשנכנסת אישה יפה, כולם מביטים בה; הסוציולוגית מביטה בכולם..) זה פשטני מצדי, אוילי ואידיוטי, אבל כשאני מביט בציורים שלו, שרוב הנושאים שלהם הם התרחשויות המוניות, אני רוצה לגשת אל כל אחת מהדמויות ולדובב אותה, לתת לה פתחון פה (ביטוי שמזכיר את טקס פתיחת הפה המצרי….. האמן הוא זה שאוחז בסכין המעודן ומדובב שפתי ישנים=מושתקים. ובשנים האחרונות יש כמות עצומה של סרטים תיעודיים ועבודות אמנות -כמו זו של ורד נסים שדורית הביאה – שמאפשרים פתחון פה להרבה מאוד אנשים.)
קיטלוג הוא נוח, הוא יעיל, הוא תמיד מצליח לאחוז איכשהו במאסה, יש לו איכות של פתגם – שלא לדבר על זה שהוא לעתים גם פארודי ומצחיק. אבל יחד עם זה שהוא נוטה לחשוף איזו אמת כללית נסתרת – הוא גם באותה המידה משקר. כי הפרטים – נוטים להתנהג בלא מעט פעמים בניגוד מוחלט לקיטלוג שלהם. כמו בהרצאה מרתקת של חוקרת נמלים , פרופ' דברה גורדון, שעקבה אחרי יותר ממליון נמלים ואחת המסקנות שלה היא שבניגוד מוחלט לפתגם הידוע "לך אל הנמלה, עצל..", רוב הנמלים בקן מתבטלות, ואף נמלה לא רודה בחברתה בשל כך. בעצם, נמלים מתנהגות באופן די אינדיבידואלי….:
הרצון הזה לדובב את הפרטים, את האֶחדים, הוא כל כך יפה ומעורר השראה (והידד לנמלה העצלה!). מזכיר לי משהו שנתקלתי בו תוך כדי תרגום, אצל דיקנס, שתיאר איזה רַכָּב שנראה כמו "פריט מקטלוג של יצורים מוזרים" או משהו כזה. התרגום עוד לא פתור, אבל נראה לי שבאמת יש בזה איזה פרדוקס מובנה ואולי על זה דיקנס בנה את ההומור…
לי, זה באמת סותר את עצמו, להיות גם מוזר וגם מקוטלג 🙂
(ואיזה דיקנס…..? אם אפשר לשאול.)
נכבשתי בעולם של הנמלים הבטלות ממעש (לבטלה שלהן יש דווקא תפקיד חשוב…. אבל בלאו הכי כל בטלה היא מבורכת בהיותה אי עשייה -ובהכרח גם אי-עשיית נזק. אפילו התורה הכירה במצוות אל-תעשה….. 🙂 )
יללה, תן להם פתחון פה, איכר. כשאתה מדבר הם נראים לי מכושפים (כמו אנשיו של אודיסאוס נניח, שהפכו לחזירים, ברויגל כישף אתם לתוך פתגמים) ואתה יכול להציל אותם. לדרור בורשטיין קרה פעם משהו דומה http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2481138
וקטלוגים הם תמיד זמניים מבחינתי, לא כדי להכחיד אפשרויות, אלא להפך, כדי לשמור עליהן. כי כמו שהאוטומט הפרודי חסר, כך גם האוטומט החד פעמי, לכל אחד יש פנס משלו.
בעניין הבטלה, זה מהמחברות של הציירת ברת מוריסו (וגם מהפוסט שכתבתי עליה):
"היום הילדות הקטנות לומדות חמישה או שישה שיעורים בשבוע, אחר כך יוצאות לעולם הגדול, ואז מתחתנות ומקדישות את עצמן לבעליהן; לכן אין עוד דוגמניות, תנועות עצלניות יפות ותשישוּת כה ציורית; יש להזדרז, להתנועע בעצבנות, אין מבינים עוד ששום דבר אינו שווה יותר משעתיים שכיבה על ספה; החלום, אלה החיים, והחלום יותר אמיתי מהמציאות; בו ניתן לנו להיות עצמנו, באמת עצמנו. אם יש לנו נפש, זה המקום שבו היא נמצאת."
איזה יופי של טקסט, ואולי בגלל הילדות הקטנות והתנועות העצבניות, חשבתי (גילוי נאות: זה עתה שבתי מחוג התעמלות או "הימתמלות" של הדר) על צורת הדיבור שכל כך מקוממת אותי היום לגבי ילדים והורים, הכול "פעילויות" ו"להפעיל אותם", הפקות, תכנים, מה, אי אפשר כמו שאמרה פוליאנה, פשוט לחיות?
