זהו הפוסט הרביעי והאחרון על ספר סיפורי הארנבת של תום זיידמן פרויד. תחילתו בכאב גדול וסופו בתקווה מסתורית.
*
"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד
בסיפור "הארנבת והבאר" מציע הצבוע לארנבת לחפור באר משותפת. הארנבת טוענת שהיא לא זקוקה לבאר, די לה בטיפות הטל על העלים. הצבוע חופר לבדו ומגלה שהיא שותה מהמים שלו. כדי לתפוס את הגנבת הוא מגלף בובה, מורח אותה בזפת ומציב אותה ליד הבאר. הארנבת נדבקת לבובה ונלכדת. הצבוע רוצה להצית אותה אך בתו מציעה להשליך את הארנבת לקוצים, וזה גם מה שהוא עושה לבסוף, לשמחתה הרבה של הגנבת.
*
הפוסט הקודם עסק בקסם העצוב של איור "הארנבת והפילים", באופן שבו הוא חולק על הסיפור; האיור לא מאמין לטקסט שהארנבת גברה על הפילים. "הסיפור של הפיל הזכיר לי את אלף לילה ולילה," כתבה אחת המגיבות. "ואולי אחשוורוש ואולי כל אותם המלכים שמתחת למיטות שלהם יש אלפי גופות של בתולות, של ארנבות בעצם. שזה דברים שנעשים בחשכה ורק הירח רואה ורועד בזעם. ואולי בגלל זה בעצם ניסו להלביש אותן." והארנבות אמנם נראות כמו ילדות עירומות ליד הפיל הזכר המגודל. הארנבת המוטלת על בטנה, משמאל, נראית לרגע כמו ילדה שוכבת על גבה.
ואם באיור "הארנבת והפילים" האביוז רק נרמז בעדיני עדינות, הרי באיור ל"ארנבת והבאר" הוא כבר כמעט מפורש.
"הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט, אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד (קרוב משפחתה של תום). אפילו סיפור על ארנבת ובאר. אני לא יודעת מה היה הטריגר של תום; אולי המריחה של הבובה בזפת, הזיהום שלה, אולי האימה הזאת של להיות דבוקה למישהו בלי אפשרות לברוח. אבל מה שמצויר פה זו תקיפה מינית.
הסימולטניות של איור "הארנבת והבאר" (כלומר הבחירה לאייר את הסצנות השונות באותו מרחב, בו זמנית, כפי שתיארתי בפוסט הראשון), יוצרת תחושה של חיים כפולים ונוכחות עקשנית של זכרונות.
"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד (אני מביאה אותו שוב לנוחות ההתבוננות בפרטים)
הארנבת באיור מקושרת לחפצים הנקביים: הדלי שהיא נושאת בגנדרנות ארנקית, הבאר, העלה עם טיפת הטל הפנינית, ואילו הצבוע מצויד (שלא לומר מזוין) באת חפירה ובמכחול זפת שמכוון למקום מאד מסוים בבובה. יש מין מרוץ שליחים של משמעויות, מן הבובה שהיתה פעם מוארת כמו השמש, ועכשיו היא שוכבת חסרת ישע ומזוהמת בזפת (כמו בלינץ'), אל בובת המוות שלוכדת את הארנבת בתנוחה זוגית כמעט רומנטית (בניגוד לטקסט אגב, שבו הארנבת תוקפת את הבובה ונדבקת אליה תוך כדי מאבק). והצבוע הזה שגורר את הארנבת הקטנה לפינה…
התינוק הזפות tar baby
למעשיית הארנבת והבאר יש גרסאות רבות. השם הגנרי שלה הוא tar baby, כלומר תינוק הזפת. הבובה שאיירה תום היא לא בובת תינוק אלא בובת מוות.
במרכז, הבובה המזופתת של תום, מימין ומשמאל, בובות מחג המתים במקסיקו.
זאת ועוד: היריב המסורתי של הארנבת בסיפורי התינוק הזפות הוא השועל (ושלמה אבס אמנם תרגם "שועל" על פי הגרסה המקובלת, על אפו ועל חמתו של האיור). תום המירה את השועל בצבוע, לא יצור ערמומי-אך-חמוד, אלא נבל דוחה.
אייר פרדריק סטיוארט צ'רץ'
ובעצם – ככל שהתעמקתי בסיפורי הארנבת נהיה לי יותר ויותר ברור שמלבד פמיניזם, היו לה לתום סיבות נוספות להחליף את שמה לשם גברי. אני אומרת את זה בשיא הזהירות אבל גם בשכנוע פנימי של קוראת איורים. אולי היא בחרה בזהות גברית כדי להגן על עצמה מתקיפות, ולו באופן סמלי. זה שופך אור חדש, נוסף, גם על האנורקסיה שלה.
*
הערת ביניים: סיפור "הארנבת והסמור"
בסיפור זה כורתים הסמור והארנבת ברית של זוגיות ושיתוף. יום אחד הם צדים תרנגולת. הסמור אמור לבשל אותה בזמן שהארנבת מתנמנמת אבל הוא לא מתאפק וזולל את כולה. הוא מעמיד פנים שהארוחה נשרפה. הארנבת יודעת שהוא משקר. היא ממתינה שיירדם ואז היא מגלגלת אותו בעלי בננה ומפוצצת אותו במכות. הסמור לא יודע מי תקף אותו. כעבור כמה ימים הם עורכים נשף ריקודים והאמת יוצאת לאור. בזמן שהם מתקוטטים הם תולשים זה לזה את אוזניהם. וכך, על פי הסיפור, זכתה הארנבת באוזניה הארוכות.
"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד
זהו האיור המבלבל ביותר בספר. כמו רבים מן האיורים הוא בו-זמני: הזלילה, התקיפה והמסיבה מתרחשות בבת אחת, סימני הזיהוי הגופניים (והמגדריים במקרה הזה) מעורבבים. הארנבת היא בעצם הסמור ולהפך. קשה מאד לדעת מי זה מי.
*
אבל נניח לרגע לתום ונעבור לילדים. בשביל מה להראות להם דברים כאלה? אולי ביאליק צודק וצריך לצנזר, להסיר, לכסות?
הסטטיסטיקה של פגיעה מינית בילדים עומדת על אחד לארבעה או אחד לחמישה (ואחד לשבעה סובל מגילוי עריות). זה עד כדי כך שכיח שמערכת החינוך נדרשת לזה. בכל גן מסבירים לילדים שאסור לגעת בהם בלי הסכמתם, בצורה שלא נעימה להם וכן הלאה. והדיבור החשוב הזה (והוא באמת חשוב) נעשה בצורה יבשה ועניינית, כאילו אין בעולם מניפולציות וסודות רעים. ומנגד ישנם הסיפורים הריאליסטיים והמגויסים שמעמידים פנים שסוף טוב הכול טוב. אלא שגם כשהסוף טוב – ולא תמיד הוא טוב – נותרות צלקות ושאלות ללא מענה מוכן. הנפש של האדם הצעיר ממש כמו של האדם המבוגר, לא זקוקה רק לעצות מעשיות. היא זקוקה להבנה, לתיבת תהודה לכאבים שלה, לאפשרות לבחון אותם מרחוק ומקרוב, לשחק בהם, לעבור דרכם.
