"קרוקודיל טורף בלרינה" מתוך Keuschheitslegende (אגדת הבתולין, 1983) של פינה באוש, צילם הלמוט ניוטון, לחצו להגדלה
היום מלאו חמש שנים למותה של פינה באוש. פעם כתבתי על ההבדל בינה לבין סטניסלבסקי. השורה התחתונה היא שפינה הפנתה עורף לעסקי האשליות של התיאטרון-תיאטרון, היא העדיפה את הפעולה האמיתית של עולם המיצג. כשרקדנית נשענת על קקטוס (בתמונה למטה) זה דוקר. כשמניפים אותה בשערותיה זה אמיתי, כמו בקרקס. אלא שבמפתיע – לפחות לכאורה – זה נעצר בעירום. החזה נחשף לא פעם אבל הערווה תמיד מכוסה. התחתונים יכולים להיות בצבע גוף אבל נוכחותם תמיד גלויה וברורה.
מתוך AHNEN של פינה באוש, צילם דלאהיי
זה קשור לפורמליזם של הבלט הקלסי שנמצא בבסיס היצירה של באוש, למִליֶה שהיא מתעדת (בורגנות של חליפות, שמלות ערב, קומבניזונים ונעלי עקב) ואפילו יותר מזה – זה קשור לרגש. לא לחינם האשים אותה חזי לסקלי שבגללה כולם עברו לרקוד עם הידיים. פינה באוש אמנם מפליאה להרקיד את הרגליים, אבל היא משקיעה עוד יותר בפנים, בחזה ובזרועות, החלק שמעל לשולחן. התנועה שלה מתקיימת במרחב אנושי של רגש וזיכרון ויחסים, הסקס, הפיתוי, האלימות והניכור הם הקצה של זה, הם לא קיימים בפני עצמם. אברי מין חשופים הם בגדר הסחת דעת ועל פורנוגרפיה אין מה לדבר.
הטריטוריה של הלמוט ניוטון לעומת זאת, מתחילה במקום שבו מסתיימת הטריטוריה של באוש. אם הסבטקסט של הריקודים שלה (כפי שהראיתי פה) הוא ספר תהילים – החלק הרגשי על כל פנים, לא הנמען האלוהי – ניוטון נטוע היטב בקומיקס ובפורנוגרפיה. אני רק מתארת לי את הצקצוק החביב שלו למראה התחתונים של הרקדנית. בעולם של באוש הם מובנים מאליהם. בעולם של ניוטון זה אבסורד.
פינה באוש והרקדנית המצולמת הבינו והסכימו מן הסתם. הרקדנית הנטרפת עירומה. אבל גם ניוטון עצמו לא יצא בלי פגע מהמפגש. הנשים שהוא מצלם – אובייקט מיני או לא – הן תמיד חזקות ומנצחות. קורבנוּת נשית היא מחוץ לספקטרום שלו, כמו הפגיעוּת, המלנכוליה. אבל הבלרינה בצילום לא נאבקת בתנין ולא רוכבת עליו. ההרמוניה המוזרה ששוררת ביניהם מתבטאת בסימטרייה בין שני הגופים: בין הזנב המתחדד של התנין לפלג הגוף המציץ של הבלרינה. זה כמעט "תפוח זהב אהב את אוכלהו" של דליה רביקוביץ'.
הלמוט ניוטון (רק כדי להראות למי שלא מכיר, איך הוא מצלם נשים בדרך כלל. בלי טיפת קורבניות).
מה שאיפשר ואפילו הזמין את המפגש בין הלמוט ניוטון לפינה באוש הוא היחס העמוק והמובנה של שניהם לצורה. בתמונת הקרוקודיל-בולע-רקדנית זה בא לביטוי בפינה השמאלית-עליונה של התמונה: הסולם, ערימת השברים, העמוד – כולם נדברים עם המרקם התניני, הם משכפלים את עור התנין על דרך הפירוק, ההפשטה וההגדלה.
מעט מדי נאמר לטעמי על הצד הפלסטי בעבודה של פינה באוש, שטענה כזכור, שאם מחליפים רקדן בלונדיני בג'ינג'י זה משנה את כל המופע. ואם כבר מדברים על הפלסטיות מייחסים אותה לרולף בורצ'יק המעצב המכונן של באוש שהיה גם בן זוגה ואבי בנה. אבל האיכויות הפלסטיות של יצירתה מוחצנות למשל ב"קינת הקיסרית", וידאו-דאנס שיצרה לטלוויזיה הבריטית הרבה אחרי מותו של בורצ'יק.
