למעלה – אנג'לינה, ישראל 2003, צילמה מיכל חלבין. למטה – מוכרת סרטים בגטו ורשה 19 בספטמבר 1941 צילם Heinz Joest
שתי תמונות, שני עולמת: אנג'לינה של מיכל חלבין היא חלק מסדרת אמני במה מעיירות קטנות (אותה סדרה של התמונה הזאת). מוכרת הסרטים האלמונית צולמה על ידי Heinz Joest בגטו ורשה 1941. רק בראש שלי הן קשורות.
נתחיל דווקא ממוכרת הסרטים (אלטרנטיבה לטלאי הצהוב). מרגע שראיתי אותה היא לא יוצאת לי מהראש. ריאליסטית לגמרי ובו בזמן ארכיטיפית. יש בה משהו אגדתי כמו במוכר בלונים ביריד, בדמות שמופיעה בחלום או על קלף טארוט. הפנים מותשות ודהויות כמו המודעות המתפוררות ברקע. כתמי האור שנוגהים עליהן מתחרזים עם קרעי הנייר על הקיר האפור. היא לבושה בשמלה פרחונית שמעליה מעיל כהה פתוח. בגלל תעתועי הצילום התלבושת מתהפכת בחלק הגוף התחתון, לחצאית כהה שמעליה סינר. וגם זה מרחיק אותה בזמן – מי לובש סינר ברחוב מלבד דמויות מצוירות בספר?
לחצו להגדלה
משמאל, קצב בסינר עם מסור, סביבות 1875, באמצע ילד על אופניים, תדאוש קנטור, מימין, נגן רחוב מתוך "ויילופולה ויילופולה" של תדאוש קנטור, אמן הריאליזם הארכיטיפי של הזיכרון
הפנים של מוכרת הסרטים סחוטים, הגוף מרוקן, המרחב מתפרק. הכול אומר עצב ותבוסה, רק הסחורה חדשה ושופעת, מנוכרת וצחורה להכעיס. הסרטים משתלשלים על החזה כמו שדיים רבים, אחד מעמיד פני חפת מעומלן. אחרים מגובבים למין אשכול חלול. לרגע מוזר הם מתחזים לשביסי אחיות, עד שהמיקום והתאריך חושפים אותם; גטו ורשה 19 בספטמבר 1941.
אנג'לינה של מיכל חלבין היא לכאורה ההפך הגמור. מלאכית (כמו שמה) פֵייתית של ויהי אור, עומדת בפתח המסנוור של הסלון והחיים. הווילון-מסך שקוף כמו מים וכולו אדוות-אדוות, עיגולים שנוצרו ממגע הסרט הקשור למתניה, מן הצל המעוגל של יריכיה מבעד לשמלה. אדוות מלאות פרחים מרוב טוהר ושמחה, כמו בסרט מצויר. בשולי התחרה של הווילון מהדהדים שולי שמלתה ואצבעות רגליה היחפות. ורק למטה בתחתית הקיר כבר מחכים החושך והטיח המתקלף. אולי גם מוכרת הסרטים מגטו ורשה היתה פעם חנה'לה בשמלת השבת כזאת. אולי ככה זה, לפני ואחרי.
מיכל חלבין, אנג'לינה, ישראל 2003, לחצו להגדלה
עוד על צילום
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי
נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון
המשורר (שרון רז) וחוקרת המשטרה (אני)
על הדיוקנאות ההיסטוריים של סינדי שרמן
על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ
מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער
ועוד ועוד
*
ובלי שום קשר
מלבד הבלטות, אני לא יודע אם הייתי מנחש שהילדה ישראלית. והצילום של האישה מדהים וקורע לב. מפתיע שלא נחשף עד עתה – זה סמל שואה חזק מאוד, כמעט כמו של הילד המרים ידיים מהגטו. והחיבור ביניהן משכנע וטוען אותן במשמעות שלא רואים בכל אחת מהתמונות בנפרד. (וברוך שובך, הצילומים נראים כמו סיבה טובה לדמעות).
הי מרית, איך את מצליחה להעביר במילים את מה שהלב מרגיש? איך את מלמדת אותנו כל פעם מחדש להבין את הסיטואציה באופן כל כך אמיתי ומקורי בו זמנית?
רוני, תודה. נתקלתי בצילום הזה יותר מפעם אחת. אני חושבת שהוא פיוטי ועקיף מכדי להפוך לסמל כמו הילד. גם הסרטים לא מוכָּרים כמו הטלאי הצהוב.
פופינס, תודה רבה 🙂
המבט הישיר של הילדה , כמו מודעת לקיר המוזנח , עדיין כמו מבקש משהו, "הינה אני מרצה , עומדת כך כפי שהתבקשתי ", עבורי , כמו מתרגמת את ליבה של מוכרת הסרטים שכבר אינה מבקשת להיפגש אולי רק … את הילדה שאולי פעם הייתה.