ברונו בטלהיים (אויבי) שבכל זאת אמר כמה דברי טעם על אגדות, טען ששפת הסמלים מאפשרת לילד להתעלם מן הדברים שאליהם הוא לא מוכן עדיין ולהגיב רק לפני השטח של הסיפור. וזה חל גם על האיורים של תום זיידמן פרויד: ילדים תמימים ומאושרים (בתקווה שיש גם כאלה) לא יבחינו בפרטים המטרידים. למעשה גם מרבית המבוגרים לא יבחינו. כשהראיתי את האיורים לראשונה, בכנס הפנקס, איש לא חשב שהם מטרידים, להפך: היתה הסכמה מקיר לקיר שהם דומים לאיורים האביביים של פרייהולד.
וכבר הראיתי בפוסטים הקודמים עד כמה שטחית ההתרשמות הזאת: מדובר באיורים הפוכים. כל מה שתמים ושלם וחד משמעי אצל פרייהולד הוא מורכב וספוג בכאב ובסתירות אצל תום זיידמן פרויד. (מהיכרות חטופה עם שלמה אבס אני מוכנה לתת את ראשי שהוא לא היה מוציא את הספר אם הוא היה מבחין במה שהראיתי כאן).
דרלה ג'קסון, 2006 בהשראת התינוק הזפות
דרלה ג'קסון 2005, ממה את מפחדת?
מי שלא חווה כאב כזה, לא יבחין בפרטים המטרידים. מי שכן, יבחין גם בדמות הפלאית בפינה הימנית, מעבר לשיח הקוצים הגואל. מניין צצה ה"אבירה הזאת, על הסוס הלבן"? דווקא אבירה-אישה, שכמו מאזנת את הסצנה האפלה הדחוקה בפינה הנגדית. בצבעי הוורוד והצהוב היא מזכירה את השמש והשמיים הוורודים ואולי גם את הבובה לפני שזוהמה בזפת. האם זאת רוח החסד וההצלה? הגרעין הפנימי של הנפש שלא נוגע? יש הרבה כאב בסיפורי הארנבת אבל גם הרבה עוצמה ועושר וחסד וחיים ואפשרויות.
*
עוד על איורים בעיר האושר
האדם הוא שילוב בין צמח לציפור (רשימה ראשונה מתוך שתיים על ברבורי הבר והאיורים של מרג'ה)
מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?
על זום מאת אישטוואן בניאי ועל כוס התה שלי
איורי נפש, חלק ראשון – תמצית האמנות
ועוד
*
נפלא. אני קורא קבוע וזו הזדמנות להודות על הפוסט המרתק ובכלל.
מרית, את נהדרת.
העיניים שלך רואות מהלב.
מאד מסתורי פה היום 🙂
מעריץ סודי, היום, תודה רבה לשניכם.
אולי האבירה היא בתו של הצבוע, שהצילה את הארנבת כאילו "בטעות"?
מרית, הועלתה פעם הצעה מלבבת להחליף את ההמנון למילים של "אני מאמין" של טשרניחובסקי (הידוע יותר בכינויו "שחקי שחקי") אבל בליבי אני ממשיך את המשפט "כי עוד אאמין באדם" ל "כי עוד אאמין באדם הסכיזופרני של דלז וגואטרי…."
את יודעת מה אני הכי אוהב בסיפור "כל מיני פרוות"..? לא את החלק האחרון, ממש לא, הייתי מוותר עליו בשמחה, אני מעדיף את החלק שבו היא מתלבשת באלף פרוות וישנה בתוך גזע עץ חלול. אני חושב שהרבה זמן אחר כך, כשהיא תחיה להוותה בארמון המשמים, היא תצטער על היום שבו פשטה את האלף.
אני חושב שלולא היו בתוך תום גם הצבוע, הארנב-החתן וכולי, (והפיל, ובובת המוות הצוחקת), היא לא היתה יכולה לצייר אותם כך. ובמיוחד אפשר לחוש את זה באופן שבו הכל סימולטני, בו זמני. אני אוהב את הרגע שבו הבטן של הזאב מתהפכת אצל הברון מינכהאוזן. הבטנה מתהפכת ורואים את כל הפְּנים. ובציורים של תום כל הבטנה בחוץ, אבל אלה לא רק הארנבים, אלא גם כל השאר. הכל.
מרית יקרה, אני קוראת בקביעות את הפנינים שאת כותבת…ואף פעם עוד לא יצא לי להגיב לך או לפחות להגיד תודה. אז תודה! אני תמיד מרגישה כאילו אני נמצאת בהרצאה של המרצה הכי מעניינת לאמנות – על כוס קפה 🙂
תודה
רננה, גם אני שאלתי את עצמי אם זו לא בתו של הצבוע, ואם זאת לא אחוות ילדות שנקשרה בסתר, מאחורי גבו של הצבוע. ואולי יש בזה משהו, אבל זה לא מספיק. היא כל כך שונה ופלאית מכל מה שקורה פה, והחיה הלבנה שעליה היא רוכבת כאילו באה ממרחקים, מעולם אחר.
תורם, אבל למה להתגעגע לעבר אם התודעה היא ממילא סימולטנית? כל מה שמשמעותי נשאר, ו(אם לא נתקעים)רק נוספות אפשרויות, מרחקים, נקודות מבט.
אורלי, איזה כיף לי. תודה!
מרית, אני לא מתגעגע, להיפך! אני עוד בהווה של אלף הפרוות, זאת היא שהלכה לעמוד אחר בסיפור 🙂
אני פשוט מוחה על המשוואה תום=ארנבת. בעיניי היא גם הצבוע, גם האבירה, הפיל, בובת המוות וכולי…… בהווה הציורי היא רבת כוח (בעבר הביוגרפי, אני לא יודע. היא נטשה ילדה בת שבע וזה מעורר בי זעם. ועוד דברים.)
המממ… אני לא מרגישה שהיא הצבוע והפיל וכו'. אולי, במידה מסוימת… בשבילי זו דרגת ביניים שבה היא יכולה לשחק עכשיו בכל הדמויות ולערוך אותן כרצונה.
הנטישה הנוראה של הילדה התרחשה מן הסתם כשהסימולטניות הפנימית השתבשה, והילדה הפגועה (לא חשוב כרגע ממה) סילקה את האם מהתמונה.
מרית קרובתי, מייד חשבתי על הזיפתינוק ב- Uncle Remus לג'ואל צ'נדלר האריס (דון ארנב מול דון שועל). ואיני יודע מדוע מייד התהדהדתי ליוזף בויס ולארנב המת ופתאום חשבתי איך הזהב מדביק אותם זה לזה, כאילו היה זפת מזופתת.
ולגבי האביוז, אנ'לא יודע. יש הרבה מאוד פגיעות בילדים פיסיות, או רגשיות, לאו דווקא מיניות. לפעמים גם ילדים שלא נהנו מחיבה או ממגע (חיבוק, נשיקה), או שדווקא הורחקו מבתיהם, הופכים דווקא-הם לחלק מהסטטיסטיקה של הפרעות האכילה. הזנחה היא הצד השני של גילוי עריות (או שכולך שייך/ת לי או שאינך שייך/ת לי כלל) הואיל ושני הסיפורים שהוצגו כאן מוצגים בכל מיני וריאציות בכל מיני מקומות, קצת קשה לגזור מכך משהו ישיר על ילדותהּ של תום זיידמן פרויד, שיימצא מעל לכל ספק.