זה לא הזמן להתעמק ביצירה המורכבת והמהפנטת והמיצגית הזאת. רק טעימה קטנה לדוגמא: דימוי שבו אישה ממזרח אסיה שפניה מרוחים בשכבה עבה של מייקאפ לבן קורעת באיטיות נייר אורז עבה. הדמיון במרקמים של הנייר והעור הופך את המטונימיה למטפורה, כאילו את פניה שלה היא קורעת.
פריים מתוך "קינת הקיסרית" וידאו דאנס שיצרה פינה באוש בהזמנת הטלוויזיה הבריטית
ודבר אחרון.
היום הוא יום השנה החמישי למותה של פינה באוש. תמונת התנין של ניוטון מוטענת איכשהו (לפחות בתודעתי ספוגת האגדות והסימבוליקה הכנסייתית) בנופך קודר וסימלי שבו התנין מייצג את השאול שבלעה את הבלרינה המופלאה.
*
עוד על פינה באוש בעיר האושר (מבחר)
חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)
אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף
מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה
מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו
מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות
מחווה מלבבת במיוחד (לא שלי)
*
עוד על הלמוט ניוטון
מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער
*
ובלי שום קשר:
תודה.
את כזאת מותק!!!!
בכל שבוע זה תענוג כזה או אחר לגלות , להתחקות אחרי החיבורים , הצבעים, הדמויות
והתמונות
מלאכת החיבור שלך יש בה הרבה ״׳מאנטש׳יות״-רציתי להגיד לך … תודה
מרית קרובתי, על כך כבר כתב משורר תהלים: "נַפְשׁוֹ בְּתוךְ תָּנִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ" (תהלים כ"ה, 13) ובהמשך שם: "עֵינַי תָּמִיד אֶל ה', כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי" (שם, שם, 15) זה אפילו מתאים למה שכתבת למעלה על מקומו של ס' תהלים.
לא יודע למה (אולי עקב כך שהחייתיות, ההישרדות, הטבע גוברים בתמונה למעלה על העידון,
והרום של האמנות) חשבתי על השיר הזה (במקור ברטולד ברכט/קורט וייל כאן בביצוע טום ווייטס):
וזה ברור שלהחליף רקדן ג'ינג' בבלונדיני זה לא אותו דבר, זה כמו להחליף את בילבי בטומי או באניקה (אני רואה את בילבי מניפה את התנין ומשליכה אותו אל היאור השבדי דרך החלון).
שועי, נפשו בתוך תנין, אני מבינה שזה בכוונה… איזה יופי…
אורנה, ודאי שזה מכוון. אבל לא מכוון כמו אלו שמשום מה מתעקשים להפוך את חנין זעבי לתנין זעבי (נמאס לי שהופכים אנשים לתנינים, זה מצריך אותי לחפוף את שערי בכמות כפולה של נגד קשקשים, לבל אקיץ ואגלה שגם אני תנין). אני מקווה שזה לא ייקטע את רצף התגובות אח"כ… אבל הנה שיר בלתי נשכח של אבות ישורון, המתאים לרשימה שממעל כדמעות תנין (שמשום מה נשכחו ברצף התגובות של לפני 24 ימים):
שירת התנינים
שירת התנינים
היא באה מבפנים
מתוך הלב
של החיה שהם
טרפו
בבקשה (הילה).
אילת, שמחת אותי מאד מאד.
שועיקי, יפים התהילים, לא על אלה חשבתי, אבל בדיוק. וברכט תמיד רצה לעורר את המחשבה אבל אותי הוא פשוט מנחם.
פשוט, רק כרגע חשבתי על זה, פעם היו סטיקרים: תהלים נגד טילים. לנוכח גורלה של הפרימה בלרינה ראוי לשווק: תהלים נגד תנינים.
זהו שזה לא פועל כי בלי אלוהים מה שנשאר זה רק המונולוג של הנטרפים.
א. לא בטוח שזה אינו כל מה שיש, כלומר: כל מה שאין.
ב. כשתנין טורף מופיעות דמעות תנין, מה שמתקשר לרשימה קודמת.
ג. פעם תנינה של נורית זרחי בלעה רקדן עם בפסטיבל המחולות של כרמיאל.
ד. מי טרף את זמרת האופרה? [הכריש? הלווייתן-הקטלן? התמנון? הברקודה מברמודה?
הברבוניה מנחום-תקומיה?]
