כריכת "החופשה" מאת גלעד סופר (גם לאווז יש ברווז הצלה)
בעצם רציתי לכתוב על "שפן", החדש של גלעד סופר, אבל זה קצת ארוך ומורכב. ובינתיים ארבע הערות בעקבות "החופשה", ספר הילדים החכם והמצחיק שלו; שלוש הערות על ספרות בגלל הארס-פואטיקה, ואחת על החיים בגלל העצב. וקודם תקציר (ספוילרים, בטח):
אווז יוצא לחופשה. הוא משתרע בחוף זהוב עם גלידה ומשקה אקזוטי. "רק אני והים, חופשה מושלמת," הוא מכריז. בדף הבא הגלידה נשמטת, משקפי השמש מתעופפים. "מה קרה? מי הפך את הדף?" הוא מזדעק. ומכאן ואילך זה רק ממשיך ומִדַּרדר. הקוראים ממשיכים לדפדף למרות מחאותיו וכל מה שיכול להשתבש (לפי חוקי מרפי) אכן משתבש: מזוג גברתנים שמשחקים מטקות מעל לראשו (ואחד מהם גם מעשן), ועד שודדי ים קניבליים שמתחילים לבשל את הגיבור. האווז המעוצבן נוטש את הספר במחאה, והשודדים מנסים למנוע את סגירתו. הרי הסיפור שלהם רק התחיל…
*
הספר העל-גילי הזה הוא גם מסה קטנה על ספרות.
כל החופשות המאושרות דומות זו לזו
כי ספרות, מה לעשות, מתחילה במקום שבו הכול משתבש (ובפרפרזה על טולסטוי, "כל החופשות המאושרות דומות זו לזו").
*
הולדתו של הקורא דורשת את מות המחבר
כי ספרות בלי קורא היא כמו עץ שנופל ביער וגו', ועל אחת כמה וכמה בעידן מות המחבר, כשהקורא, כפי שמציע רולאן בארת, הוא שאחראי על שחרור הפוטנציאל החתרני של הספר; "הולדתו של הקורא דורשת את מות המחבר," כך מסתיימת המסה של בארת, ובהמשך לכך, "החופשה" מחצין את מאבק הבעלות על היצירה; האם הקורא או הסופר הוא זה שמבריח את האווז מן הספר? ובד בבד הוא עוסק גם ברטוריקה (במקרה הנוכחי פיתוי הפוך, שלוחץ על כפתור הדווקא) בתחבולות שגורמות לקורא להישאב לתוך הספר, כלומר להפוך את הדף.
*
שש נפשות מחפשות קורא
"החופשה" הוא גם הרהור על עצמאותן של דמויות מומצאות. הגיבור הראשי נוטש את הספר, ואילו שודדי הים מפצירים בקורא להישאר ולקרוא את סיפורם. יש חמישה פירטים ותוכי מדבר, ביחד שישה, במחווה, אולי, ל"שש נפשות מחפשות מחבר" (1921) המחזה הארס-פואטי של לואיג'י פיראנדלו, שבו פורצות להצגה דמויות בלתי גמורות שמחפשות מישהו שישלים את סיפורן.
שש נפשות מחפשות קורא, מתוך "החופשה", כתב ואייר גלעד סופר
*
להגיד לרגע החולף התמהמה נא, יפיתָ כל כך
עד כאן הספרות, ובאשר לחיים, זה לא רק מצחיק, זה די טרגי שאי אפשר לעצור את הזמן. ובניסוחו היפה של גיתה ב"פאוסט", "להגיד לרגע החולף, התמהמה נא, יפית כל כך!"
*
עוד באותם עניינים
טלטלה אסתטית וקיומית, על "ילדי המים" של צ'רלס קינגסלי
על "זום" של אישטוואן בניאי, ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד
על "העיפרון השחור" של ינאי פרי
*
וכמה הודעות:
רונית קנו וסיימון סטאר, ב"יואל אמר", צילם ז'רר אלון
יואל אמר הצגת הילדים (עטורת הפרסים) שביימתי, מגיעה לתל אביב!
ביום שבת ה7/6 ב11:30 בבוקר, במוזיאון תל אביב לאמנות
להזמנת כרטיסים: 03-6077020, מותר ורצוי להפיץ…
*
וגם, יצא הגיליון הראשון של גרנטה ישראל
(ובו, בין השאר, קטע מספר ההמשך לבנות הדרקון)
*
וממש ברגע האחרון – עומר שיזף מעביר סדנא בעיצוב תאורה למופע עכשווי. מומלץ בחום לכל מי שרוצה להכיר את המדיום!