מצטער על הרגישות לכך. אולי זו השפעת הדיון על אלחנדרה פיסארניק מהסדנה אתמול. ממש הרחקתי את הדיון מן המקום של ראייתה לפני הכל כאישיות דיכאונית ואובדנית (היא היתה גם וגם). אני קצת בקוטב הקיצון כרגע שמנסה לקרוא ביצירות כמלמדות על תנועות נפשיות של יוצרן, ולא ממש מנסה לבדוק איזה פריט בילדותו מצפין האמן באמצעותן (זה פוגש אותי בדרך נוספת; משהו שכתבתי וכנראה אפרסם).
כמובן, אין בכל מה שכתבתי מה שמנסה לחתור תחת הקריאה שהוצגה כאן, היא סבירה למדיי, היא כנראה פשוט פוגשת אותי בזמן הכי פחות נכון לכך, אני נהנה מאוד מכיוון התנועה, אבל לפתע מגלה שאני נוסע כנגדו. מצב-רוח סתוי מלנכולי שכזה כנראה. (-:
שועי, ההערה שלך על התינוק הזיפת (היה פעם, לפחות ואולי עדיין, ביטוי כזה) (האטימולוגיה שלו באה מ-זפת?) ועל ג׳וזף בויס ממש יושבת לי טוב בעיניים.
לגבי הדיכוטומיה (?) בין פגיעות פיזיות למיניות – אני חושבת בקול רם, לא פוסקת – יש הרבה הבדל, במבט של הילד/ה עצמם? הכל גוף בילדות, ומבולבל לרוב, ומאוד לא מוגן, ונמוך (מהאמירה שילדים הם בסך הכל אנשים שלמים ונמוכים). שוב, מחשבה שאני משאירה פתוחה
והאמירה שלך בדבר הזנחה בעקבות גילוי עריות – כמו סזמי (דלת דלת) היפתחי. אני מחליט עליך – מדוייקת. ממש
ואשמח מאוד לקרוא על הקריאות שלך ביצירות, על ההטבעה בנפש היוצר שמחליט להצפין מסרים כאלה ואחרים – כלומר על הזיהוי של הצפנים ביצירה. חתיכת מנגנון מענין..
דורית, מצטער על העיכוב, רק כעת ראיתי את התגובה. נניח היה מצויר שם צבוע מניף משאבת אופניים שחורה בידו (שיש שייראו בה סמל פאלי לפחות כמו מכחול). מהיכן נדע האם מתועדת כאן אלימות פיסית (עוד רגע תישבר משאבת האופנים על גופו של הארנב) או אלימות מינית (אין צורך לפרט). אין לכך סוף. למשל, בני הקט הביא אתמול מהספריה של הגן שלו ספר בשם "המטריה הגדולה של אבא" ללוין קיפניס. האמת, לא קראתי אף פעם. אבל אני מניח שרק משם כזה של ספר היה מי שהיה יכול לעשות מטעמים.
כילד וכנער שידע אלימות רגשית ופיסית, אני יכול להעיד שידעתי להבחין היטב עוד כילד בין אלימות פיסית (הכרתי היטב) ובין אלימות מינית (לא הכרתי בכלל). לכן, אני מעט מסויג מן העמדה לפיה "גוף הוא גוף" וגם הבעתי את הטרוניה המסופקת שלי לגבי האלימות המינית המתרמזת מאיוריה של תז"פ. אני לא שולל את פרשנותה של מרית. היא מבוארת ומבוררת די-הצורך. עם זאת, היא סוג של השערה מלומדת, שקשה לבסס.
שועי, כמו שאמר קסטנר בהקדמה ל״פצפונת ואנטון״, במקרה הזה ולהבנתי את האיורים, מדובר בסיפור אמיתי שפורסם בעיתון. ומרית מוסיפה שזה ההוקוס-פוקוס שלו שהופך את הידיעה ליצירה ומרית מחברת נקודה לנקודה בדרך של ההוקוס-פוקוס הייחודית לה.
כילדה, אילו הייתי מתוודעת ליצירות של ת.ז.פ. וליצירות רבות ״קלאסיות״ אחרות לילדים, הייתי מסיטה מבט בלי להבין על מה ולמה הרתיעה. משהו היה מריח לי – כמו היום – שיש מיני עניינים סופר-פישיים מתחת לשולחן.
מה אני אומרת כאן? שככלל, אני מסכימה להשאיר אפשרות פתוחה לקריאות נוספות ביצירות כלשהן.
במקרה זה, אני נוטה (ומסתמכת על ילדות בצל התעללות מינית ונפשית) לפרשנות של מרית –
גם אם ת.ז.פ. היתה מספרת סיפור של דמות מוכרת היטב שאינה היא – האיורים שם, ותקועים לי בראש ובגרון מאז שההרצאה הזו פורסמה. כך שגם אם מרית לא התבססה על זיהוי פלילי חד-משמעי – יש משהו ביצירה של ת.ז.פ. שיכול היה להיוולד רק מחוויה מאוד מסויימת – כזו. כך אני מבינה את הדברים.
והכל, לסיכום, הוא בעיני המתבונן..
שועיקי, אתה לא צריך להסכים ולא צריך להתאים.
ובכל מקרה, הקריאה שלי לא מבוססת על הסיפורים וגם לא על האנורקסיה (שאליה הגעתי בדיעבד) אלא על האיורים, וביחוד על הנקודות שבהן הם סותרים את הטקסט. שהרי רק "כלת הארנב" הוא סיפור מיני מלכתחילה. סיפור כמו "הארנבת והבאר" הוא לגמרי לא מיני אצל הדוד רמוס, אבל אי אפשר להתכחש – לפחות אני חושבת שאי אפשר להתכחש – למקום שאליו מכוון המכחול של הצבוע באיור (פתאום נזכרתי שיש ביטוי עברי כזה נקי ליחסי מין "להכניס מכחול בשפופרת") או לבחירה לצייר לארנבות גוף אנושי, מה שהופך אותן לעירומות, וכן הלאה.
מרית, אשר על-כן הפרשנות שלך טובה ומתקבלת על הדעת, אני רק משמיע איזה רטן .(שבאמת לא קשור לפוסט למעלה אלא למצב רוחי שמזכיר כרגע קצת את הזקנים האלה מהחבובות שיושבים ביציע ומעירים הערות) שלפעמים עירום הוא עירום, סיגריה היא סיגריה, ומשאבת אופניים היא משאבת אופניים. ולכן, גם המכחול רומז על אפשרות, מצייר אותה. לא בהכרח קובע אותה.
סליחה שאני מפריעה לך לרטון (זאת הפעם האחרונה, בחיי) אתה צודק לגבי מכחולים, סיגריות ומשאבות אופניים, אבל עירום בספרי ילדים זאת קטגוריה בפני עצמה. לא לחינם יש פה אליבי ארנבי :). ועכשיו תמשיך לרטון ללא הפרעה.
באבירה על הסוס הלבן אני רואה משהו מכלת הארנב שניצלה מהפגיעה (השוויתי את הפנים וראיתי דמיון) ולכן פירוש רוח החסד וההצלה והתושיה והעצמה (כתבתי בלי וו…) נראה לי מאוד יפה ומרטיט.
