"שעה עם אוכלי כל" של שני גרנות ונבו רומנו הוא מופע מחול מקורי וחכם ונועז, מצחיק ומעיק ולא מתחנף. ומכאן ואילך הכול ספוילרים ומוטב לקרוא אחרי הצפייה.
1. עירום?
"שעה עם אוכלי כל" מתרחש בעירום באור מלא בלי הגנות וריכוכים. זה כמעט מסיח את הדעת מהמוסכמה האחרת שנשברת, או לפחות סופגת חבטה אנושה – דווקא הפנים האנושיות מוסתרות. החלק הראשון של העבודה – אולי שליש, לפי השעון הפנימי שלי שסופר גם את הזמן שבו הקהל מתיישב – מתרחש עם הגב לקהל. זה יוצר רעב לפנים אנושיות. אבל כשהרקדנים סוף סוף מסתובבים פניהם מכוסות במסכת אצבעות שמנפחת את השפתיים ומבתרת את פרצופם לסדרת משולשים. אחרי זמן ארוך – לפי השעון הפנימי ולפי הנשימה השורקת של שני גרנות ונבו רומנו – המסכות אמנם מוּסרות, אבל הם ממשיכים להסב את הפנים, לכסות אותן בשיער או ב"מסכת צעקה" (כלומר פיות פעורים שמוקפאים למשך זמן ארוך כשכל שאר הגוף ממשיך לנוע ולפעול). זה בולט במיוחד בגלל הפרונטליות. כשהרקדנים לא מפנים את הגב, הם מאד פרונטליים, הם כמעט לא פונים זה לזה אלא לקהל כאילו חיכו שיצלם אותם. זו בחירה מטרידה, אקסביציוניסטית ואנונימית, מזמינה וחוסמת בבת אחת. האינטימיות של העירום מתנגשת בחסך בהבעה אנושית חיה. המתח נפתר לרגעים ומיד מתחדש. ותוך כדי כך מנוטרלת הקלישאה הזוגית המתבקשת וגם הפתיינות של העירום. זה נדיר ומרשים, ולא פעם מצחיק, בְּמובן עצוב.
2. תרבות
תרבות היא במידה רבה הנושא של המופע. "שעה עם אוכלי כל" נע בין הפרטיטה ברה מינור של באך שרומנו מנגן בכינור לשפת גוף פולחנית וחייתית. זה לא ניסיון להתחבר מחדש לאיזה טוהר פראי (כמו ב"פולחן האביב" של בז'אר למשל). הפרימיטיבות של "אוכלי כל" נגועה באירוניה וגם ממוחזרת במידה רבה, היא כבר סוננה על ידי התרבות. אני אתן כמה דוגמאות לפני שאגיע לעיקר:
"מסכת האצבעות" של רומנו וגרנות היא לא רק מסכה אפריקאית שתורגמה באופן מבריק לכפות ידיים, אלא גם פני "העלמות מאביניון" הציור המבשר את הקוביזם. פיקאסו ("אוכל כל" מן המעלה הראשונה בזכות עצמו) צייר את שתי הדמויות הימניות בהשראת פיסול אפריקאי שראה באגף האתנוגרפי של ארמון טרוקדרו ב1907.
וזה חל גם על שפת הגוף (תצטרכו להאמין לי שרומנו וגרנות רוקדים את התמונות הבאות, לא הכול נמצא בצילומים שקבלתי). למשל, זה לא רק ציור סלע אבוריג'יני אלא גם קית' הרינג שבלע ועיכל אותו.

הפאון המבליח בעיצומה של "שעה עם אוכלי כל", לא יובא ישירות מיוון העתיקה, הוא כבר (או גם) יד שנייה מניז'ינסקי והבלט הרוסי.
ועם זאת, לא מדובר בגיבוב של קריצות. העיקר הוא לא בכמות ובמגוון של ההשראות אלא באופן שבו הן מונחות זו על זו ומולחמות זו לזו ואפילו מתמזגות אבל לא עד הסוף. ותוך כדי כך המקומות החופפים מתחזקים, פרטים מסוימים חורגים ואחרים מנוטרלים. הקלסיציזם הקר-חם של רוברט מייפלת'ורפ נהייה פחות סטרילי ונרקיסיסטי כשרומנו וגרנות מניחים עליו אקרובטים בקרקס נודד.
גם הציורים של אגון שילה שמהדהדים הן בפיסול הפנים של "שעה עם אוכלי כל" והן בתנועה, מאבדים מן הנוירוטיות האדולסצנטית שלהם.