אוי, עם האווז הזה הזכרת לי ספר שאהבתי בילדותי: כרובי והמפלצת בסוף הספר.
(מתברר שיש עכשיו גרסת אי-בוק אינראקטיבית אפילו יותר לאייפון)
לפני כמה שנים קראתי את זה לבני כמעט-שלוש אבל האפקטים הדרמטיים שלי היו כנראה מוגזמים ואחד מהם לא הסכים בשום אופן להמשיך ולראות מה יקרה…
מרית יקרה, מזל טוב על יואל (כשיואל יאמר יום שישי, אגיע עם הילדים) וגם על גרנטה. ה"חופשה" הזכיר לי את חיבתי לברווזוני אמבטיה צהובים.
מכירה את "הטרול" מאת ג'וליה דונלדסון? (יש שם שודדי ים, טרול, וענייני מטבח נלבבים).
יעל, מגניב, לא הכרתי. תודה! יפה התנועה ההפוכה של הספר, איך ביד אחת הוא מלבה את הפחד מהמפלצת, ובאחרת הוא מתרשם מהעוצמה של הילדים ומתדלק אותה 🙂
שועיקי, תודה. לשישי אין סיכוי אבל יש איזה שני באופק הרחוק. לא מכירה את הטרול הזה, אף שחשבתי שיש לי דוקטורט בספרים על שודדי ים (כולל אחד שאני הפיה הסנדקית שלו ושייצא בשנה הקרובה).
מרית תודה על גילוי (עוד) ספר טוב.
היינו (בהמלצתך) ב"יואל אמר" בשבת שעברה בירושלים ונהנינו כל-כך! קיויתי לפגוש בך פנים אל פנים… אולי בפעם הבאה. ד"א, היינו הזוג המבוגר היחיד שבא בלי (תירוץ של) ילדים 🙂
הו, צריך לעשות השוואה מתישהו, כי יוצא שאני קורא לבני הקטן כל ספר שודדי ים שחולף באופק. אני קולט אותם גם בלי שהם מניפים את דגל הגולגולת. עוד לא הבנתי איך. זה כאילו
שיש לי רדאר לספרי פיראטים.
אני שב וממליץ גם על סרט אנימציית הפלסטלינה המקסים-מצחיק (חי זקני הקטון והתוכי) The Pirates: Band of Misfits.
מיכל, איזה יופי, תודה! גם בחיפה נגשו אלי נשים שבאו בלי ילדים ובגלל עיר האושר. זה משמח במיוחד והוכחה שגילים לא מתחלפים, הם רק מצטברים 🙂
מרית, מות המחבר והולדת הקורא מקבילים אולי להולדת הגיבור הספרותי במות עליו הוריו…. אחת הפתיחות האהובות עלי היא זו של "חיי קסם" של דיאנה ווין ג'ונס , שם מתים הורי הגיבורים ב"תאונה מחרידה", או "ג'יימס והאפרסק הענק" שבו, כבר בפסקה השנייה, נטרפים הוריו על ידי קרנף זועם. הורים – וסופרים- מבצעים את תפקידם לעתים טוב יותר כשהם מפנים את השטח…. או למצער כשהם משאירים מספיק חללים ריקים 🙂
יש ציור של בן שאהן שאני מאד אוהב:
הקיר הלבן תמיד מצטייר לי כמעין מובי דיק, הלויתן הלבן של שעות הפנאי, השיממון המיטיב, (העזובה-הלא-עצובה, הערבות-הצוחקות..)
חגבים, זה ממש יפה מה שאמרת על היתמות. והקיר של בן שאהן הוא פשוט הדף שעליו ייכתב הסיפור 🙂
בדיוק להזה התכוונתי……. 🙂
(ותודה)
חגבים,
שועי, איזה כיף, תודה! (אבל מהו 'אי החגבים' בעצם? (והאם גם בו, כמו בשיר של תיסלם, "חגבים פורחים וציפורים אינספור"..?)
הסדרה הקסומה מחופשות הקיץ בשנות השמונים?
קורניליוס באטן, אני לא זוכר את זה משום מה אבל תודה. וטוב למצוא כאן מומחה לחגבים 🙂
תודה על הקטע מאי החגבים!! איפה מוצאים עוד (או את הכל, אולי?)