צרוף תמונות של פיות ושיברן.
מרית קרובתי, לא יודע, נדמה לי שבחודש האחרון מוכרים לנו סרטים עם מגיני דוד וכיפות ברזל, וחוץ מאשר לשיר את "במדינת הגמדים" ("ובראש הגדוד צועד אצבעוני המפקד/ הוא חבוש כובע פלדה/ובידו סיכה חדה) אני לא יודע איך ניתן להתייחס לזה בהומור. וגם זה לא מי יודע מה מצחיק, כי מעולם לא ראיתי מדינה חמושה היטב-היטב נוהגת כאילו היא נמצאת במאבק קיומי אחרון, וכאילו היא נמצאת בין חומות ורשה או על צוק מצדה.
והתצלום הזה מגטו ורשה מזכיר לי את איוריו של ברונו שולץ ואת שיריו של ולדיסלב שלנגל, ואלו כבר מזכירים לי את היהודים הכחולים הקפואים שתיאר קורציו מאלפארטה כשביקר בגטו ורשה.
וגם איזה שיר של יעקב גלאטשטיין (מיידיש: בנימין הרשב):
"דבר לא הרוַחנוּ
היער נשׂרף.
אבל בחשכת-אלהים
מטיילים אנחנו, אבהוֹת קטנים,
אמהות ידועות חולי,
סבים שפופים אל האדמה
ותנוקות שמתים.
את דמם ראינו
ואנו רנים.
יהודים יפים, גאים,
יהודים קורנים."
כל התקופה הזו היא שיר מוות ארוך. שירי מות מבוגרים; שירי מות ילדים. לא משנה מאיזה צד. הצד היחידי הגלוי לעין הוא צד החיים וצד המתים.
אפרת, אני לא יודעת אם הילדה מודעת. כשמלאו לי 19 הסבתא החורגת שלי שלחה לי מתנה (כרך מפורש של שיר השירים), וכתבה לי שאין לי מושג כמה זה נפלא להיות בת 19. וציטטה שיר שאני משחזרת עכשיו בלי אחריות, מהזיכרון:
מי שחורפו קרב
יאחז בצפרניים בסתיו לבל יתם.
מי שהקיץ עודו לפניו
לא יבחין באביב החולף על פניו.
שועיקי, אתה צודק.
ולגבי התצלום, זה תצלום שואה של אישה יהודיה, אבל בגלל הנופך הארכיטיפי, הוא נראה לי גם תצלום כל-אדם.
….הילדה באה מן החלל, והאישה הולכת לקראתו. עיניה כבר מהופכות פנימה, אל החושך המיטיב. אם מגדילים את התמונה, אפשר לראות שלא רק המצח והאף שלה מאירים כמו גרמי שמים; בידה המורמת יש שלוש אצבעות, האמה הקמיצה והזרת, שראשיהן זורחים כמו שלושת הכוכבים בחגורה של אוריון.
מרית, האישה הזאת בכלל לא מוכרת סרטים….. היא חולה במחלת היהודיוּת, עורה היהודי דבוק אליה כמו הכתונת המורעלת שמדיאה הכינה , והעולם-מדיאה הביא אותה לסחור בדבר האחרון שעוד נותר לה – המחלה שלה. (הסרטים הם התכשיטים המורעלים שנוספו לשמלה; ומה שמוסיף לעצב הוא שהאישה לא זקנה כלל, רק רעילות הכתנת גורמת לה לכמוש בקצב מהיר כזה)
זה יפה אצבעות הכוכבים. וגם אני תהיתי אם האישה היא לא בעצם צעירה שהזקינה בטרם עת. ומחלת היהודיות של שם זה כמו מחלת הערביות של פה. לפעמים נראה שכלום לא מתקדם, רק המקומות מתחלפים.
נכון…. זו תופעה מדיאית בעיני, לגרום למישהו לתעב את עצמו, להתבייש בעצמו, בזהותו, במי שהוא, בין אם הוא או היא יהודי/ה, שחור/ה, ערבי/ה , עד שעורם נהפך עליהם לכתנת בוערת.
רפליקנט, אני נוכחת לדעת שאתה עדיין דבק באותו כינוי כבר זמן רב (כינוי שאגב יש לי יד וחלק בו, אם כי באופן עקיף לחלוטין, הזכויות שמורות למרית ולך). נאמנות מפתיעה וראויה לשבח. אמנם הוא התכווץ בפוסט הקודם לכדי שביעית מנפחו אבל הינה חזר להיות מה שהוא במלואו.