הקיצוניות הרגשית והמינית של אגון שילה מתקררת, כשהעולם שלו מוכלא עם הנסיינות של ויטו אקונצ'י שהופך את גופו לחומר ולאמצעי מחשבה. (חשבתי על Conversions למשל, שבו הוא מנסה ללוש לעצמו שדיים ומתחבר לאישה דרך קצה אבר המין שלו התחוב בין רגליו, אבל לא רק). הגוף ב"שעה עם אוכלי כל" הוא אנושי וחייתי ובד בבד הוא גם חפץ וצורה ודוגמא שאפשר לשכפל ולצרף בכל דרך שרוצים. הפרובוקטיביות (כמו אצל אקונצ'י, רק אחרת) נגזרת מהרדיקליות של המחשבה.
היינריך פון קלייסט ראה במריונטה רקדנית אידאלית: היא משוחררת לא רק מכוח הכובד אלא גם מן המוּדעות העצמית המסרבלת המפצלת והמכאיבה. האידאל של "שעה עם אוכלי כל" הפוך. גופם של רומנו וגרנות הוא מרחב של רעיון ופעולה אמנותית. הזמן של המופע דחוס ומואט, האינטנסיביות הרגשית נגזרת מריבוי השכבות.

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל. שני גרנות נתלית בזרועותיו של נבו רומנו ומשבשת את הנגינה בכינור. המתח בין התרבותי לפראי ובין הסדר לרגש.
3. עירום
ובהמשך לכך – העירום הוא הבחירה הטבעית ואולי היחידה. העור הוא הבגד הראשוני של כלל האנושות בכל מקום ומעמד ועיסוק וזמן. כל בגד אחר היה מפריע לנזילות, לתנועה החופשית בין הדימויים. כל בגד שהוא היה קובע מה מתאים ומה פחות, וזאת כבר לא היתה "שעה עם אוכלי כל". ובהמשך לכך לא נכפה שום מבנה על המופע. יש אמנם איזו תנועה כללית אל היומיום והעכשיו, אבל אין שום מנגנון נרטיבי או פורמליסטי שמשליט סדר וקובע הררכיה. הדמויים נבלסים בזה אחר זה על ידי רומנו וגרנות, מין אדם וחוה משונים בעולם פוסט אפוקליפטי.
*
ומשהו אישי לסיום. אני לא מכירה את שני גרנות אבל נבו רומנו היה תלמיד שלי לזמן קצר. כשהוא ניסה להתקבל לבית הספר לתיאטרון חזותי הוא עבר שתי ועדות קבלה שלא הצליחו להכריע בעניינו. בסוף שלחו אותו אלי, שאחליט. זה לא היה קשה. הדבר הזה הפרוץ הכאוטי שהרתיע אותם הוא בדיוק מה שעושה אותו אמן כל כך מרתק.
*

גם במסכַת הצעקה של "שעה עם אוכלי כל" מהדהדים תקדימים תרבותיים. למשל, ראשון משמאל, פרנסיס בייקון שבלע בתמונה הזאת את האפיפיור של ולסקז, ואת אוניית הקרב פוטיומקין של סרגיי אייזנשטיין, 1925 (שני משמאל) ואת ישו של מתיאס גרינוולד (ראשון מימין, פרט). שני מימין: "כניעה" מיצב וידאו של ביל ויולה, 2001 צילמה קירה פרוב. לחצו להגדלה.
.
עוד מחול ישראלי עכשווי בעיר האושר
על "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק
קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על "אוהבים אש" של יסמין גודר
פעמיים "דירת שני חדרים", על ניב שיינפלד ואורן לאור
הבדיחה היתה עלי – על "הגבעה" של רועי אסף
וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011
*
מסקרן, מרתק, מעשיר את הדעת וקצת טורד מחשבה ( העירום המלא, האקרובטים על האמפייר סטייט בילדינג, והדמות של אגון שילה).
תודה שהבאת וקישרת בין כל כך הרבה דברים. מסכות מאז ומתמיד הן נושא מרתק עבורי, נראה שבמחול "שעה עם אוכלי כל" הן מקבלות תפנית מפתיעה לגמרי בזכות ה"חיבור" שלהן עם הגוף שנושל ממסכותיו וכיסוייו. יפה.
