הניסיון מוכיח שפוסט שלישי בסדרה הוא כמו האח הצעיר באגדה; איש לא מהמר עליו (עד שהוא זוכה בנסיכה).
ההיגיון דורש לקטוע את הסדרה, אבל אני מתכננת גם פוסט רביעי.
לא רק בגלל שתום זיידמן פרויד היא אמנית מופלאה שהשתלטה לי על התודעה (ושני הדברים נכונים), אלא בגלל השאלות שהאיורים האלה מציפים; גם שאלות "חינוכיות", וגם שאלות אתיות ואמנותיות. ויש גבול כמה אפשר להעמיס בבת אחת. מקווה שתישארו.
*
הפוסט הקודם הוקדש לגלגוליה של "כלת הארנב". לאופן שבו דחף ביאליק את תום זיידמן פרויד לצעף ולהצפין את ההתעללות. אבל על פי 'חוק שימור הכאב' ("גם זה מן הדברים שהוזנחו יותר מדי," כמו שאומר השועל לנסיך הקטן) – הכאב הכבוש של "כלת הארנב" התפרץ באיורים אחרים. קחו למשל את "הארנבת והפילים".
וראשית תקציר: בשנת בצורת נודדים הפילים ובאים לשתות ממימיו של אגם קטן ותוך כדי כך רומסים את הארנבות שחיות סביבו, עד שארנבת זקנה מערימה על מנהיג הפילים. היא מסבירה לו שהירח זועם על הפגיעה בארנבות השומרות על האגם שלו. כהוכחה היא מראה לו את בבואתו הרוטטת של הירח וטוענת שהוא רועד מזעם. הפיל המבוהל אוסף את נתיניו ומסתלק.
"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד
האיור הקסום של תום מלא עצב ובדידות, בין השאר בגלל הבחירה המפתיעה לצייר את הארנבות המתות. בייחוד שהן נראות כל כך אנושיות. הציור הזה ממשיך למעשה, את מסורת ציורי "טבח החפים מפשע" (התינוקות שהורדוס ציווה להרוג לפי הבשורה על פי מתי).
ג'וטו, "טבח החפים מפשע" (פרט), 1304-1306 (הציור הנפלא הזה ראוי לפוסט בפני עצמו)
בני המתבגר שבא לבדוק על מה אני עובדת טען (כמו מגיב חד עין בפוסט הראשון) שאלה לא ארנבות, אלה בני אדם עם ראש ארנבת, והוא צדק. זה קשור לפרופורציות, ליציבה, לשפת הגוף ולכפות הידיים האנושיות, גם כשאין שום סיבה מעשית, כשהן לא נדרשות לאחוז בשום דבר.
וזה מביא אותנו (כמובטח) להבדל הגדול הנוסף בין הארנבות של תום זיידמן פרויד לארנבונים של פרייהולד:
מבחר ארנבונים של פרייהולד
הארנבונים של פרייהולד (למעלה) הם ארנבים-ארנבים או ארנבוני צעצוע. בעוד שהארנבות של תום (למטה), הן בעצם בני אדם עם מסכת ארנבת.
מבחר ארנבות של תום זיידמן פרויד.
זוכרים את הגדת ראשי הציפורים מן המאה השלוש-עשרה? "ספר סיפורי הארנבת" הוא הגדת ראשי הארנבים.
מתוך "הגדת ראשי הציפורים", גרמניה, המאה ה-13 (לחצו להגדלה)
אלא שלא כמו היהודים הלבושים של ההגדה, הארנבים של תום זיידמן פרויד עירומים. גופם האנושי מבליט את העירום. וביאליק התנגד, כזכור, לכל סוג של עירום.
מימין ומשמאל, "מטבעות הכוכבים" (פרטים), איירה תום זיידמן פרויד, לפני ואחרי ביאליק. על שני האיורים האלה (ועל חנה'לה, ועל שמלות אור ועל טוהר ותשוקה ועוד) כתבתי בהרחבה כאן.
אני חושדת שביאליק היה כל כך מוטרד מן הארנבים "המגונים" של תום, שכשהוא הוציא בסופו של דבר את "סיפורי הארנבת" הוא הורה לבינה גבירץ המאיירת להלביש את החיות. זהו על כל פנים, האיור שלה ל"ארנבת והפילים".
"הארנבת והפילים", איירה בינה גבירץ. בתרגום ביאליק הסיפור נקרא "התחבולה". ורק לשם הבהרה: אין זה ממנהגה של בינה גבירץ להלביש חיות. לשם השוואה בדקתי למשל את "אוצר המְשָלים" שאיירה. גם שם החיות מתנהגות כבני אדם אבל לא עלה בדעתה להלביש אותן.
זאת ועוד: גבירץ היא מאיירת "נורמלית" שמציירת את הכתוב כפשוטו, "בלי קונצים", כמו שביאליק אהב. ואני תוהה למה ציירה ארנב זכר, אף שבסיפור מוזכרת בפירוש "ארנבת זקנה, ושמה לַמְבַּקַרְנָה, לאמור ארוכת האוזניים". האם גם זאת יוזמה של ביאליק, כחלק מן הריאקציה לתום?
ובחזרה לאיור המקורי:
האיור הנפלא של תום יוצר זיקה בין הפיל לנוף: באור הירח הבוהק על גופו של הפיל מהדהד לובן השלג הבוהק על ההר. ההר משקף את הפיל, בעוד שהירח "מתחרז" עם החט שלו. הטקסט טוען שקטנים יכולים להערים על גדולים ולגרש אותם. האיור לא משתכנע. הוא משווה את הפיל לכוחות טבע שעליהם אין סיכוי לגבור. הסצנה הלילית הקסומה ספוגה בקינה ולא בעורמה מנצחת.