ה. המלחמה בתנינים הגדולים [יום רביעי לבריאה] לא היתה אלא מלחמה על עתידו של
הבלט הקלאסי וכתוצאה מכך על עתידו של המחול המודרני. אבל מי נלחם עם התנינים הגדולים אם לאו אלוהים? [שמואל דוד לוצאטו כתב כי התורה בנסותו לבער את המיתוסים המסופוטמים
על התנינים הגדולים, תיהמת ובל (יושבי התהום)– המקוטבים לאל, רק הזכיר כי האל הוא שברא את התנינים הגדולים והם אינם שווים לו, ונמנע שם מן המלחמה הגדולה המובאת במיתוסים המקבילים]
ו. שמעתי אנשים אירופאיים לוחשים אל תוך המעיל: אין אלוהים אבל אם יש אלוהים אז פינה-בלרינה היא נביאתו.
ז. אוף, עברה תמונה בעיניי רוחי הפוזלות: עשרות בלרינות על קצות אצבעותיהן לצלילי "נחל תנינים" שמזמרת חווה אלברשטיין (התזכור את השמים וכו' וכו').
שועי, שכחת את התנים הגדול, אליל מצרים. הוא הפיל עלי אימה בילדותי, אבל היום אני חש חמלה כלפיו, שכן הוא עצמו נטרף על ידי מגפיים וארנקים אין דבר שמעביר חלחלה בלב תנין מאשר השיר הזה:
די בשורה הראשונה לבדה, בפנייה הישירה והצינית הזאת לתנין, ומיד סומרים קשקשיו:
you keep saying you've got something for me….
(אני תוהה,, כשתנין גומר לבכות – במה הוא מוחט את אפו הארוך..?)
הו מרית, הבלרינה לא נטרפת.. היא אמודאית של תנינים!
….והרקדנית שעומדת על הידיים בודקת אם קקטוס דוקר יותר לרוחב, או לאורך!
אגב, סליחה על. ההצפה, אפשר לראת בתמונההראשונה תהליך אבולוציוני, מוח הזוחלים מוליד את מוח היונקים…..
תמונת האישה בעירום חביבה עלי מאוד, אפשר לחוש את אימת הקרושה (על השולחן) מפני שלושת המוקדים העלולים להעלות אותו באש: הסיגריה, המבט הרושף והערווה.
רק תודה על משלוחים של מימיות ובהם מים חיים כל כך..מגיע ישר אלי…איך זכיתי.
אסנת
ההשוואה בין ניוטון לבאוש נהדרת. הצלחת לפרק את העבודות ולהרכיב אותן מחדש במשפטים ספורים ולהאיר גם את היופי וגם את התבוניות של היצירות האלה. תודה.
ותצלום האשה המעשנת של ניוטון עוצר נשימה.
רפליקנט, הצחקת אותי עם התנין הנטרף ואימת הקרושה. והרקדנית על הקקטוס חיה הפוך, היא הפכה גם את החזייה שלה (שים לב) בהתאם לכיוון החדש של הגרוויטציה.
אסנת, וואו, תודה רבה!
גליה, איזה כיף לי. תודה.
מרית, תודה, אבל תראי את האמודאית – היא צוללת ללב הפחד עצמו!..
שוב סליחה על ההצפה, יש את הסצינה הידועה מ"דבר אליה" על המאהב המתקטן:
האם האמודאית היא לא – גם – הגרסא הנשית שלו…? (ביססנו כבר תנין=ארנק=נרתיק…. ואם זו בכלל תנינה…..?)
רפליקנט, לא מצאתי איך להגיב למעלה אבל מצאתי איך להגיב למטה, אשר על כן:
וזה עוד כלום: הידעת שבגרסות קדומות של המשנה הובא במקום תנו רבנן, תנין רבנן?– פשוט לא היתה ברירה יש את המדרש המובא כמדומני באיכה רבתי (בין היתר) לפיו:" עתיד הקב"ה
לעשות ראש חוּלָּה (=מחול) לצדיקים" זאת אומרת שבשעת הגאולה ירקוד הקב"ה בראש הצדיקים. וכבר נפל פחד הצדיקים שמא יהיה לבלט קביעות בעולם, וייאלצו לרקד עם הקב"ה לבושים בטייטס, חצאיות טוטו, ונעלי פוינט כל הדרך לשערי צדק (לא אל בית החולים), לפיכך נטו לשחרר את תנין רבנן כדי ללכוד מבעוד מועד את מפיצי/ות הבלט בעולם. זה קצת אכזרי, אני יודע, להחזיק תנין מחמד. הצוענים נטו להחזיק דב המרקד על גחלים לצלילי אקורדיאון, והפקירים היו מרקידים נחשי קוברה בחליליהם, כך שאין מקום לתמוה כלל על תנינם של חז"ל–
דור דור ובע"חיו (ודע כי מעולם לא דובר על תנורו של עכנאי אלא על תנינו של עכנאי, שהוא גילגול של תנין רבנן).