?מרית שלום,
שלחתי אליך הזמנה אישית , מקווה שזה לא יופיע ב"תגובות" כיוון שהטקסט לא מיועד להיות פומבי. אם זה יקרה, אנא הסירי אותו מהלוח .. תודה, הגר מיטלפונקט
________________________________
יש איזו מדיטציה ששיחזרתי (או יצרתי) על בסיס טקסטים הלניסטיים, שקרובים ללבי. החידוש שלי הוא סוג של מסכת אצבעות על הפנים (שונה מאוד מזו שלמעלה), אבל אף פעם לא ניסיתי למדט בעירום.
ואשר למה שכתבת על נבו רומנו, אני חייב לומר כי המקומות ההכי חתרניים מתגלים במלוא ממסדיותם בכל פעם שמגיע אליה קול חדש וחתרני. מזל שיצאת מחוסנת לזה. גם לאוונגרד יש נטיה להיעשות בן-רגע מקום שמרני-טרחני.
תודה רבה ורד. גם אותי מסכות מרתקות, האופן שבו הן מכסות ומגלות, מגנות וחושפות ותוקפות (כמו מסכת העפרונות של רבקה הורן http://wp.me/pSKif-ikC )
הגר, אל דאגה, זה מגיע רק אלי, אענה לך בפרטי.
שועיקי, הרפלקס שלי הפוך. מי שלא מתאים ישר אני בעדו 🙂
נזכרתי, כי קראתי היכנשהו (אולי זו אגדה) שפיקאסו הסתיר את "העלמות מאביניון" תחת מיטתו כל זמן שעבד על הציור (כאילו ניבא מראש את כל מי שהתקוממו נגדו). אגון שילה נכלא ב-1912 מאחורי סורג ובריח על הפרת הסדר המוסרי, בשל ציורי שכללו עירום, משגל ואוננות.
תיאטרון מחול בעירום נראה לי כמעט מובן מאליו, ובכל זאת אני מקווה עבור היוצרים כי יירבו הצופים שיהיו מרוכזים בחוויה האמנותית וייקראו את העירום הפרונטאלי כחלק אינטגרלי ממנה, ולא כל שייוותר מן המופע הזה הוא שדובר במופע מחול בעירום.
שועיקי, מחול בעירום יכול להיות המון דברים. מ"חזרה לטבע" ועד הזמנה לאינטימיות, פרובוקציה בגרוש, ומה לא. כל הדברים שהזכרתי מנוטרלים לגמרי בעבודה הזאת. הגוף פה הוא באמת מרחב למחשבה. זאת עבודה נטולת פתיינות ואמיצה באופן עוצר נשימה. הפרובוקטיביות שלה, כמו אצל אקונצ'י (אבל לגמרי אחרת) נגזרת מהרדיקליות של המחשבה.
("בראשית היה מטווח , אלהים נופף ברובה הגדול שלו וירה, ומאז נותרנו עם פצעי כניסה ויציאה.. שאותם אנחנו ממהרים לחבוש כל בוקר, בעזרת מלתחה הגונה." מתוך "הכל על אלהים, רובים והלבשה תחתונה" מאת ג'וני ביגוד.)
אחד הגיבורים הספרותיים הכי מצחיקים ונהדרים – ועירומים- הוא הפושע חולה הנפש ב"מבוך הזיתים" של אדוארדו מנדוסה (השני אחרי "תעלומת הקבר המכושף"). בספר הוא עובר מלבוש ללבוש אבל איכשהו תמיד מצליח לשוב ל"עירומו הראשון". (מזמן לא נתקלתי אגב באדם עירום שמזנק מאחורי שיח. האם זה אומר שכבר צדו את כולם..?)
הגירה היא פצע הכניסה המובהק ביותר; גלות– פצע היציאה.
לפי פילון האלכסנדרוני היה הכהן הגדול נכנס לבית קודש הקודשים ביום הכיפורים עירום (ואילו במשנה הובא: בגדי לבן). הוא ודאי נהג לקפוץ שם מאחורי השיח שבו הסתבך אילו של יצחק
(-:
עדכון לכל הפרשנים והציירים של עקדת יצחק: אברהם לא היה מסוגל להוריד את המאכלת לא מפני המלאך ולא מפני האיל. זה היה מפני שגבר עירום, שנסע חזרה בזמן או שהיה שם כל הזמן, התפרץ מהשיח (הסבך). אחר כך הוא כבר לא היה מסוגל להתרכז. הלך המומנטום.
זכר לזה הוא המשיח. אל תקרי משיח אלא מהשיח. שקפץ מהשיח בדיוק ברגע שבו אברהם אבינו הלך להוריד על הבן-יקיר-לו את הסכין.
שועי, תיאור הגלות וההגירה כפצעי כניסה ויציאה כ"כ אדיר ומדויק.