הרוכבת על הסוס זקופה וידיה אוחזות במושכות ותנוחתה מנוגדת לזו של השרועה על הרצפה חסרת אונים שידיה כמו אזוקות, עיניה עצומות לפני תקיפת הארנב. גם מנוגדת לארנבת הכפופה תחת ידיו של הצבוע ממול (אי אפשר גם כאן להתכחש למקום אליו מכוונת היד ועוד כהנה וכהנה). אבל פניה של הרוכבת מהורהרות ודי עצובות והנקודה מתחת לעין היא אולי צלקת של הדמעה על פניה של כלת הארנב.
מרית, כתבת כלכך יפה על המפגע המכוער כלכך שאפשר לעשות לילדים וילדות. שבא לי לבכות
(לא אבכה. אפשר להמשיך)
הססמוגרף שלך..
לא קראתי עדיין את כל התגובות בכל חלקי ההרצאה, אבל אמרת אנורקטית וזה מבהיר. הארנבת משוללת סממנים נשיים מובהקים כמו אגן, מתניים, ציצים (מושג לילדות).
היא כמו קו. לפעמים יש לה פאה כזו או אחרת, כמו שבנך אמר, אבל היא קו
עבה, פחות עבה, דקיקי, מהצד. כמו פלקט, אבל מהפרופיל שלו
ותום ז.פ. היא, איך לומר, פעלה מייאוש מנצח. כששמים לך את כל הביוגרפיה בהנף מרית (של בנאים) ל-פנים זו חתיכת פעולה
אבל מה שבוער מתחת, הדלק, זה מה שאי אפשר לתמלל
כמו האנורקסיה. ולכן היא מנצחת קצת. והתאהבתי בה בזכותך, ה-מרית שמביאה ל-פנים את הסודות והשקרים הכי קטנים
תודה רבה!
אורנה (עם ו', עם), אמן ואמן!
הו דורית, נזכרתי בהערה שלך ביום האחרון של עץ השיער על טרווינה "הנמרה (הסליחה, כוסית אנורקטית)". לפעמים נדמה שאנחנו מסתובבים במעגלים אבל זה לא נכון, זאת פשוט ספירלה מאד מאד צפופה שאנחנו יורדים לעמקה כדי לצאת (כמו ממערבולת) או להפך מתרחבים ומתרחבים עד שנצא מי יודע לאן. ואת כל כך צודקת בקשר לילדות – אני אמרתי את זה על ארנבת-ילדה ספציפית באיור הארנבת והפיל, אבל זה נכון על כולן.
ותודה רבה לשתיכן.
תודה על הפוסט מעורר המחשבה.
לאורך קריאת הפוסט חשבתי הרבה על עונש הזפת והנוצות, שיש בו משהו פואטי בעיני. למה לא לגלגל רק בזפת? נכון, הן דוקרות ומגרדות ונשארות דבוקות לנענש למשך ימים רבים. ומצד שני, יש בהן משהו שמלבין ומרכך את הזפת הרותחת, כאילו מדובר בשתי מהויות מנוגדות. כאילו אחרי הזיפות זרקו את הנענש לקוצים (עונש נוסף שבעצם מציל אותו). כמו שהעונש הזה גם מקבע וגם מבטל את הדיכוטומי של לבן-טוב מול שחור-רע, כך גם בסיפור, ההצלה לפעמים מגיעה דווקא מהקוצים.
בהארנבת והבאר – הצבוע שצובע את הבובה/הדחליל, מכוון, כמו שהראית יפה למפשעה של הבובה עם מכחול שנטבל בצהוב. אבל אין צבע על האזור. יש צבע מתחת לברך של הבובה.
והמכחול – בהגדלה – נראה כמו אצבעות אסופות של יד אחת.
הציפור שמעל הצבוע הצובע – יורדת עליו להתקפה או מתאבדת עליו במקור פסוק, שכאילו סובב. המקור הלא נפתח למעלה ולמטה אבל לימין ולשמאל כמו דלת על ציר. לעומת הציפור עם המקור הנכון שמרחפת מעל הצבוע הימני, שמרוכזת בגב של הצבוע (שהוא המשך הפאה שדוברה קודם, שמסמלת את הצבוע, שמתחברת לזנב שמתחבר לשועל שאומר לנערה "שבי על זנבי הקשה, הוּרְלֶבּוּרְלֶבּוּץ!")
הבלונדינית המצילה מימין למטה – לוקח אותי למראה של תום ז.פ. יש פה צילום שלה עם ביתה. אולי זו הבת, שצויירה? אם לא ברור מהו תפקידה, מעניין מי הדמות (האמיתית) מאחורי
http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.2191834
ועוד משהו שקופץ לי לעין (אולי כתבת על זה ופיספסתי?) – השמש מקבילה לקוצים, די במרכז התמונה. או שאולי הקוצים מקבילים לשמש ואז יש מצב לפיוס-מה. עבודה קשה, תכסיסים גאוניים..
תמר, דורית, איזה יופי של תוספות, תודה!
תמר, אף פעם לא חשבתי על זה, בשביל מה בעצם נחוצות הנוצות (אולי כדי שהמתעללים עצמם לא יידבקו לקורבן?). יש בזה משהו יצירתי, כאילו לא די לְענות, צריך ליצור משהו, ציפור אנושית שלא יכולה לעוף. זה גם מרכך ומבטיח וגם לועג. והצלות הן לפעמים דוקרות, זה בדוק.
דורית, המכחול (שאמנם נראה כמו יד) נטבל בזפת, לא בצהוב, הצהוב הוא פיסת "עור" שנשכחה. ונכון נכון שהציפור השמאלית צוללת בזעם להתערב. אני חושבת שהפתיחה המסובבת של המקור נועדה להדגיש את הצרחה של הציפור. ונכון גם על הקוצים והשמש, הרי גם הקרניים הם סוג של קוצים (אפילו המילה "קרן" דוקרת בעברית). האיור הזה מלא היפוכים, זה חלק מהעומק שלו, ומהתנועה, למרות ההעמדה הסטאטית, המרווחת והמסודרת. זה מתחיל מהבובה עצמה שיש בה שכבה של טוהר וארנבת ושכבה של מלאך המוות.
מרית, המכחול אכן נטבל בזפת ולכן קצהו מושחר, אבל החיבור של שיער המכחול לידית – צהוב. פיסת העור הצהובה שאמרת – מתאים לראות אותה על הברך של הבובה. שם (ולמה שם?) הזפת לא הוקפדה, אבל בחיבור השיער לידית – למה שם צהוב?
ובכלל, הצהובים (שמש מעוגלת וצהובה כמו שבציורי ילדים; מעין עלי כותרת של ״פרח״ שיוצר מפקעת שמזכירה אננס ירוק; פני הבובה המשוננים; ואז פני האשה המעוגלים מימין למטה, ה״מצילה״) – באלכסון הימני של התמונה.
וראית את המסמר שמחבר את היד של הבובה לגופה? מזכיר את המסמר שמחבר את הזנב לעכוזו של אייה החמור (בפו-הדב), ענין שהטריד אותי מאוד בילדות. כמה כאב עלול לגרום מסמר קטן ועצבני. ואחרון
שביזארי למדי.. הסמיילי, הצהוב כמובן, עם הפה שעושה אותה עווית כמו בובות מחג המתים הברזליאי (מי חוגג למי בחג הזה?) שהדגמת למעלה. אינו מופיע כאן אבל אולי הסמיילי הזה נולד משם בכלל.. שוב, הרחקתי לכת אבל משהו בתמונה הזו מטריד מאוד. אז הבאתי את הסמיילי, שידגים מה קורה כשמנסים ללעוס חבוש או אפרסמון בוסריים. החריקה הזו בטעם ובשיניים? זה זה..