כמובן, ברבות הימים כתב פיודור דוסטוייבסקי את סיפור בליעתו של איואן איוונוביץ' ב"הקרוקודיל" ואנטון צ'כוב מצידו השלים בסיפורו המופתי "תנינו של רוטשילד", אבל זה כבר סיפור שונה בתכלית.
שועי, נהדר התנין של דוסטויבסקי. תודה, לא הכרתי
דורית, מי שלא יצא תחת האדרת של גוגול, בקע מלוע התנין של דוסטוייבסקי, זאת אומרת, אם התמזל מזלו ולא נחת על קודקודו עותק בכריכה קשה (עם חתימת המחבר) של מלחמה ושלום טולסטוי מה שהיה בכוחו גם אז וגם היום לקטוע קריירה ספרותית מבטיחה באִבּהּ.
הרבה סופרים רוסיים אבדו לנו. לא בדו-קרב ולא מחמת התאבדות (הרוסים האלה אהבו להתאבד), אלא מפני שבאופן מסתורי ראשם פגש בעותק בכריכה קשה (עם חתימת המחבר) של מלחמה ושלום מאת טולסטוי.
לכן הרוסים אף פעם לא זוכים במונדיאל. הרעיון שייאלצו לנגוח, כלומר שמשהו ייפגע בראשם, מפיל עליהם אימה ופחד (הם נזכרים במלחמה ושלום) עוד מאז.
ועוד וידאו של גרטה אלפרו – בהקשר הליסטי/תי (מלשון לסת)
רפליקנט, אבל הפרופורציות בצילום הן של שק שינה. אלא אם כן יש כישוף שמגדיל את המרחב מבפנים (לא יפליא אותי). ונזכרתי גם שבתרגום הישן של מובי דיק קוראים ללוייתן תנין וזאת כבר מעין פשרה אם חושבים על פינוקיו ועל יונה.
שועי, איזה סרטון מפתיע!
דורית, מכירה את הווידאו המצמרר הזה אבל זה יותר טרמיטים, לא?
הבאתי אותו כי הם עופות-דורסים-טובים לא משאירים בצלחת. ארוחת ההודיה עם שלל המאפיינים
הרבה טקס סביב השולחן (השולחן הידוע ומה שקורה על פניו ומתחתיו)
המתח בין התוכן לצורה
אם ניוטון ופינה היו מסריטים את התנין והעלמה הנבלעת, לא מוכרח עד ההפי אנד שהיא נתקעת לו בגרון (הרי יש אפשרות שניוטון היה ׳מכניס׳ אותו עוד, ללוע התנין. ובכל זאת היתה שם בחירה להשאיר אותה חצי לעוסה נקיה מכל זכר קרבי)
(אני שמחה להתהוות כ המגיבה המצמררת). הרעיון היה להביא לדיון את ההכנות, את הדרך ופחות את התוצאה הסופית
מרית, אני מאמין במילות קסם כאלה, "ברור שיש שם יקום אינסופי". הן עובדות 🙂 אולי היא מחפשת שם ספינות טרופות, אולי באמת היא מוקאת כמו יונה, בכל אופן, אני מסרב לראות אותה נטרפת…..
חוצמזה, התנין התנכי מגלם את מפלצות הים ומפלצתיותו של הים באשר הם, והוא שם נרדף ללויתן ונחש בריח, אלה שמתעלמים במצח כה נחושה מתבוניות האדם ומעליונותו וכמו בעבודה שדורית הביאה, גם לא מתאמצים במיוחד להרכין ראש בחסידות ולהודות על מזונם. אולי כי הם יודעים שבחשבון סופי, הם אלה שנטרפים.
שועי, המקרא מכיל עדיין הפתעות כה מרובות, למשל קיומה של קהילת סקוטים-עבריים! אלא שאז היא הפליאה נגן על חמת תנינים דווקא, שנאמר " חמת תנינים… וראש פתנים אכזר"
רפליקנט, הפסוק שהבאת… על המפלצת מאגם לוך נס נאמר (-:
אבל לא חייבים להצפין עד לשם, אפשר להדרים עד עזה (שעה נסיעה).