"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד
והשאלות הגדולות וגם קצת תשובות בפוסט הרביעי והאחרון – האבירה על הסוס הלבן.
*
עוד על תום זיידמן פרויד
איורי נפש, חלק ראשון – תמצית האמנות
איורי נפש, חלק שני – ביאליק נגד כלת הארנב
*
ובעניין הכאב
שמלות של כאב 2 – רבקה הורן
שמלות של כאב 3 – בנות לילית מחפשות חתן
שמלות של כאב 4 – הקולקציה של נלי אגסי
*
איזה פוסט נפלא ומרטיט ואני לא רק נשארתי אלא גם מוכנה לעוד עשרה כאלה לפחות שלך על תום פרויד זיידמן.
מרית קרובתי, כמה אסוציאציות:
א. קודם כל האיור של תום (הארנבת ופיל) הזכיר לי את אנרי רוסו: http://shoeyraz.files.wordpress.com/2010/06/800px-henri_rousseau_010.jpg
למרות שהצועניה לבושה שם, אך לא האריה (אני חושב שהציורים של רוסו מאוד השפיעו על נחום גוטמן, שכפי שהערת בפוסט קודם היה מהולכי-שביו של ביאליק באוריינטציה).
ב. חלפתי אמש בשעת לילה לא מוקדמת בשדירה הקרובה למקום מגוריי כשפתאום זינקה מן השיחים ארנבת ענקית לבנה כשלג. אותה עת בשדירה היו גם חתולים וכלבים שיצאו לטיול ערב, אך הארנבת חצתהאת השדירה בדילוגים כאילו השדירה הזאת היא מקומהּ בעולם.
ג. לגבי הגדת ראשי הציפורים. הנה הוורסיה שלי: http://shoeyraz.wordpress.com/2010/03/28/bird_and_potatoes/
והגדת ראשי הארנבים זה מבריק ולבן, כמכת ברק.
ד. ישראל אפרת, פילוסוף, חוקר פילוסופיה, רב ומשורר (היה גם נשיא של כבוד באוניברסיטת תל-אביב), 1981-1891:
"נִמְנְמוּ אַרְנָבוֹת עַל נָהָר כְּחַלְחַל,
כָּל אַחַת עַל צִלָּהּ, וְסָבִיב אוֹר וָשֶׁקֶט
פִּתְאוֹם וְהִתְחִילוּ צָפוֹת אַט קָדִימָה,
וְצִלָּו צָף תַּחְתָּן בְּכִווּן שֶׁכְּּנֶגֶד.
וּבְעוֹד אֲנִי תֵמַהּ: מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה?
נֶפְתְּחָה הַתְֱּהוֹם רֶגַע קָט כְּקַּלַּחַת
וְנַפְלוּ לְעָמְקָהּ אַרְנְבוֹת לְבָנוֹת,
וָאֶרְאֶה מַה קְרוּם דּק מִתְמַתֵּח עַל פַּחַד"
[ישראל אפרת, בין חופים נסתרים: שירים, הוצאת דביר: תל אביב תשכ"א, עמ' 94].
אורנה, תבוא עלייך הברכה.
שועיקי, בסדר הפוך 🙂
ד. שיר יפהפה. שמחה על תהלוכת הארנבות שנוהרת לפה.
ג. זוכרת גם זוכרת.
ב. וואו.
א. זה אתה שלא זוכר… על הציור הזה של רוסו ועל המקבילות הנחוםגוטמניות הלא כתבתי פה, http://wp.me/pSKif-hMa בסדרה קודמת על איורים… גוטמן וביאליק בלב אחד, כמו שהילדים שרים.
רק יצוין, כי השיר היפה של אפרת (Efros) על אבדן הארנבות הלבנות, ראה אור בהוצאת דביר, שנוסדה כזכור על ידי אחד, ח"נ ביאליק. עוד נדבך בשיטתם של מי שטוענים הכל בסוף חוזר אליך כבומרנג.
נזכרתי גם שמשה רבנו עלה לבסוף לארנבות, ראה את הארץ אליה לא יבוא, ונלכד שם כמו ארנב באור
🙂
ובצד הצחוק זה גרם לי לחשוב מחדש על שמו של הר נבו. כמה הוא קרוב ל"נבוא", וכל מה שקורה סביבו קשור בלבוא, "כי תבואו" ו"אליה לא תבוא". אולי הוא קבל את שמו בעקבות דווקא, או שיש כאן משהו פלאי. קצת כמו שכתבתי על השמות בסיפור שמשון
https://maritbenisrael.wordpress.com/2008/12/27/האש-הגוף-והבית-בסיפור-שמשון/
אולי זו רק אני, אבל הסיפור של הפיל הזכיר לי את אלף לילה ולילה. ואולי אחשוורוש ואולי כל אותם המלכים שמתחת ללמיטות שלהם יש אלפי גופות של בתולות, של ארנבות בעצם.
שזה דברים שנעשים בחשכה ורק הירח רואה ורועד בזעם.
ואולי בגלל זה בעצם ניסו להלביש אותן.
תמר, זה ממש לא רק את אלא גם אני 🙂 פשוט שמרתי את זה לחלק הרביעי והאחרון, מִסיבות שעוד יתבהרו (ועל זעמו האמיתי של הירח לא חשבתי, תודה על התוספת היפה).
לפי הפרופורציות בין הפילים לארנבות נראה ששתיית המים היא רק התרוץ וה"רמיסה" היא המטרה האמיתית. קשה להאמין שהפילים לא מבחינים בארנבות שקומתן כקומת הפילים.
הפרופורציות הן של ילד ביחס למבוגר…
[…] טבח החפים מפשע (איורי נפש) […]