בכלל, הפרטים הקטנים באיור הזה ראויים לתשומת לב מיוחדת ומזמינים מחשבה נוספת. למשל, העובדה שכל הצמחים (כולל השמש) שבו קוצניים; או הסימטריה של שתי הציפורים בפינות העליונות (שכלל אינן חלק מהסיפור הרשמי); פנינת הטל על העלה, זווית הנעיצה של האת באדמה, שגורמת לו להיראות קצת כמו מוט ארוך ודק שמוחדר לכלי הדומה בצורתו לדלי של הארנבת; וכמובן, החיוך והמסמר של הבובה המזופתת, ריקוד האהבה-שנאה של הבובה והארנבת בצד הימני, והאבירה המושיעה. וכמו בחיים, לא לכל החידות יש פתרונות.
והתרומה הקטנה שלי להעמקה הזו: קודם כל, לפחות בעברית, ארגנת, ארנב וארנבון הם כמעט אותה חיה. הבחירה דווקא במילה "ארנבת" היא לא מקרית, והקונוטציה המגדרית שבה ברורה. שנית, בעיני האבירה היא הקוראת/מאזינה שנחשפת לסיפור ומתבוננת באיורים, שמרגישה שהדברים הם לא בדיוק כמו שהם נראים במבט מרפרף, שיכולה לבחור אם להיות "בצד של הצבוע" או "בצד של הארנבת", ובוחרת לחשוב שאולי לגנוב מים זה לא פשע נורא כל כך, בטח שלא אחד שמצדיק עונש כל כך אכזרי, ושמבינה שהארנבת היא יותר קורבן (לא מצאתי מילה פחות איומה, סליחה) מאשר נבל. בקיצור, האבירה היא דעת הקהל המבינה והאוהדת (כאשר קהל = ילדות שנחשפות לסיפור) גם אם מנוגדת להחלטת השופט.
מה שמטריד בזרוע הבובה השוכבת (שכחתי להגיד קודם) זו דווקא התנוחה, כאילו היא מתחננת על נפשה. וחג המתים הוא מקסיקאי 🙂 יום אחד ארד לשורש העניין. ואני קצת מרגישה כאילו נכנסת לתוך התמונה. מסתובבת שם כמו מרי פופינס בציור של ברט להבדיל.
(וגם אותי הטריד הזנב של איה. וזה גם קצת התחבר לאישיותו הקורבנית, כאילו זאת הסיבה או ההשלכה)
נכון.. הם עברו ליד ברזיל, המקסיקו, לא? תשמעי, זה נושא נושא ואני מתאפקת לא לצטט מ״ההיסטוריה של המתים״ כי זה ללכת רחוק מדי. תום ז.פ. לא היתה רחוקה מהמוות, כנראה, במהלך ארוך מאוד של חייה. הידיים והכוח שיש בהן והחיבור עם מסמר או נעץ שהוא רופף יותר מהטלאה עם חוט ומחט (ממתי בציור הזה? אני מניחה שהקדימה את הזנב של איה החמור שהיה לו ״אקסטנשן״ של פפיון ורוד למרבית הזוועה השקטה, ליד המסמר)
להיות אנורקטית פרושו להתהלך בפרהסיה ובהתמדה עם הפתק ששמים על הבוהן (בחדר המתים, במגירה בה משכנים זמנית את הגופה), כשמצד שני יש את תחושת הריחוף המהבהבת, כשהגוף קל משקל ואנרגיות – אין, ומדי פעם יש ניתוק הכרתי (כמו סחרחורת?!) ומה שמחבר זה המסמר. המציאות כמסמר
שועי אמר פה משהו בנוסח לפעמים משאבת אופניים היא רק משאבת.. ומסמר הוא רק מסמר. אבל כאיתמר-פופינס שמטייל על קירות העבודה הזו, זה מה שאני מצליחה לדלות מהעור ועצמות שהיא פורשת כאן. לוקחת אחריות וברור שיכולות להיות קריאות אחרות
ואחרון, אמרתי שהיא מציירת חיות/אנשים כמו קווים. זה יותר כמו הג׳ינג׳ר-ברד שמדגמן על פוסטר מדיה ומדי פעם היד של המאייר או המנפיש עושה ל״גוף״ של טילט או טוויסט. לא מאוד חשובה ההבהרה הזו.. ובכל זאת
נהדר מה שהבאת כאן, ואפשר להמשיך את הדיון הזה עוד שעות ארוכות
ושוב תודה..
מצטער, אבל אולי אפשר לדבר גם (גם, לא רק) על מאוויים? כלומר, על הרצון להיות הצבוע, והפיל, והמוות. אני רואה אכזריות אבל לא רוע (אני מרגיש את האהבה שבה צויירו גם הצבועים, את התום בעיניהם.) (בסיפור אחר, הארנבת היא זו ש"מפוצצת במכות" את הסמור – בעזרת אלה לא קטנה בכלל.) הבחירה בסימולטניות מעניקה מעמד שווה לכולם.
שועי, תודה! (על מה שאמרת) אם כבר אלחנדרה פיסרניק, שבהרבה מהשירים שלה יש כפילויות, השתקפויות, מראות, ונדמה לי ששייך גם לכאן:
השיר שאינני אומרת,
שאיני ראויה לו.
פחד להיות שתיים
דרך הראי:
מישהו שישן בי
אוכל ושותה אותי.
תורם, תודה על השורות האחרונות, השתיים, בשיר שהעלת. זה לוקח ל״המכורה לשינה״, שכבר העלתי באחד הפוסטים כאן, של צ׳ורדה. מי שמפנים ומעכל אותך גם מפריש אותך כי אינך ראוי וכו׳ והפחד להיות שתיים. מצויין
תמר, מצדדת בשכתבת ״האבירה היא דעת הקהל המבינה והאוהדת .. גם אם מנוגדת להחלטת השופט״. לגמרי, רק ענין אחד מהמציאות: דעת הקהל לעולם סובייקטיבית ושיפוטית. וה״קהל״ או מי שנוכח – לא יודע איך לאכול את המצבים האלה. ואז צריך מתווך, שיסביר מה היה שם. וגם אז. רק לפעמים, רק מי שלא היה בסיפור ורק מי שנקי ממניעים – יוכל להבין את ההצדקה להוציא את השלדים/גופות דקיקים מהארון ואת הסובלימציה, שיוצרים מוכרחים לעשות כדי להנגיש לעולם זוועות מסוג זה.
זה מאוד לא נוח, ההתעללות -התקיפה המינית – מינוח יותר מזוקק. ראי את המקרה האחרון עם הנערה שהדחיקה ומחקה כל זכר ובזכות חלומותיה העמידה לאור את הזוועות שהנחיל לה אביה. וראי את פמליית ה״מומ-חים״ שסתרו את תקפותם של החלומות כראיה מניעה. פולממוס שלם היה סביב הנושא ועודנו
ובכלל, אם מרית מרשה (מרשה?) – יש את הפרוייקט הזה בהד סטארט: http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=11307
״פורשות כנפיים״
שבא לאסוף 50 נשים נפגעות תקיפה מינית בילדות, שסובלות מפוסט-טראומה לכל דבר וענין (ראו וידאו) ולעשות סדר על מנת לסייע להן לרכוש כלים מקצועיים, לקבל ליווי ותמיכה ולהשתלב בתעסוקה מכובדת ומתגמלת. כי עבור 1 מכל 5 נשים נפגעות תקיפה מינית, עצמאות היא משימה בלתי אפשרית. ההשפעות הכלכליות ההרסניות של אלימות, אינן רק לטווח הקצר והמידי.