מרית, האלמנט הסדיסטי הוא מן "הניסוי של מילגרם לפעוטות" (הניסוי שבו התבקשו המשתתפים לתת מכות חשמל לתלמיד סרבן) ןהספר בכלל הוא שיעור בדטרמיניזם……
(שועי, בענין פיראטים, מָחָARRR אולי נפליגה בספינות, איי!)
חגבים, לא היה עולה בדעתי להטריד אותך בזוטות ובכל זאת הנה בתחתית הרשימה הזו, חבוי הפורטרט הכי ייצוגי שלי (ככה אני ביום יום; אני מוכרח להעביר אותו לתעודת הזהות) שממנו תבין שכאשר אני רואה ים אני קודם-כל שודד אותו ורק אח"כ טובל את הרגליים (למשל, כאשר בני ביתי יוצאים לתלות את דגלי המדינה ביום העצמאות, תוקף אותי דחף לתלות על יד את דגל הגולגולת).
http://shoeyraz.wordpress.com/2013/02/20
מיכל, מצאתי, נזכרתי, לא יודע מהיכן להשיג עוד.
אכן, ספר מצוין. (קראתי אותו לקטנה שלי כשהיתה בת שלוש, והיא אכן אהבה אבל נדמה לי שיותר בגלל ההצגה שעשיתי לה תוך כדי ופחות בגלל שהבינה עד הסוף).
אבל נכנסתי למדור התגובות כדי לספר על ספר נפלא שאני קוראת כעת עם בת השמונה שלי (אנחנו מקריאות זו לזו לסירוגין), ושקשור לחופשה בשל שאלת קיומן של הדמויות בתוך הספר אחרי שסוגרים אותו, ועל היחסים שלהן עם הקוראים.
שמו של הספר, שככל הידוע לי לא תורגם לעברית, הוא: The Great Good things.
הוא חלק מטרילוגיה שכתב המשורר והסופר רודריק טונלי (סופרים-משוררים כותבים אחרת, כך נדמה לי). הסיפור מתחיל בנסיכה בת 12, שחיה בספר חיים רגילים לדמות בספר, שזה אומר שלפעמים משעמם לה לדקלם את אותן שורות, ולפעמים היא רק רוצה לנוח על שם התואר הכי ארוך בפרק. עד שיום אחד הוא עוברת על הכללים ויוצרת קשר עם הקוראת שלה. אחר כך קורים עוד הרבה דברים, כולל קטסטרופה נוראית, ומה שמציל אותה ואת משפחתה הוא להיכנס לתוך דג שקוף שמוביל אותם אל מקום המתקיים בזיכרונות של הדמות. השתלשלות המאורעות מרתקת, לפעמים תמוהה – ואז מתחברת בהמשך.
שאלה שעדיין לא קיבלתי עליה מענה היא – מה הקשר בין דמויות שנמצאות בכרכים שונים של אותו סיפור? תמיד חשבתי שיש להן קיום-על אחד, ושהמופעים הפיסיים (כלומר, המילוליים9) שלהן דומים לאלילים שמפוזרים על פני האדמה אבל מייצגים כוח שנמצא מחוץ לפסל. כלומר, פסל אשרה לא מכיל בתוכו את האשרה עצמה, למרות שהוא מקודש, וגם אליס בעותק שנמצא אצלי בבית לא מכילה את כל הקיום האליסי בעולם.
בסיפור של טונלי, כשמשהו קורה לספר – זה משפיע על הדמויות שדרות בתוכו. לי זה היה משונה.
הנה האתר שלו:
http://www.rodericktownley.com/the-door-in-the-forest.html
טלי, דברים עמומים לפעמים מחלחלים עמוק יותר, כי את משלימה את הפערים בחומרים שלך וזה נשאר בתוכך. דברים שמבינים עד הסוף לפעמים נכנסים ויוצאים ונשכחים במהירות גדולה. בקשר להתקיימות הדמויות בעותקים השונים של אותו ספר, תחשבי על חומריו האפלים של פולמן, כשאותה אוקספורד בהבדלים דקים, מתקיימת ביקומים מקבילים.
הספר נשמע מרחיב תודעה (מחמאה מן המעלה הראשונה) והאתר כולו מפתה. אולי צריך להציע לאיזו הוצאה לתרגם אותו…