פעם חיבר שם ר' אברהם נתן בן אלישע, הלאו הוא נתן העזתי, את "דרוש התנינים".
ממש לאחרונה הייתי בכמה תערוכות של הלמוט ניוטון שמוצגות במוזיאון הצילום על שמו בברלין, והרגשתי שמשהו בתמונת התנין והאישה מאוד שונה מכל שאר התצלומים שלו, אבל לא נפל לי האסימון עד שלא קראתי את הפוסט, אז תודה!
אגב, מוצגות שם גם עבודות של אליס ספרינגס (אשתו), בעיקר תמונות שבהן הוא עצמו מופיע כאובייקט, כולל ברגעים "חלשים" בחייו (ובפרט – על ערש דווי). מעניין לראות את הניגוד בין הנשים שהוא מציג (עירומות, חזקות, מיניות ותופארות לעילא) לבין דמותו שלו כפי שהוא נשקף בעיני אשתו (אנושי, עגול ואף פגיע).
והסרטון על פי דסטוייבסקי מדהים. הגרוטסקה הכללית, ובעיקר עיצובו של התנין המכני, שבו את לבי לחלוטין.
דורית, לתייג אותך כמצמררת זה מצמצם. מעדיפה להשאיר לך גמישות ובחירה…
רפליקנט, גם אני (מאמינה במשפט הקסם).
תמר, איזה יופי. (זכרתי שלאישתו קוראים ג'וּן, זו היא שמצולמת בפוסט הישן על ניוטון ועל מונה חאטום, אבל עכשיו בדקתי וראיתי שיש לה שלל שמות, כולל אליס ספרינגס 🙂 ) וזה באמת מעניין הניגוד, אנשים הם כה מעניינים ומפתיעים.
״היא העדיפה את הפעולה האמיתית של עולם המיצג״
שמה האמיתי אכן היה ג'ון, אבל שם-העט (או שמא שם-המצלמה?) שבחרה לעצמה היה אליס ספרינגס. מלבד היותה מופת של אישה חזקה, יפה ומשדרת מיניות, כפי שניתן אולי לצפות מבת זוגו של הלמוט ניוטון, היא גם צלמת מעולה בעיני (אני אישית מעדיפה אותה על פניו). הסגנון שלה מאוד מובחן, ושונה משל בן זוגה. הנה דוגמא לעבודה מקסימה שלה: http://www.photodigest.be/wp-content/uploads/2013/12/Alice-Springs.-Angelica-Huston-Los-Angeles-1983-%C2%A9-Alice-Springs.jpg
ודיוקן עצמי משותף מקסים:
http://www.phototitles.com/Img/2516
אנונימי, סרטון מלבב אבל לא בטוח שהבנתי את הקשר.
תמר, עבודות יפות ושונות משל ניוטון, מה שכבר מעיד על אישיות חזקה. אפילו פרנסואז ז'ילו, האישה היחידה שעזבה את פיקאסו והיו לה גם חיים טובים אחרי, לא הצליחה להתנער מטביעות האצבע שלו על אמנותה. (ובעניין השמות, בוויקיפדיה יש גם פיתולים ופיצולים נוספים 🙂 )
2 תרומות זעירות:
1. נזכרתי בפיסה הזאת מ"גן התענוגים הארציים" של הירונימוס בוש, עם האישה (נדמה לי) הנטרפת:
2. ב"חינוך רע" של אלמודובר יש במאי המתלבט בין שני סיפורים המופיעים בחדשות, בראשון גבר קופא תוך כדי נסיעה על אופנוע ומת, ובשני אישה קופצת מרצונה לבריכה של תנינים ומחבקת אותם בעודה נטרפת. אלמודובר, נדמה לי, קופץ היישר לבריכה כדי לפגוש את הטורפים הגדולים של הילדוּת.
1. בשבילי הקסם בדימוי של בוש היה תמיד בלהקת הציפורים שפורצת מהתחת הנטרף.
2. בקשר לסיפור השני של הבמאי איש לא כתב את זה יותר יפה מתפוח זהב אהב את אוכלהו של דליה רביקוביץ'.
3. כיוון שאני מאמינה שגילים לא מתחלפים, הם רק מצטברים, הטורפים הגדולים של הילדות הם עדיין בסביבה.
[…] צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה). […]