הכאב הפנימי והרגשי לא נפסק גם בבגרותן והוא בא לידי ביטוי בפגיעה בתפקוד היומיומי: בקשיי שינה, בהתמכרויות, בהפרעות אכילה, בנתק מהמשפחה, וכן בפגיעה בתפקוד בעולם העבודה- יכולת להתמיד במקום עבודה, בפחד מסמכות, בקושי לרכוש השכלה ומקצוע, להשתלב בשוק העבודה ולהתפתח מקצועית וכלכלית.
תורם, תמר, דורית, התחלתי להרגיש כמו משגיחת כשרות והאיור הזה כבר לגמרי שלכן כמו שהוא שלי. אז רק שני דברים קטנים:
תורם, נזכרתי בסיפור של יותם ראובני מ"בעד ההזיה" שבו בלילות של נדודי שינה הוא מבקש להיות (או אומר שהוא כבר) "שהרזד ודינאיזד והמלך שהריאר." וזה לא רק מי שמספר ומי שמקשיב, אלא מי שמציל את הנשים ומי שרוצח אותך ומי שתומך מהצד.
ועוד תוספת ואישור בעניין הציפור הצורחת. היא (או ציפור אחרת) צורחת חמס גם למראה האונס של כלת הארנב. הנה פרט מתוך הפורזץ של ספר האגדות:
הפורזץ כולו וכל השאר כאן http://wp.me/pSKif-kmn
מנגנון מעניין טמון בהם, בפורזצים. ואם ציפורים – איך הקשת מסמלת ומכריזה/משרטטת לעין מראש איך יראה מסלול הנפילה של כלת הארנב, נובטת משלושה עלי כותרת ירוקים ומסכמת את התנועה המעוגלת בשלושה עלי כותרת ירוקים והכוכבים שאינם עוזרים לכלת הארנב הכפותה, שחוזרים על עצמם באימרות השרוולים של החתן-ארנב, בצווארון של הכלה ובהדפס הצהבהב על שמלתה האדומה. הכלה דומה לדמות המצילה שעל הסוס. ואת כל זה אני רואה מתוך האיור עצמו. כלומר, אם הקשת מפזרת רמזים מקדימים זה כמו להגיד בנוסח קוהלת עצב עצבים – הכל עצב..
אז אני מבינה נכון? שתום לא כתבה את הסיפורים אלא איירה אותם?
אם כך, כמה גזרי מחשבות:
המשיכה שלה לסיפורי-ארנבות; ענין הארנבת-שפנפנה והדימוי המיני; הבלבול הנפוץ בין ארנב לשפן (איך זה בגרמנית? במילון שלפני לא מצאתי הבדל); והביטוי "Rabbit in Your Headlights" – שמופיע בשיר של UNKLE, שמשמעו גזר-דין מוות ידוע מראש לארנבת שהלך עליה אם היא נמצאת על כביש (משום הסינוור שנגרם מאורות הרכב הגבוהים). ואם אמרתי כבר מוזיקה, יש את הוידאו הבא שאינו קל לצפיה, אבל כנראה לא יותר מעיק מהאירנוב שתום ז.פ. מעניקה לזוועות שלה עצמה, ואני שולחת לשם כי זה מכה בבטן הרכה כמו האיורים שלה, ללא קשר לטעם מוזיקלי, גזע (אנושי, ארנבי וכו) דת (ארנבית, יהודית, נוצרית כמו המסמרים שמחברים את הבובה לזרועותיה) או מין (מקרבן או קורבן)
דורית, תודה!
ככל שאני מביט בציורים האלה יותר אני רואה בהם דווקא דבר נוסף ואחר – אכזריות שבין ילדים לבין עצמם, עוד נושא לא אהוד במיוחד (אני מתכוון לשוויון בגדלים בין הדמויות.)
התעללויות מידי ילדים משאירות צלקות לא פחות עמוקות, משחק אצל ילדים הוא בעל משמעות עזה, רגשית ויצרית (כפי שמשחק אצל גורים בטבע הוא גם התנסות והכנה לחיים של מאבק שליטה וציד.) אבל קשה לדבר על כך כמו שקשה להודות שבתוך קבוצות חלשות/מוחלשות אחרות יש לעתים אותו הדפוס ממש, שמחלק בין בעלי/בעלות הכוח לחסרי/חסרות הכוח. (והאידיאליזציה!…. יהודים הם כידוע לאו דווקא רחמנים בני רחמנים, נשים לא מחוסרות בלשון המעטה יצרים אלימים ועדריים וכולי וכולי….)
דורית, אני מרגישה שתום פתחה איזה מנעול וצריך לעמוד בצד ולא להפריע למה שיוצא. ותודה גם על הסרט.
תורם, ילדים יכולים להיות אכזריים מאד, חוויתי הרבה מזה, מאבנים ועד עלבונות ונידויים. אבל כמה שהסיפורים האלה היו רעים, אני מוצאת שהשורשים פחות עמוקים וטווח ההשלכות יותר מצומצם מהפגיעות של המבוגרים. אולי כי המבוגרים הם ההורים (בדרך כלל)? ואולי זה רק אני?
ובלי קשר – אני באמת לא יודעת מה יש באיור הזה שהופך אותו לשטיח מעופף. האם זה בגלל שהוא אחרון או שזה משהו מהותי בו ובקשר שלו לסיפור.
איור אחרון אבל ממזר.. אלא שלא זה הענין, מרית, לפחות לדעתי.
השטיח, כן, בזכות קשרי החוטים המרכיבים אותו, ובזכות היותו מעופף כמו שרק שטיחים מעופפים יודעים, היישר לגופה של המילה/בובה/ארנבה (לאו דווקא בסדר הזה) ולמהותה של ההתעללות שממנה, לתחושתי, בקעה היצירה של תום.
וצודקת לגבי תום המנעולנית, שיושבת על כתפי עם כ-ל ארגז הכלים שלה מאז ההרצאה שלך. כבד אבל אנחנו מפתחות יחסים יפים. נראה לאן זה יקח.. הדברים שלך עוד יהדהדו אצלי זמן ממושך הלאה. בחיי שתודה
כן, אוף.
שועי, תודה על המשפט בעניין ההזנחה.
בבקשה, השנים מלמדות אותי שבעניין הזה אני לגמרי לא הייתי לבדי.
אני מתארת לי שאתם צודקים. אבל כל כך השתוקקתי בילדות שהורי יזניחו אותי.
ובעצם כבר כתבתי על זה בהשוואה בין לילה בלי ירח של אתגר קרת ושירה גפן לעומת ויהי ערב של פניה ברגשטיין, מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (נעדר, נעדר)
ומחשבה נוספת על העוצמות שהאיור הזה עורר – אולי זה קשור לכפילות, לפיצול. הטקסט הוא מעין סיפור כיסוי והסתרה למשהו לגמרי אחרי שמתרחש מתחת לאפו.