על זה אמרו חז"ל "נאמנים פצעי אוהב" שאין לך פצע יציאה שאין עימו פצע כניסה; אבל פצע כניסה בלא פצע יציאה..? ורמינהו.
בכלופן, נדמה לי שגם "אוכלי כל" מנסים לקפוץ מה'שיח' אם כי כמו שאמרה מרית עירומם כבר מקועקע בכל כך הרבה התיחסויות שהוא מצמיח שיח חדש על גבי הקודם, (והעור עוד בראשיתו הוא חומר מבודד, ונקודת ההתכה שבין 'אני' ל'את/ה' חומקת תמיד, וזו רק שאלה של עובי הבידוד, לא…..?)
וגם, נזכרתי באקרובט המינואי העירום (על אף חלקיותו הוא נוגע ללב) שקופץ מעל שור – ובו בזמן נראה כאילו כמעט משופד על קרניו:
פצענה וראינה, לבי לבי, כי מאז שהזכרת לי את מינוס לא חשבתי על הלברינת, לא על דדלוס, ואיקרוס, לא על תזאוס ולא על המינוטאור, אלא על ה- Mini Towers המוקמים בכל מקום בימינו כמגדלי בבל קטנים, ומנע ונד תהיה בארץ, נד ולן בכל הארץ.
גם ר' יוסף בכור שור לו רק היה שב בימינו ודאי היה סוכן נדל"ן ולא פרשן מקרא, בעל תוספות ולוחם שוורים (חיוך מלא שיניים וגוף מלא שברים). ועוד לא נכנסתי לדקות של מה בין פרופ' שור לד"ר סוס. רק הסוגיה הזו ראויה היא למסכת תלמודית חדשה.
שועי ופ"כ, ואפשר להיות הינדיק גם ליד השולחן 🙂
מרית, זה איש הפ"ך והדחליל (אני, הציפורים בראש). ורבי נחמן… אני רואה סיעה של טבעונים רודפת אחריו ביער על שהעז לכלוא הינדיק מתחת לשולחן (-:
פוסט כל כך מדוייק ומעורר השראה. תודה.
עלמה, איזה כיף שבאת. תודה!
מרית, אני חושד שסיפור ההינדיק הוא מזימה לפרטם הינדיקים! 🙂 לא ראיתי את המופע ולדבר עליו הוא בגדר אווילות אבל אני לא נרתע מאווילויות כמו שאת יודעת, לכן דומני שגם "אוכלי כל" הם א-מפרטמים מטבעם והופכי שולחנות.




התמונה הקרקסית, שהיא גם מעין יצור היברידי, מ"אוכלי כל" מזכירה לי את הפסל הזה של מסאו קינושיטה:
ואם כבר קינושיטה, אז הנה מה שיכול להיות גם האנטומיה של ההינדיק:
למרות שאני מזדהה יותר עם זה:
אף שיש שיטענו שאני הרבה יותר דומה לזה:
משהו בפסלים האלה למרות קפאונם הוא בעיני תיאטרון מחול, הדבקות שלהם ביובש, במכניקת התנועה, בהערצת הפעולה , הדרך שבה העולם הפנימי הכימי הנוזלי והרגשות מותמרים לשרירים…. (אפילו הזיעה היא כבר לא בגדר נוזל גוף אלא השמן במכונה..)
פ"י, מהו הפירטום? התמונות ששלחת הזכירו לי דווקא את הגוף העתידני של סטלרק http://travel.walla.co.il/?w=/265/2507400/1213224/5/@@/media
שלא לדבר על האחים צ'פמן https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2012/02/lbchapmans.jpg
לפרטם -להציג מהחזה ולמעלה….. (ולהתעלם מכל השאר)

הגוף העתידני שהוא מן אדם-מכונה מזכיר את הגיבורה של "הנוסע השמיני 2":
אבל אני חושב שהפסלים של מסאו קינושיטה הם לא עתידניים, לא במובן היעיל של המילה, אלא הם יותר המניפה התת-הכרתית של יונה וולך שנפתחת לכל הכיוונים. דווקא אצל צ'פמן אני מרגיש את הקרבה דרך התום והמיניות הא-מינית. אבל אולי כולם בסופו של דבר מדברים על טיפוס חדש-ישן של אדם-צעצוע (בעוד ש"אוכלי כל" הם האדם המשחק….)
הו, מפרוטומה (לרגע דאגתי לנעם פרתום!). האבחנה בין אנשי-הצעצוע לאדם המשחק של אוכלי כל מקסימה וקולעת.