…. ןניטשה, בהולדת הטרגדיה, כתב:
"….אך הנה מצויים מתי מעט מובחרים אשר יעדיפו את האבדון על פני עשיית עבודה ללא חדוה בה… על הגזע הנדיר ההוא נמנים האמנים ואנשי ההתבוננות מכל סוג, אולם גם אלה אנשי הבטלה….. כל אלה מבקשים עבודה ומצוקה, כל עוד כרוכה בהן החדוה, ותהי העבודה קשה, מפרכת ביותר, אם אין ברירה. אך מעבר מזה מציינת אותם העצלות המוחלטת, ותהא עצלות זו כרוכה בהתרוששות, אי כבוד, סיכון לבריאות ולחיים. השעמום לא יפחידם כמידת מה שתפחידם עבודה-שאין-עמה-חדוה: יתר על כן, הם זקוקים להרבה שעמום, על מנת שעבודתם ש ל ה ם תצליח בידם…."
לא הבנתי אם הוא אירוני בסוף… אבל אני אצטרך לקרוא שוב את הספר. הוא ליד מיטתי, אבל האמירה הזאת מתחילה לאבד מתוקפה בגלל הגודל העצום של ערימת הספרים ליד מיטתי…
עוד אני מהרהר במה שעושה לי החול, עיינתי בתגובות ונדהמתי. בדבריה של דורית נחמיאס מצאתי הצעה לחיה חמקנית שתקרא יחמוק. אז יש חיה שנקראת חמוס, בצרפתית FURET, באירופה היו מאלפים אותם לציד עכברים בגלל גופם הצר והגמיש שמאפשר להם לחדור לחורים.ולא די בזה, אלא שאתמול יצאתי מאותו מקום שבו היה הארנבון הנעלם שנפטר, עליו התכתבנו לפני חודש. ומה קרה שם הפעם? נתקלתי בחמוס כזה, מת לו במרחק רגע הליכה מאותו מקום שבו מת הארנבון! אני פוחד ממה שמרית תאמר על זה. והפעם אני יכול לנסות להעלות צלום.
https://avivitzhaky.wordpress.com/2015/01/05/%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%A1/ זהו החמוס שהיה יכול להיות גם יחמוק
לי, גם אני אוהבת אותו מאד מאד. וגם ברת מוריסו בכלל היא כל כך נוגעת ללב ולא מתאימה.
(זה הלינק למי שרוצה http://wp.me/pSKif-j2r)
אביב, זה לא מה שאני אומרת אלא מה שקורה לך… לא נותר אלא לחכות לחיה השלישית, כי הפעם השלישית היא שקובעת באגדות ומוליכה אל הפתרון.
ואם אנחנו כבר מדברים, מה זה הצילום ההזוי הזה מבית הכנסת בכפר חבד, מה קורה עם הגביעים האלה?!
מרית, צלמתי את זה לפני קרוב לעשרים שנה. רתקו אותי הטקסטורות-לפנים, שעוה שנזלה, ברקע- סימני ניגוב ושפשוף בגלל הצטברות עשן.הגביעים עצמם, מדליקים בהם כל יום 2 נרות או יותר בשעת תפילת הבוקר, לפני הדוכן של שליח צבור. אני עצמי אוהב את הצלום הזה, ותודה לך.
למרית, החיה השלישית היא הראשונה שמתה שם, חתולה. ואפרופו בע"ח, הסל הזה בכלל נראה לי כמו ראש של היפופוטם.
אם כבר חיות, אז הסל הוא גם הרשת של הזקן מ"הזקן והים", והחול -הדג (או מה שנשאר ממנו)
(הוא גם הרשת של כל מי שמנסים להתפרנס בידיעה שמחר אולי יסגרו את המפעל, שהקבלן יפשוט את הרגל, ששוב יוטל סגר…. ומה שהוא/היא יביאו הביתה יהיה ערימת חול ושברי אבנים, וחלום על שד בבקבוק)
"הזקן והים" בעיבוד לאנימציה של אלכסנדר פטרוב:
הו, השיחה הזאת היא בלתי נדליית.
אביב, זה צילום מדהים, הגביעים נראים כאילו הם יורקים את תכולתם. הכי סרט אקספרסיוניסטי עם קבין של רומנטיקה גרמנית.
הצחקת אותי עם ההיפופוטם. ועניין החיות המתות דורש בירור פנימי. היקום מדבר אליך.
ואיכר, אם כבר הזקן והים – החול הוא הים והסל הוא האידרה (וגם הרשת. המטפורה כמו התת מודע אינה מכירה בסתירות, היא ניזונה מהן)?
להיפך, גמני חשבתי על הסל כאידרה 🙂 (הפלסטיק הרך והגמיש דומה לסחוס….)
ובענין הגביעים היורקים – 🙂 – אילו כל הכלים בעולם היו מתמרדים…..