מרית, טולסטוי כבר כתב שכל אומללות ייחודית בדרכה 🙂 אם היה מד כאב אישי, הוא היה מתפוצץ בכל פעם שהיו מנסים להפעיל אותו….
לפעמים אני חש כמוך, שיתמות עדיפה בהרבה (אבל מכאן קצרה הדרך לומר שההעדר בכלל טוב מסיפוקו.)
אבל יש סוג מסוים של הזנחה – רִיק חסר גבולות – שפוצע במיוחד ומשאיר אותך חסר הגנה בעולם. זה הסוג שבעטיו מענים במעבדות אמהות קופות וקופיפים גורים כדי לבדוק את תגובתם לו. מי יודע, אולי אותם חוקרים – אין לי הסבר אחר לזה – סבלו בילדותם מאותו הדבר בדיוק, ועכשיו מרגישים מן צורך לעולל אותו לאחרים.
לכולם, שיר של Márta Sebestyén עם ה-Muzsikás על שלושה יתומים:
והנה התרגום שלו:
Three orphans started their journey,
Three orphans started their journey,
All three of them in dark and sorrow,
All three of them in dark and sorrow.
Three orphans don't you go,
No one will look after you.
I'll give you three sticks,
to punish the cemetery with.
Wake up, wake up my mother,
my clothes are torn.
I can't help you my child,
my eyes are closed forever.
You have a step-mum now,
she will give you white clothes.
When she will give you white clothes,
your aching backs will bloom in blood.
When she will hit your heads,
your cheeks will be covered in tears.
Oh, my God please,
look after the orphans.
Don't make them run away,
from one door to the other.
תורם, מקשיבה ומאמינה על הריק חסר הגבולות וההגנה.
מהמקום שממנו אני באה היעדר הוא גם מרחב. אף פעם לא הבנתי למה הקלברי פין הסכים לאימוץ (תמיד חשבתי שקצת רימו אותו) ולמה דורותי חזרה מארץ עוץ (זה אפילו חרוז). מה היה כוח המשיכה של הדודים שגבר על כל צבעי הקסם.
אני כנראה רואה מוזר, אבל אני לא מסכימה בעניין ה'אבירה' (שלקח לי זמן לראות אותה). היא הכי נראית כמו קלישאה של אשה-ילדה, עם השיער הזהוב והבגד הוורוד, והיא לא מסתכלת על מה שקורה, היא ממשיכה לרכב ולהסתכל ישר כמו בובה, למרות כל הסצנה מאחוריה. היא מוכרחה להיות שם אבל מוכרחה לא לראות, או להשלים כאילו ככה צריך להיות, וזה הכי מסמל התעללות בעיני.
וגם הבלבול של הארנבת שמרימה ידיים ומחבקת בעצמה את הבובה (שבאמת שונה מאד מהזיפתינוק החמוד של הדוד רמוס) מתחבר לי לבלבול שחווים לפעמים ילדים כשהם עוברים התעללות, וזה באמת כבר יותר יחס למיניות של ילדים ולא של התוקפים (בניגוד לפוסט שעבר), גם אם היא צומחת במקום מעוות.
מרית, אני בעד מרחב…..! אני חושב שזו קצת הקללה של הילדים הבכורים * וכל מי שמונח עליו משא כבד של ציפיות, בעוד שכל השאר – המוזנחים-לטובה ומופקרים ממבט ההשגחה האישי הזה – משוחררים מהצורך להוכיח כל הזמן. וזה באמת חופש אדיר. אני מדבר על הזנחה הרבה יותר בסיסית, הרבה יותר ראשונית. יש הרבה דברים שניתן להתגבר עליהם, להשלים אותם – ואיתם – ויש דברים שלא.
* כמו שאומרת דיאנה ווין ג'ונס ב"הטירה הנעה": "בארץ אינגרי, שם קיימים באמת דברים כגון מגפי שבע פרסאות וגלימות היעלמות, נקלעת לצרה צרורה אם אתה הבכור מבין שלושה אחים. כולם יודעים שהבכור הוא הראשון שייכשל כישלון חרוץ, אם אי פעם ינסו השלושה לצאת לעולם לחפש את מזלם…."
אלט (אפרתית? איך לקרוא לך?), זה לא מוזר. גם זה קיים באיור המורכב הזה, כאלטרנטיבה או כשכבה נוספת. (ומכיוון שאמנות זה ראי, לכל אחת נשקף משהו שונה).
תורם, בעניין הבכורים של ארץ אינגרי אני מעדיפה את ההצעה של ברונו בטלהיים (לא מאמינה שכבר פעם שנייה אני מזכירה את שמו לטובה, ומצד שני גם לסטניסלבסקי היו כמה הברקות) ש"האחים" הגדולים הם בעצם אבא ואמא, והשלישי הטמבל המצליח הוא הילד…
ואת ההזנחה ההיא שאתה מדבר עליה אני באמת לא מכירה. אני זוכרת כמה נדהמתי פעם כששלוש נשים שונות התלוננו לפני שהן סבלו מחופש רב מדי בילדות. לא יכולתי לדמיין את זה. אני עדיין לא יכולה.
אני פשוט אפרת 🙂
ואני חושבת, שדווקא הורה מהסוג המזניח, יכול לאפשר לכל זה לקרות. ולאו מחוסר ידיעה- אולי הוא יודע ולא ממש אכפת לו, קצת כמו ה'אבירה' הזו, שהכל מושלם אצלה מבחינתה ומה אכפת לה מה שקורה מאחוריה
סליחה שאני נתפס לנקודה הזאת, אבל בכלל לא מדובר בחופש או בעצמאות. לא זה המצב שאני מתכוון אליו, ונדמה לי שגם לא שועי ולא countingshadows. מדובר ברִיק רגשי ופיסי. את מניחה שילדים שמגורשים לריק הזה מוצאים בעברו השני ארץ פלאות או ארץ עוץ צבעונית, אבל זה לא ככה. יש שם רק רִיק. וממש כמו בסיפור של העכביש והמערה, הילדים האלה צריכים למצות כל חומר אפשרי בנפשם כדי להתחיל לטוות רשת מעל החור השחור הזה, ועדיין, יש פעמים שכל רוח מקרית פוערת בו חורים וצריך לטוות מחדש.
(לא רק סיפורים מצילים אגב, אני חושב שמה שקרוי מוזיקה פופולרית על כל סוגיה נותנת ביטוי עצום לכמויות הרגש האינסופי שאנשים לא מורשים לבטא בחיי היומיום שלהם. אפשר לקחת כל שיר מקרי ולראות את זה. לפעמים אנשים מסוגלים להודות רק במה שהם מזמזמים כשיר שכולם שומעים ברדיו.)
דבר אחד אחרון, עד להודעה חדשה, הוא העבודות של דרלה ג'קסון, שהעלת, מרית, והוזנחו בתגובות. והן מזעזעות ברמות שהשתיקה וההתכנסות יפה להן.