הערה שנייה שונה לגמרי ברוחה מהראשונה: גלגלתי את שם צלם תמונת האישה מגטו ורשה ולמדתי שהוא היה קצין נאצי שנשפט על פשעי מלחמה (רצח), ומלבד הויקיפדיה תנו מבט על הקישורית השנייה.
http://en.wikipedia.org/wiki/Heinz_Jost
http://articles.philly.com/1994-06-09/entertainment/25831564_1_warsaw-ghetto-jost-graphic-images
ארנה, תודה. אפשר לסמוך עלייך שתרימי כל אבן לראות מה יש מתחת…
למרבה האירוניה היה לצלמים הנאצים תפקיד חשוב בתיעוד. כך כתוב באתר של יד ושם: "בשעה שהנהגת הגטו היהודית בחרה להנציח בתצלומים את פעילותה החיובית, היו אלה הגרמנים שהנציחו את המציאות הקשה של החיים בגטו בעדשת המצלמה."
http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/warsaw_ghetto/german_soldier.asp
בהחלט. צילומיו של הקצין הנאצי הזה חשובים לאין ערוך לתיעוד זוועות הגטו. לא פקפקתי בכך אף לרגע אחד. ויש בכך, כמו שאת אומרת, אירוניה רבה. אבל רציתי שתביטו גם בקישורית השנייה שבה ג'וליה קליין מעלה כמה הרהורים סביב תערוכה שבה הוצגו 85 מצילומיו בליווי קטעים מיומנים של כלואי הגטו.
ובאשר לי, אני חטטנית ללא תקנה.
וגם תודה על הרשומה החודרת ללב. אני רואה את תצלום האישה הזאת בפעם הראשונה. קורע.
ברור שהסתכלתי, החיבור בין הצילומים ליומנים יכול להיות מרתק אבל ההרהורים קצת כלליים מדי ואין כמעט ציטוטים מהיומנים. בקיצור קצת התאכזבתי. (לעומת זאת, ידעת שהוא סידר את התצלומים שלו באלבום עור מהודר שעליו כתב: "הגטו הורשאי. מסמך תרבותי עבור אדולף היטלר" זה כבר רודף אותי).
ותודה לך. תישארי חסרת תקנה.
ארנה, את צודקת: אל"ף, הגיע הזמן להחליף בגדים! (חודשיים – או אולי יותר!?- עם אותם חולצה ותחתונים זה בהחלט יותר מדי אפילו לשוכן ביצות כמוני), ובי"ת, אני מודה- נאמנות, כמו תכונות טובות אחרות, תמיד איכשהו נופלות לי מעגלת-הסופר. זו הסיבה שבזמן האחרון אני מחפש לי מסגרת תומכת שתאפשר לי לתקן את דרכי הנלוזות, ואכן חיפשתי ללא לאות מיסדר אבירים שיסכים לפרוש עלי את כנפות שריונו.
מיסדר הבירית קסם לי אמנם: התברר לי שהבירית מוגדרת כחפץ ששומר על הגרב לבל ייכנע לכוח המשיכה….! אכן, ביריות, חגורות והגומי-של-התחתונים הם חפצים בעלי חשיבות עצומה לזקיפות הקומה שלנו. אבל הסנטימנטליות הארורה דחפה אותי לסקוטלנד, אל הגאלית ואל מיסדר הדרדר. טוב, הודאה שנייה: גם השם מצא חן בעיני. אני אוהב, ממש ממש אוהב, להידרדר. לפעמים אני ניצב בשולי עיר האושר עם עגלת הסופר שלי, ושנינו מידרדרים בחדוה במדרון. אני צווח, העגלה משתקשקת, ואך לפלא הוא שאנו מגיעים שלמים למטה. כמובן שאחרי זה צריך לעלות מחדש. לפעמים, תוך כדי טיפוס, אני מביט הצידה ומוצא את סיזיפוס קשישא לצדי. בהתחלה ניסיתי לקחת מידיו את האבן שלו ולשים בעגלה, אבל מהר מאוד הבנתי שלא תמיד אפשר ליטול מאדם את משאו. המסכן היה מפלבל בעיניו, ממולל בידיו ומשפשף אותן זו בזו, סותר את שערותיו ובקיצור לא יודע מה לעשות עם עצמו. לכן, מאז אנחנו פשוט מטפסים בשתיקה למעלה. כשקשה לו נורא, אני מזכיר לו שבתת-מודע שלי יש תה פושר, שאוכל להכיר לו את האי-סדר המיטיב, את אלת האבק ואת הכלב הסיעודי….. אבל בהגיענו למעלה האבן נוטה לצנוח מידיו לתהום, וסיזיפוס ממהר באנחה אחריה, ואני הולך לבד לשתות את התה.
דגנית כחולה
מסדר הדרדר, אני בהלם. פרץ דמיון סוריאליסטי כזה מונע בגלגלי זיכרון פנומנלי נדיר – לא מהעולם הזה.