הג׳קסון הזו תחמנית משהו – היא משאירה את הפצע יפה יפה מדמם לנצח על שולחן התצוגה – עם הזפת השחורה והצמיגה שאינה ניתנת להסרה אלא בהשמדת הפריזורה, התקרחות כללית ואז, אולי, הצמחה מחדש של הנוצות/פרווה וכו… (ההתכדרות של הארנב כלפי מטה, עם החוטם הזולג זפת מזכירה לי את הקורמורנים נוטפי הנפט במלחמת המפרץ. ואת הצילומים של ניק ברנדט שתעד את מנהרת הזמן שקפאה על אוכלוסית אגם נטרון בטנזניה. הוספתי קישורים למטה) – לצד ידיעה קרה שאין שיקום
לאן אפשר לקחת את זה? אולי אולי רק לשקט עמוק שממנו אפשר לחלץ שאגה-רבתי
כזו שתשים את הזוועה הפעורה – במגירה, לרגע. אין הפי-אנד. ׳צטערת..
http://www.boston.com/bigpicture/2010/06/caught_in_the_oil.html
כאן הלינק השני, לצילומים באגם נטרון, שהשתבש משהו:
לא מצליח, אולי זה: http://www.thisiscolossal.com/2013/10/lake-natron-nick-brandt/
תורם, בתור מי שאמרו לה כל הזמן מה לעשות ומה לחשוב ומה להרגיש, חסרה לי אחיזה במה שאתה מתאר, אבל אני מקשיבה ומנסה להרגיש ולהבין.
דורית, באמת התפלאתי שאיש לא הגיב לעבודות של דרלה ג'קסון. הן נגעו בי עמוקות, כולל ההדהוד הזה של אסון אקולוגי (הלינקים בסדר גמור, כלומר קורעי לב), שקיים בשתיהן. בשנייה יש בו גם גלגול מוזר של קומדיה דל ארטה ואולי עוד אכתוב על זה.
מרית, להבנתי, זה מעבר לאסון האקולוגי. זו כפיתה. כך אני מבינה את המחווה של הגוף ואת הבעת הפנים של הארנבת שויתרה, מסכנה.
יש לי הרגשה שפוסט על מנגנון ההסתרה שעומד מאחורי המסיכות והקומדיה-דל-ארטה בכללה, יפתח פה דיון דיון.. מה שמעלה את הוידאו הבא של מרדית׳ מונק, למרות שאפשר למצוא אצלה עוד, שעשויים להשתייך.
אז הנה, התקדמתי אפילו בלי שהוזמנתי.. הנה הלכתי והנה מונק (הוידאו המקוצר):
מרית, כואבת לי הילדות שלך!….. ופתאום נבהלתי- יכול להיות שיש מן תסמונת כזאת שנהפכים להורים מהזן ההפוך….?
חוצמזה, דורית, מה שהבאת מזכיר לי משום מה את הכלות ש – kimiko yoshida מתחפשת אליהן. הנה שתיים, the cyber bride:
ו-the green tea bride:
ואם כבר אז גם the shinto bride:
תודה, תורם, על הכלות. לא הכרתי אבל מתחבר יפה לתרבות היפנית העצורה. מאוד.
ראה ״בחיל ורעדה״ של אמלי נותומב
http://www.kinbooks.co.il/product_print?c0=16078
דורית, אני מחבבת את מרדית מונק אבל תמיד נותרת איזו הסתייגות שמונעת ממנה להיכנס ללבי. אני עוד צריכה לחשוב על השילוב הזה בין כדור פורח למוקד של מכשפות…
תורם, גם שלך כואבת לי. ובטח שיש תסמונת כזאת. מודעות וגמישות ממתנות את נזקיה. ותודה על הכלות.
מרית, מונק מתקשרת אצלי לראש. היא לא חודרת ללב. אבל הדיון פה – שמונע מהלב או מהבטן התחתונה קיבל טוויסט רציני לאזור הראש. אז הבאתי. היא מכשפה׳לה טובה או רעה עם הכדורפורח יורק האש שלה.. הצחות בבגדים ובלוקיישן הופכים את הפעילות שלה לקונטרסטית עוד יותר.
לתורם ולמרית ולמרית ולתורם,
הייתי מוסיפה שרובם ככולם של אזרחי עיר האושר ו.או אורחיה עברו במחוזות כאלה ואחרים של ילדות בצל זוועת-מחמד כלשהיא, כיד הדמיון הטובה על המזל המכאיב, שלא לומר חולני, של כל אחד. אז לא לריב. לכולם לכולם מקום על רכבת עיר האושר (-; וכמה טוב שכך..
דורית, הכלות האלה מפילות עלי אימה, בשבילי הן כמו תמונת מראה למה שנקרא "נשות הטאליבאן" – דרגת הצטמצמות כל כך גדולה, שכל הקיום הופך להיות אך ורק תגובתיות לעין הצופה, למבט. (הבאתי אותן בהקשר של המסכות.)
אני חייב, סליחה, להגיד עוד דבר אחד בעניין המכחול – יש אמנם דיונים שלמים בעניין הפאליות של כלי הכתיבה – אבל מה לכל הרוחות יעשו עכשיו כשכלי הכתיבה הופכים להיות יותר ויותר מחשב נפתח כמו צדפה ועכבר עגלגל ומחורץ כמו איבר מין נשי?? – בסופו של דבר תום היא זו שאוחזת במכחול, האם אין פה הזדהות-מה עם הצבוע….?
(מרית, תודה.)
נשות הטאליבן, תורם, רוקנו מתוכן והן שקיות בד שחורות מהלכות. הכוונות שם מוסתרות, אז זה יכול לאיים.
לעומתן – הכלות היפניות מסתירות טפחיים (אף ועיניים) אבל קיים קשר העין של הצופה עם סממן מיני מובהק – השפתיים. אם תוסיף את היות הצוואר כפוף כלפי מטה, כמייצג הכנעה, הרי הן, לדידי, עצורות מאוד, רמוסות בהגדרה, באות לשרת. גם הן מרוקנות מתוכן אינדיבידואלי (השפתיים מסמלות את הרביה הנשית חסרת הייחוד) אבל הנשיות המעודנת נשמרת.
להבדיל ממסיכות ״רגילות״ (כמו של פורים ונשפי מסיכות מהסרטים) – הנשים מאחורי הכלות היפניות – פאסיביות מעצם המיסוך, מנוטרלות משום העיניים החסומות..
בעוד שנשות הטאליבן אינן קיימות למעשה. הן צללים יודעי-סוד, ודאי עם השקיות הבד האפלות עליהן, אבל בעלות יכולת לראות מבעד לשקית. והראשים שלהן אינם מושפלים בהצגת התכלית הבסיסית כלפי העולם.
(במלחמת יום-כיפור, זכור לי שעברו נציגים רשמיים של ה״שלטונות״ וצבעו את פנסי המכוניות בצבע שתפקידו היה לעמעם את האור הבוקע בחשיכה מפנסי המכונית, והחלונות נדרשו להתכסות וילונות שחורים כדי שבלילות לא יראה אור מזהה מבעד לחלונות וכך לא יפוצצו בתים בעורף, ועוד מיני הסתרות. זה הקישור היחיד שעולה אצלי ביחס לכלות היפניות.) תודה שהבאת, שוב
תורם, בעניין המכחול, זה קצת מכחול מי שמכחול אחרון 🙂
בעניין הכלות היפניות – תורם, דורית, אני מקשיבה בעניין, אבל בשבילי זה כמו תרגיל במינימליזם. ברור שיש כוונות והשלכות מגדריות אבל איכשהו, כמו במקרה של מרדית מונק, זה לא נגיע ללב.
ואין קץ לילדות.
[…] * ואי אפשר להגיד ארנבים בעיר האושר, מבלי להזכיר את תום זיידמן פרויד ואת סדרת הפוסטים על ספר הארנבות המופלא שלה. למשל זה. […]